חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן נו
ראיתי בספר שירי טהרה להגאון מהרש"ק ז"ל מבראדי תשובה ב' לסימן קפ"ה שיצא לדון באשה ששמשה מטתה ולמחר מצאה על הכתונת דם שידוע לה שהי' מקודם לשימושה דצריכין שניהם הבעל והאשה תשובה מטעם דדבר שהי' אפשר לו לבדוק ולא בדק נהי שלא הי' מחויב לעשות כן מ"מ לא נחשב אונס רק שוגג ולע"ד נראה דבכה"ג על הבעל ודאי בא המכשול באונס ודמיא להא שכ' התוס' ביצה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אורח דאיתא התם בש"ס למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם קודם הפשט וניתוח דאורח ארעא קמ"ל והק' בתוס' תימא דבסמוך משמע דיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטעה רגליהון דקצבים ותי' דודאי ליכא איסור דמשנשחטה עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצא טריפה לאחר שאכל נענש כשוגג ולא כאונס שלא הי' לו למהר כ"כ לאכול קודם הפשט ומשמע דרק התם דאיכא עכ"פ מצוה להפשיט מקודם וכדי לבדוק שיתראו הריעותות אבל הכא באשה פסקינן דאין לה לבדוק בפני בעלה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש וא"כ ודאי משמע שהבעל אינו צריך תשובה דאינו נחשב כשוגג אלא כאונס דלא שייך הך סברא דנטיעה מקטעה רגליהון ואולי י"ל דהאשה נמי הא ע"כ לא ארגשה ולא נכשלה רק באיסור דרבנן וא"כ י"ל דקודם התשמיש בפני הבעל הא אין לה לבדוק אולם הפשיעה היתה שלא בדקה טרם רצתה לשמש דאז כל היד המרבה לבדוק היא משובחת מ"מ איכא לאוקמי' אחזקת טהרה ולא ראתה רק סמוך לתשמיש דאז אינו צריך לבדוק וא"כ הויא היא נמי אונס ולא שוגג וא"צ כפרה:
והנה לפי שחידש הגאון מליסא בנתיבות המשפט סימן רל"ד ס"ק ג' דבאיסור דרבנן בשוגג א״צ כפרה וכאלו לא עבר דמי עי"ש וא"כ הכא אי לא ארגשה ודאי א"צ כפרה אבל לע"ד קשה לקיים סברתו מהא דכ' הרמב"ם ז"ל פ"א דברכות כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אף הוא איסור דרבנן אינו מברך עליו תתלה וסוף משמע להדיא דאף באיסור דרבנן בשוגג עביד איסורא וצריך כפרה ודאי ולכאורה יש להוכיח כסברת הגאון מליסא מדברי הרמב"ם ז״ל פי"א מהלכות תרומות הל' ב' דאיתא זר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה אינו חייב לשלם ואם אכל במזיד מכין אותו מכת מרדות ע"כ. אלמא אף הרמב"ם דס"ל תרומת שאר פירות מה"ת מ"מ במשקין דידהו ליכא רק איסור מדרבנן כמש"כ דאם אכל במזיד מכין אותו מכת מרדות ואף על פי כן פסק כר' יהושע דבשוגג פעור מכלום ותשלומי תרומה כפרה נינהו ומשמע כיון שאין כאן רק איסור דרבנן אינו חייב בכפרה וכס' הגאון מליסא. אולם באמת ל"ק כלל דהתם טעמא אחרינא הוא הוא כדאמרי' בחולין (דף ק"כ ע"ב) דמסיק טעמי' דר' יהושע דפוטר מקרן וחומש הוא משום דאמרינן דאין נחשבין משקין רק היוצא מתירוש ויצהר והתורה מיעטתה הנך משקין שלא יתחייב עליהן דכי יאכל פרט להנך דילפינן מביכורים דרק משקין דתירוש ויצהר קרוין משקין וע"כ אין חיוב דתשלומין לכפרה עליהן כיון דבפירוש מיעטה אותם התורה. ומה שהביא הגאון מליסא ראי' מהא דעירובין (דף מ"ז) דבדרבנן עברינן עובדא והדר מותבינן תיובתא והק' איך מניחין לו לאכול ולקבל עונש אע"כ שבדרבנן אין כאן עונש בשוגג. ולפי סברתו תקשי טפי הא שם מזיד ואוכל לכתחלה ואסור להכניס עצמו לספק איסור דרבנן. ואולי י"ל דדמי להאי דינא שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שגגות הל' ט' אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת ואמרו לו נשאר פנאי ביום כדי שתמול ונמצאת מחלל שבת בלא עשיית מצוה ואמר רגיל אני ובמהרה אמול אם לא השלים אלא עד יציאת שבת ה"ז חייב חטאת שהרי התרו בו. וכ' הכ"מ בביאורו דהכא לא נתכוין לעבור במזיד אע"פ שהתרו בו רק אינו אנוס מש"ה ונדון כשוגג ולפיכך חייב חטאת ולפ"ז כיון שסבר שהדין כמותו והתיובתא לא תסתור דינו ל"ה כמתכוין לעבור במזיד רק כשוגג ושוגג בדרבנן אין כאן איסור כלל לפי דברי הנה"מ וזה דוחק. אולם האמת הפשוט שם בעירובין כמבואר ברדב"ז חלק ד' תשובה י"ט [אלף צ"ג] שהק' ג"כ על המאמר בש"ס הא ספק חסרון ידיעה לא אזלינן לקולא כלל. ותי' דהא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו קושיות על המעשה אז אם הוא מדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין עי"ש וקמ"ל הש"ס דאף אם יכשל אח"כ שהתיובתא תתקיים מ"מ דינו כעבר באונס ולא כשוגג דל"ש סברת התוס' שלא הי' לו למהר כ"כ שכיון שחכמים התירו לעשות העובדא אין דינו כשוגג רק כאונס ול"ד לעובדא דאומן הבא למול לפנות ערב בשבת ועכ"פ מהאי דעירובין שמעינן דלא כסברת הגאון מהרש"ק ז״ל דצריך כפרה מטעם שהי' אפשר לו לבדוק דממ"נ הא איירי עובדא דידי' בלא ארגשה ומדרבנן הוא אם נסבור כהרב מליסא בפי' דברי הש"ס הא משמע דרבנן בשוגג א"צ כפרה ואם נסבור כפי' הרדב"ז הא משמע היכא דא"צ מצד הדין לברר אז אי מתגלי דנכשל באיסור א"צ כפרה דהוי כאונס ומיהו מהא דאמרינן בחולין (דף ז') דסבר הש"ס דרבי אכל עלה של ירק בשוגג ודחי לה דאין הקב"ה מביא תקלה על ידן והתם מעשר ירק דרבנן ואי דבשוגג לא עבר איסור כלל בדרבנן אמאי קרי לי' תקלה אלא ע"כ דאף בדרבנן בשוגג הויא כעובר איסור וצריך כפרה והתם בתרומה אף דתשלומי תרומה כפרה מ"מ הנך מיעטתה אותם התורה וכן מבואר לע"ד ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' איסורי ביאה הל' י"ב הבא על ערוה כמתעסק חייב קרבן וה"ה הבא על השניה חייב עונש ושם איירי במתכוין לאשתו שהיה שוגג ואעפ"כ איכא עונש אף בשניה שהיא מדרבנן ועיין כ"מ ועיין רדב"ז חלק ששי סימן שני אלפים קכ"ה ומשמע מזה שאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה:
הטורים האלו כתבתי כפי שהי' בזכרוני פסקו של הגאון מהרש"ק שראיתי מאז ועתה הובא לפני גוף הספר שירי טהרה וראיתי שהיתה שאלתו באשה שהי' תוך כ"ד חדש ללדתה ושמשה מעתה ולמחר מצאה על הכתונת דם שידוע לה שהי' מקודם לשימושה אם צריכין שניהם תשובה והשיב דצריכין שניהם תשובה וחולק שם על הא שהביא הגאון מהר"ם לובלין ז"ל סימן ב' משלטי הגבורים פרק שני דשבועות שכ' באשה אשר כמה ימים לאחר לידתה שמשה מעתה בחזקת טהורה ומיד לאחר תשמיש מצאה דם הבא מן המקור בודאי והלכה אחר החקירה ומצאה שהחלוק שהסירה קודם תשמיש הי' מלא דם שאין ספק שודאי שמשה נדה נ"ל שמאחר שהי' תוך כ״ד חודש ללידת הולד שאינה צריכה בדיקה ואינה צריכה כפרה כיון שלא הרגישה כלל בטומאתה עד אחר תשמיש ולא היתה צריכה בדיקה שניהם פטורים דאנוסים הם עכ"ל ועי"ש במהר״ם לובלין שנראה שהסכים לזה וחולק ע"ז הגאון מהרש"ק ז"ל שם באריכות ודעתו שצריכין כפרה מפני שאף שלא היתה צריכה לבדוק ופטורה מלבדוק מ"מ כיון שבקל היתה יכולה לעיוני צריכה כפרה ועי"ש שהאריך מאד בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק פ"ב מהל' שגגות הלכה י' דהשוחט את הפסח ביום י"ד שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו קודם שחיטה או שנמצא עריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה ה"ז פטור מפני ששחט ברשות עכ"ל והק' התם הלח"מ כיון דהרמב"ם ז"ל פסק גבי מי שהי' לפניו צלי של פסח ונותר דנתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה דחייב קרבן א"כ היכא שנודע שמשכו הבעלים את ידם או שנמצא טריפה בסתר אמאי פטור הרי נתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה כלל וליחייב קרבן והא ליכא למימר דטעמא דמתניתין דפסח דפטור הני גווני משום דהוי כאונס דא"כ מאי פריך התם הש"ס בסוגיא בסוף הפרק לר"א הא טועה בד"מ חייב הא שאני הכא דהוי אונס אע"כ דהאי לא חשיבא לי' להש"ס טעמא והכריחו התוס' לאוקמי' כולה מתניתין כר"מ דאית לי' אף בלא עשה מצוה פטור אבל רבינו ז"ל דפסק דחייב קשיא עכ"ל לח"מ. והנה ראיתי באחרונים שהרבו להקשות על הרב בעל לח"מ מה תמה על הרמב"ם משחטו ונמצא עריפה בסתר הא ה"ל אונס ולא שוגג והגאון מהרש"ק ז"ל הנ"ל נכנס בדוחקים שם בספרו הנ"ל דכיון דקיי"ל שנים שעשאוהו פטורים וקיי"ל כרבנן דשנים שוחטין זבח אחד לכתחלה א"כ ה"ל לשוחטו בשנים ואף אם ימצא טרפה יפטרו ואם שחטו ביחיד וסמך שאינו עריפה הו"ל שוגג וכ"ז דוחק גדול דודאי התירה תורה לאחד לשחוט בשבת קרבן ואין כאן שום שגגה שלא נזהר לשוחטו בשנים כדי שיצא מספק שמא ימצא טרפה ועיין ש"ס פסחים (דף ס"ט) דקפרכי' ר"א לר"ע דאמר משום הכי אין דוחין המכשירין שמא ימצא הזבח פסול ונמצא חלול שבת למפרע וע"ז פרכי' דא"כ מישחט נמי לא משחיט ולא משני שיכול לשחוט ע"י שנים שעשאוהו אע"כ שאין לומר דבר כזה שהתורה התירה את השבת לקרבנות הקבוע להם זמן ועכ"פ התירה הדחיי' לאותו האיש הצריך להביא קרבן וא"צ שיביא אחר עמו אף אי נימא ששבת נדחה מפני קרבנות כנראה מדברי הרשב"א בחדושיו ברכות (דף כ') והוכיח ממתני' דפסחים (דף ס"ב ע"ב):
אכן הנראה לע"ד בביאור דברי הרמב"ם בזה וממילא תרווח לנו שמעתא לענין דינא אימתי מחויבים כפרה ואיזה נקרא שוגג ואיזה נקרא אונס ועל איזה אונס חייבה תורה כפרה. ובהשקפה ראשונה אמרתי ליישב הרמב"ם הנ"ל דהא הקשו התוס' כריתות (דף י"ט ע"ב) ד"ה דהא אמאי נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פעור לרבא מטעם מתעסק דלא איכוין לחתיכה דאיסורא א"כ שוגג דכל התורה כולה נמי יפטור דהא לא מיכוון לאיסור ותי' דבכל התורה כשאומר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא אסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם הי' כפי שהוא סובר ולכך פעור משום דהיה מתעסק. והשתא לפ"ז אם שחט הפסח והוא סבור שלא משכו הבעלים ממנו את ידם או שסבר שהפסח כשר ואיכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אף שאח"כ נודע שלא הי' כפי שהוא סבור מ"מ הוי רק מתעסק והתם בש"ס פסחים (דף ע"ג) דמוקי מתניתין אף כר' שמעון דס"ל מקלקל בחבורה חייב ועיי"ש בתוס' ד"ה שחטו ואיתא בכריתות (דף י"ט) דמ"ד מקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וכיון דר"ש ס"ל הכי שפיר פריך הש"ס אליבי' דאי האי סיפא כר"א הא לית טעה בד"מ דע"כ מטעם טעה בד"מ פטרינן לי' כיון דשחיטה חבורה היא ואף דהכא מתכוין לדבר היתר ומתעסק הוא לר"ש אף מתעסק נמי חייב משא"כ הרמב״ם ז"ל לשיטתו דפסק מקלקל בחבורה פעור וא"כ בנודע שמשכו הבעלים את ידם או שנמצא טריפה בסתר נהי דאין לפוטרו מטעם טבד"מ להרמב״ם ז"ל דהא לא עשה מצוה מ"מ כיון דאיכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע דהא פסח קודם שמשכו את ידם ממנו הבעלים לא שכח המלאכה ולא שכח כי היום שבת רק נתכוון לדבר שהוא היתר והרי הוא מתעסק והיכא דמקלקל פטור גם מתעסק פטור ולהכי פטור מן הקרבן מטעם מתעסק וזהו הפי' מפני ששחט ברשות שהשחיטה היתה לצורך היתר משא"כ אם אכל צלי של נותר וסבר של פסח ל״ש לפוטרו משום מתעסק כמו מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה:
אולם כ"ז לא יתכן לרש"י ז"ל שפי' להדיא דהטעם דשחט ונמצא טריפה פטור הוא משום דה"ל אונס וצריך לבאר איז' אונס מקרי שא"צ כפרה ועוד יקשה לפ"ז דאם נימא דבכה״נ תשוב מתעסק א"כ למה לי הטעם בשחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות דפטור מטעם טבד"מ תיפוק לי' דאינו חייב מטעם מתעסק וגם תקשי טפי לר' אליעזר אמאי חייב הא לא פליגי רק אי מתחייב טבד"מ ולא במתעסק דר"א דריש שם בכריתות בה פרט מתעסק וע"כ האי פירוש פריכא הוא. שוב ראיתי שנראה שהעיר בהאי קושיא אא"ז הגאון מהר"ם מפרעשבורג זצ"ל בספרו שו"ת רבינו משולם חלק יו"ד (סימן כ"ח) עיי"ש. אכן שם בקוצר לשונו שלא הביא המראה מקומות אין לעמוד על תוכן דברי' וכן מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' שגגות ה"ל י"א כ' המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע״פ שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק אלמא טעם הרמב"ם בפטור דמתעסק הוא משום שלא נעשית מחשבתו ועיון היטב תוס' שבת (דף ע"ב ע"ב) ד״ה נתכוין שחילקו דהיכא דנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא מחובר פטור מטעם שלא נתכוין לחתיכה דאיסורא והיכא דנתכוין לחתוך את זה וחתך את זה פטור מטעם שלא נעשית מחשבתו והרמב"ם שהביא טעמא שלא נעשית מחשבתו לא סבר לה הא דמתכוין .לחתיכת היתר כס' התוס' כריתות הנ"ל וא"א לפרש הא דהשוחט פסח ונמצא טריפה בסתר פטור מטעם זה:
ולבוא לעומק העיון בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק דשחט פסח ונמצא טריפה בסתר פטור ואף שפסק טבד"מ ולא עשה מצוה חייב נלע"ד דהנה יש לדקדק שם בסוגין פסחים (דף ע"ב ע"ב) על הא דבעי הש"ס לאוקמי דברי ר' יוחנן שאמר עבד"מ פטור אף שאין זמנו בהול כר' יהושע דתרומה דתנן (תרומות פ"ח מ"א) הי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוער וקשה אמאי הביאו ראי' לדברי ר' יוחנן מסיפא דמתניתין טפי ה"ל לאתויי מרישא דהא גם ברישא פוטר ר' יהושע גבי האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך וכן העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או מכרך או נתנך במתנה או עשאך בן חורין ולר' יהושע פטורין. ושם נמי פטורין משום עבד"מ דהא באכילת תרומה אף למי שאינו מזרע אהרן אם מותר לו לאוכלה איכא מצוה וכמו שכ' התוס' גיטין (דף י"ב ע"ב) דעבד נמי איכא מצוה אי אכל תרומה עיי"ש בד"ה השבתונו וא"כ קשה אמאי לא הביא הש"ס ראי' לר' יוחנן מרישא דמתניתין דתרומות וגם יקשה דעל רישא לא הי' שייך תירוץ הב' של הש"ס דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשר ר' יהושע בחללין דכתיב ברך ה' חילו וגומר ודרשינן אפי' חללין שבו ובאשה ועבד ל"ש תירוץ זה דאינם מזרעו של אהרן ועיין מקנה קידושין (דף ס"ו) ודוק:
ואשר נלע"ד להבין בהא ענינא ואקדים דברי הש"ס שבת (דף ס"ח ע"ב) איתמר דרב ושמואל אמרו תרויהו דאף תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר חייב בקרבן ופסק הרמב"ם ז"ל כותייהו הרי דאף שהי' אונס על השגגה הבאה לידו דמה הוה לי' למעבד כיון שלא הי' לו ידיעה מעולם חייב בקרבן והסביר שם הפנ"י טעמם וכ' דאע"ג דאונס רחמנא פטרי' מקרא דולנערה לא תעשה דבר היינו כגון מיתה ומלקות וממון אבל קרבן חייב דכפרה מיהא בעי ומה"ט מחייבינן תינוק שנשבה לבין הנכרים קרבן והקשו ע"ז משבועות (דף י"ח ע"א) דפריך הש"ס ואלא בשאין סמוך לוסתה ובמאן אלימא בת"ח ולא חדא לא מחייב אכנוסה אנוס הוא וכו' ועיין רמ"א יו"ד (סימן קפ"ה סעיף ד') שפס' בשם המרדכי דשלא בשעת וסתה אינה צריך כפרה דהוי אונס ולפי סברת הפנ"י בשבת הנ"ל קשיא אמאי א"צ כפרה בשלא בשעת וסת' הא אף היכא דהי' אונס כהאי דתינוק שנשבה בין הנכרים שעבר עבירה באונס צריך כפרה דהא פס' הרמב"ם דחייב קרבן ועיין תשובות אא"ז הגאון רבינו משולם זצ"ל חלק יו"ד (סימן ל״א):
**(הג״ה
[והגה אמרתי דרך אגב להביא פה מה שאמרתי בחידושי על הא שכ' התוס' יבמות (דף ל״ד ע"א) בהא דאיתא התם אר"י אמר רב ר"מ היא וכו' האומר עבד"מ פטור והרי תרומה וכו' דתנן הי' אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה וכו' ר"י פוטר ומשני הכא במאי עסקינן בתרומה בערה"פ דזמנו בהול וכ' שם התוס' דהמ"ל משום דאיקרי עבודה אכילת תרומה וטעמא דר"י משום דכתיב ופועל ידי' תרצה כדאיתא כאן בסוגין האי תירוצא ולפי ששמעתי אשר הגאון אא"ז מהר"ם מפרעשבורג זצ"ל טרח ליישב ההמ"ל שהק' התוס' בכל מקום ונראה לע"ד טעמא שהרי כמה פעמים מביאין ראי' מן הש״ס מדלא קאמר האי תירוצא מכלל דלא סבירא לי' כן פקחתי עיני ומצאתי טעמא שלא קאמר הש"ס שם ביבמות האי תירוצא דפועל ידיו תרצה כמו כאן בפסחים דהא בירושלמי ריש פרק ח' דתרומות איתא פלוגתא דאליבא דרב ובלבד כהן מקריב ובקדשי מקדש דרשינן להאי דרשה דפועל ידי' תרצה מה שעובד עבודה רצוי אף כשנמצא בן גרושה ובן חלוצה ומש"ה התם ביבמות דקאי אליבא דרב ל״ה מצי לתרוצי משום דפועל ידיו תרצה על תרומה ולא משני רק תירוצא דזמנו בהול ואיירי בערה"פ משא"כ הכא בסוגין דפסחים הסוגי' אזלא אליבא דר' יוחנן ואיהו ס"ל החם בירושלמי דאפי' בקדשי הגבול דהיינו תרומה איתא לדרשא דנתרצה כשנמצא ב"ג וב"ח ושפיר משנינן הכא אב"א דתרומה איקרי עבודה ונחרצה כשאכל ואף דבירושלמי איתא דרשא אחריתא אליבא דר"י מ"מ י"ל דגם בבבלי הי' יודעין דר"י ס"ל דנתרצה אף בתרומה ועיין קידושין (דף ס"ו) דמייתי קרא אחר ודאי נשמע ממנו אף תרומה]:)**
ועלה בלבי לבאר זה דודאי האמת כסברת הפנ"י דלענין חיוב קרבן אי אירע לי' לאינש מכשול עון אף שהי' באונס לא אמרינן דפטרי' רחמנא וחייב קרבן כהאי דתינוק שנשבה לבין הנכרים אכן לפי שלפמת זה מצינו שהתורה התירה כמה ענינים אף לכתחילה ולא עוד אלא שיש מהם שהם מצוות ולא רשות ואף שיתרמי דיתקלקל אח"כ אין עלי' חטא שיהי' צריך כפרה וכמו דאמרינן בהאי דלעיל פסחים (דף ס"ט) דאמר ר"ע דאין מכשירין דוחין שבת שמא ימצא הזבח פסול מישחוט נמי לא נישחוט ודאי א"צ כפרה באונס כי האי. וע"כ נ"ל כי כללא ניתן לנו בהאי ענינא דהיכא דאונס המכשול בא לידו ע"י שהתירה לו התורה ולא צותה שידקדק פן יכשלו בעבירה שתבוא ואף שיתרמי שיכשל בשגגה ע"ז לא חייבה התורה כפרה וה"ט דהתם דבא עליה שלא בשעת וסתה ונמצאת נדה דשלא בשעת וסתה התירה תורה שיבוא על אשתו ומה לו לחוש פן תראה דם ע"כ שפיר אמרינן בש"ס אכניסה אונס הוא כי דבר זה מותר לכל ישראל וע"כ שפיר פסק הרמ"א שם דא"צ כפרה אבל תינוק שנשבה לבין הנכרים דהוא ישראל מתולדה או גר שנתגייר דדינו כישראל הכי התירה לו התורה מה שעבר הן אמת שהי' לו באונס מ"מ האונס בא לו טעות שלא אשתרי לי' הני מעשים רק שלא ידע הדין ונהי שמה שלא ידע הי' באונס שפיר חייב קרבן דאונס לא פטרי' רחמנא מקרבן כסברת הפנ"י הנ"ל:
וע"פ זה היטב מיושב מה שדקדקתי למעלה למה הביאו בש"ס פסחים הנ"ל ראי' מסיפא דהי' אוכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה ולא מרישא מהאי דאשת כהן שאמרו לה מת בעלך או עבד מת רבך וכו' דהא הם הי' מותר להם באמת לאכול בתרומה מצד הדין ערם שנשתחררו או נתגרשו ולא הי' להם לחוש פן שתחרם רבם או גרשם בעלה ואח"כ אירע להם אונס בדרך מקרה וע"כ א״צ כפרה וא"צ לדין עבד"מ רק משום אונס פטורין שלא הי' להם לחוש שמא מת רבם או מכרם ועיין תוס' קידושין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש דקטנה שהלך אביה למרחוק לא אמרינן שמא קידשה אביה בדרך ואסורה להנשא לכ"ע ואף שכ' התוס' גיטין (דף י"ב ע"ב) ד"ה אי שביק לי' ועריק שהקשו ליחוש שמא מכרו לישראל ומתסר בתרומה ובאמת ליכא למיחש דילמא מכרו כמו התם של"ח שמא קידשה ויש ליישב דבגיטין איירי שהאדון רוצה לזרוק שחרור מפני שברח ממנו וכדאיתא התם בש"ס שלא רצה לקבל הג"ש ובכה"ג שפיר הקשו התוס' משא"כ בקטנה שהלך אביה לרחוק אין כאן ידים מוכיחות שקידשה אביה בדרך וכ"ז הוא ברישא דמתניתין דתרומות אבל בסיפא בנודע לו שהוא בן גרושה או ב"ח והוא מתולדה חלל ואף שהי' לו אונס דהוא לא יכול לידע אם אבי' נשא גרושה ואין לו לדקדק ע"ז דה"ל לאוקמי' לאבי' בחזקת כשרות מ"מ כיון דמצד הדין איגלאי מילתא למפרע שלעולם הי' אסור לו לאכול בתרומה ולא הותר לו כלל והי' חייב קרן וחומש אי לאו משום דמוקמינן בערה"פ שזמנה בהול או משום דאיקרי עבודה:
ובדברינו אלה מיושבים פסקי הרמב"ם שתמה עליהם הלח"מ דאם שחט הפסח ונודע לו אח"כ שמשכו הבעלים את ידיהם או שנטמאו כיון שהבעלים עשאוהו מתחלה שליח לשחוט והותר לו לשחוט ואין לחוש שמא נטמאו או שמא משכו ע"כ אף שאח"כ נודע לו שבשעת השחיטה הי' אסור לו לשחוט שכבר משכו הבעלים את ידם או נטמאו בכהאי אונס פטור מקרבן כיון שהותר לו זה מתחלה מצד הדין ואף בשוחט טריפה בסתר שנגלה שהי' באמת קרבן פסול מ"מ כיון שהי' בסתר בריאה ובבני מעים ובכה"ג התירה התורה לשחוט בשבת ולסמוך על החזקה אין סברא שאם אח"כ יתודע הפסול טריפה יצטרך קרבן על מה שציותה אותו תורה בפי' וע"כ פטור מקרבן אף שלא עשה מצוה אכן בנתחלף לו צלי של פסח בנותר זה טעות בעלמא שלא הותר וכיון שהוא לא עשה מצוה ע"כ פסק הרמב"ם דחייב קרבן. ומה שהקשה הלח"מ דמאי פריך הש"ס אי לר"א חטאת נמי מיחייב דהא לית לי' טבד"מ הא שאני בנודע שמשכו הבעלים את ידם דה"ל אונס ולפ"ד לא קשה כלל דהא ר"א מחייב קרן וחומש גבי אשה ועבד שבאו ואמרו להם מת בעלך או רבך וגירשך או שחררך ואף שטעו בד"מ והי' להם אונס שהותר להם מצד הדין פריך הש"ס לר"א חטאת נמי מיחייב דהא לית טבד"מ ועשה מצוה פטור כלומר אף בכה"ג דע"י המצוה הוא אונס לעשות המעשה כמו התם דתרומה אף לעבד מצוה היא (ודע שאף שראיתי בכ"מ פ"י מהל' תרומות הל' י"ב שמשמע בדברי' דאף עבד ואשה אם נתגרשו וישתחררו נכללים בהאי דפועל ידי' תרצה אפי' חללים שבהם ק"ל מאוד דל"מ לפי דרשת שמואל קידושין (דף ס"ו) דכתיב והיתה לו ולזרעו אחרי' בין זרע כשר בין זרע פסול משמע ודאי דבעינן מזרעו של אהרן אלא אפי' למאן דדריש מפועל ידיו תרצה מ"מ איתא בש"ס רק חללין שבו נתרצה וזה שייך בבן גרושה ובבן חלוצה ולא בעבד שנשתחרר ואשה שנתגרשה מבעלה שאינם מזרעו של אהרן וכן נראה ממקנה קידושין (דף ס"ו) ולפי שביארנו הטעם דפטורין הם עבד שנשתחרר ואשה שנתגרשה מטעם אונס]:
וראיתי שם ביו"ד (סימן קפ"ה) בייע"ק שכ' והנה הא דאמרינן שם בשבועות דשלא בשעת וסתה אנוס הוא לכאורה קשה דהא קיי"ל דאף אם העידו שני עדים שמת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה חייבת בקרבן וצריך לומר כמש"כ בקדמונים דשם אינה אנוסה דבידה שלא להנשא לאיש אבל אשה תחת בעלה ביד הבעל לכופה ואם תמאן תהא מורדת וחשובה אנוסה ולע"ד אין טעם זה ברור דהא הבעל נמי פטור שלא בשעת וסתה וכדאיתא התם בש"ס אילימא בת"ח ולא חדא מיחייב אכניסה אנוס הוא וגם באשה נמי האם נימא שאם נתיבמה ע"י העדים ששקרו בעדותן שפטורה מן הקרבן ואף שהתם נמי יכול ליבמה בע"כ אולם נראה הטעם כמו שכתבתי דדבר שהי' מותר מצד הדין כגון הכא שהי' רשאי לבוא על אשתו שהיתה בחזקת טהרה שלא בשעת וסתה ולא לחוש פן יתרמי דבר שתראה בשעת ביאה ע"כ אונס כי האי א"צ כפרה משא"כ התם בהעידו עדי שקר שאיגלאי שלא הותר מעולם:
ונשוב לנ"ד דהא הוכחנו דדבר שהי' מקודם היתר כגון שהאשה היתה בחזקת טהרה והאונס בא לו מדבר שהותר לו מקודם אונס כי האי א"צ כפרה ודמיא לעבד שהי' אוכל בתרומה והגידו לו שמכרו רבו או למי שבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם דא"צ כפרה ושפיר פסק הש"ג בשם תשובת המרדכי דבכה"ג א"צ כפרה ודוק:
שוב ראיתי בתשו' פנים מאירות חלק שני (סימן מ"א) שנשאל באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות והביא דברי התוס' ביצה לראי' דא"צ כפרה וגם האי דינא ראיתי שיצא הגאון מהרש"ק ז"ל שם בספרו שירי טהרה (סי' קפ"ז תשובה ט"ז) לחלוק על האי פסקא של הפמ"א הנ"ל ופסק באנשים שאכלו על סעודת מצוה ואירע טריפות דצריכין תשובה והביא מתוס' ביצה הנ"ל וחילק כמו שיתבאר לקמן ואזיל לשיטתו דס"ל דכל היכא דהי' יכול לבדוק ל"ה כאונס ולא נחית לחלק דאף באונס איכא דבעי כפרה כמו שהוכחנו מהאי דפסק הרמב"ם בגר שנתגייר לבין העכו"ם והביא הרבה מקומות שהדין שאף שנראה שהי' אונס מחויב להביא קרבן וכל הני דינים שהביא מסכימים עם הכלל שהנחתי בזה דהא שכ' הרמב"ם פי"ד מהל' שגגות הלכה י"ז הורו ב"ד שיצא השבת לפי שנתכסית החמה אין זו הוראה אלא טעות וחייבין חטאת וכן בפ"ז מהל' מעילה אמר לשליח תן לאורחים חתיכה אחת והוא אמר שנים והם נטלו שלש כלם מעלו אף דלא הי' להם לאסוקי אדעתייהו שהוא הקדש ור"ל דבשלמא הבעה"ב כיון דידע שיש בידו הקדש ל״ה אניס אבל השליח והאורחים נחשבינהו כאנוסים אע"כ דאין שייך זה בקרבן עכ"ד עיי"ש. ובאמת ראיתי שזה ש"ס מפורש בחגיגה (דף י' ע"ב וי"א ע"א) דפירש הש"ס מתני' דחגיגה דקתני התם המעילות הן כהררים התלוין בשערה ומסיק כדרבא דתנן נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעיל שליח עניא מאי קא עביד ודקא קשיא לך מדי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידעי דאיכא זוזי דהקדש איבעי לי' לעיוני הכא מי ידע ופרש"י ז"ל שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג אלמא דמייתי קרבן מעילה אף היכא דשייך אונס דלא איבעי' לי' למידע כלל שאין לו לחקור את מי ששילח אותו אם אינו של איסור אכן כל הני האונס בא ע"י טעות שאיגלאי מילתא שלא הותר מעולם לזה האיש דבר זה. ועפ"ז שוב מסתבר לי לכאורה דבהאי עובדא שאכלו ונמצא שהי' טריפות בדבר הדין עם הגאון מהרש"ק ז"ל ודלא כפנים מאירות וצריכין כפרה ואי דתיקשי מדברי התוס' ביצה הנ"ל שהבאתי י"ל כמו שראיתי אח"כ שפי' שם בתשו' הנ"ל הגאון מהרש"ק התוס' שכ' דנענש כשוגג ולא כאונס פירושו דעונש איכא אכן לפי שלא הי' לו לבדוק ליכא עונש כל כך ונדון כאוננ ודי בכפרה קלה דהא שם מעולם לא הותר ואיתגלאי מילתא למפרע שהי' בטעות מה שאכלו הכי נימא דמי שהי' אורח אצל חבירו וטעה והאכילהו חלב האם יפטר מן הקרבן דנימא מאי ה"ל למיעבד ויהא דינו כאונס. אכן בתוס' יבמות (דף ל"ה ע"ב) כ' גבי החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת דאיירי בתוך ג' דומיא דסיפא הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת ואין לומר דאיירי לאחר ג' כיון דרוב נשים עוברות ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעבד ואמאי קתני דחייב קרבן הא הויא דומיא דשבועות הנ"ל דשלא בשעת וסתה פטור מן הקרבן אלמא דאף שאיגלאי שהי' בטעות פטור אונס מן הקרבן ואולי י"ל דהתם איכא נמי מצוה דיבמתו ודמיא לשוחט בשבת ונמצא טריפה בסתר כדלעיל. ואחר האמור בזה נראה כללא דמילתא היכא ששמשו בתוך כד"ח ואח"כ נמצא דם על החלוק נראה דהדין עם הש"ג שהביא מהר"ם לובלין שא"צ כפרה דמאי דשלא הצריכה תורה לבדוק משויא לי' אונס ואונס כי האי שהיתה האשה מותרת מתחלה רק אח"כ אתרמי מכשול פטור מן הקרבן ומן הכפרה ומכש"כ היכא שיש לספי' שהי' שלא בהרגשה כגון בשינה ואז ודאי אין כאן רק איסור דרבנן וכמו שביארתי ועתש״ו מהר"ם לובלין שם (סימן ב') אבל אי אכל ואח"כ נמצא טריפה יש לדון כהגאון מהרש"ק דצריך כפרה ואף שלא הי' לו לבדוק והויא כאונס י"ל דאונס כי האי שנגלה שהי' בטעות ומכשול לפני' ולא הותר מעולם זה העוף שאי. חייב בכפרה ודלא כפנים מאירות הנ"ל ועדיין צ"ע בזה: