חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן נד
שאלה ריאה שהיתה גב האונא סרוכה שלא כסדרן ועברה הסירכא על ידי מיעוך ומשמוש ונמצא במקום שהיתה הסירכא יוצאת קמט אכן ניכר שהוא מברייתו אם יש פנים להכשיר.
תשובה נלע״ד שיש להעלות כאן פנים מסבירות להתיר במקום הפ"מ על פי האופנים שאבאר הן הגאון בעל תבואות שור (סי' ל"ז ס"ה) פסק דבועה על קמט או על חסרון מבחוץ דהיינו גומא אע"פ שחסר קצת ואינו כשיעור אגודל מ"מ ה"ל תרתי לריעותא ופי' שם הטעם כיון שיש פוסקים מטריפים בחסרון מבחוץ אף מעט אף דאנן לא קיי"ל כותייהו מ"מ ריעותא מקרי מיהו הרב בעל לב"ש שם (ובסימן ל"ו ס"ק קמ"א) ובכמה דוכתי חילק דדוקא קמע ע"י חולי מצטרף לריעותות אבל מה שניכר לבקיאין שהוא מברייתו ואינו רק חסרון מבחוץ ל"ה ריעותא עיי"ש. אולם לענין ריעותא גדולה כגון סירכא שלא כסדרן נראה מדברי הרב לב"ש בעצמו (בסימן ל"ע ס"ק קע"א) דל"מ מיעוך ומישמוש וז"ל שם מיהו בדבוקה ואזלא ע"י מיעוך ודאי דטריפה [פי' אף שהוא מברייתא] דלא גרע קמט מעינרי והוי עכ"פ ריעותא כל דהוא לענין זה דכל סירכא שאין אנו מתירין רק במיעוך מעכב הקמע מלהתיר במיעוך עכ"ל:
וכיון דאתי עלה מדינו של הע"ז דכי היכי דסירכא שלא כסדרן מטינרא ל"מ מיעוך ומשמוש ה"נ בסירכא של"כ מקמע מברייתו נחזי אנן התם מילתא בטעמא. מדברי התב"ש סל"ז ס״ב למדינן הטעם דכיון דמיעוך קולא גדולה היא ובהצטרף אליה ריעותא כל דהוא דטינרי חיישינן לה. ור"ל אף שהטינרי בפני עצמה כשירה מ"מ שינוי היא וקילקול תחת עור הריאה ובהצטרף ריעותא דסירכא אמרינן שמורה על נקב והאי דעברה ע"י מו"מ אין כאן ראיה דדילמא קרום שעלה מחמת מכה הוא ומדברי הפמ"ג [סי' ל"ז ס"ק ב') במשבצות נראה עוד טעם אחר שע״י הטינרי אין יכול לבדוק בפושרין ור"ל שאולי אי לא היתה טינרי היה הרוח יוצא רק מקום הטינרי שהוא קשה מעכבו לצאת כו' עי"ש. ואף לשיטות הפוסקים דס"ל דהוה טינרי אף דאיכא לחות (עיין בית מאיר על יו"ד מה שחולק עם התב"ש) ג"כ יש לחוש דילמא אינה מנחת הרוח לצאת דרך שם ואולי היה נגלה הנקב לולא הטינרי ואין כאן ראיה שעברה הסירכא והמקום תחתיו שלם. אכן בלב״ש שם וסי' ל"ט ס"ק קל"ח פסק דבסירכא העוברת ע"י מיעוך כשר בדיעבד בנאבד בלי בדיקה בהפ"מ וא"כ ה"נ בסירכא של״כ מטינרי ביאר שם דאין איסור מטעם עיכוב בדיקת פושרין דהא אי עברה ע"י מיעוך עכ"פ כשר אף אי לא בדקה והכא אף תימא דע"י הטינרי אי אפשר לבדוק הוי כדיעבד דבכל דוכתא קי"ל היכא דאי אפשר בענין אחר הוי כדיעבד ומשום זה תפש הלב"ש עיקר הטעם דאסור סירכא של"כ מטינרי משום דעכ"פ קילקול יש בריאה ומורה עם הסירכא על נקב וכמו שבארנו בשם התב"ש. אכן לפי זה יש להקשות דאמאי אסר הלב"ש בסירכא של"כ מקמט מברייתו וס"ל דמעכב הבדיקה הא ס"ל ללב"ש דקמט מברייתו אינו קילקול וריעותא בריאה כלל לענין נקב ומכ"ש אם הקמט מברייתו ניכר הוא ע"י שאינו מתכויץ כקמט מחמת חולי ודאי אינו מעכב הבדיקה ויכול לבדוק אף בפושרין שפיר ועכ"פ יכול לראות אחר המו"מ אם הבשר שלם ויפה ובדיקת פושרין אינה מעכבת בדיעבד היכא שהסירכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש. ולפ"ז יוכשר בנ"ד.
אולם מה שיש לעיין עוד בנ"ד הוא מפני שגוף יסודו של הגאון בעל לב"ש דלא ליחשב קמט מברייתא ריעותא יש לעורר עליו שהוא ז"ל ביאר באורך בריש סימן ל״ה טעמיה מפני שהרמב"ם ז"ל מטריף חסרון מבחוץ במקצת וכיון שרבינו הגדול חשבו לטריפה עכ"פ ליהוי ריעותא וסבר לה דהעקר דטעם חסרון לאו משום נקב אתינן עלה ול"ה ב' ריעותות מורות על עדות אחת וקילקול אחד ולהכי לא מצטרף ועוד ביאר ז"ל שם דאף דיש פוסקים דחסר מטעם ניקב אולם כיון דתרתי לריעותא רק חומרת הפוסקים ואינו מוזכר בש"ס יש להקל בספיקו ואי אתינן להכי הוי אתי שפיר למה סירכא שלא כסדרן על קמט מברייתו טריפה אף בלי סברא דמעכב הבדיקה רק מפני דשמא חסרון מבחוץ מטעם ניקב אסרו לה פוסקים המטריפים. ואף שיש ס' דילמא חסרון לאו משום נקב מ"מ זה יועיל בריעותא סתמית דדעת הלב"ש דס' תרתי לריעותא כשר אבל בריעותא גדולה כסירכא שלא כסדרן הניח בעל לב"ש ליסוד דאף בספק מטרפינן עי' לב"ש (סי' ל"ו ס"ק קמ"ז) ובכמה דוכתי. ולפ"ז יש להחמיר בנ"ד דשפיר יש לומר דדמי לטינרי דמורה על קילקול ונקב בריאה והאי דנראה שלם קרום מחמת מכה הוא ועיין בנוב"ת יו"ד (סימן כ"ג) שכ' מבורר נמי דסירכא מחסרון מבחוץ כיון שהרמב"ם מטריף ודאי אנו נחשוב לריעותא עכ"פ:
והנה גם על גוף סברתו של הגאון בעל לב"ש שפילפל להקל בחסרון מברייתו אי נימא דטעם הרמב"ם שמטריף הוא מטעם חסר לדידן ל״ה ריעותא דליצטרף עם הריעותא מטעם ניקב יש לפקפק טובא דהא דכתב הגאון בתב"ש סל"ו ס"ק נ״ח דלטעם הרשב"א דטריפות אטום משום שהבהמה רוחפת על הלב וכשיש בה אטום מזיק ללב והסביר שם הגאון ז"ל דלשיטתו אינו מצטרף לריעותא כיון דלא שייכים להדדי זה צודק התם שב' הלקוחות מורות קילקולים באיברים שונים אטום בלב והריעותא השניה בריאה אבל ריעותא דנקב על חסרון אי נימא דטריפה ומורה על קילקול אף על חסר לשיטת הרמב"ם והריעותא השניה באותו מקום באבר מורה על קילקול דנקב אין סברא כ"כ להכשיר כיון שעכ״פ יוכלו להצטרף שני קילקולים מ"מ בזה יש לסמוך על סברתו של לב"ש כי כחו רב אבל שוב ראיתי בספר ב"א בשם הגאון מהר"ם מסטנוב להשיג ע"ז מטעם זה:
אכן אחר העיון לולא דמסתפינא נראה דהני קמטים וחסרונים מבחוץ שמצוים על הריאות פעם במקום זה פעם במקום זה לא עלה על דעת אחד מהפוסקים הראשונים להטריף וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ח מהל' שחיטה שהוא פסק דאם לא נמצא וורדא כשירה מפני שיש בהמות שדרכן כן ובודאי אי חסר מקצת הורד לא כש"כ דכשר אליבי' הרי דלענין חסר אין להטריף אם דרך להמצא כן ובקמט אי נתהוה ע"י חולי או אף מתולדה אם נברא חסר והיינו בגוונא שאין מצוי ונראה עי"ז קילקול בריאה כמו חסר אונא אחת מה' אונות אז טריפה לדעת הרמב"ם והוא ז״ל לא ביאר גדר החסרון מברייתו עוד היכן הויא דרך להמצא וסמך על הבקי כיון שכן דרכו ז"ל שלא להביא דין מחודש שלא נשמע מפורש מש"ס אכן בהקמטים וחסרון מבחוץ המצוים לא הטריף מעולם הרמב"ם ז"ל אם הם מברייתם וניכר שלא באו מחמת חולי וכן מוכח מפסקי הרמב"ם לענין יתרת בריאה דהוי מטעם דכנטול וכחסר דמי שהוא ז"ל פסק בהל' ד' דיתרת מגבה טריפה ולא מטעם דסופה להתפרק רק כשיטתו מטעם דיתר כנטול ומכשיר יתרת מקמא להדיא וכמו שפי' שם הרב בעל כ"מ דפריש לה להש"ס דחולין (דף מ"ז) דמתחלה סבר רב אשי למיטרפה דסבר דיתרת מקמא או משום הורדא הויא שינוי דיתרת כחסרה וטריפה ולבסוף למסקנא אמרינן אגבה אפילו כטירפא דאסא טריפה אבל מקמא כשר והיינו משום דדרכה בכך אין להטריף מטעם יתר וכן לענין חסר איך נטריף חסרון קצת מבחוץ דזה שכיח ומצוי יותר מכל היתרות הא דרכו בכך ע"כ נראה עיקר דהרמב"ם ז"ל וכן השיטה המובאה בתי' חולין (דף מ״ז) לא הוריפה בחסרון וקמט רק אי מחמת חולי או מברייתו אם ניכר לעין שאין דרכו בכך:
והנה י"ל דחסרון ככף כפופה שמטריפים הבדיקות זהו נמי מטריף הרמב"ם שאין דרכו להמצא וכן מורה דעת הרשב״ם ז"ל חלק יו"ד הל' בדיקות הריאה סל"ו שכ' וז"ל חסר מגוף הריאה כפגימה של לבנה והקרום קיים כשירה והרמב"ם לבד אוסר עיי"ש שכ' וכן ריאה שיש בה גומא והקרום קיים כשירה ולא הביא ע"ז שיטת הרמב"ם דמטריף ועוד נלע"ד דאולי יש לתן גדר וקצבה להחסרון שיטרוף הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ח מה"ש ה"ז וכן אם חסר מגוף הריאה אע"פ שלא ניקבה הרי זה כמו שחסר מנין האונית וטריפה לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שנפרך בצפרן הרי זה כחסר וטריפה אפי' הוה כל שהוא עכ"ל הרי שלא כ' חסר מהריאה אפי' כל שהוא וכן יבש הרי זה כחסר וטריפה ע"כ החילוק דיבש טריפה בכל שהוא מפני שהוא מחמת חולי אכן בדין אם חסר מגוף הריאה כוונתו הרי זה כמו שחסר מנין האונות וי"ל דהשיעור דחסר ג"כ כמו האונא הוא שהוא עכ"פ טירפא דאסא אבל פחות מזה אפי' להרמב"ם כשר דלשון הרי זה כמו שחסר מנין האונות קאי אשיעורא נמי ועפ"ז אולי יש להבין הא דנמצא בבדיקת ישנים דחסרון מבחוץ צריך שיהי' כשיעור אצבע אגודל והיינו קרוב לשיעור ט"ד לחד דעה]. ועכ"פ נשמע לפ"ז דאם הקמט פחות מצפורן אגודל וניכר שהוא מברייתו אף סירכא של כסדרן יוצאת ממנו ודאי כשר כיון שאין פוסק ראשון שאסרו דדרכו להמצא ומכש"כ דהא קיי"ל דסירכא של"כ כשר בדיעבד בלי בדיקת פושרין וגם יש לצרף לסניף בעלמא השיטה המובאה בט"ז (סימן ל"ט ס"ק י"ג) דאף בסירכא של"כ מטינרי יש להכשיר דלפי שאין בטינרי ליחה ודאי סירכא מעלמא אתי אלמא דלית ליה טעמא דעיכוב הבדיקה כלל היכא דעברה ע"י מיעוך. והנה כעין סברא שכתבתי דכל טריפות דחסרון ויתר תליא אי דרכו בכך שמעינן נמי מהא דבאונא עליונה של ימין במקום המוגבל אין איסור יותרת מגבה משום דדרכה להתפצל. וגם י"ל כמו שראיתי בפמ"ג במשבצות (סל"ה סק"ד) שהסביר בשם הב"ח די"ל דלהכי לדידן חסרון ורדא טריפה כיון דבכל הבהמות שלנו דרכה להמצא אף שבימיהם היתה דרכה להחסר מ"מ בימינו מטריפין ונראה דס"ל להב"ח דבימינו כל הפוסקים מודים להטריף חסר ורד ולפ"ז י"ל נמי איפכא נמי כיון דבימינו דרך להמצא חסרון מעט מברייתא אמרינן דהשתא דרכה בכך ולא היה שום פוסק מטריפו ואין כאן ריעותא:
ועוד נלע"ד לומר טעם להקל בנ"ד עפ"מ שהסביר בס' יהושע חלק יו"ד (סימן כ"א) הא דמקילינן במיעוך וקילוף הסירכות מפני שאנו סומכין על טעם התו' שאמרו מש"ה סירכא של"כ אסורה משום דסופה להתפרק ולינקוב ואי חזינן דעברה ע"י מיעוך ונשארה שלמה הרי דאף בחייה אילו היתה מתפרקת ל"ה נעשה נקב ומש"ה מכשירינן וא"כ לפ"ז הא ודאי בקמע מברייתו אין חשש שאולי היה כאן קרום מחמת מכה ולכן נימא גם לשיטת התוס' אילו היתה הסירכא נתפרקה מהאי קמט היה המקום נשאר שלם ונתברר עכ"פ שאין הסירכא עומדת להתפרק ולנקוב העור. אולם בסירכא מטינרי נ"ל דיש להחמיר אף לשיטת התוס' דודאי אף לשיטת התוס' יש סירכא מנקב כמו דמצינן כמה פעמים דמן הנקב יוצא סירכא וכיון שהטינרי מעכב הבדיקה יש לומר דעוד לא נתברר שלא היה כאן נקב וגם לא נתברר דאף אם נתפרקה בחיי הבהמה לא היתה מנקבת דאולי אין אנו מרגישין הנקב מפני שהטינרי בקשיותה מעכבת הבדיקה והוי כמו שלא עברה ע"י מיעוך כלל וזה קצת שלא כמו שהבאתי לעיל בשם הלב"ש:
ולפי שביארנו דרק בחסרון שאינו מצוי ככף כפופה וכדומה מטריף הרמב"ם יש ליישב קושית הט"ז (סל״ה ס"ק י"ג ס"ק י"ד) שהק' אי חסרון ככף כפופה טריפה למה לא משני הש"ס הכי בחולין (דף מ"ז) הא דקתני ריאה שחסרה טריפה כדברי הכל דאיירי שהיה החסרון בכהאי גוונא וגם למה לא משני כשיטת האוהל מועד דס"ל חסרון מבפנים יותר מרביעית טריפה ולשיטת האוהל מועד יש ליישב כמו שמיישבים אליבא דהרמב"ם דהש"ס משני רק אליבא דס"ד דמקשה אבל לרמ"א קשה כיון דקיי"ל כמכשירין והוא מכח האי קושיא א"כ לא קיי"ל כהאוהל מועד ולפי הנ"ל איש דחסרון המצוי אין סברא כלל להטריף רק חסרון ככף כפופה וכה"ג וא"כ אנו סוברין בפי' דברי הש"ס כהרמב"ם ולא כהתוס' ושפיר יש לומר כן אף אם נסבור כאוהל מועד ועש"ה ודוק וכל מה שכתבתי בזה הוא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו גדולי הדור: