אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן נג

סימן נב

עוד בענין הנ"ל להנ"ל

אבוא כעת להשיבו עוד הפעם כאשר הבטחתי' אדות השאלה בענין הבהמות שיודעין שהקיזו אותם אונם יהודים בצואר איך נדע היתר לאכול את בשרם ואת חלבם. והנה שאלה זו הובאה בתשו' חת"ס יו"ד (סימן כ"א) וז"ל שם הנה אמת נכון הדבר דמסברא י"ל דאומן באומנתו בקי ולא פגע ולא נגע בסימנים כמו שהעיד פמ"ג (יו"ד סימן מ"ו) על מנהג היתר של תרנגולים מסורסים וק"ו הרי הסירוס מסור לכל כפרי וכפרי בשלו כידוע משא"כ הכא שצריך רופא אומן להקזה ועוד שקושר חבל בצואר עד שיראה פליטת גיד הדופק הוי כתפוס בקנה ועסי' כ"ג וגם יען כי הוא מיעוט המצוי ורובם של אותם מעוט שיש בהם רושם ההקזה חיים לפנינו ש"מ שהאומנים בקיאין אך אין להורות מסברא בלא ראי' וכו' עש"ה:

ונראה להביא ראי' וסמך לדין זה מן הש"ס ויפשט בין דין דתרנגולים מסורסים בין דין דהקזת הבהמות בצואר והוא דאמרינן בבכורות (דף כ"ח וסנהדרין דף ל"ג) מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכים האם שלה בשביל שלא תלד אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון [שיצערך לשלם מכיסו] א"ל ר"ע מומחה לב"ד וכו' והן נודע שיטת הרוקח דניטלה האם ע"י חולי טריפה כמובא (בש"ע יו"ד סימן מ"ה) ורק נחתכה כשר וע"כ התם בש"ס מיירי בנחתכה וא"כ אם נימא דצריך בדיקה אמאי הי' עולה על דעת ריט לשלם הא הי' יכול לטעון דילמא אי הי' בודקין אותה היתה טריפה ואמאי צריך לשלם [וע' חו"מ סימן ש״ו סעיף ה' ובט"ז יו"ד סימן י"ח ס"ק ח' ובנקה"כ שם] ואיך נוציא ממנו ממון מספק ומכש"כ הכא שלשיטות כמה פוסקים איירי שלא האכילה בידים רק פסק הדין ולר"מ מחייב משים דדאין דיני גרמי [עיין שם בתוס' סנהדרין דף ל"ג] וא"כ ודאי אין להוציא מספק:

אכן יש לדחות דשם בעובדא שבאה לפני ר"ט איירי שניטלה האם ע"י ישראל והם ראו ונשמרו שלא תוזק הפרה באיברים הפנימים וכן נימא לפי הס"ד הדין בניטל הטחול ע"י אדם אבל אי לא הי' בפנינו הי' צריך בדיקה אבל נ"ל שאעפ״כ יש ראי' משם לנ"ד דהא הב"ח בתשו' (סימן קנ"ו) הקשה לרש"ל דמיעוט טריפות חיות מה הביא הש"ס ראיה מתודוס הרופא שהפרות ממצרים וטולות האם הי' דילמא הנה ממיעוט דטריפות דחיות ונ"ל ליישב דעל פי זה יובן לנו אריכות הלשון במשנה שלא אמר שכן במצרים חותכים האם והבהמות חיות רק אמר שאין לך פרה וחזירה יוצאה ממצרים שלא הי' חתוכות האם שלהן וכיון שכ"כ רבים נסולות האם וחיות ודאי ראיה גמורה שנטילת האם כשירה שכ"כ רביה ודאי אין לחוש שהם מהמיעוט טריפות שחיות ולפ"ז גם אלו הסברות שהביא החת״ס נפשטות דהרי שם הי' גוים שחותכים האם מפרה וחזירה ואעפ"כ חיות הן לפנינו שודאי נשמרו שלא ליגע באיבריה הפנימים להזיקן ולהכי נמי בסירוס התרמול נאמר שודאי הי' נזהר העושה כן שלא להזיק בפנים וכן באלו בהמות נקזים החזיר הסימנים קצת או ראה בברור להכות רק העורק שצריך ואין לחוש אף שלא הי' בפנינו פן פגע בסימנים מדרובם חיים וקיימים לפנינו:

ועוד יש להביא ראי' לנ"ד דשרי' לאכול בהמות הנקזים בצואר מדברי הרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין (דף מ"ו ע"ב) שכ' לענין סירכות תלויות שא"צ בדיקה דל"ד לישב קוץ שהוחל מעשה הטורף שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לינקוב משא"כ כאן שאין שום הוכחת איסור ולא התחלתו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה שלא מחמת נקב כלל א״צ בדיקה והק' הרשב"א שם א"כ תקשי לן מהא דאמרינן גבי האי אימרתא דהויא בי רב חביבא שגרונא שכיח פסוקת חוט השדרה לא שכיח דמשמע אי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה לא היא דהתם נמי אתיליד בה ריעותא אע״ג דאמר שגרונא שכיח לאו שכיח ממש קאמר אלא שכיח טפי מפסוקת חוט השדרה קאמרינן והלכך אי לאו דחוט השדרה ל״ש כוותי' נמי היינו מצריכינן לה בדיקה אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ע"כ א"צ בדיקה עכ"ל הרשב"א:

והנה יש להבין בדברי' ז"ל שמתחילה חילק בין סירכא תלויה לקוץ התחוב שהתם הוחל מעשה הטורף משא"כ הכא שי"ל שהיא הפשטת ליחה ואין כאן התחלת טריפות והדר מייתי הרשב"א ז"ל עובדא דהש"ס דהווין שדרן כרעייהו בתרייתא וכ' ע״ז אי הוה שגרינא שכיח כמו חוט השדרה הויא צריכה בדיקה מפני שנולד בה רעותא וקשה מאי מזיק לן הריעותא הא דשדרן כרעי בתרייתא דילמא משגרינא ואין כאן הוחל מעשה הטורף כלל כמו דאמרינן התם בסירכא תלויה דילמא הפשטת ליחה ואין כאן הוחל מעשה הטורף שלא מחמת נקב באה וגם יקשה על הא דקאמר דהא דשגרינא שכיח לאו שכיח ממש קאמר דמשמע דאם הי' שכיח ממש לא היינו צריכים תו להדר אם השגרינא שכיח טפי מחוט השדרה וטעמא מאי ע"כ נראה בכוונתו דהיכא דהוחל מעשה הטורף ודאי לא יועיל להתיר מה ששכיח כן אף אם ימצאו אלף בהמות וקוץ תחוב בהם באיבריהם צריך בדיקה, אולם עוד המציא הרשב"א דהיכא דאיכא ריעותא מחיים אף שלא הוחל מעשה הטורף אנו מצריכין בדיקה שאף שאין כאן התחלת איסור מ"מ הוכחה שנשתנה יש ולכן אי ל"ה שגרינא שכיח טפי מחוט השדרה והיינו מסופקים אם מחמת שגרינא אם מחמת חוט השדרה ודאי היינו מצריכים בדיקה דהא איכא כאן ריעותא מחיים ולכן קאמר הש"ס שגרינא שכיח פסוקת חוט השדרה ל״ש ע"כ א״צ בדיקה וכ"ז בשגרינא דלאו שכיח ממש הוא אבל סירכא תלויה אף שהיא נמי ריעותא או שינוי מחיים מ"מ כיון דאיכא תרתי לטיבותא שלא הוחל כלל מעשה הטורף וגם שכיח א"צ בדיקה ואין חוששין שמא הסירכא תלויה שאינה נחשבת לריעותא שאנו אומרין שאינה מורה כלל לטריפות ואין אנו חוששין לזה השינוי. וא"כ ה״ה נמי י"ל בנ"ד כיון דשכיח בהמות המקיזים ויש מקומות שרובם הם כן וגם לא הוחל מעשה הטורף אף אנו נאמר שהשינוי הנעשה בהם אינו מורה לריעותא כלל שהשכיחות מגרע כח השינוי ואנו תולין ברוב בהמות כשרות שהרי ראינו שחיות הן וע"כ א"צ בדיקה ובזה אין סברא לחלק בין שהשינוי נעשה ע"י אדם או ע"י חולי ול"ד למחט בחלל הגוף. ולפ"ז ל״ק קושית החוו"ד שהביא כ"מ דאמאי לא נימא בבהמות חולות דאיתרע להו רובא דכשרות דשכיחות דחולי עושה כאילו אין שם ריעותא לענין טריפות כיון דלא הוחל מעשה הטריפה:

ונשאר לפנינו עוד לבאר אם ל״ש כאן לומר סמוך מיעוטא דנקובים מחמת ההקזה לחזקת שאינו זבוח וראשונה אתרץ מה שנלע"ד על הא שהקשו על התוס' חולין שכ' בדף י"ב ובדף פ"ו ע"ב ד״ה סמוך דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן אבל כשיש חזקה עם המיעוט חייש מה״ת א"כ מה תירצו התוס' בדף י"ב דלהכי לא פריך לר"מ מבשר תאוה שכתוב בתורה משום דאינו חושש למיעוטא רק מדרבנן ול"ק על התורה הא התם איכא סמוך מיעוטא דנקובת הושע לחזקת איסור שאינו זבוח וניחוש אף מה"ת לר"מ. ולתרץ קושיא זו נלע"ד דהא כ' התוס' בבכורות (דף כי ע"ב) להכי י"ל דפרה חולבת פטורה מן הבכורה דלא נימא סמוך מיעוטא דחולבת אף שלא ילדה לחזקה שלא ילדה מפני שיש חזקה לטמתה שנוקמה הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. והק' השעה"מ בפ"ט מהל' טומאת מת דא"כ נימא נמי אף קודם דילפינן דאזלינן בתר רוב בכל בהמה לאוקמה על חזקת כשרות מן הטריפות והנבילות כשהיתה במעי אמה דאז שחיטת אמה מטהרתה והתוס' כ' דליכא חזקה דכשרות אף בפרה בת שתים. אולם י"ל דהא אין לה חזקה דכשרות דכיון דלא אזלינן בתר רובא א"כ גם האם אין לה חזקה דילמא היתה עריפה ואף שחיה י"ב חודש הא הויא חזקה שלא נתבררה והתוס' ס"ל דל"ה חזקה. ועפ"ז נ"ל לומר דהא תינח לרבנן אבל לר' מאיר הא הוכיח המהרי"ע (ח"א סימן ל"ז) מהא דתנן פ"ה דטהרות ומייתי לה פ"ק דנדה (דף ד' ע"א) נגע באחד בלילה ואין יודע אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מעהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתם וכו' ומשמע דוקא כשרואהו חי מבערב יש לו חזקת טהרה אבל אם לא ראהו אע"פ שע"כ חי היה אינה חזקה לפי שחזקה זו לא נתבררה באדם אלא למפרע ולאו חזקה עכ"ל המהרי"ט עיי"ש. ומדר' מאיר מעהר מכלל דס"ל דאף חזקה שלא נתבררה ולא נודעה שעה אחת הויא חזקה וא"כ שפיר איכא לאוקמי' לר"מ כל ולד אחזקת כשרות כשהי' במעי אמו דאז אין טריפות ונבילות פוסל בו אף לר"מ ב"פ בהמה המקשה כל זמן שאינו בן ע' וכ"ת דילמא האם היתה טריפה ז"א דלהאם יש חזקת כשרות דחיה י"ב חורש וילדה ואף חזקה שלא נתבררה אזלינן בתרה לר"מ וא"כ חזקת כשרות זאת שהי' לה במעי אמה מסלקת חזקת שאינו זבוח וכמש"כ התוס' בכורות הנ"ל כה"ג לענין פרה חולבת וע"כ איש לר"מ דלא אמרינן מה"ת סמוך מיעוטא לחזקת שא"ז [ולפ"מ דאמרינן בעירובין דף ל"ז דהתם איכא תרי חזקי לקולא בנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת מש"ה מטהר ר"מ מפני שהי' לאדם חזקת חי וגם חזקת הנוגע שהי' טהור טרם שנגע אין להוציא מזה שר' מאיר אית לי' דאף חזקה שלא נתבררה הויא חזקה לכאורה ודלא כהוכחתי ממהרי"ט הנ"ל אכן י"ל עוד מדס"ל לר"מ בגיטין (דף כ"ח) דל"ח שמא ימות ע"כ ס"ל דאף חזקה שלא נתבררה בשעתה אזלינן בתרה דהא בשעה שהיא אוכלת התרומה אף שחי הבעל לא נתבררה החזקה שמא ימות לאלתר והוא גירשה שעה אחת קודם למיתתו אע"כ אזלינן אף בתר חזקה שלא נתבררה לר' מאיר ויש לעיין בזה]:

כל זה פילפלתי לפי דרכו של כ"מ אבל האמת יורה דרכו שאין כאן קושיא. וכן יש ליישב קושית המהרש"א (בבכורות דף כ') דאמאי לא נימא סמוך מיעוט דבמקום נקב קשחיט לחזקת איסור דאינו זבוח והנכון לומר בזה הוא דלמסקנת התוס' שם שלהכי סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ול"א סמוך מיעוטא שאינם מומחים לחזקת איסור משום דמיעוט שאין מומחים הוא מיעוט שאינו מצוי כלל א"כ הגע עצמך כל י"ח טריפות וסעפיהם שכלם יקרו ויאתיון על הבהמות לא בדקינן אבתרייהו דחשבינן כל המאורעות האלו למיעוט ואיך נחוש לנקובת הושע שהוא רק אחת מן הטריפות ונחשבנו למיעוט שנימא גבי' סמוך ומכש"כ חששא רחוקה כמו שהק' המהרש"א שמא במקום נקב קשחיט אין לחוש לזה היכא דלא ידעינן ריעותא בסימנים הלוא קיי"ל בגיטין (דף כ"ז) דסימן במקום מצומצם כגון נקב יש בצד אות פלוני הוה סימן מובהק ואף להוציא מחזקת אשת איש ולא אמרינן דיתרמי נקב כנקב ואיך נחוש דילמא במקום נקב קשחיט אכן לפי הה"א הוה ס"ל להש"ס דבעינן ידיעה ודאית כמו דאמרינן פ״ק דב"מ (דף י' ע"א) בקפץ אחד מן המנויים לתוכם דמיעטה תורה עשירי ודאי ולא עשירי ספק אף אחד באלף ושפיר פריך פ"ק דחולין דילמא במקום נקב קשחיט וקמשני דאי אפשר פסח וקדשים מאי איכא למימר ולכן לא חיישינן (ועיין ריש גיטין ואפי' לר"מ סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכן לדידן דפסקינן כרבנן דל"ח למיעוטא אף לומר סמוך מיעוט לחזקה לא אמרינן רק היכא דהוא מעוט המצוי קצת אבל לא חששא רחוקה והרי הוא אינו מצוי כלל] וע"כ כיון שביררנו דודאי אומן לא מרעי אומנותי' וודאי שומר נפשו לקלקלה ע"כ לא שכיח כלל שתזיק ההקזה בהבהמה ולא שייך כלל לומר סמוך מיעוטא לחזקה:

ומה שרצה כ"מ לדמות האי דיצא למה שהביא הרשב"א חולין (ס"ג ע"ב) לוקחין ביצים מן הנכרים ולא חיישינן דילמא מנבילות ועריפות ופריך וניחוש דילמא דעוף עמא נינהו והקשו הראשונים דהא עופות טמאין מועטים נינהו ואמאי ניחוש לעופות טמאים והביא מה שתירצו דאמרינן סמוך מיעוטא דעופות טמאים למיעוטא דנבילות ועריפות והו"ל רובא וכן פקפק בזה כאן נימא סמוך מיעוטא דמזיק להם הקזה עם יתר מיעוט העריפות ונדון לאיסור. וע"ז אומר אני דנלע"ד דל״ש סמוך מיעוטא למיעוטא אא"כ עכ"פ שני המיעוטים יכולים להצטרף לרוב היינו שהמיעוט האחד הוא פחות ממחצה דאי לא"ה שרי ואזלינן בתר רובא וכן תנן במתניתין חולין (דף ט"ז) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ופירשו התם טעמא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות והוה ליה זכרים מיעוטא הרי דסמכינן מיעוט שאינו מצוי כלל שהוא נדמה למחצה דנקיבות ומשוינן רוב להתיר להשליך השליא לכלבים דכל שיש לפנינו יותר ממחצה להתיר שרינן מטעם רובא. ואם כן אם השני מיעוטים אינם מצוים ובהצטרפותם לא יעלו לרוב ל"ח להו ועיין רי"ע אלגאזי פ"ג דבכורות (סימן ל"א) שפי' דמתני' מיירי בשליא שנמצא ולד בתוכה ולהכי נקט הש"ס מיעוט דנדמה ואף שאינו מצוי ומועיל להתיר להשליכו לכלבים וע"כ עיקר הטעם דיותר ממחצה מועיל להתיר ומה לי בהשני מיעוטים אם בהצטרפותם לא יעלו לרוב לא יאסרו וכן מצינו בברכות (דף נ"ג ע"א) היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב ישראל מברך ר' יוסי אומר אף רוב ישראל אינו מברך ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד ולא מברך והתם הרי"ף והרא"ש פסקו כת"ק דמברך וע"כ דבהא פליגי דלר' יוסי ה"ל הנך תרי מיעוטא מצויות ככה שיצטרפו לרובא אבל לרבנן אפי' למחצה אינם מצערפות ולפיכך מברך דס"ל שאינם מצויות כ"כ בנות ישראל מכשפות שוב מצאתי שהעיר קצת מראי' זו בתורת חסד להגאון אב"ד דלובלין נ"י:

וביאור הדבר י"ל בזה דהא ידוע פלוגתת הפוסקים אי יבש ביבש בנתבטל ברוב אי בעינן כפל אי נימא דסגי שיהא בהיתר משהו יותר ממחצה. והפמ"ג בשער התערובת הביא בשם מנחת יעקב דמה״ת סגי במשהו יותר ומדרבנן בעינן כפל וע"פ זה אמינא דהא דחששו חז"ל למיעוט המצוי ולשיטות רבוותא בריאה אי לא בדק עריפה היינו דסוברין דהא רובא דליתא קמן לא עדיף עכ"פ מרובא דאיתא קמן ואם המיעוט גדול כ"כ שיש לחוש פן אין כפל נגדו מהכשרות [עיין מג"א סימן תצ״ח] אז אנו חוששין לו מדרבנן. והא דמותר התם להשליך השליא לכלבים וקשה לכאורה לפ"ז דהתם הרוב הוא רק מעט יותר מן המחצה דנדמה אינו שכיח וי"ל משום דהתם מוקמינן לה אחזקת שאינו קדוש במעי אמה. עכ"פ זכינו לדין דשני מיעוטים אינם מגריעים כח הרוב אם שניהם אינם מצוים ושכיחים כמו הכא בהקזה אינו נתוסף להמיעוט לאסור ולגרוע כח הרוב וישתאר בהיתרו הראשון דרוב בהמות כשרות אכן אם רושם הקזה ניכר כבר ביארתי לעיל בתשובתי הקודמת שהנכון לבדוק שם בושט:

ולענין שתיית החלב עוד יש צד להתירא עפ"מ שתירצתי קושית רש"י על רבותי' שהביאו הראשונים וגם הרשב"א ז"ל בחדושי' פ"ק דחולין שאמרו רבותי' של רש"י נאבדה הריאה אסורה הבהמה והקשה אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נאסרנה בלי בדיקה. ואמרתי לתרץ ע"פ הא דאמרינן בש"ס ע"ז (דף ס"ט) בעכברא שנפל לגו חלא ואסור וכו' מיט האי אמרוטעי אמרטט ופרש"י נחתך לחתיכות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ועיין ש״ע יו"ד (סימן ק"ד) שנחלקו בפי' דברי רש"י והרמ"א והש"ך בנקה"כ פי' אף כשיש ששים אסור הכא דכיון דלוקה על כעדשה מה"ת חמור טפי וגזרי' בי' רבנן דחיישינן דילמא יפגע בממשותו של איסור ויבוא לידי איסור מלקות דאורייתא אבל בשאר איסורין כיון דאינו לוקה אלא על כזית לא גזרי בי' רבנן כיון דליש שיתערב כזית ולא יוכל לעבור במסננס. ועיין שם בפמ"ג. הרי דחזינן דאף בנתערב בחומץ בשיעור כדי ביטולו אז דינו אי נתערב ח"ש אף דאיסור מה"ת הוא ל״ח דלמא יפגע בו ויאכלנו כיון דאף אם יאכלנו לא יבוא לידי מלקות משא"כ בשרץ בכעדשה דאתי לידי מלקות חשו חכמים יותר. והן הרמב״ם ז"ל פ"ג מהל' מ"א הל' ו' פסק דחלב טמאה אינו לוקה עלי' דהויא כחצי שיעור וביאורו כיון שכתיב בקרא מבשרם לא תאכלו ממעטינן חלב למלקות דחלב לאו בכלל בשר כמו דממעטינן בשר ולא חלב בפסהמ"ק וכן חלב הבא מטריפה אינו לוקה עלי' כיון שגם שם כתיב בשר בשדה טריפה לא תאכלו:

ובזה יש ליישב פסק רבותי' של רש"י ז"ל דאם נאבדה הריאה חשו למיעוט השכיח דילמא יבוא לידי איסור היינו שלא לבוא לידי איסור מלקות וכמו שחששו התם בעכברא בחלא אף שנתבטל בס' משא"כ בחלב דשום פעם לא יבא לידי מלקות לא חשו לזה. ויש לבאר עוד הטעם עפ"מ שכ' בנובי"ת חלק יו"ד (סימן ע"ח) שהביא דברי המגיה מל"מ פ"א מהל' יו"ט הל' ז' דעכ"פ לא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת רק באיסור שיש בו מלקות וע"כ דרשו בש"ס ע"ז (דף ל״ד ע"ב) לאסור פרש ע"ז מקרא דולא ידבק בידך מאומה ולא מקרא דוהיית חרם כמוהו דאינו אלא איסור עשה ולהכי ל"ה שייך למיגזר הגבינות של גוים אף לר"מ דחייש למיעוטא ביבמות (דף קי"ט) ר' מאיר רק לאיסור מלקות חייש אכן כיון שיש קרא דולא ידבק בידך דהוא לאו לכן שפיר חיישינן הכא למיעוטא לר"מ [וכן אשכחן לענין פסולי עדות דבעי עבירה שיש בה מלקות נקרא רשע מה"ת ופסול לעדות ד"ת משא"כ באיסור תורה שאין בו מלקות ועיין חו"מ סימן ל"ד] וא"כ ה"נ לדידן דחוששין למיעוט המצוי לרבותי' של רש"י אף בדיעבד אסור מיהו רק באוכל הבהמה שאפשר לבוא לידי איסור לאו אבל לא לענין החלב דהוא ח"ש לא חיישינן כה"ג כיון דאית עכ"פ רובא. ומיושב קושית רש"י על רבותי' ולפ"ז בנ"ד בבהמות המוקזים החלב ודאי ישתרי אולם כמו שביארנו גם הבשר מותר ואין לחוש כלל ורק מחומרא אחר השחיטה אם רושם ההקזה ניכר בודק שם במקום השחיטה אבל אתמול נוכל שפיר לאכול מחלבה וכמו שביארנו:

והנה עוד אציגה לפניו מה שעלה בלבי ליישב עוד קושיא חמורה של הרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין פ"ק (דף ע') על הא דינא דרבותיו של רש"י ז"ל אין ריאה בכלל בני מעים ואי נאבדה ריאה בלי בדיקה הבהמה אסורה לאכול והקשה הרשב"א ז"ל מש"ס ביצה (דף כ"ה ע"א) דאמרינן הפשט ונתוח לעולה והיה לקצבים מוכח דמותר אף שלא נבדקה הריאה עכ"ד ובאמת המעיין שם בביצה יראה דיסתור לכאורה פסק של רבותיו של רש"י ז"ל דהרי איתא שם אמר רמי ב"ח הפשע וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א וכו' ר״ע אומר אפי' כזית חי מבית עביחתה ממש ועי"ש בתוס' ד"ה אורח שמוכח מסוגיא דמשום מסוכנת התירו לאכול קודם שיבדוק. וקשיא וכי התירו לאכול איסור דרבנן משום הפסד ממון. ולרבותיו של רש"י אף אי נאבדה בלי בדיקה אסורה, ונראה לכאורה דמכש"כ שאסור לאכול קודם בדיקת הריאה. וכן הוכיח שם הרא"ש בביצה דנאבדה הריאה כשירה. [ומה שהקשה בפליתי (סי' ל"ט) דהא עיקר הוכחה מדאמרינן דמותר לאכול מבית טביחתה ממש ואין צריך הפשט כשהבהמה מסוכנת וקשה הלא לידע מומי הריאה א"צ הפשט רק חותכין קצת מן העור וחצר הכבד ומכניסין יד ובודקין. ודילמא באמת בדקו הריאה. נ"ל דלק"מ דלשון כזית חי מבית טביחתה ממש נראה להרא"ש דמיד אחר שחיטה מותר לאכול וא"צ להמתין כלל וגם רש"י פי' במתני' מבית עביחתה שהוא מזומן ומופשט מעורו. ולפי הפליתי הלא שם במקום שעושה נקב להכניס יד הבודק יכול לחתוך כזית בשר ולאכול שכן הוא מופשט מעורו שם וא"צ דוקא מבית טביחתה. ובלא"ה הרשב"א הנ"ל וכן התשב"ץ הביאו המדרש בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ואדם מישראל לוקח בהמה שה או שור ושוחט ומפשיט בודק הריאה ונמצאת טריפה מונע ואינו אוכל אלמא דדרכם היה להפשיט קודם בדיקת הריאה. וכיון שאיתא כזית חי מבית טביחתה אלמא דלא היה בודק הריאה ואוכל כזית חי ושפיר הוכיח הרא"ש דגם כשנאבדה הריאה מותר באכילה בלי בדיקה מדהתירו למסוכנת]:

ונראה לע"ד ליישב קושית הראשונים על רבותיו של רש"י ז"ל. דבאמת אף שאר הפוסקים מודים דלכתחילה צריך לבדוק הריאה וחכמים עשו תקנה משום דעלולה לסירכות. ולפ"ז י"ל דאף רבותיו של רש"י ז"ל מודים דאין לאסור בנאבדה הריאה רק משום דעשו תקנה לבדוק הריאה ולא יוכל לקיים עוד תקנתא וכמו הא שמצינו בנדה (דף ט"ז ע"ב) אר"ח בר אשי אמר רב בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק מתקיף לה רב אילא איתא מי לא משמשא פי' דתנן במתני' דמותרת לשמש כל הלילה על סמך בדיקה שבדקה בעד ולאור היום תראה אם ראתה דם ואף שלא ידעה בלילה משמשה וקשיא השתא דנאבד העד נמי תשמש ומשני הש"ס זו מוכיחה קיים וזו אין מוכיחה קיים וכיון דמיעקרא תקנתא דבדיקה אסורה מלשמש וכן נפסק בש"ע יו"ד (סי' קפ״ו) באשה שאין לה וסח. הרי דראינו דשם עשו תקנה לשמש בעדים ואי לא אבד העד מותרת לשמש קודם הראיה בעד וכמו שפירש רש"י התם דלכי מתודע לה תדע שעשתה איסור בשוגג וצריכה כפרה. אולם אם נאבד העד אף שודאי בחזקת טהורה קיימת כיון דמיעקרא התקנה וגם לא תדע אי עבדה איסורא ותצטרך כפרה אסורה לשמש.

ומעתה י"ל כן גם בריאה דס"ל לרבותיו של רש"י שאינה בכלל בני מעים ואף דבהמה מכח רובא בחזקת היתר עומדת מ"מ עשו תקנה לבדוק הריאה ואי נאבדה שאי אפשר להתודע לעולם אי עביד איסור ע"כ אסור לאכול מהבהמה. אבל אי לא נאבדה הריאה והרי היא לפנינו ודאי אמרינן נטיעה מקטעה רגליהון דקצביא שממהרין לאכול קודם הפשט ופעמים שמוצאין טריפה כמו שפרש"י התם בביצה דמשמע שבודקין הריאה רק אוכלין קודם. דאילו היו משליכים הריאה בלי בדיקה לא היו מוצאין אותה עריפה. וא"ש דקאמר למדה תורה דרך ארץ שלא לאכול קודם הפשט היינו קודם בדיקת הריאה דשאר טרפיות א"צ לבדוק אחריהן. דמשמע דאין איסור כ"כ לאכול בלי בדיקה היינו משום דעכ"פ הריאה לפנינו ואפשר לבדוק אותה. וע"כ במסוכנת חשו חז"ל להפסד התירו לאכול לכתחילה בלי בדיקה וכמו התם שחשו לתקנתא שלא תתגנה על בעלה ושלא יהא לבו נוקפו ופורש והתירו תשמיש כל הלילה והטעם בשניהם היא כיון דבנדה מוכיחה קיים ותוכל להודע אם עבדה איסור וצריכה כפרה וכן בריאה אם יתודע לו שאכל ידע שעבר בשוגג וצריך כפרה וכמו שמבואר בתוס' בביצה שדינו כשוגג ולא כאונס ועיין רש"י פסחים (דע"א ע"ב) דאם שחט ומצא בעל מום חייב חטאת דהוי שוגג דהי' לו לבקרו אבל אי נאבדה ריאה דאי יבוא לידי מכשול איסור לא יתודע ולא יתכפר ע"כ אסור לאכול הבשר כמו התם בנדה באין מוכיחה קים וזה כלל בדבר הצריך בדיקה ואין רעותא לפנינו לשיטת רבותי' של רש"י:

וראיתי לתשב״ץ חלק א' (סימן ע"ז) שהק' לשיטת רבותיו של רש"י דנאבדה הריאה אסורה ובדיקתה מעכבת א"כ איך אפשר עגלה ערופה ושעיר המשתלח דמצותם שלמים ואסורים כשהם טריפה עיין חולין (דף י"א) וא"א לבדוק אחר הסירכות אע"כ שאין דינם נכון עכ"ל. והנה לכאורה צריך להבין קושיתו דהא ודאי בדיקת הריאה אליבא דכ"ע חששא דרבנן ומאי ראיה מהני שעיר המשתלח וע"ע שהתירה תורה. וי"ל דהתם לא גזרו חז"ל כיון שאי אפשר בענין אחר וכמו שאמרינן לר"מ כיון דלא אפשר שאני. ואין לומר כאן ס' הע"ז יו"ד (סי' קי"ז) דהיכא שכתוב בתורה מפורש להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור דהא לא אסרו חז"ל מה שהתירה תורה שלא אסרו לשלוח שעיר וכו'. וי"ל דעיקר קושיתו אליבא דר"מ או לשאר תנאים דס"ל כותי' דבמיעוט גמור אמרינן סמוך מה"ת כמו שמבואר לעיל ואי מחזיקין מאיסור לאיסור נימא סמוך מיעוט דטריפות הריאה לחזקת איסור שאינו זבוח וקשיא איך משכחת לה עגלה ערופה ושעיר המשתלח. אולם באמת כפי הבנה זו יש להקשות קושיא זו אליבא דהני תנאי אף להחולקים על רבותיו של רש"י ז"ל וצ"ע בדבריו. ונלע"ד לתרץ גוף קושיא זו דהא ראיתי לאא"ז הגאון המפורסם כמהור"ר משולם מפרעשבורג זלה"ה באיגרא רמה ח״ב (דף י"א) שבאר דמאי שייך כלל על בהמה חזקת איסור שא"ז או אמה"ח הא בידו לסלקו ע"י שחיטה. ועתוס' ריש גיטין דאשה אין בחזקת טמאה נדה הואיל ובידה לטבול. וכתב שאינו בידו שמא תתנבל ותתקלקל השחיטה וכמו דאמרינן שמא ימות חיישינן א"כ הא תינח בשאר בהמות שאינם משתרים רק בשחיטה ע"כ חזקת שא"ז אינה מסתלקת מהם ואמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל עגלה ערופה דעריפתה מטהרתה מידי נבילה וכן שעיר המשתלח דחייתו לצוק מטהרתו מידי נבילה כדאי' ביומא (דף ס"ד) ועי"ש בתוס' ובחולין (דף פ"ב ע"א) ד"ה עגלה. ע"כ אין מצטרפת חזקת שא"ז למיעוט הטריפות בהו דהכא לא אסרה תורה השאינו זבוח ולא אמרה הכא דבאיסור קיימא עד שתדע שנשחטה כראוי. ועוד דהכא הרי בידו להדיחו לצוק ולערוף העגלה וליכא חשש דשמא תתנבל דמאי ניבול שייך בזה א"כ חשיבא כאילו אין כאן חזקה לאיסור דהחזקה לאיסור נבילות שיש כאן שעוד לא דחהו לצוק או לא ערפה בידו לסלקה ולא חשיבא חזקה דליכא רק מיעוט לחודא כנ"ל ע"ד החידוד:

והנני דו"ש ידידו חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה