חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן נב
יוסיף דעת יוסיף חכמה ה"ה האברך הרב החריף ושנון ובקי ידי' רב לו בפלפול וסברא כש"ת מו"ה יוסף שטעוויים ג"י בק"ק רישא
לפני ש"ק העבר בא לידי מכתב ידו עם תכריך כתבים ערוכים מאתו יגע וטרח ועמל והעלה חדושים בתלמוד ופוסקים ה' יעזרהו ויעלה מעלה מעלה על במתי התורה ודעת. אולם הרבה להביא יותר מדי יכלתי כעת להשיבו על כל פילפולו ולא יספיקו הגליונות וכעת אני מוטרד בענינים שונים אכן ביום ש"ק עיינתי קצת בקונטרסי' ונהניתי בהרבה דברים אשר העלה בפלפולא חריפתא. והנה גוף שאלתו המובאה בפתחי תשובה בשם הברית אברהם וגם החת"ס דובר בה והיינו לענין אותן בהמות שמקיזין אותם בצואר אם יש לחוש לנקובת הושט. הנה לכאורה הי' נ"ל לומר לענין לאכול הבשר דאם רושם ההקזה ניכר יש לה בדיקה וכמש"כ הש"ך (בסימן ל"ג ס״ק ז' וי"ד) דדוקא בכל האבר אין אנו בקיאין אבל במקום ידוע בקיאין אנו אכן אם אין רושם ההקזה ניכר אבל מקיז בדבר רחב שעושה נקב רחב י"ל דמהני בדיקה וכמבואר בש"ע בסימן נ"א דקנה יש לו בדיקה. ועיין שב יעקב חיו"ד תשובה כ"ה לענין עגילים של עופרת שקורין שרויטען שנמצאו בחזה האוזא דאם גדולים כמו קטניות יש להקל ולבדוק אף כל האברים הפנימים וגם כ' דאין כאן חשש שמא הבריא אף למאן דמחמיר כן זהו רק במחט או קוץ שהם דקין משא"כ בקנה רחב לא מחזיקינן רעותא דנתרפא כ"כ שאין ניכר נקב גדול עיי"ש ועיין חת"ס יו"ד (סימן נ"ג) שהביא את הש"י ועש"ה. וראיתי בספר פמ"ג (סימן ל"ב) במשבצות זהב ס"ק ד' לענין בהמה שגוררת רגליה דאם נודע שנפלה חוששין לפסוקת החוט ואנו בקיאין בבדיקה וכמבואר שם בט"ז וכ' הרב פמ"ג ז"ל וא״צ לבדוק רק החוט ודוקא לבדוק כל החלל אין אנו בקיאין ולפ"ז ה"ה בהכה באבן על אבר אחד דיש תקנה לט"ז ועיין ש"ך (סימן נ"ח ס"ק ד') דאם הוכה באבן נגד הריאה צריך בדיקה וסיים שם דלדידן דאין אנו בקיאין טריפה וצ"ט עכ"ל. ולא הבנתי כוונתו דהא תקשי טפי מהא דבאבר שלם קיי"ל לענין ממסמס קועי' דמא דלא בקיאין בבדיקה לדידן. ונלע"ד דלק"מ והש"ך והט"ז לא פליגי דדוקא איברים שנקיבתן במשהו אין אנו בקיאין מש"ה התם בריאה אם הוכה באבן נגדה חיישינן לקילקול כל שהוא שבמקום אחד נתקלקל אף כשהוכה נגד האבר ועיז אין אנו בקיאין באבר שלם משא"כ חוט השדרה דאין אסור עד שיפסוק רובו בזה אנו בקיאין כמו שהוא הדין בנקב בדבר רחב בסימן נ"א דמהני בדיקה ומ"ל אם ניקב בדבר רחב אבר שנקובתו במשהו ומ"ל אבר שנקובתו צריך רובו שהוא רחב והוא עוד כש"כ מהתם למבין ול"ק קושית הפמ"ג. ולפי הנתבאר אם מקיזין בדבר רחב שרי לבדוק ואף אם יש לפקפק לדינא בזה מ"מ נראה בלא"ה כיון שבאמת האומן בקי ואינו מקיז להזיקה ומחומרא בעלמא לחוש שמא בא נגד הסימנים יש לסמוך אף על בדיקתנו וכה"ג מבואר בט"ז (סימן נ"ג ס"ק י')
וטרם אבוא עוד לעומק נידון שאלתנו אלקטה שנים ושלשה גרגרים מקונטרסי' לפלפל עמו ובזה החלי מה שהקשה כבודו על הא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג ע"א) המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושי' לאו קידושין יורשין מנ"ל ומשני רב אדא בר אהבה כגון שעשאו טריפה ומאי יורשי' נפשי'. והק' הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והרש"ל ס"ל דאף דאמרינן טריפה אינה חיה מ"מ מיעוט מהם חיות ולימא בעל השור להחצי עבד לא אתן הכופר דילמא תהי' מן המיעוט דחיים ואיך נוציא ממנו ממון כל זמן שהוא חי הא אין הולכין בממון אחר הרוב וכשימות שוב אין לו יורשין עכ"ק:
והנה הפמ"ג ס"ל ביו"ד (סימן ל') דיש לומר דרק מיעוטא דמיעוטא חיים והביא ראי' מהא דמקשין התוס' חולין (דף י"א) היכא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא מטעם חזקה סמכינן דהיא חיה י"ב חודש וא"כ לא נטרפה ולשיטת רש"ל מאי קושיא הא איכא מיעוט טריפות שחיות אע"כ דהוין רק מיעוטא דמיעוטא ולענ"ד נראה דיש לדחות ראי' זו דבאמת בבהמות טריפות הוין הנך דחיות מיעוט גמור ולא מיעוטא דמיעוטא והתם בחולין מקשין התוס' שפיר דהתם ע"כ מטעם מיעוטא דמיעוטא אתיא עלה אם תחוש דילמא הך בהמה ממיעוטא דטריפות חיות אבל לא מטעם הפמ"ג דמיעוט דחיות הוא רק מיעוטא דמיעוטא אלא משום דהתם כי חששת דילמא הך פרה היא ממיעוט דטריפות ומאותו מיעוט של הטריפות שחיות הן כיון שחיתה י"ב חודש ולמיעוטא דמיעוטא ל"ה חיישינן אף דל"ה אזלינן בתר רובא אבל באמת בבהמות טריפות או באנשים טריפות י"ל דהוי מיעוט גמור שחיים הן. ועיין מרדכי סוף חולין שכ' דל"ה מיעוטא דמיעוטא אלא בתרי ענינא דומיא דגבינות בית אונייקו דאמרינן פ' אין מעמידין (דף ל"ה) דאיכא רוב עגלים נשחטין לע"ז ואיכא נמי שאר בהמות עיי"ש ולפ"ז ודאי יש לומר דמיעוט טריפות חיות הן שהוא בחד ענינא הוא מיעוט גמור ותיקו קושית כ"מ. ולענין פרה אדומה יש לומר מה שניחוש דילמא מן הטריפות היא וגם אולי מן הטריפות דחיות הנה הוין כתרי ענינא ואין חוששין אף אי לא אזלינן בתר רובא אם נדחוק דוקא לתרץ כסברת הפמ״ג שתהא קושית התוס' קיימת בחולין אף לשיטת רש"ל דמיעוט טריפות חיות:
ובמזוב קושית כ"מ נלע"ד על דרך החידוד קצת דהא ידוע טעם שנתן התה"ד בסימן שמ"ט למה אמרינן דאין הולכים בממון אחר הרוב דהטעם הוא משום דקיי"ל המוציא מחבירו עלי' הראיה ורוב אינה ראי' גמורה שתתחשב כעדים ונחזי אנן לענין כופר הא קיי"ל כופרא כפרה ואמרינן בב"ק (דף מ"א ע"ב) ובעל השור נקי מחצי כופר א"ל ר' אליעזר כך אני בעיניך שדיני בזה כשחייב מיתה אין דינו אלא כשהמית ע"פ ע"א או בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרא וע"ש בשטמ"ק בשם הראב"ד ז"ל דמש"ה ה"א דבא כופר ע"פ ע"א כדתנן בכריתות פ' אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת דמוקמינן לה בע"א וקמעטינן בב"ק רק חצי כופר אבל היכא דחייב כופר שלם י"ל דמשלם ע"פ ע"א לשיטת הראב"ד ועיי"ש שכ' שכן משלם ע"פ עצמו המועד וא"כ לא בעינן ראי' ברורה והולכין נמי אחר הרוב בכופר וכן איתא בסנהדרין (דף ס"ט ע"ב) דאף אי נימא בד"נ לא אזלינן בתר רובא מ"מ מחייבינן קרבן ע"י רובא וא"כ אי כופרא כפרה ודינו כקרבן וכמש"כ בשם השטמ"ק ודאי אזלינן בתר רובא דלא בעינן ראיה ברורה כמו בשאר הוצאת ממון דע"כ בממון אין הולכין אחר הרוב משא"כ בכפרה והרמב"ם פ' י' מהל' נזקי ממון פסק שור של ב' שותפין שהרג כל אחר מהם משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהם צריך כפרה גמורה וכ' ה"ה זו בעיא ולא איפשטא. ונראה דעת רבינו ז"ל דהולכין בבעיא זו בספיקא להחמיר כיון דכופרא כפרה אין זה כשאר ספק ממון לקולא. ולפ"ז ודאי לא תקשי קושית כבודו דאף אין הולכין בממון אחר הרוב עכ"פ עדיפא מספיקא ובכופר אף אם ספק שהוא חייב מחייבינן לי' מכש"כ אם הוא חייב מחמת רובא:
ומלבד זה אין כאן קושיא אף אי נימא טריפה חיה דהא יישב התב"ש בסימן ל"ג ס"ב שיטת הרמב"ם דחשיב טריפות דנוטל לחי העליון והקשו עלי' הראשונים דהא לא חשיב זאת הטריפות במתניתין. ותי' התב"ש דכוונת הרמב"ם פשוט דלא איצטריך מתניתין כלל לאשמעינן ניטל לחי העליון וגם לא איצטריך למנותו בהדי י"ח טריפות דנמסר לנו כללא כל שאין כמוה חיה טריפה וכל הפשוט לכל לא הצריך הקב"ה לפרשו למרע"ה והי"ח טריפות הוצרך להשמיענו כיון שהם מטריפים אף שאין נתברר לעין הרואה שהם חולאים ממיתים דמי ידע אם ניקב קרום של מוח נקב משהו דטריפה אבל אם יטול לחי העליון ודאי ימות החי וניכר לכל היודע טבעי הבהמות ולא הוצרך לאשמעינן עכ"ל. למדנו מדברי' דאיכא טריפות דודאי אינם חיים ואין להסתפק בהם כלל אף אי לאו הל"מ וי"ל דגם מ"ד עריפה חיה מודה בזה ובכי הנך ודאי ליכא מיעוט דחיות לרש"ל ובכה"ג מיירי הש"ס דגיטין דמשני רב אדא בר אהבה שעשאו טריפה ול"ק קושיתו:
והנה מה שרוצה לצרף ולומר לענין חלב של אותן המקיזין דחלב מתה אינה אסורה רק מדרבנן וכמש"כ הפרישה יו"ד (סימן פ"ז) וניקב הושע הויא כמתה כמש"כ הרמב"ם ז"ל דהויא נבילה מחיים עכ"ד לא דק בזה ודמיא כעוכלא לדנא דסברת הפרישה היא קילורין לעינים שכ' כמו ביצה עריפה אסורה מה"ת מפני שגדילה באיסור ה"נ חלה טריפה נתרבה באיסור ואסורה ד"ת משא"כ חלב נבילה היינו שמתה הבהמה והחלב כנוס בתוכה ואינה מתרבה באיסור אסורה מדרבנן אבל אם ניקב הושע אף אם נימא דדינו כנבילה מחיים אם הפרה חולבת ודאי אסור החלב מה"ת דהא החלב מתרבה ונולד מן הבהמה שרינה כנבילה לשיטת הפרישה זה דאורייתא וע"כ רק על חלב שמתה הבהמה איירי הפרישה ואין ענינו לכאן וראיתי להפמ"ג ריש הל' מליחה במתיחה שהביא דברי הדו"פ הנ"ל וכ' בזה"ל ואני תמה על עצמי איך יאמר חלב מתה מותר והא ציר נבילה ד"ת וה"ה חלב נבילה עכ"ל, ואני לא זכיתי להבין קושיתו ולע"ד דעת הפרישה ברורה דודאי ציר נבילה אי מלח נבילה ונטף ממנה ציר ד"ת אסורה וה"ה אם היתה כבושה י"ל דצירה אסור ד"ת אבל הכא סברת הפרישה היא כך דמדמה חלב לביצה שהדין בביצה מטריפה שאסורה מה"ת משום שנתגדלה באיסור וביצת נבילה אסורה מדרבנן משום גזירה אטו ביצת טריפה ועיין תוס' ב"ק (דף מ"ז ע"א) ד"ה מ"ט ה"נ חלב מטריפה אסור מה"ת דהא מתמצה החלב מבשר הטריפה ואסור משום בא מן הטמא משא"כ כשמתה הבהמה הא ע"כ אחר מיתה אי אפשר עוד שיעכר הדם ויעשה חלב וכל החלב הנמצא בכחל המתה נעשה מחיים והוא כנוס בה בעת שהי' עוד עליה שעת היתר לענין חלב שהתירה תורה כשבאה מן החי וכשמתה אז נאסרה הבהמה משום נבילה אבל החלב הכנוס כמאן דמנחא בדיקולא הוא למה יאסר אי לאו דדומה לביצת נבילה ויאסר רק מדרבנן וכן מבואר בדרישה שם שכ' דמהיכי תיתי ללקות עלי' דה"ל דומה לביצת נבילה דאינה אסורה מה״ת משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה וה"נ החלב עכ"ל. וא"כ אין כאן איסור משום ציר נמי דהא ציר אין איסורו רק כשהוא בא מתמצה מנבילה וזה החלב אינו רק כנוס בנבילה אבל אינו בא ממנה ולהכי מותר הוא מה"ת וזה פשוט]
ולפי שראיתי כבודו שלא ירד לעומקא בשיטת הרמב"ם שכ' דנקובת הושט הויא כנבילה מחיים וסבר לה דדינה כמתה ממש ולא כן הדבר וכאשר יבואר גם למען יתבאר על נכון דברי המהר"ם לובלין שנתקשה עליהם והם בחולין (דף ל"ג ע"ב). ט"כ אציע בזה מה שאמרתי ליישב ולבאר שיטת הרמב"ם טל נכון וממילא תצמח לנו תשועה להבין דברי המהר"ם לובלין בברור גמור. ואקדים הא דמצינו בש"ס ביצה (דף כ"ה ע"א) וכן הוא (בחולין דף ט') דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ופרש"י ז"ל בהמה בחייה בחזקת איסור אבמה"ח עומדת ונ"מ שאם אירע ספק בשתיטתה נעמידנה על חזקתה ואסורה עד שיודע לך שנשחטה כראוי. והק' בתוס' הא כיון שמתה לפנינו א"כ ל"ש בה איסור אבמה"ח דאיסור אבר מה"ח ל"ש אלא מחיים ואיך נחזיק מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה דבשעה שתתחיל לספק בנבילה כבר פקעה ממנה איסור אבמה"ח:
ונלע"ד ליישב קושית התוס' בהקדם מה שאמרתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שחיטה ה"ל י"ט דפסק דבהמה שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. והק' השיך יו"ד סל"ג דהא בש"ס קרי להני נבילה דלא מטמא מחיים עד שתמות ואיך שייך טומאה בחיי הבהמה ועי"ש בתב"ש ובכו"פ שחלקו דדעת הרמב"ם דאיסור נבילה חל מחיים בהנך דלא מועיל שחיטה כגון ניקב הושט ונפסק הגרגרת אכן טומאה אין בה רק לאחר מיתה ומפני כן פסק רבינו בפ"ב מהל' שאר אבות הטומאות דנפסלה בשחיטה אינה מטמאה טומאת נבילה כל זמן שהיא מפרכסת רק עשאה גיסטרא וניטל הירך וחלל שלה הויא נבילה. אולם שוב הקשו על זה מהא דאמרינן חולין (דף ל״ז) גבי מסוכנת מנלן דשריא דמשני מדאיצטריך לאסור נבילה מכלל דמסוכנת שריא ופריך ודילמא היינו נבילה היינו מסוכנת ומשני לא ס"ד דכתיב וכי ימות מן כבהמה וגומר והנוגע בנבלתן לאחר מיתה דקריא רחמנא נבילה ואי נימא דלענין איסור אף מחיים כגון ניקב הושע או נפסקה הגרגרת הויא נבילה מאי מייתי מטומאה דבמיתה תליא מילתא הא לענין איסור דחל אף מחיים אכתי תיקשי דילמא היינו נבילה היינו מסוכנת דמחיים איסור נבילה עלה אע״כ ש"מ דילפינן איסור מטומאה וקשיא על הא דמחלקינן אליבא דרמב"ם בניקב הושט דאיסור נבילה יש ולא טומאה ועיי"ש שהעלו בדוחקים יישוב לזה [ועיין גם חדושי הרשב"א ז"ל ריש הל' טריפות שהקשה דאם ניקב הושע נבילה איך משכחת לה שחיטה כלל וכי מתה עומד ושוחט עיי"ש שגם תירוצו אינו עולה לפי רהטת לשון הרמב"ם ז״ל בדינו וכפי שנבאר בעז"ה יבואר הכל על נכון]:
ואשר לפי דעתי העניה נראה שאין צריך לחלק חילוק חדש מה שלא מצינו מבואר והוא דנימא שאיסור נבילה שייך מחיים אף שאז אינה מטמאה משום נבילה רק כוונת הרמב"ם נלע"ד דיש לומר שהיא עפ"מ דמצינו בש״ס זבחים (דף ס"ט ע"ב) לר' יהודה דס"ל דעוף טריפה אין שחיטתה מטהרתה מטומאתה דקפריך הש"ס אי עריפה אינה חיה הרי הוא בכלל נבילה וכ' שם התוס' ד"ה אי דפי' הקונטרס דס"ל דמשנטרפה ירדה לה טומאה ומהיכן תלך ממנה. והק' דלא מצינו בעלי חיים מטמאין ומפרש רבינו חיים ז"ל דה"ק אם טריפה אינה חיה ולא מהני שחיטה לטריפה ומיירי בתלש ממנה בשר חי ואכלן הרי הוא בכלל נבילה דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא אף שהבהמה עצמה אינה מטמאה לפי שהיא בחיים עתה עכ"ל. הרי חזינן דבדבר שלא מהני לי' שחיטה אם תלש ממנו בשר מחיים דינו כנבילה דאף שהבהמה עצמה אינה מטמאה כיון שלא מתה עדיין מ"מ בשר הנפרש הויא כמתה לענין הבשר דיטמא, והטעם נ"ל עפ"מ שהסביר הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י' דבבשר הנתלש מן החיים הויא איסורו משום קרא דכתיב ובשר בשדה עריפה לא תאכלו דמ"ל נטרפה כולו מ"ל נטרפה במקצתו כיון שזה מקצת הבשר שנתלש איפסק חיותי' ה"ל כטריפה בדינו וא״כ אם נתלש בשר מבהמה שמהני לי' שחיטתו אז אינה מטמאה כדין בשר מן החי שאינה מטמאה דרק אבמה"ח ריבתה תורה לטומאה כדאיתא פרק עור והרוטב (דף קכ"ח) אבל אם נתלשה מבעל חי שלא מהני לי' שחיטה אז שפיר אמרינן דאותו דבר הנתלש מטמא דמ"ל מתה כולה מה לי מתה מקצתה וס"ל לרבינו חיים דאותו בשר הנתלש הויא כמתה וקרינן וכי ימות מן הבהמה ועיקר החילוק דאם נתלש מבהמה אף שהוא אסורה אם רק מוטיל לה שחיטה אז גם על אותו דבר הנתלש אין דין נבילה וכן לפי מה דקיי"ל דטריפה מועלת שחיטה לטהרה מידי נבילה אי תלש ממנה בשר ג"כ אין מטמאה אבל אם הבהמה דינה שאין מועלת לה שחיטה אז הבשר הנתלש ממנה דינה כנבילה ומטמאה נמי. ויתיישב לפ"ז קושית התוס' חולין (דף קכ"א ע"ב) על רש"י שהק' טל הא דאמרינן התם ישראל בטמאה וגוי בטהורה צריכה הכשר מים ממקום אחר וקאמר שאין סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש"י שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחות מכזית והק' בתוס' דאפילו חתיכות גדולות מותר דבשר מן החי אינו מטמא ולפי הנ"ל ניחא דבכי האי ששחט הנכרי ושוב אין מועיל לאותה הבהמה שחיטה נהי דכל זמן שהיא מפרכסת דינה כחיה אבל אם חתך ממנה אותן החתיכות אין להם תו דין כבמה"ח ואף מטמאין ולהכי איצטריך רש"י לפרושי חתיכות קטנות וא"ש ודוק. וזהו נ"ל בביאור שיטת הרמב"ם ז"ל דשם בהל' שחיטה דאי נפסקה הגרגרת או ניקב הושע כיון דל"מ תו שחיטה לאותה הבהמה הויא נבילה מחיים והיינו אם תלש ממנה אבר דאז שייך הנ"מ לענין איסור אכילה ואז מטמאה גם משום נבילה אותו בשר שנתלש מבהמה דל"מ לה שחיטה מטעם דאמרן לרבינו חיים בתוס' זבחים הנ"ל דמה לי מתה כולה מה לי מתה מקצתה דאותו בשר התלוש דינו כמתה ושייך בזו לומר וכי ימות אבל ודאי כל הבהמה עודנה היא בחיים חשיבה ול"ש קושית הרשב"א ז"ל בחידושיו איך משכחת לה שחיטה כלל וכי מתה עומד ושוחט דאינה מתה כלל וגם אי ניקב הושט אינה מטמאה דאין בעל חי מטמאה ולכן הרמב"ם ז"ל שם בהל' אבות הטומאות דמיירי לענין דהבהמה תטמא טומאת נבילות כמו שהיא שלמה ע"כ פסק דנפסלה בשחיטה אינה מטמאה כל זמן שהיא מפרכסת דמחיים אין טומאה דוכי ימות כתיב וכן התם בש"ס חולין (דף ל"ז) שפיר קאמר דל"מ למימר היינו נבילה היינו מסוכנת דנבילה אסורה רק לאחר מיתה משמע וע"כ דמחיים במסוכנת אין כאן איסור נבילה ומיושב קושית האחרונים על הרמב"ם ז"ל:
ודאתינן להכי ניישב גם קושית התוס' ביצה על רש"י הנ"ל אי נימא דקאי לי' בשיטת הרמב"ם ז"ל דנפסלה בשחיטה היינו שעקר וניקב הסימנים בסכין פגומה או שאר פסולים דנפסלה בשחיטה קרינן לה אז יש בה איסור נבילה מחיים אי תלש ממנה ואף מטמאה ומפי' רש"י בזבחים נמי נראה דס"ל דלר' יהודה דל"מ שחיטה בעוף טריפה אף מחיים מטמאה] והנה התוס' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד״ה ספק הקשו מיט דרבנן דאמרי ספק בהרת קדמה לשיער לבן טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה דטהרה ותי' דמיירי שנזקק לטומאה כגון שהי' בו נגע אחד שחין או מכוה והי' מוחלט ממנו לטומאה וקודם שנטהר נולד בו ספק בהרת ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו רק ספק זה מן הבהרת וע"כ מחזיקין לי' מטומאת שחין ומכוה לענין ספק דבהרת ע"כ. וא"כ ה"נ בבהמה שנולד לה ספק בשחיטה כגון ספק נשחט בסכין פגום או שהיה ודרסה דכיון דתו דל"מ לבהמה היתר שחיטה אם אירע לה פסול כזה ואם הי' כן אף מחיים הי' חל על הבהמה אף שהי' בה חזקת איסור אבמה"ח גם דין דנבילה עלה מפני דהויא איסור מוסיף כדאיתא בתוס' חולין (דף ק"א ע"א) ד״ה מאן וכמו שביארנו דאם תלש ממנה אסור ומטמאה משום נבילה וכיון שהספק זה חל על הבהמה מחיים בעודנה חיה ואיסור אבמה"ח רביע עלה על כן אף אחר שמתה אף כשכלה חיותה איסור אבמה"ח נפקע ממנה מ"מ מחזיקינן מאיסורו לאיסור ספק דנבילה וכמו שכ' התוס' בכתובות דמחזיקין מטומאת שחין לספק דבהרת אף שאח"כ נטהר משחין כיון שבשעת חלות הספק הי' מוחזק מטומאת שחין ה"נ כיון דבעת חלות הספק נבילה דכמו שביארנו גם מחיים חל נבילה [ולרש"י בזבחים אף מחיים מטמאה] היה עוד על הבהמה חזקת איסור אבר מן החי והתחיל ספק איסור דנבילה ואז התחיל החזקת מאיסור לאיסור ותו לא פקע אף במות הבהמה וכלה אבמה"ח:
ולפי האמור נ"ל דיש ליישב נמי דברי רבינו הרמ"א בהגהותי' וד"מ ליו"ד ס"נ שפסק דבריעותא מחיים בס' טריפות אסרינן לה וכ' שכן מוכח בתוס' יבמות פ' ד' אחין (דף ל') והקשו עליה הא התם אדרבה תירצו התוס' להיפך דרק לספק דרוסה דשכיח חיישינן אבל שאר ספק טריפה שרינן לי' דמוקמינן בחזקת היתר. ולפי הנ"ל יש לומר דשם ביבמות הסוגיא אזלא בהתחלתה ע"פ אוקמתא דרבה ואליבי' דרבה שפיר תירצו התוס' כן דהא איהו אית לי' בב"מ פ' השוכר את הפועלים ובנדה (דף י"ט) כר' יהושע דספק בהרת קדמה לשיער לבן טהור והיינו לפ"ד התוס' כתובות הנ"ל אף שהיתה בו טומאת שחין בשעה שנולד הספק מבהרת כיון דלענין בהרת יכולינן לאוקמי' אחזקי' דגופי' מוקמינן לי' ומטהרינן לי' ולא מחזיקינן מאיסור לאיסור אף בכה"ג נגד חזקה דגופא ע"כ בטריפה נמי אף שהי' בהבהמה חזקת אבמה"ח כיון לענין ספק דטריפה דאירע לה יכול לאוקמי' אחזקה דגופא לרבה דס"ל כר' יהושע בדין נגע לא מחזיקינן מאיסור דאבמה"ח לאי' דטריפה כיון שהיא נגד חזקת הגוף והוכרחו התוס' לתרץ דהטעם דדרוסה דספק איסור משום דשכיח יותר לאיסור מלהתיר וזהו לרבה אבל לדידן דבאמת קיי"ל וכן פסק הרמב"ם כרבנן דר' יהושע דספק בהרת קדמה לשיער לבן טמא ומחזיקין מאיסור לאיסור היכא שנולד הספק השני בשעה שהי' עודנו בו איסור הראשון אף שהיא נגד חזקה דגופה ע"כ גם בספק טריפה מחיים יש להחמיר ונתקיים בידינו הוכחת התוס' שם ביבמות בקושיתם דהיכא דיש ספק מחיים מחזיקין מאיסור לאיסור וא"ש פסק הרמ"א ואזיל לפי מסקנת הש"ס שם ועיי"ש בסימן ג' בש"ך:
והנה אף שאמרנו דלרבה בספק טריפה מחיים ישתרי לדידי' דלא מחזיקינן מאיסור לאיסור אף בכה"ג דוקא בספק טריפה דאית לבהמה חזקה דגופא דרוב בהמות בחזקת כשרות כמו התם בבהרת דאית להאום חזקה דגופא דטהור מן הבהרת וע"כ שרי לדידי' אבל בספק בשחיטה דזה אינו מתנגד לענין חזקה דבהמה דגופה כל ספיקות שאירעו בהשחיטה ע"כ כיון דהרעותא והספק מתחילין מחיים בעוד איסור אבמה"ח על הבהמה וכדאמרן דאיסור נבילה חל מחיים יודה דמחזיקין מאיסור לאיסור ויתסר אף לרבה ספק בשחיטה:
הארכתי עד הנה לבאר לפני כבודו איך הבינותי בין בדברי הרמב"ם שכ' דניקב הושט דינו כנבילה מחיים ומזה יראה שאין דמיון ורעיון להעלות על הדעת שתחשב הבהמה בניקב הושט כמתה והחלב ממנה יתחשב כחלב מתה שיהי' איסורה רק מדרבנן זהו לא נתן להאמר כלל וכלל. וגם בגוף החילוק שביארתי לענין בשר הנתלש אימתי דינו כעריפה ואימתי דינו כמתה יתבארו גם דברי המהר"ם לובלין שעמד עליהם כבודו בקונטרסי' והוא דהקשו מפורשים והובא במהר"ם לובלין בחולין (דף ל"ג) דאיך מותר לאכול הריאה הלוא מכי שחט הקנה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ולענין שחיטת בהמה אנן בעינן שני סמנין ולגבי הריאה הרי לא נשחט רק סימן אחד דהיינו הקנה. ותי' דגבי הריאה בסימן אחד דהוא הקנה נפיק חיותו ולא מקרי עוד בשר מן החי. וע"ז כ' כ"ת ולפ"ז יקשה הא דכ' רש"י ז"ל שם בד"ה אין מזמנין נכרים על ב"מ משום ריאה עיי"ש ולפי דברי' ז"ל הלוא הריאה היא כמאן דמנחא בדיקולא וכלה חיותה דריאה כששחט הקנה א"כ הוי כמו שמתה לגמרי לגבי בן נח וכמש"כ המהר"ם לובלין ולא הוי בשר מן החי וזהו קושיא עצומה לשיטת מהר"ם לובלין דנעלם ממנו דברי רש"י ז״ל בסוגיא אשר עסק בה עכ"ל כ"מ ואני אומר שרי לי' מארי' שדובר ככה על מאיר עיני חכמים ובמח"כ לא הבין דבריו:
וכונת מהר"ם לובלין בתירוצו הוא דלישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון שחתך הריאה ע"י ששחט הקנה כמו שציותה תורה וכלתה חיותה דודאי כל אבר הנחתך מן החי כלה חיותי' דאותו אבר וה"ל כמת. אכן הכא כיון שהי' החיתוך דרך שחיטה אישתרי לה ריאה שכלה חיותה ע"י הכשר שחיטה שציותה תורה ובזה דחה המהר״ם לובלין קושית היש מקשין דשפיר מותר לישראל לאכול בשר ריאה. אכן כל זה מועיל לישראל דבשחיטה אשתרי לי' אבל לנכרי דבמיתה תליא מילתא ואין מועלת השחיטה ומ"ל שכלה חיותה דריאה בשחיטה הרי זה דומה כחתך בשר מרגליה או מידיה ג"כ אותו בשר כלה חיותיה ואסור כיון שהבהמה חיה ה"נ הא הבהמה חיה וחתך ממנה אבר כלומר הריאה ומה שחתך דרך שחיטה זו מועלת לישראל להתיר הריאה דבמעשה זו כלה כל מעשה הכשר דילה אבל לב"נ אין מועלת שחיטה ודומה לחתך באחד מאיבריה אע"פ שכלה חיותה של הריאה אבל אסור משום שחתך מן החי והיינו שכ' רש"י ז"ל דאין מזמנין נכרים על בני מעים משום ריאה. והיש מקשין לא הוה ברירא להו עוד אם כשחתך הקנה הוי כאילו נועל חיותי' דריאה והקשו א"כ במאי נשתרי ריאה הא אין לה היתר סימן השני וע"ז השיב המהר״ם לובלין אדרבה כיון דריאה כמאן דמנחא בדיקולא לא צריכה יותר הכשר שחיטה דכלה חיותא ואשתרי בהכי לישראל וצדקו דברי' וז"ב:
ומה שכתב כבודו דלפי דברי המהר"ם לובלין אף כשנתנבלה בהשחיטה בסימן השני אפ"ה הריאה ושאר בני מעים התלוין בהקנה מותרים גם זה לא ניתן להאמר דין חדש אלא פשטא דמילתא דבנתקלקלה בשחיטה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל כדאיתא בש"ס חולין (דף כ"ט) ובתוס' שם ד"ה כגון עש"ה שכ' דכיון דסימן שני שחט לע"ז והרי הוא כמחתך עפר בעלמא ע"כ אף על הראשון לא מיחייב משום שחיטת חוץ דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל א"כ אף דריאה די לה במעשה שחיטה סימן אחד דהוא סימן דידה זהו רק לענין שעי"כ כלתה חיותה מ"מ אם אירע קילקול בשחיטה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא שחט כל וע"כ ודאי אסורה ריאה והתלוין בה אם נתנבלה הבהמה בשחיטת הסימן ב' כמו באותו חצי קנה שנשאר למעלה מן החתך ודאי איגלאי מילתא למפרע שלא נשחט א"כ גם לענין הריאה אמרינן כן וכמש"כ התוס'. ועדיפא מינה השבתי לאחד ששאלני בשוחט ששחט אווזא רוב סימנים ואח"כ חתך הרגל כדרך השוחטים בימות החורף בטבת כמובא בפוסקים ואח"כ טעה השוחט ושחט מיעוט הסימנים והיתה שהיה במיעוט בתרא ונאסרה העוף ואמרתי כיון דהוה קילקול בשחיטה אגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא עכ"פ מדרבנן ואף אותו הרגל הנחתך אסור ויובן ע"פ האמור ועיין יומא (דף ל"ב בתוס'). ומה שהקשה על הא דאמרינן בחולין (דף מ' ע"ב) אי לאו דאמר רב הונא סימן אחד ל"ה חטאת תיובתי' דמאי מעשה מעשה רבה ולשיטת המהר"ם לובלין נימא דלגבי הריאה הויא מעשה רבה ויהא אסור למזבח וא"כ שוב אינו ראוי לפנים דהב"מ אסורין למזבח משום ע"ז דנאסרו במעשה רבה עכ"ל. יש לומר דלא דמי אינו ראוי לבוא בפנים עם איסור ע"ז דודאי כל שחוטי חוץ כששחט סימן אחד תו אין הבהמה ראויה לפנים ואעפ"כ התורה אסרתה וחייבה משום שחוטי חוץ א"כ ה"נ אף שאסורה הריאה כפי שהבין כבודו בס' המהר"ם לובלין מ"מ כששחט סימן השני יכול לחייב משום שחוטי חוץ כיון שעכ"פ כששחט הבהמה ל"ש מחתך בעפר בעלמא אי בעינן מעשה רבה ועיין תוס' (ב"ק דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי ויש לחלק מהתם ודוק:
ומלבד זה נ"ל דאף כפי סברת המהר"ם לובלין מאן דבעי מעשה רבה אין הריאה נאסרת כששחט סימן אחד לע"ז כיון אי נתקלקלה בשחיטה אף הריאה נאסרה למפרע כמו שביארנו ולפ"ז בעיא הריאה עוד מעשה דשחיטת הושט דאם לא ישחוט הושט תפסל משום שהיה ואיגלאי מלתא דאף ריאה לא נשחטה כהוג והויא נבילה ע"כ ליה אף לגבי ריאה מעשה רבה עד שישחט שני הסימנין ואז איגלאי מילתא למפרע שחלה עליה מעשה השחיטה. אולם על זה עוד יש לדון ואין להאריך כעת:
ודע כדי לתרץ קושית היש מקשין צריכים אנו לתירוצו של המהר"ם לובלין אף להיפך דהיינו אם תפס בידו הושט ושחטהו קודם א"כ הכי נימא דאסורין הבני מעים התלוין בושט מפני שלא הי' להם שני סימנים אלא ע"כ אמרינן משום דכלו חיותיהו דידהו בהך שחיטה די להם ואשתרי להו:
והנה עתה אחרי כותבי זאת השאילו לי ספר ברית אברהם לשעה חדא. וראיתי שמרגיש בקושית כ"ת על מהר״ם לובלין ולענ"ד נראה כמש"כ וגם מדברי הרשב"א בתורת הבית שהביא הברית אברהם אין ראי' לדברי' ויש לתרצם כדברי המהר"ם לובלין וכן כ' הרשב"א שם אע"ג דאמרינן ריאה כמאן דמלתא בדיקולא לאו לגמרי דאילו פירשה ריאה קודם שישחוט הושע ודאי אסורה אלא דגבי נקובתה היא דאמרינן דלא מיטרפה דכמתה הריאה דמיא עכ"ל אלמא דלענין הריאה חשבינן אותה כמתה ואין מועיל לה עוד שחיטת הסימן השני רק שכן גזירת הכתוב כמו שאמרתי דצריך אף סוף השחיטה בהכשר שתהי' הבהמה שלמה באיבריה ואי אשקיל ריאה מן הגוף או לא היתה סופה בהכשר מפנים אחרות איגלאי מילתא למפרע דאף הקנה לא שחיט כלל וע"כ אסור וזהו גזירת הכתוב ותלמ"ד:
ואגב דאיירינן שם בחולין (דף ל"ג) דאמרינן התם הך כללא דלישראל בשחיטה תליא מילתא אביא מה שתרצתי קושית הפמ"ג יו"ד (סימן כ"ז) במשבצות שהקשה מנא הא מילתא דאמרו רבנן החותך בשר מן החי כשעודנה מפרכסת שרי עכ"פ לאחר שתמות הבהמה ואמאי לא אמרינן כיון דשחט רוב שנים ועדיין מפרכסת דהרי היא כחיה לכל דבריה היה דהוה עוד אבמה"ח ונהי שהתירה תורה ע"י שחיטה היינו אחר שתמות ע"י מעשה זו לא הוי נבילה ומ"מ בעודה מפרכסת הוה אמ"ה עכ"ל הפמ"ג ור"ל מנלן שהתורה הוראתה לנו קולא שע"י מעשה השחיטה די לבני ישראל וא"צ להמתין עוד עד שעת מיתה דילמא כמו דלב"נ במיתה תליא מילתא ה"נ לדידן ורק לחומרא הצריכה תורה לישראל שחיטה שאין רשאי לאכול עד שיעשה מעשה הכשר שחיטה כמו שציותה תורה. ונלע"ד לתרץ קושיתו ויראה מקום מהיכן הוציאו חז"ל דינם דדי בשחיטת סמנים והוא ע"פ פרש"י בריש פ' השוחט (דף כ"ז ע"א) מנין לשחיטה שהוא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר וקרא למאי אתא דלא לשוויה גסטרא ופרש"י ז״ל שלא יחתוך המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו את דמו ותו לא. ובתוס' הקשו דאמאי ס"ד שיחתוך המפרקת עוד אחר שחיטת הסימנים ולפי הנ"ל א״ש דס"ד דבאתה תורה רק להחמיר דצריך ישראל שחיטה ולא אשתרי הבשר רק במיתה וע"כ צריך לחתוך המפרקת ותיכף אשתרי לאכול דאז אליבא דכ"ע תו אינה חשובה כחיה וכדאיתא בש"ס חולין (דף כ"ב) ובריש העור והרוטב קמ"ל קרא ושחט חטהו את דמו ותו לא צריכת ובאותה שחיטה אשתרי דדי בשחיטת הסימנים אף שעודנה כחיה חשובה רשאי לך לחתוך ולאכול וקושית התוס' והסברת הפמ"ג שתיהן עולות מיושבות ועיין ט"ז יו"ד (סימן כ"ד ס"ק ב') ודוק. וא"ל על קושית הפמ"ג מדצותה תורה לתת קיבה לכהן ואי במיתה תליא מילתא קיבה אסורה די"ל לענין הקיבה השחיטה כמיתה כנ"ל עד הנה טיילתי אתו על שדה הפילפולים כמו שחפץ כבודו ופה תהי' שביתת קולמסי כעת ועוד במכתבי השני בל"נ אשיבנו על ענין זה ואבארנו כפי עניית דעתי דברי ידידו חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.