אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן מט

סימן מח

עוד בענין הנ"ל סוגיא דבני העיר שישלחו את שקליהם ב"מ דף נ"ח ע"א ע"ש בש"ס ורש"י ותוס' ובחו"מ סימן ס"ו סעיף ל"ט ומ'

במתני' (דף נ״ו) תנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשערות והקרקעות וההקדשות אין להם תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' ש"ת אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. השיך (בסימן ס"ו ס"ק קכ"ד) הביא שיע' הראב"ד דהא דפטרינהו רחמנא לשומרים על הנך ד' דברים וכו' משבועה זהו רק משבועה דלא פשע ושלא שלח בה יד אבל שבועה שאינה ברשותו פירש הש"ך שיטת הראב"ד ז"ל דאף מדאורייתא צריך לישבע שאינו ברשותו והקשה הנמ"י בסוגין וכן הב"ח חו"מ (סימן צ"ה) לשיטת הראב"ד דא"כ מאי פריך הש"ס בסוגין אמתני' דשומר אינו נשבע בהקדשות מהא דבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ואמאי לא מוקי לה דצריכין השומרים השליחים לישבע שאינו ברשותם כמו שהוא באמת הדין להראב"ד ולא תיקשי מידי אמתני' אלא ע"כ דאף משבועה שאינו ברשותו פטורים שומרים דהקדשות ודכותייהו וכמו דפטרינהו רחמנא מאידך וכדיליף לה בסוגין דלעיל מכלל ופרט:

ולבאר שיטת הראב"ד וליישבה על נכון נלע"ד דהא עוד הקשה התומים שם (בסימן ס"ו) על הא דסוגין דמשני הש"ס לבסוף אלא אמר ר' אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלין בהקדשות דהא תינח לאחר שנתרמה התרומה דאין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהן וההפסד להקדש התקינו חכמים שבועה שלא יזלזלו בהקדשות אבל קודם שנתרמה התרומה דבני העיר מחויבים לתת אחרים ולהשלים מכיסם ואין הפסד להקדש למה נשבעים הא ל"ש שלא יזלזלו בהקדשות דמאי איכפת לי' להקדש באבידת השקלים ועיי"ש. ואנחנו לעצמנו כשנבאר שיטת הראב"ד בס"ד תוסר קושיא זו ממילא ומטרם נשכילה בטעם הש"ך שהביא לבאר דעת הראב"ד דשטרות וחברייהו דאימעטו משבועה זהו רק מהנך שבועות דאי לאו קרא אפילו שאר דברים לא הי' צריך לישבע עליהם כגון שלא פשע ושלא שלח בהו יד אימעוטי דמהיכי תיתי שפשע או שלח יד אבל שבועה שאינה ברשותו אפי' אי לאו קרא הוה מחייבינן לי' מסברא דהיאך יעלה על הדעת שיפטר בלא שבועה דילמא ברשותו היא ולא שבקת חיים לכל מפקידין עכ"ל הש״ך

וכפי מיעוט בינתי אמרתי להקשות אטעמא דרבינו הש"ך ז"ל שבאר שטת הראב"ד. חדא דהאי טעם דלא שבקת חיי' לא מצינו רק לחששא דרבנן עיין תוס' גיטין (דף ב') ובכמה דוכתי דאנן טוענין מזויף לנפרע שלא בפניו וליתומים וללקוחות דאל"כ לא שבקת חיי' לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מעצמו ולחתום עדים ואעפ"כ מה"ת אין שער צריך קיום אף שלא בפניו והן אף דמדברי התוס' כתובות (דף צ"ב ע"א) ד"ה דינא משמע דהעיקר דהכא לא חיישינן לזיופא דחושש פן יכירו ב"ד זיופו. זה הצריכו רק על הא דכ' דאף גזלן גמור א"צ קיום מה"ת וכ' אליבא דמאן דס"ל דאף ליתומים ושלא בפניו לא טענינן מזויף דרק אי טעין לוה דקים לי' בגווי' דהאי שטרא דמזויף הוא צריך קיום אבל ביתומים דלא קים להו לא טענינן מזויף ותי' על הא דל"ח דלא שבקת חיי' וכו' משום דמתיירא שיכירו ב"ד זיופו. אבל בתוס' גיטין וכן שם בכתובות דס"ל להתוס' דטועינן מזויף לנפרע שלא בפניו אין חוששין להאי סברא דמתיירא לזייף פן יכירו ב"ד זיופו ומש"ה טוענין מזויף ומשום לא שבקת חיי' לכל ברי' ואעפ"כ מדאורייתא א"צ קיום ש"מ דהאי סברא דלא שבקת חיים הוא רק חששא דרבנן. וזהו דוחק לומר דמה"ת אלימא סברא דחושש פן יכירו ב"ד זיופו נגד הסברא דלא שבקת חיי' וכו' רק מדרבנן חששו להא דלא שבקת וכו' אפי' בכה"ג. מיהו ע"ז יש לומר דהעיקר דס"ל להש"ך דשטר לא בעי קיום מה"ת הוא כמו שהביא הש"ך (בסימן מ"ו ס"ק מ') הטעם בשם רש"י ריש פרק קמא דגיטין ורשב"ם (ב"ב דף ק"ע ע"א) דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים עיי"ש אכן הא קשיא לסברת הש״ך דהא השומר כופר כל התחייבות שאומר שנאבד או נגנב ממנו ובשטרות אף בעד המחייב שבועה פטור מן התורה והכא דליכא עד אמאי יתחייב שבועה מה"ת בלא קרא רק מצד הסברא ואנן קיי"ל המלוה או המפקיד את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ונימא לא שבקת הי' לכל מלוים או מפקידים דיטעון פרעתי הלוה ונצטרך עכ״פ שבועת התורה בכה"ג וזה לא מצאנו:

ואשר אנכי אחזה לי ביאור שיטת הראב"ד דס"ל דאף מדאורייתא שומרין בשטרות ודכותייהו צריכים לישבע שבועה שאינו ברשותו דהנה התוס' (ב"מ דף ג' וכתובות דף י"ח) הקשו מנ"ל דכופר הכל פטור ואי מטעם דחזקה דאין אדם מעיז הא במקום שיכול להעיז כגון בבנו אף מודה במקצת פעור מגו דאי בעי כפר הכל. ומהנראה ביישוב קושית התוס' דהא דעת רש"י בב"ק (דף ק״ז) דבפקדון כיון שלא עשה לו טובה אף כופר הכל חייב שבועה מפני שמעיז והתוס' פליגי דעיקר הסברא דאין אדם מעיז שאין באדם העזה לכפור הכל היכא דחבירו מכיר בשקרו וזה שייך בפקדון נמי וע"כ גם בפקדון פעור כופר הכל וש"מ דעיקר הסברא לפיטורא הוא רק משום דאין אדם מעיז וע"כ נ"ל לומר דהא דבבנו פטור היינו כמו שמפורש שם בכתובות (דף י"ח) דקרינן לבן התובע אף שהוא גדול קטן משום לגבי' מילי דאביה קטן הוא ולהכי אין לחייבו שבועה בכופר הכל אף דיכול להעיז משום דהתביעה ג"כ אינה ודאית דגדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא וע"כ אף מודה במקצת פטור אף דידעינן שהי' חייב לאבי' ושייך האי סברא דבכולה בעי דלודי לי' רק דמשתמיט פעור לישבע כיון דאית לי' מיגו דכופר הכל ואז יכול להעיז דיאמר לו אינך יודע בעסק אביך. ועפ"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל דבאמת כופר הכל הי' חייב שבועה משום דאדם התובע חבירו והתביעה ודאית דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו עלי' ומה"ט מחייבינן האידנא שבועת היסת בשבועות (דף מ') ורק מדין תורה פעור משבועה משום דאיכא חזקה כנגדו דאין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו והא דבבנו פעור אף שמעיז היינו משום דחזקת התובע ג"כ אינה אלימתא דאף דאין אדם תובע אא"כ יש לו עלי' בעסקי אבי' אין התביעה ודאית דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ועי' עוש״ע (חו"מ סימן צ"ו):

ועל פי זה עיקר סברת הראב"ד דהכא בפקדון דשערות וחברייהו דהיתה התביעה ודאית דטוען הפקדתי אצלך והיכן הוא והוא טוען שאינו ברשותו ע"כ אין לפוטרו הכא מטעם חזקה דאין אדם מעיז דבאמת הוא גופי' מודה שהי' חייב לו ואלים חזקת תביעתו והוא רוצה לפעור את עצמו בטענה דיכול להעיז שאין חבירו מכיר בשקרו שהוא טוען נגנב או נאנס ע"כ חייב שבועה מסברא כמו שהוא לשיטת רש"י בפקדון דחייב בכופר הכל משום דס"ל דבפקדון מעיז אף דנימא דקרא דוכי הוא זה קאי אמודה במקצת בהלואה וע"כ אף דבשטרות ודכותייהו פטרה תורה משבועת מודה במקצת וע"א התם עכ"פ שייך קצת סברא דאין אדם מעיז שצריך לשקר בפני חבירו. ושבועת שליחות יד והפשיעה הן לשיטת הראב"ד גופי' פשיטא דל"ק דאיך יתחייב שבועה על פשיעה כיון דס"ל דפשיעה גופי' פער רחמנא אך אף לשיטת הרמב"ם ודעמי' דחייב בפשיעה אימעוט לן מכלל ופרט וכמו שביאר הש"ך דהתם אי לאו קרא ל"ה ידעינן שבועה כלל עלה דמהיכי תיתי נאמר שפשע או שלח יד. אבל אינו ברשותו דהתביעה ודאית והוא בעצמו מודה שיש עלי' חזקת חיוב ובטענה דמעיז דיכול לשקר בחבירו שאינו מכיר בשקרו חייב שבועה מה"ת להראב"ד ולענין שבועה שלא שלח בה יד דהביא המל"מ פ"ד דטוען בשם תשו' הרשב"א (סימן תתק"פ) אליבא דהראב"ד דצריך לישבע גם שלא שלח בה יד י"ל ולחלק דהא איכא תרי גווני שליחות יד היכא דהשתמש בפקדון ונוטלה ע"מ לגוזלה ע"כ קם ברשותו לחייב באחריות שבועה כזו ודאי אינו מחויב בשטרות ודכותייהו דיש ג"כ לדון דמהיכי תיתי נאמר שהי' קודם האונס שליחות יד אבל שליחות יד שפי' ר"ת (בב"מ דף ו') דהיינו שצריך לישבע שלא אכלה י"ל ג"כ אליבא דהראב"ד כמו שצריך לישבע שהשטרות וכו' אינן עתה ברשותו כן צריך לישבע שלא הוציא השטר ומכר העבד וכדומה ומטעם הנ"ל]:

ולפי שהסברנו שיטת הראב"ד ממילא מיושב קושיא שהקשו עלי' מסוגיא דידן די"ל דהש"ס ידע שפיר דשומרין דהקדש ודכותייהו חייבין לישבע שאינו ברשותו וניחא לי' הא דנשבעין לבני העיר קודם שנתרמה התרומה שבני העיר טוענין הרי נתנו לכם שקלים והם יכולים להעיז ולהשתמט עצמם בטענת נאנס ונגנב דאין מכירים בשקרם וע"כ מחויבים לישבע שאינו ברשותו אבל אחר שנתרמה התרומה קשיא לי' להש"ס אמאי נשבעים לגזברים דהא אין תביעת גזברים ודאית ובני העיר אינם נאמנים כעדים להעיד שנתנו להם דהם נוגעים שמוכרחים לומר שנתנו להם שאל"כ יהי' מחויבים לתת שקלים אחרים שקיי"ל ממשכנין על השקלים וכיון שאין תביעת גזברים ודאית דמיא להא תביעת בבנו דפטור אף דמעיז וכמו שהסברנו לעיל ול"ש לישבע שבועה שאינו ברשותו ושפיר מקשה אמאי נשבעים. וע"ז משני לבסוף כדי שלא יזלזלו בהקדשות דשבועת תקנת חז"ל היא ואיצטרכא רק לאחר שנתרמה התרומה ונשבעים לגזברים אבל קודם שנתרמה התרומה הן אמת דל"ש שבועת תקנה דזילזול בהקדש דמאי איכפת לן הא הבעלים משלמין ושוקלים אחרים תחתיהם וכמו שהק' התומים אבל נשבעים שבועה שאינה ברשותו מצד הדין וכדעת הראב״ד ומיושב קושית התומים דהש"ס לא קאמר טעמא דשבועה זו תקנת חכמים רק לאחר שנתרמה התרומה:

ואי דתדחה ותימר דתיקו הקושיא לשיטת הראב"ד דהא צריך להבין דאיך נאמנים בני העיר ששלחו השקלים כשנאבדו אחר שנתרמה התרומה ואנן קיי"ל דממשכנין על השקלים ודיינינן לי' כחוב גמור ואי דמעידין להם אלו השליחים דשליח נעשה עד זה אינו כיון דקודם שנתרמה צריכין לישבע שאינו ברשותן לבני העיר ונוגעין הן וכדאיתא בקידושין (דף מ"ג ע"ב) והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' לא מהימני השלוחים ופסולים לעדות ששלחו בני העיר וע"כ צריך לאוקמי' שיש לבני העיר עדים ששלחו עם השלוחים השקלים וע"פ אותם העדים יכולים הגזברים לתובעם ברי ויוכרחו לישבע שבועה שאינו ברשותו אף אחר שנתרמה התרומה לדעת הראב"ד ומאי מקשה הש"ס. אולם י"ל דהא ל"ק כלל דהא עיקר הטעם דאין השלוחים יכולים להעיד זהו מטעם נגיעה והתוס' כ' (בב"ב דף מ"ג) דבנגיעת ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וא"כ תינח קודם שנתרמה התרומה דצריכים לישבע לבני העיר ואז נוגעים הם אבל לאחר שנתרמה התרומה דנגד הגזברים כיון שאין תביעתם ודאית מהשלוחים א״צ לישבע שאינו ברשותו כנ"ל וא"כ אז בני העיר יכולים שפיר להפטר ע"י העדאת אלו השלוחים ואי משום קודם שנתרמה התרומה הי' נוגעים מ"מ כיון שלאחר שנתרמה ל"ה נוגעים ועד המיפסל מחמת נגיעת ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וע"כ השלוחים יכולים להעיד שנתנו להם הבעלים וא"צ תו עוד עדים הבעלים ששלחו על ידם וכיון דלית להו להגזברים עדים תו אין טוענים ברי ומקשה שפיר אמאי נשבעים לגזברים דאף שבועה שאינה ברשותו אינם חייבים ומשני לאחר שנתרמה התרומה נשבעים משום שלא יזלזלו בהקדשות וכיון שעיקר חיובם רק לגזברים שלא יזלזלו בהקדשות תו מהימני לומר שבני העיר נתנו להם השקלים דאי תימא לא נתנו להם א"כ איך משביעים אותם הגזברים:

ועיין ב"ח חו"מ ססצ״ה שפירש שיטת הראב"ד כשיטת רבינו האי דס"ל דעל הקדשות אף היסת אין נשבעין כדאיתא (בב"ב דף ט' ע"א) אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדשות עם הגיזברים [ועל גוף תירוצו עיין מה שתמה הט"ז שם] ופירש הב"ח דשבועה דסוגין דנשבעין לגזברים א"צ שבועה שאינה ברשותו שלא נחשדו בני ישראל לגזול הקדש וכדאמרינן אין מחשבין בצדקה רק תקנו שבועת פשיעה ותקנו שישלמו כדי שישמרו שמירה מעולה וא"כ שפיר כיון שאין הגזברים אף מטעם התקנה צריכים לישבע שא"ב מיהמני שנתנו להם הבעלים השקלים שע"ז אינם נוגעים ומה שצריכים לישבע שלא פשעו משום שלא יזלזלו בהקדשות זה ל"ש כלל לגוף העדות שנתנו להם הבעלים שע"ז מהימני כיון דמתניתין הוא קודם שנתקנה שבועת היסת ודוק ועיין תוס' שבועות (דף מ"ה ע"ב) ד״ה מתוך:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה