חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן מח
עוד בענין הנ"ל ב"מ דף נ"ח סוגיא דבני העיר ששלחו את שקליהם.
הרמב״ם ז״ל פסק פ"ג דשקלים דאם שלחו הבעלים השקלים ביד ש"ש נתחייבו בגניבה ואבידה והקשו עליו דאמאי לא כתב דמיירי בשקנו מידו כדמשני הש"ס (ב"מ דף נ"ח) על הא דשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים. ונלע"ד ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דהא הקשיתי לכאורה לפ"מ שכ' התוס' (פסחים דף כ"ב ע"ב) דאי הי' אבמה"ח אסור בהנאה אף שהי' האבמה״ח של הנכרי הי' אסור להושיטו לו בשכר דכל איסה"נ אסור לכתחילה להשתכר בו וא"כ איך מותרים השלוחים לעול שכר דקמוקי לה הש"ס בנשבעים לעול שכרן ובשלמא בברייתא אחריתי בהא דשוכר את הפועל לשמור את הפרה ותינוק וזרעים. י"ל דלא קשיא ע"פ שיטת הרז"ה בשמעתין דאיירי בפרה של חולין ועיקר קושית הש״ס מזרעים דה"ל קרקע וכן פי' התומים (בסימן פ"ו) בשיטת הרמב"ם ז"ל מה שכ' בה' שבת וכן כל אלה שהי' נועלין שכרן מתרומת הלשכה י"ל דהכי לב ב"ד מתנה עליהם שינתן מעות הקדש בשכר זה וכן שכר האומנין נותן משלו להקדש ובונין בחול ואח"כ מקדישין ועיין היטב (מעילה דף י"ד) אבל בהא דשלחו בני העיר השקלים והם נותנים השכר וליש לב' ביד מתנה עליהם כמו שאביא להלן מדברי התוס' מעילה שם ולמה רשאין השלוחים לכתחילה להשתכר באיסור הנאה דהקדש. וקשה לומר דגמרא מוקי מתני' דנשבעין לעול שכרן דאיירי דעבדי איסורא ובשלמא הא אין להקשות דאף דיעבד שכרן יהי' אסור כיון דהקדש תופס את דמיו כמו שאיתא בע"ז (דף ס"ב) גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ דהתם טעמא אחרינא דקנסו חכמים כדי שלא ישתכר עצמו לע"ז וגם בהקדש איכא קולא שאף שתופס את דמיו יוצא לחולין כדאיתא (ע"ז דף נ"ד) וע"כ אין שום הוה אמינא שיאסר בדיעבד שכרו. אכן לפי סברת התו' פסחים הנ"ל נראה דלכתחלה אסור להשתכר בכל דבר האסור בהנאה והנך שקלים אי קדשי בשעה שנשתלחו ע"י הבעלים יהי' אסור לכתחלה. ועיי' רא"ש פ"ק דחולין (סימן ט') שפסק בשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז שבדיעבד שכרו מותר דרק בשוכר את הפועל קנסו בדיעבד שלא ישכיר עצמו לע"ז אבל הא פשיטא דלכתחילה אסור להשתכר באיסורי הנאה כמו שאסור לשחוט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז ודמין להדדי דאי לת"ה אין להרא"ש ראי' מהא דמשתכר בע"ז דשכרו הי' מותר אי לאו משום קנס דבדיעבד גם הנאה של ע"ז מותר ואי שחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז מותרת הבהמה וא"כ כמו שלשחוט בהמה מסוכנת או אפי' בריאה בסכין של הקדש איכא איסור עיין מעילה (דף י"ט) [והתם י"ל דאף מעילה איכא משא"כ הכא כמובן] וא"כ מה"ט אסור נמי לכתחילה להשתכר בשקלי הקדש דאסה"נ נינהו ואסור ליטול שכר מהם. וקשה לומר דגמ' מוקי מתני' דנשבעין לטול שכרן דקעבדי איסורא. ואין לומר שהי' נוטלין רק שכר בטילה וכמו שנראה מד' התוס' (כתובות דף ק"ה וק"ו) לענין מבקרין מומין וזה הי' רשאין ליקח אף דגם שם בקרבנות הי' איסורי הנאה דהא מוכח מד' התוספת (ב"מ דף ס"ח ע"א ד"ה ונותן) לענין שומר אבידה דמשום שאינו נוטל רק שכר בטילה ל"ה רק שומר חנם ובשמעתין דאיתא דדין נושא שכר יש להם מדדחיק לאוקמי' שנגנב בלסטים מזוין ע"כ שהי' נוטלין שכר השמירה ממש ולא רק שכר בטילה וקשיא שפיר הא הווין משתכרין באיסורי הנאה:
ובישוב קושיא זו אמרתי דהא הקשה בקצות החושן (סימן ש"א) על הא דמשני הש"ס דמוקי בשומר להקדש דחייב באחריות אי קנו מידו וחייב בדין שמירה והק' דאמאי צריך קנין דוקא נימא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון שאומר שרוצה להיות ש״ש לחייב עצמו אם יגנב או יאבד לשלם להקדש כיון דאפילו אסמכתא קונה להקדש כמש"כ המרדכי פ' שור שנגח דהוי כמו קנין המועיל בהדיוט ומכש"כ שמירה זו דלאו אסמכתא היא דהא מהני קנין מה של"מ סתם באסמכתא ואמירה לגבוה לא גרע מקנין. ונלע"ד לתרץ קושיתו ע"פ דברי התו' (קידושין דף כ"ט) דהא דאמרי' אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט זהו רק כשנותן להקדש בנדבה אבל לא כשהקדש קונה מיד הדיוט ונותן כסף ל"ש דין דאמירתו לגבוה וכו'. וא"כ ה"נ א"ש אף למאן דמפרש סוגין דאיירי בשומר להקדש הא דשוכר את הפועל לשמור את הזרעים וכו' דאצטריך קנו מידו דכיון שמשלמים לו שכר ואינו מנדב דבר להקדש ל״ש אמירתו לגבוה ואי לאו דקנו מידו לא מתחייב ולא קשיא קו' הקצות החושן:
נשמע מזה דאם הוא שומר להקדש בחנם [דהתה בשוכר את הפועל לשמור את הזרעים אמרי' (בב"מ דף קט"ו) דע"כ נותנין לו שכר דבחנם חיישינן דלמא לא ימסרנה יפה] ואי מתנה להיות כשומר שכיר שפיר מהני מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והן שם בשוכר את הפועל לשמור את הזרעים או את הפרה אי נוקי בשל הקדש כמו שיש מפרשים בראשונים י"ל דמיירי שנשכרין מקפת הציבור וכ"ה דאמרינן דלב ב"ד מתנה עליהם דמותרים לעול שכר מתרומת הלשכה כמו שאיתא בכתובות (דף ק"ו) כן נמי שרי לטול שכר ולא שייך דיאסור משום משתכר באיסה"נ משא"כ בהא דשלחו הבעלים השקלים דהם נתנו שכר מה שייך לב ב"ד מתנה עליהם וכן כ' התוס' (מעילה דף י"ד) ד״ה בונין דבדבר של יחיד ל"ש לב ב״ד מתנה עליהם אף אי מוסר אח"כ לציבור ומכש"כ בשמירת השקלים. אכן ליישב זה וממילא תרווח שמעתתא אליבא דהרמב"ם הנזכר לעיל:
יראה לי דהא כ' באחרונים ועיין ספר יהושע חחו"מ סימן קכ"ד דהרמב"ם ס"ל דעד שלא נתרמה התרומה השקלים חולין דהא פסק דאם גנב קודם שנתרמה התרומה לבעלים חייב לשלם כפל לבעלים וש"מ דחולין נינהו [ועיין לעיל סימן מ"ז שהראיתי פנים להרמב"ם דנימא שחייב לשלם כפל אף אי קדשי השקלים קודם שנתרמה התרומה והתורה נדרשת לכמה אנפי] וא"כ א״ש דהכא ע"כ כשנוטלין שכר תשלומין השלוחין מבני העיר עבור הבאת השקלים לירושלים רשאים הם לטול עד שנתרמה התרומה דאז השקלים חולין ול"ה משתכר באיסורי הנאה והבעלים ודאי רק נותנים שכרם על זמן קודם שנתרמה התרומה שאז השקלים באחריותן אכן זה יש לדחות קצת]. אולם משעה שנתרמה התרומה דאז ודאי השקלים הקדש והוין איסה"נ י"ל דהשלוחים אינם רשאין לטול שכרם כלל דהא הווין משתכרין באיסה"נ והם התנו שיתחייבו כשומרי שכר ומכח התנאי מתחייבים דכיון ששומרים השקלים משעה שנעשו הקדש דהיינו משנתרמה התרומה בחנם לא צריך תו קנו מידו כלל דמתחייבים מכח אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואיש פסק הרמב"ם זיל שפסק דאם שלחו הבעלים השקליה ביד ש״ש נתחייבו בגניבה ולא בעי קנו מידו ל"מ קודם שנתרמה התרומה דאז ודאי חל השמירה בלא קנין מטעם שהם עדיין חולין השקלים ואף אחר שנתרמה התרומה חלה השמירה לחייבם מפני שע"ז הזמן אינם רשאין לטול שכר ונתחייבו מכח התנאי שנדבו להקדש שמירה ומתחייבין אף בלא קנין מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: