אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן מו

סימן מה

סוגיא דבני העיר ששלחו את שקליהם ב"מ דף נ״ח ע"א עיי"ש בש"ס ומפורשים וחו״מ סוף סי' ס"ו.

הרמב״ם ז״ל פסק בפרק ג' מהל' שקלים (הלכה ח' וט') וז"ל בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שליח ונגנבו או שנאבדו אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר הש"ח והן חוזרין ונותנין שקליהם פעם שנית נמצאו השקלים הראשונים אלו ואלו שקלים הם ואין עולים לשנה האחרת והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה שלחו את שקליהם ביד שיש שחייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום לסטים מזוין רואים אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להם לעשות הרי מסרו לשומר שכר והאונס אינו מצוי ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמים. נשבע וגבו שנית ואח"כ החזירום הלסטים אלו ואלו שקלים ואינם עולים לשנה הבאה. עכ״ל:

והקשה התם מרן בכ"מ על דברי הרמב"ם ז"ל מהאי סוגיא דב"מ דף נ"ח גופה דהתם פריך על מתניתין דקתני ש"ח אינו נשבע מהאי דתנן בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם וממה שסתם רבינו בבבא דמסרו בני העיר לשומר חנם וכתב סתם דבני העיר מחויבים לחזור וליתן שקלים אחרים ולא חילק בין נתרמה התרומה ללא נתרמה ולקמן גבי בני העיר ששלחו ביד שומר שכר כ' דלאחר שנתרמה התרומה כשנגנב בלסטים מזוין מש"ה פטורים דמה הי' להם לעשות הרי מסרו לשומר שכר משמע להדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד שומר חנם אע"פ שנתרמה התרומה שוקלים אחרים תחתיהן מפני שפשעו במה ששלחו ביד שומר חנם וכן כ' רבינו להדיא בפי' המשניות ויש לתמוה טל זה כי ס״ד בקושיא דהש"ס התם בב"מ דמתניתין בש"ח אמאי לא אקשינן היכי קתני קודם שנתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע אם נתרמה התרומה בני העיר פטורין מלשקול אחרים ואמאי הא בש"ח אף אחר שנתרמה התרומה שוקלים בני העיר אחרים מפני שפשעו שמסרו לש"ח. וכן יקשה דנראה דר"א דאמר שבועה זו תקנת חכמים למימרא דמתני' שפיר יכולין לאוקמי בשומר חנם ואי בש"ח אמאי אין בני העיר משלמים אף אחר שנתרמה התרומה הא פושעים נינהו. והכ"מ כתב שם די"ל דרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים ארישא נמי קאי ר"ל דאף אחר שנתרמה התרומה צריכים בני העיר לשקול אחרים. אולם באמת זה עדיין אינה מעלה ארוכה לקושיא על פסק רבינו ז"ל וכמו שביאר ג"כ בשירי קרבן על ירושלמי שקלים שם דאי הכי תפרש מתני' הדרא קו' הש"ס לדוכתא אמאי קתני נשבעים לגזברים נשבעים לבני העיר מיבעי לי' דהא שוקלים אחרים תחתיהן ואין פסידא להקדש גזברים מאי עבידתייהו התם ואין לומר דנשבעים במעמד גזברים כ"ה דלא ליחשדינהו אף דאין פסידא להקדש א"כ בשלא נתרמה התרומה נמי קשיא דישבעו במעמד גזברים כ"ה דלא ליחשדינהו:

והנלע"ד לבאר שיטת רבינו הגדול ז"ל ויבואו דבריו בסוגיתנו על נכון ונקדים עוד דקדוקים וקושיות:

א) למה הביא הש"ס בקושיתו על מתניתין דש"ח אינו נשבע סיפא דמתני' בשקלים נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הם הלוא גוף הפירכא דשמעינן מהאי מתניתין דשומרין דהקדש נשבעים די לנו רישא דקתני נשבעים בין קודם בין לאחר שנתרמה התרומה. וזאת כבר העירו באחרונים. ב) יקשה למה שינה הרמב"ם ז"ל מלשון דמתני' דהתם קתני נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים ורבינו בהלכה ח' כדפסק דכשמסרו בני העיר לש"ח חייבים בכל גווני לשלם כשנגנבו או נאבדו קתני רק נמצאו השקלים הראשונים אלו ואלו שקלים ושמיט לה להא דהחזירום הגנבים רק בהלכה ט' בבבא דמסרו לש"ש ונגנב בלסטים מזוין קאמר החזירום הלסטים מזוין [ובספר צל״ח ביצה ספ"ד כ' וז"ל וידוע דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל מלבד שהוא מברר הדין לאמיתו ג"כ נזהר שכל מה שאפשר לאחוז הלשון שבמשנה או בתלמוד מקור הדין ההוא שומר את הלשון ואינה משנה כי אם ע"פ איזה הכרח עכ"ל]. ג) יש לתמוה דהא ידוע דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל שאינו שונה דין שאינו מוכח מן הש"ס ואיהו כשפירש מתני' דשקלים דאחר שנתרמה התרומה בני העיר פטורין כשמסרו לש"ש וביאר כן בפסקו בהלכה ט' למה האריך בדין שמסרו לש"ח דחייבין בכל גווני מטעם פשיעה ומנ"ל הא. הא יכולין בני העיר לטעון לבן דעת מסרנו ומהיכא שמעי' ליה הרמב"ם ז"ל דחייבין:

אכן לבאר כל זה אקדים הא דפסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' שכירות (הל' ה') שומר שכר או שואל שנתן הבהמה השמורה אצלו אע"פ שהי' בבעלים אם נתנו לשומר חנם חייב. והקשו ע"ז הא השואל בבעלים פטור אף מפשיעה וכ' בכ"מ שהטעם דפשיעה פטור כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לש"ח חשיב כמזיק בידים ואע"פ שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שכירות לענין שטרות וחברייהו דפושע חשיב כמזיק צ"ל דיותר הוי מזיק בידים כשמסרה לאחר מפשע בה עכ"ל הכ"מ ולא ביאר מרן הטעם בסברא זו:

והן המל"מ שם הקשה על דבר הכ"מ אלו דאדרבה אף כשמסרה לש"ח הוסיף בשמירה דשואל או ש"ש בבעלים פטור מכל והשני יחייב בשמירה כל דהוא בפשיעה עכ"פ כיון שאצל השני אין השמירה בבעלים מה שהראשון פטור לגמרי וא"כ עליי' לשמירתו. אולם לענ"ד יש ליישב זה בפשיטות דנהי דפטור מ"מ מפסיד שכרו ש"ש אי לא קידם בשכר וכדאמרינן בסוגין נמי נהי דפטורין מלשלם אגרייהו מיהו ליפסיד וע"כ יהיב אנפשי' לשמור שמירה מעולה כ"ה דיקבל שכרו וכן שואל רוצה ליהנות בה כל ימי שאילתה ולא מפסיד ושמר לה כהוגן ואף אחר כלות ימי שאילתה י"ל דזהו כבודו דקרי לי' אינש מהימנא ששואל לו משא"כ ש"ח וכמש"כ התוס' בסוגין ד״ה אמר דלהכי קיי"ל דמתנה ש"ח להיות כשואל ואף באמירה בעלמא וא"צ קנין כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובהאי הנאה משעביד נפשי' לשמירה מעולה ועפ"ז מכש"כ אם השאיל לו באמת ודאי זהו הנאתו דקרי לי' אינש מהימנא ואף דפטור מלתחייב מטעם גזירת הכתוב כשהי' עמו בשטת שאילה ואף שלא הי' עמו בשעת שבורה ומתה אבל עכ"פ יהיב אנפשי' לשמרה משום דקרי לי' אינש מהימנא. אבל כשמסרו לש"ח אף דמתחייב בפשיעה מ"מ אין שומרה שמירה מעולה כדין שומר חנם ושייך הא דגרועי גרעה לשמירתו]:

איברא להסביר טעם דמרן המשביר ז"ל שחילק דהיכא דעושה בידים ומסרה לשומר פחות גרע מפשיעות נראה לע"ד להוכיח מכמה מקומות דאף שומר שפטר מלשמור בהיזק דנעשה מאליו אבל כשעושה בידים ההיזק חייב. ובריש מראין הא דאמרינן בב"ק (דף צ"ט ע"ב) אמר שמואל טבח אומן שקילקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן והדר מחלק הש"ס אליבא דר' יוחנן דבחנם פטור ובשכר אומן חייב והתם הקשו בתוס' דאם חשיב כמזיק אף בחנם מתחייב ותי' דאף בהיזק אדם יש היזק דומה לאבידה דחייב ויש דומה לגניבה דפטור בחנם והכא כשנובל דומה ההיזק לגניבה ופטור בחנם ורק בשכר חייב. אולם עדיין תיקשי דאם משום שומר קאתינן דחייב בגניבה א"כ ליחלק בין כשהיה בבעלים ובאמת ודאי בכל גווני חייב וכסתמת הפוסקים [וראיתי שכבר העירו מזה באחרונים] וגם ידוע קושית הרמב"ן ז"ל הא אם ניבלה בשהיה אין ניכר ההיזק. ונראה לע"ד לבאר זה דהא בב"ק (דף מ"ה) איתא התם גבי שומר שנעשה השור שור הנסקל דאי מסרו לב"ד אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דמצי מפקיד למימר לי' אתפסתי' לתוראי בידים דלא מצינא למשתעי' דינא בהדייהו. ופירש"י דהעיקר החיוב משום שהתפיסו ביד ב"ד בידים ומשמט הא אחר שאינו שומר ודאי דאין כאן חיוב דהא מצותו בכך והתוס' הקשו שם על פירושו ממ"נ דאם זה ההיזק ל"ה היזק ניכר אף אתפסי' בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ביד למה יפטר וכי לא הי' לו לשומרו שלא יבוא לידי כך:

ולבאר זה אימא דהא בהך דב"מ (דף צ״ד) ומתנה ש"ח להיות כשואל פריך במאי בדברים אמר שמואל כשקנו מידו ור"י אמר אפילו תימא כשלא קנו מידו בהאי הנאה וכו' גמר ומקני נפשי' והקשה הראב"ד ז"ל מובא בשטמ"ק דמאי פריך דלא יהי' דברים מהני הא כשנותנו לשמור מתני תנאי שיתחייב ובכל הדברים קיי"ל דכל תנאי שמתנה בשעת מעשה לא בעי קנין. ונלע"ד לתרץ זאת [והוא מעין תירוצו של הרשב"א ז"ל התם] דשאני דין שומרים דהוא גופו חידוש הוא שיתחייב על דבר שיארע בהפקדון דכן בכמה סוגיות בב"ק איצטריך לכל חיוב שמתחייבים השומרים ילפותות מקראי לכל שומר לחודי' ולפי דזה לא הוה ידעינן מסברא שיתחייב חיוב על דבר המאורע ע"כ לא מהני תנאי ע"ז היכא שמן הדין אינו מחויב דזהו גופה חידוש הוא וגזירת הכתוב ולפ"ז נאמר עפ״מ שפי' השיך (סימן ס"ו ס"ק קכ"ד) לענין שבועת שאינו ברשותו אליבא דהראב"ד ז"ל דבתורה לא אימעטה שבועת השומרין בהקדשות וחברייהו רק אותם של"ה ידעינן מסברא כגון שלא שלח בו יד ושלא פשע דמהיכי תיתי נימא הכי ששלח בה יד או פשע אבל שבועה שאינו ברשותו חייב מסברא דאל"כ לא שבקת חיי' לכל מפקידין וא״צ קרא לחייבו דמסברא חייב שבועה זו וע"כ לא אימעטא מן הכלל ופרט וכלל בשבועת השומרין עכ"ד הש״ך. ונראה דאף להפוסקים דפליגי התם אהראב״ד י"ל דס"ל דהך סברא דלא שבקת חיי' לכל בריה ל"ה רק חששא מדרבנן וכמו שנראה מדברי התוס' ריש גיטין אבל הכא היכא שבא על ידו ההיזק כגון בשור שאתפסי' בידים לב"ד וכן בניבלה בידים ודאי מכח הסברא יש לחייב שומרין בתשלומין דהא אתני לשומרו ואיהו עוד יזיקנו ואף בבעלים חייב דלא אימעוט מואם בעליו עמו לא ישלם רק כגון הני דכתיבי בקראי ונשבר או מת או נגנב כל הנך הם היזיקים באים מאיליהם רק ע"י התרשלותו בשמירתו חייבתה התורה לכל שומר והשמעתנו חידוש דחייב ומיעטתה בבעלים מכל הנך דכתיבי בענין וכמו שביאר הש״ך בסימן ס״ו דמש"ה פטור אף פשיעה בבעלים אף דלהרמב״ם פושע דינו כמזיק משום דמכל חיובים הכתובים בענין פטרתהו התורה וקאי הקרא עליהם דואם בעליו עמו עש"ה אולם עד כאן לא פטרתהו תורה רק מאותם החיובים הכתובים בענין דההיזק בהדבר הנשמר נעשה מאליו ואי לאו חידוש דהתורה ל"ה חייב בכהאי גוונא אבל היכא דקבל עליו השמירה ועשה בידים גרם ההיזק ודאי חייב מסברא דהא התנה בשמירה וא"צ קרא על זה ועל כן חייב אף בבעלים דעל חיובים כאלו לא קאי מה שפטרתה התורה שמירה בבעלים:

ולפי זה א״ש התם בבבא קמא (דף צ"ט) בטבח אומן שקילקל אף בשהיה אף דהוי היזק שאינו ניכר ולשיטת הש"ך חו"מ (סימן שס"ג) אף שומר בהיזק שאינו ניכר פטור מ"מ כשהי' בשכר אף אם הי' בעליו עמו להכי איחייב לכל היזק שעשה בעצמו כשהוא נושא שכר אף כעין גניבה וכדעביד בחנם רק כעין אבידה יתחייב ומיושב נמי קושית התוס' על רש"י ז"ל בב"ק (דף מ"ה) דאף דפשיטא אי אדם אחר מסרי' לשור לב"ד פטור אדרבה מצותו בכך וכמו שמצינו בחמץ הכל מצוין עליו לבערו במועד אי שרפו במועד פעור מ"מ שומר אף דפטור בהיזק שאינו ניכר והכא הוי רק כהיזק שאינו ניכר מ"מ אינו פעור רק בההיזק הנעשה מאליו אבל אי מסרו לב"ד בידים מיחייב מכח התנאי והסברא ויכול למימר לי' אתפסי' לתוראי בידי' דלא מצינא לאשתעי דינא בהדייהו והוא התנה עמו לשומרו ועוד יזיקנו בעצמו וכן בדין טבח אומן שנתנו לו לשחטו והוא מנבלו ע"כ מיחייב אף באינו ניכר:

ובדברים אלו מיושב נמי קושית השער המשפט (סימן ס"ו) על הא דפסק המרדכי בפרק הספינה והביאו הרמ"א ז"ל יו"ד (סימן שמ״ע ס״ג) לענין מת שהי' אביו ואמו מזרקים עליו כלים מצוה לאחרים להצילם ואם הצילם חייב בשמירתם ואם החזירו לאביו ולאמו וחזרו וזרקום ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים והטעם דאדם כשרואה ממון חבירו נפסד חייב להציל דהוי שומר אבידה דעכ"פ הוא שומר חנם וקשיא לי' להרב בשער המשפט הא קיי"ל גזל חמץ ועבר עליו הפסח יכול לומר הרי שלך לפניך ולשיטת הש"ך אף בשומרים יכול לומר הרי שלך לפניך ואמאי חייב כשהחזירום לאביו אף דנפסדו כשזרקום על המת יאמר לו הש"ל ולפי דברינו הנ"ל א"ש דאם נאמר דמטעם דאדם מחויב להציל חבירו מהיזק הוי התם כשומר אבידה על הכלים וש"א הוי עכ"פ ש״ח חייב אף בהיזק שא"נ אם עשאו בידיה דהתם גרם ההיזק בידים כשהחזיר לאביו ואמו דודאי יפסידום:

וע"פ הדברים האלו א״ש ביאור דברי הרמב"ם בפ"א מהל' שכירות שכ' דאף בשומר בבעלים אם נתנו לשומר חנם דגרעי' לשמירתו חייב ואף דמפשיעה בעלמא פטור זהו רק מהיזק דנעשה ממילא ולא התם דעבד בידים שמסרו לש"ח ודאי חייב דהוי היזק בידים וזהו סברת הכ"מ:

ומעתה נפן ע"פ דרך זה לישב שיטת הרמב"ם הנ״ל בפ"ג דשקלים ומטרם נתרץ מה שהקשו עליו הא דפסק הכא דאם מסרום בני העיר לס"ח חייבים בכל גווני אף לאחר שנתרמה התרומה משום שפשעו הא באמת קיי"ל דאף מזיק הקדש פטור וכמו שהביאו התוס' בב"ק (דף ז' וגיטין דף מ"ט ע"א) מן הירושלמי דקאמר בריש הניזקין ניזקין להדיוט ואין ניזקין להקדש וממעטינן מרעהו וגם מכי יאכל פרט למזיק דמכל היזק פטור הקדש. ונראה לי לומר בשיטת הרמב"ם דקם לי' בסברת התוס' שבועות (דף ל"ו ע"ב) ד"ה מיעט דק"ל למה לי' מיעוט דקרא דשטרות אינם נגזלין הא אפי' שרפן פטור ותי' כי פטרינא היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב דקמו להו הנך שטרות ברשות גזלן לענין אחריות כי אגבינהו וחייב משא"כ כששרפן במקומן פטור דאין גופן ממון וא"כ ה"נ נימא כי מיעטינהו קרא להקדש אם היזקו זהו רק אם היזיקו במקומו אבל אי נטלן קם לי' ברשותי' וכמו שכ' התוס' בקידושין (דף מ"ג ע"א) דמשעת הגבהה קם לי' ברשותי' למעול ה"נ קם לי' ברשותו ההקדש לענין חיוב אח"כ כשיזיקנו ואף שאימעוט הקדש מדין שמירה מדין מזיק לא אימעוט וכדאמרינן בשטרות. ולפ"ז איש מה שכ' הרמב״ם ז"ל דאם בני העיר שהם עצמם חייבים באבידה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שקלים בהל' הקודמת שם ואם מסרה לש"ח גרעה לשמירתו והוי פשיעה והיזק דנעשה מידו ודאי חייב כמו שביארנו ואף בהקדש כן כיון דהשקלים כשהם ביד הבעלים חייבים באחריותם דאם נאבדים חייבים לשלם עד שימסרם לגזבר ומזיק הקדש בעלמא היכא כשבא והוזקו במקומו ולא הגביהו לעולם אימא לך דגם הרמב"ם יודה דפטור וכמו שהוכיח הירושלמי מקרא:

אולם הא מבואר בש"ך חו"מ (סימן שפ"ו ס"ק י"ג) באריכות שחולק על שיטת רש"ל דס"ל דבשטר אי שקלי' בידים הוי גזלן והשבה בעי למיעבד ואף למאן דלא דאין דינא דגרמי וע"ז פליג השיך וס"ל דבשטרות דאימעוטי מקרא מגזילה פטור אף אי שקלי' בידים מטעם דברשותי' דמרא קיימא השטרות שכן דינם שאינן נגזלין והא דכתבו התוס' שבועות הנ"ל דכי פטריק שטרות היינו כי שרפן במקומן אבל אי נטלן ושרפן חייב זהו לפי הה"א בהש"ס התם בשבועות אי לאו קרא דממעט שטרות מדין גזילה דאינם נגזלים אבל בתר דמיעטינהו קרא אפי' כי נטלן ושרפן פטור מה"ת דאין נגזלים והרי הן כברשות הבעלים עש"ה. ומעתה אמינא דבהקדש נמי תלי דין זה אם יחייב בהיזק אם נטלו בידים בפלוגתא דגמרינן בחולין (דף קל"ט ע"א) גבי מקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דאיכא מאן דסבירא לי' דפקעה קדושתייהו כי מרדה. וע"ש ברשב"א שביאר הטעם שאין על קדושת דמים רק קדושת שיעבוד. שמרדה ואיאשו גזברים מינייהו איפקע שיעבוד דחק עלייהו ואזדא הקדושה נמי ולכן אמרינן התם דחייב נמי באחריות אי אבדה ואיכא מאן דס"ל התם דלא אמרינן כשמרדה התרנגולת דפקעה הקדושה וקים לן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וכשאבדו אינו מתחייב ולפ"ז מבואר דלמ"ד בי' גזא דרחמנא איתא ההקדש ודאי דמי לשטרות ואף אי שקלי' בידים אמעטו מהיזק מקרא דמם לי' היזקו במקומו או כשנוטלו איהו הא ברשותי' דהקדש קאי אבל למאן דלא ס"ל בהקדש כל היכא וכו' וס"ל אי מרדו פקעה קדושתייהו ולכן אי שקלי' בידים שפיר נוכל לומר דלחייב מזיק ההקדש דהא דמעטינן מקרא מזיק הקדש זהו רק כי היזקו במקומו וכמו שכ' התוס' שבועות הנ"ל אבל אי שקלי' בידיו קם לי' ברשותו לענין שיחייב על היזקו:

וע"פ דברים אלו נבואה לבאר סוגיתנו וע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל והכי פירושא דהש"ס הקשו על הא דתנן בהקדשות שומר חנם אינו נשבע ממתני' דשקלים דאמרינן קודם שנתרמה התרומה נשבעים לבני העיר משום דחייבים באחריות ואחר שנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואי דקשיא האיך סלקא דעתך דהכא בש"ח איירי מתני' הא בש"ח אי מסרו הבני העיר פושעים הם ואף אחר שנתרמה התרומה ישבעו לבני העיר וכדאקשינן להכי מייתי סיפא דמתני' דקתני נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים ופרש"י ז"ל כיון דקדוש קדוש וקשיא נימא סתם גניבה יאוש בעלים והכא נמי אתייאשו גזברים ובני העיר מנייהו ופקעו קדושת השיעבוד מינייהו כמו התם דאמרינן כיון דמרדה פקעה קדושתייהו ואמאי קדושים השקלים שיצטרך ליתנם להקדש אף שמשלמים עוד שקלים לקיים מצות דשקלים אע"כ דס"ל למתני' כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולהכי אף כשנגנבו ברשות הקדש הם וביאוש לא פקעה הקדושה וכיון דס"ל בי' גזא דרחמנא א"ש נוכל לוקמי מתני' [כסתמא כשלא באו ליטול שכרן] דאיירי בשומר חנם ואין הבעלים חייבים כשמסרו לש"ח דאי אמרינן בהקדש כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא פטורין אף על המזיק ואף אי נטלן בידים כדלעיל ואף כשנאבד ממנו פטור וע"כ אף אם מסרו לש"ח ונאבד פטור אולם קשיא שומר חנם אמאי נשבע אע"כ שמעינן ממתני' דשקלים דאף בהקדש היכא דקיבל עלי' שמירה ואתני בפי' חייב אף בהקדש ואף דבעלים פטורים מכל היזק וקשיא אמתני' דקתני ש"ח אינו נשבע:

והן בירושלמי דפ"ב דשקלים איתא פלוגתא אי נאבד ממנו השקל אי מתחייב באחריני ותלי' הירושלמי נמי בפלוגתא דאם נימא כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא פטור מאחריות דהא השקל בכל מקום שהוא ברשות הקדש. וכן למ"ד דחייב כשנאבד ע"כ לא ס"ל כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ועפ"ז למסקנת הש"ס דמייתי ברייתא דתורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דשמעינן מינה רק כשנאבד מיד גזבר פטור כמש"כ התוס' כאן דאלת"ה ואף כשנאבד מיד בעה"ב ולא יבוא לעולם להקדש וכפרש"י כתובות ק"ח וכס"ד דהש"ס למ"ל סיפא דמתני' דתורמין על הגבוי הא ב״ל זו ואצל זו וע"כ שמעינן דאם נאבד מיד בעה"ב חייב וכמ"ד בירושלמי כן ומטעם דלא אמרינן כ"ה דאיתא הי' גזא דרחמנא איתא ועפ"ז נוכרח שפיר לאוקמי מתני' רק בש"ש דאי בש"ח קשיא כיון דלא אמרינן כ"ה דאיתא וכו' וכשנאבד מיד הבעלים חייב וכשמסרו לש"ח גרועי לשמירתו ולרמב"ם פ"א דשכירות ה"ל היזק בידים ומתחייב אף בהקדש ואף אחר שנתרמה התרומה דהיכא דבא לרשותי' אף בהקדש חייב מזיק אי לא אמרינן כ"ה דאיתא בי' גדר״ח איתא ואי דתקשי אי בש"ש אמאי כשהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים וחל הקדושה עלייהו נימא דסתם גנבה יאוש בעלים וכיון דמתייאשי גזברים פקעה קדושתייהו ואמאי קדשי השקלים זה לא קשיא דהא השתא מסקינן דאיירי בלסטים מזויינים ולסטים קיי"ל בסתמא לא אייאש כדאיתא בבבא קמא (דף קי"ד) וכיון דלא אייאשי לא פקעו קדושה ושפיר אלו ואלו שקלים הם אולם דחקה לי' להש"ס לאוקמי דעיקר השבועה היא רק כדי ליטול שכרן וע"כ משני שבועה זו תקנת חכמים היא וכדי שלא יזלזלו בהקדשות וע"כ השתא מתני' רק בש"ש דאי דש"ח אף לאחר שנתרמה התרומה יתחייב מטעם פושע ומזיק כיון דהשתא ס"ל דל"א בי' גזא דרחמנא ואי שקלי' להקדש קם לי' ברשותי' להתחייב בהיזק:

ומעתה אש"ה מיושבים כל פסקי הרמב"ם ז"ל ולשונו מדוקדק דאיהו ז"ל פסק שם בהל' הקודמת דאי אביד ממנו שקלו חייב וכמ"ד דלא אמרינן בי' גזא דרחמנא איתא והוכיח מן הש"ס דלפי הס"ד להכי מייתי סיפא דמתני' דאלו ואלו שקלים לאוקמי מתני' אף בש"ח ולא יתחייב מטעם פשיעה דכיון דשם הקדש עליהם ול"א סתם גנבה יאוש בעלים דנפקעה קדושה דהא כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וע"כ לא פקע ההקדש ואף מפשיעה פטור וגם כשמסרו לש"ח לאו פשיעה היא כלל דהא אף כשנאבד ממנו פטור ולא גרעי' לשמירתו וממילא שמעינן דלפי האמת למסקנא דחייב כשנאבד א"כ גם כשמסרו לש"ח חייב מטעם פשיעה דל"א כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ואי נעלו בידים חייב מזיק הקדש דלא פטרינן מקרא מזיק הקדש רק אם היזקו במקומו ושפיר פסק רבינו דאם מסרו בני העיר לש"ח בין קודם בין לאחר שנתרמה התרומה חייבים דהוכיח לה מן פשטת הסוגיא. אולם בכוונה גדולה השמיט האי דינא דהחזירו הגנבים אלו ואלו שקלים ולא כתב כן רק אם נמצאו ומיירי בגווני דיש בהם סימן בכיסם או במנין דלא אייאש דבאמת אי שלחו ביד ש"ח ונגנבו אז אמרינן דאיישי מיני' מרייהו דסתם גניבה יאוש בעלים ולשיטת הרמב״ם ז"ל פקעה קדושתייהו דלא ס"ל דנימא כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא ולא מצי למתני דאלו ואלו שקלים וכפרש"י דכיון דקדוש קדוש דבאמת נפקע קדושה מינהון וכיון דפרעי כבר השקלים הראשונים יצאו לחולין משא"כ בהל' ט' דמיירי בש"ש וכפי פירושו של רבינו במתני' דשקלים דמש"ה יש חילוק בין קודם בין לאחר שנתרמה התרומה ומיירי ע"כ שנגנב בלסטים מזויינים וכיון דידע מאן שקיל מיני' לא מייאש וכמו שפירש רש"י ז"ל בב"ק (דף קי"ד) כ' הרמב"ם ז"ל החזירום הלסטים דכיון דבליסטים מזויין לא אייאש שפיר אתיא דאלו ואלו שקלים הם דלא פקעה הקדושה ומעתה לפ"ז לא תקשי עוד שום קושיא דאף מה שהק' הכ"מ וכפי שביארנוה באורך עפ"ד השירי קרבן דאי בשיח למ"ד דפירוש המתני' כן אמאי נשבעים לגזברים לשיטת הרמב"ם א״ש לדידן דבאמת אותו המ"ד שמפרש מתני' בש"ח אעפ"כ לאחר שנתרמה התרומה פטורים בני העיר ונשבעים לגזברים דאיכא פסידא להקדש ובני העיר פטורין משום דס"ד כ"ה דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ואין כאן חיוב כשמוסרים לש"ח וכמו שביארנו וא"ש הכל נכון ומזוקק דלהרמב״ם דאזיל כפי המסקנא דשמעינן מברייתא דתורמין על האבוד דאי נאבד ממנו חייב ול"א בי' גזא וכו' שפיר חייב כשמסרו לש"ח מטעם מזיק בידים וכמו שביררנו הדברים:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה