חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן מד
לכבוד ידידי הרב החריף ובקי חילו רב בתורה חוק ומשפט להוציא לאורה בש"ת מו"ה קלונימוס קלמן הכהן גוטווירטה נ"י דיין ומו"ץ דפה קהלתנו יצ"ו
הנה אף שאני כעת עמוס הטרדות ואין הזמן גורם להאריך בפילפולים אכן למען רום מעלתו אשר דרש ממני ובקש מאתי מענה בחד"ת אבוא בזה להשיבו והרימותי דבר מקונטרסו ששלח אלי בענין ע"א נאמן באיסורין ולבאר בזה אשר עלתה במצדתי ע"ד שהקשה כ"ת על דברי החוו"ד בהשמעות (סימן קכ״ז) שחידש דמש"ה כ' הטור דיין שניתן בידו לשומרו נאמן לאוסרו שבא למעט דאפילו אם בידו לעשות ולנסך כל שלא מסרוהו הבעלים בידו אינו נאמן דעיקר דבידו הוה כבעלים הוא מטעם שכ' הפנ"י גיטין (דף נ"ד) דכיון שהבעלים מסרוהו ביד מי שיכול לאסרו הרי הבעלים הימנוהו על שלהן שיהי' כמו שיאמר כמו שהוא הדין בשליש (עיין חו"מ סי' נ"ו) מש"ה בעינן תרוייהו דכשלא מסרוהו הבעלים אף שבידו לנסך הרי לא הימנוהו וכן כשמסרו הבעלים ליד מי שאין בידו לאסור ג"כ לא הימנוהו הבעלים וזהו כשאומר לאיסור אבל כשאומר להתיר כשבידו להתיר בלבד סגי אף שלא מסרו הבעלים בידו כדמוכח ביבמות (דף פ״ח) ע"א דאמר אי תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו אף שלא מסרוהו הבעלים בידו ע"כד החו"ד. וע"ז הקשה רו"מ מסנהדרין (דף ל' ע"א) אמר להם אחר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות וכו' ואמר של מעשר שני הם וכו' בשדה דבריו קיימין וכו' כל שבידו ליעלן דבריו קיימין והא התם לא מסרוהו הבעלים בידו וא"ה מהימן ומוכח דבידו לחודא סגי אף לאסור עכ"ק:
ולפי עניות דעתי נראה ליישב קושיא זו דהא פשיטא טעמא דהחוו"ד שחילק דלאסור אינו נאמן אף שבידו לאסור אם לא הימנוהו הבעלים ע"כ הוא כמש"כ שם הפנ"י בגיטין הטעם דאינו נאמן לאסור כיון שרוצה להזיק ממון חבירו ה"ל כאיסורא דאית בי' ממונא וכממונא דמי דלא סגי בע"א אכן אם מסר בידו והימני' הוה דינו כמו שליש שנאמן אף לענין ממון ונאמן אף לאסור. והן שם בסנהדרין (דף ל"א ע"א) גבי ההיא איתתא דנפק שערא מתותי ידה ואמרה ידענא בי' דפרוע הוא ואמר ר״נ כיון דאתחזיק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ומסקינן דאיתותב לישנא דר"נ ומהימן השליש אף דאתחזיק בבי דינא כיון דהימני' מעיקרא. ומ"מ מוכח מסוגיא זו דבעלמא מי שאינו שליש לא מהימן במיגו דאי בעי קליי' או מצנע לי' היכא דאתחזיק בבי דינא ועיי"ש בנמק"י ועיין ש"ך חו"מ (סימן מ"ז ס"ק ה'). ומיהו הא פשיטא היכא דלא אתחזיק בב"ד אף איש אחר שאינו שליש מהימן וגדולה מזו כ' הש"ך שם דדוקא הוחזק בב"ד שראו בידו קודם שנפל החילוק ביניהם אין נאמן ע"י מיגו שהי' לו קודם אם לא היה שליש כיון דמעיקרא לא הימנוהו הבעלים אבל אם מיד שראו ב"ד בידו אומר פרוע הוא פשיטא הוא דיש לו מיגו שאם היה רוצה לא היה מראהו כלל. ולפ"ז א"ש מיושבת קושית רו"מ התם באומר להם ראיתי אביכם שהטמין מעות בשדה דבידו ליטלם ונאמן לומר של פלוני הם נאמן גם לאסור לאמר של מע"ש הם דעיקר מה שלא נאמן הע"א לאסור הוא משום דאית בי' לתא דממונא משא"כ היכא שמהימן אף על ממון כיון דאי בעי מצנע לי' אם לא אתחזק בב"ד פשיטא דנאמן גם לענין איסורא אבל היכא דאין בידו לעול ולהצניע גוף החפץ רק בידו לנסך ע"י זה עוד לא יוכל להפקיע זכות ממון של חבירו אם לא שהימנהו מעיקרא דנאמן כשליש דלא צריכא תו היכא דבידו ליטלו דאיתותב לישנא דר"נ דאמר אי אתחזיק בב"ד אי בעיא קלתיה לא אמרינן וז"פ. וי"ל נמי דזה הוי טעמא הא דפסקינן ביו"ד (סימן קכ"ז ס"א) דאם ע"א אמר לו נתנסך יינך מלמדים אותו לומר איני מאמינך ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אף דבלבו מאמין לו מותר כן הביא שם רמ"א בשם המרדכי והק' הש״ך בס"ק ט"ו דאם האמינו בלבו מה יועיל אם יאמר בפה איני מאמינך ולפי הנ"ל א"ש כיון דעיקר שאינו נאמן משום דאינו יכול להפקיע ממון חבירו לכן כשהבעלים אומרים אנו מאמינים הם בעצמם מפקיעים כח ממונם וממילא העד נאמן לענין איסורא ולהכי כשמלמדין אותו לומר איני מאמינך העד לא יוכל להפקיע כח ממון ונשאר הדבר בהיתרו שהעד אינו נאמן בהאי' מפני שיש בו דין ממון וכעין ס' זו כמדומה שכבר העירו באחרונים:
וטרם נודיע מה שהעליתי מכח סברא זו אציגה מאי שפילפלתי עוד בהאי ענינא על הא דאמרינן התם בגיטין (דף נ"ד) בסופר שאמר גוילין לא עיבדתי לשמן נאמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת והן הט"ז יו"ד (סימן קכ"ז ס"ק ד') הק' על מה דאמרינן בקידושין (דף ס"ה) גבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרובי' מיד וכו' והק' הע"ז דאף דאינה נאמנת גבי הבעל משום שמכחיש לה מ"מ מתוך שנאמנת לגבי עצמה יחסרו קרובותיה וא"ל משום דהוא אומר לא קדשתיך ומכחישה משא"כ כאן דאומר איני יודע דהא קיי"ל בזה דאומר איני יודע הוה הכחשה עכ"ל. וביאור כונתו דהא כ' הפוסקים ותו״ס דהיכא שאין הדבר ביד העד אם הבעלים אומרים איני יודע אינו נאמן כמו בהכחשה ובס"ת אף שהבעלים אומרים איני יודע נאמן הסופר מטעם מתוך שמפסיד שכרו ה"נ תהא האשה נאמנת לאסור הקרובות שאומרות אין אנו יודעין מטעם מתוך שאוסרת עצמה אף שהבעל מכחישה. והט"ז תירץ דשאני התם דאף שיש ספק לקרובותיה אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנויה דמעיקרא ע"כ מוקמינן לה אחזקתה שלא נתקדשה:
והנה בטוב גיטין שם מיישב בס' הט"ז הנ"ל ק' הראב"ן על רש"י שם בגיטין על הא דקאמר הש"ס כה"ג ביוה"כ יוכיח שפירש"י בפר ושעיר שלפני ולפנים שהוא שם יחיד ואין רואהו ואם אמר פיגול מהימן והק' הראב״ן דהרי הפר בא משלו ונאמר דמש"ה נאמן כיון שמפסיד הפר ותירץ הע"ג לפ"ד העיז הנ"ל דכמו שהיא אינה נאמנת לאסור הקרובות מפני שהוא נגד החזקה כן לא היה ראוי להאמינו בפיגול אף שמפסיד משלו דהוי נגד חזקה ור"ל דהא קרבן סתמא כשר ורק אי מחשב לפיגול פסלהו וע"כ מיקרי חזקה דמעיקרא לכשרות משא"כ גוילין סתמייהו לאו לשמן קיימו רק הסופר צריך לעבדן לשמן וכשאומר שלא עיבדן לשמן נאמן מטעם מתוך שמפסיד שכרו שאינו אומר נגד חזקה. אכן קשיא לי ע"ז דהא פריך הש"ס התם ומ"ש מדר' אמי שאמר בדין אזכרות שאינו נאמן להפסיד ס"ת אף שמפסיד שכרו ומשני טעי וכו' וקושית מאי פריך הש"ס לימא בשלמא הגוילין לית להו חזקה דמעיקרא דסתמא אין עומדין לשמה אבל האזכרות הא כ' התוס' (מנחות דף מ"ב ע"א ד"ה ואל בתירוץ השני) דכתיבת ס"ת סתמא לשמה קאי ובגיטין התם בסוגין פירוש ס"ת אזכרות שבו כתבתי שלא לשמן כלומר שנתכוין שלא לשמן וא"כ לפי הנ"ל סתם ס"ת הכתובה אית לה חזקת כשרות כמו קרבן שאינו בחזקת פיגול מפני שסתמו כשר ורק איהו בעי לאפוקה מחזקתה לומר שנתכוין בכתיבת תזכרות שלא לשמן וכה"ג י"ל דלא מהימן מטעם מתוך שנאמן להפסיד ומאי פריך הש"ס ומ"ש מדר' אמי. אכן י"ל עיקר החילוק דבפיגול כיון שהיה בידו לפגל הקרבן י"ל דאין להקרבן חזקה דמעיקרא וכן י"ל בס"ת כיון שהיה בידו לכתוב האזכרות שלא לשמן אין להס"ת חזקה דמעיקרא כיון דמ"מ העיקר תלוי מה שבידו הוא שע"י עבודתו נעשה הקרבן וע"י כתיבתו נעשה הס״ת משא"כ התם בקידושין אף אי נימא דמקרי בידה לקדש את עצמה ותליא בשני תירוצים דש"ס קידושין (דף ס"ד ע"א) דלחד לישנא מקרי לאב בידו לקדש את בתו ולחד לישנא כיון דאילו אמר האי דלא ניחא לי' בנוה מי מצי מקדש בע"כ לא מקרי בידו (ועי' תוס' ישנים כתובות דף כ"ב) ה"נ היא עצמה אף אי נימא דזה מקרי בידה שיכולה לקדש עצמה מ"מ לא תוכל לקדש עצמה לאיש הלזה שתאסרנה קרובותיה עליו וכה"ג מצינו שחלקו בין שזה זו לשדה סתם לענין מכירה עיין (ב"מ דף ע"ז ע"ב) ומ"מ להאי לישנא דזהו מקרי בידה מה שתוכל לקדש את עצמה קשה על ס' הע"ז שאמר דהתם אית לה חזקת פנויה דמעיקרא שהרי עכ"פ בידה לסלק זאת החזקה אף שאין בידה לאסור הקרובות על איש הלזה ויש לחלק ואין להאריך בזה:
וראיתי לאא"ז הגאון המפורסם כמוהר״ר משולם מפרעשבורג זצ"ל בתשובותי' (חלק אהע"ז סימן ג' וד') שכ' ללמוד מדברי הר"ן (נדרים צ' ע"ב) גבי האשה האומרת טמאה אני לך דמש"ה הויא מהימנא למשנה ראשונה אף לגבי הבעל דטמאה אני לך כסיפה לה ואי לאו קושטא קאמרה לא הות מזלזלה בנפשה למימר הכי והלכך תקינו דלהימנה ואף דשם אית לה חזקת כשרות דמעיקרא מ"מ מהימנא אלמא דאומדנא גדולה דמסתמא לא אמרה שקר מהני נגד חזקה דאית לה חזקת כשרות לבעלה עכ"ד עיי"ש. ולענ"ד הקלושה נראה די"ל דהתם קא מפרש הר"ן ז"ל דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך ולהפקיע עצמה מבעלה והטעם שאין שייך כאן לומר סברא דמתוך שנאמנת להפסיד עצמה דאף למשנה ראשונה שעו, לא חשו שמא עיניה נתנה באחר מ"מ י"ל דאין לה הפסד בזה שתתגרש מבעלה שהיא שונאת אותו רק התם דעת הר"ן שתקנת חכמים היא להימן לדידה משום דמזלזלה נפשה מאד באמירת טמאה אני לך וכיון שתקנת חכמים היא לא מצד הדין אין ללמוד מזה. וגם הגאון הנ"ל לא אמרה רק להביא ראיה לנידון דידי' בגוי שאמר שהרג נפש ישראל דיש סברא לומר דנאמן משום זה להתיר אשתו מפני שמזלזל בעצמו ומסכן נפשו ודאי קושטא קאמר עיין שם:
ולדידי נראה ליישב קושית הט"ז בפשיטות דאף אי נימא דנאמן מטעם מתוך אף נגד החזקה וס"ל לע"ז דנאמן אף אי אחר מכחישו דהא הכא האיש מכחישה ואומר לא קדשתי וטעמו כיון דאיכא ס' דמתוך אמרינן נמי כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ועש"ך (סימן קכ"ז ס"ק י"ד) וגם י"ל דהכא ל״ה נגד החזקה דהרי הי' בידה לסלק החזקת פנויה עכ"פ. אבל ל"ק קושית הע"ז דתהא נאמנת לגבי הקרובות אף אם המקדש מכחישה דהא קיי"ל אי אמרה אשה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל ושיילי' ואשתכח שקרא דמהימן החכם עי' (כתובות דף ע"ב ע"א) ואלו שם אי היה עד אחד בעלמא מכחישה ואומר בשם החכם שטמא את הדם היתה היא נאמנת וכמש"כ הט"ז יו"ד (סימן קפ"ה) בסופו אכן אם החכם בעצמו מכזיבה כיון שעיקר דיבורה בי' תליא שאמרה שע"י הותרה והוא אמר ששקר דיברה אינה נאמנת אף שהאמינה תורה מוספרה לה כשנים וא"כ הכא באומרת קדשתני כיון שאיירי שאין לפנינו עדי קידושין והיא תולה האיסור בו שאומרת שהוא קידשה ובלעדי קידושיו פנויה היתה אמרינן שהיא בעצמה נאסרת בקרוביו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא דמהימנת לרוב הפוסקים אף נגד עדים אבל הקרובות ל"ש לומר דתאסרנה בבעל מטעם מתוך שהאשה מפסידה עצמה כיון דהבעל מכחישה ובי' תלתה האיסור ובכה"ג אף היכא דהאמינתה תורה כב' אינה נאמנת ע"כ לא תועיל מתוך ומיושבת קושית הע"ז:
אכן בגוף דברי הש"ס דילפינן התם בקידושין (דף ס״ד) וכתובות (דף כ"ב) דאב נאמן לאסור את בתו ומפיק לה מאת בתי נתתי לאיש הזה קשיא לי תיפוק לי' דהא האב זוכה בקידושיה ובידו לעול ממון למסרה לביאה ועיי"ש בתו' בכתובות ועתה כשאסרה נימא מתוך שנאמן להפסיד זכותו בהקידושין שיש לו בבתו נאמן גם לאוסרה כיון שעיקר נאמנות האב הוא רק לאיסור דלקטלה לא הימני' רחמנא כדאיתא קידושין (דף ס"ג ע"ב) ולאיסור גרידא יהא נאמן מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו שנועל בקידושיה. וליישב זה נראה דהנה בטיב גיטין וכן אא"ז הגאון זצ"ל בספרו בר ליואי ביארו הקושיא דאיך מייתי הש"ס בגיטין ראי' מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין הא התם הפר היה משלו ונאמן משום שמפסידו ואי דמייתי ראיה משעיר הא כל מ"ג הזאות הזאה אחת הן ואין מפגלין בחצי מתיר ותירצו דאף דאין מפגלין בחצי מתיר מ"מ פסול הוה בחצי מתיר ועיקר ראית הש"ס מדיכול לפסול השעיר. והקשיתי ע"ז ומטרם נציע דהרי הפנ"י בסוגין הקשה וז"ל ויש לתמוה מנ"ל דהתורה האמינתו לכה״ג שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ותי' דמגופי' דקרא דייק דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכיון דכל עבודת היום אינן כשירות אלא בו ואי איהו אמר דפיגל בפנים לא יוכל תו להקטיר אימורין ולעבוד עבודתו דלגבי נפשי' שויא חתיכה דאיסורא ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לי הציבור דלא מהימן ואתי לידי תקלה והיכי אמרה תורה וכל אדם לא יהי' וכו' אע"כ דמהימן עכ"ד הפנ"י. ונ"ל דאין לומר דהא איכא כהן אחר דמתקינן תחתיו והוא יזה הזאות חיצוניות בדם דהא לא מהימנינן לי' לכהן ראשון ודאי בכל פעם שיאמר הכהן שפיגל יוכל אחר לבוא ולשמש תחתיו אף מדין הכתוב בתורה. וי"ל חדא דמידי ספיקא לא נפקא ובקרבן בעינן שיהא ודאי כשר וכמו שהעירו באחרונים לענין ספק מה"ת לקולא לשיטת הרמב"ם. ותו כיון דאין פסול בגופו של כהן ל"ש לומר דניעברי' וישמש אחר תחתיו. ועוד הא איכא מ"ד ביומא (דף מ"ט ע"ב) בפר ולא בדמו של פר וא"כ השני יצטרך קרבן חדש ואנן מספקינן אם תדחה מלאכת יוה"כ בשחיטה של הפר השני דילמא הראשון כשר ומה יועיל הכהן הגדול השני:
ואחר הצעה הלזו עדיין יקשה לפ"מ דאמרינן ב"ק (דף ק"י ע"ב) חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דנימא אדעתא דהכי לא אקדשה ומשני הלכתא גמירי לה ועיי"ש. ולכאורה תקשי לפ"ז כל כהן שפיגל הקרבן לא יחייב בפיגול נימא אדעתא דהכי לא אקדשה ותיפוק לחולין ואי חשנ"ב לאו דאורייתא מה"ת לשתרי אולם הא בורכא דבפירוש כתבה תורה לא יחשב מ"מ וכמו שסבר הש"ס נדרים (דף ל"ו) דלא יוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעיותי כן לא יוכל לומר אדעתא דהכי לא הקדשתי וגזירת הכתוב היא [וכמו דאמרינן בב"ק הלכתא גמירי לה] דיוכל לפגל בלא דעת בעה"ב. אולם בסוגיא דגיטין קשיא דמאי תקלה תהי' לעיכוב הכפרה ביוה"כ אם נאמר אין עד אחד נאמן באיסורין והוא יאמר פיגול על השעיר ולא יוכל לעבוד עבודתו דשפיר י"ל דאנו נמסור לו השעיר ממ"נ דאם האמת כדבריו שפיגל ודאי יכול להביא אחר ואם לא פיגל רק משום שוויא אנפשי' חד"א לא מגזה"כ לא יוכל לעבוד עבודתו ע"ז נאמר אדעתא דהכי דיקלקל הקרבן חנם ויעכב הכפרה לא הקדישו הציבור ויצא השעיר לחולין ושוב שפיר יוכל למסור שעיר אחר להקריב ואין לחוש משום חילול יוה"כ ואין כאן תקלה ושוב יקשה מנלן דע"א נאמן באיסורין:
ולתרץ קושיות הנ"ל נ"ל דזהו ודאי פשיטא דלענין הטעם שע"א בעלמא אין נאמן לאסור מפני שמתכוין לצער חבירו ודאי מועיל זה שמפסיד איהו נמי דליש ס' דלהקניט וכמש"כ התוס' (ב"ב דף ב' ע"ב) דמפני שבעל הגפנים נמי מפסיד ל"ש לחייבו תשלומין מטעם שלא יהא כאו"א הולך וכו'. אכן לטעם השני שהבאתי לעיל די"ל דאין נאמן לאסור מפני שמפקיע כח ממון חבירו וע"ז יכול לומר איני מאמינך אף שמפסיד אולם זהו רק היכא שמעיד ועושה היזק בעדותו לעצמו כגון אב שמפסיד שכר שיכול למסור בתו לביאה אנו יכולין לומר איני מאמינך להוציא הבת מחזקת פנויה אבל היכא שהיה פועל ובא ואומר שהפסיד שכר פעולתו וקילקל עבודתו והדין נותן שלא לתת לו השכר איך יוכל לומר איני מאמינך הלוא ע"כ מאמין לו שאין נותן לו שכרו וכיון שעל חלק שיש לו לפועל בס"ת שכר כתיבתו שמפסיד נאמן הוא ממילא נפסל הס"ת וזהו שאומר לו מתוך שנאמן להפסיד שכרו היינו שחלק השכר בהס"ת שיש לו אין מפקיע כח ממון חבירו ואנו מאמינים לו נאמן גם על הס"ת כולה דס' דלהקניט אין כאן דהא איהו נמי מפסיד וטעם שאין יכול להפקיע ממון חבירו אין שייך כאן דאמרינן דהוא רק מפקיע כח ממונו שאנו מאמינים לו שאין נותנים לו שכרו וממילא נפסל הס"ת ל"מ למ"ד אומן קונה בשבח כלי שייך לומר כן אלא אפי' אין אומן קונה בשבח כלי כיון שמאמינו להפקיע שכרו בעל ס"ת בעצמו מפקיע כח ממון לאסור הס"ת ושפיר נאמן משא"כ בעובדא דאזכרות תו להקניט ולצער חבירו וע"כ לא יוכל לפסול הס"ת (ועיין יו"ד סימן ד') ולפ"ז יובן ממילא של״ק מה שהקשיתי דל"ל קרא שאב נאמן לאסור בתו תיפוק לי משום שמפסיד שיכול למוסרה לביאה דהתם זה ההפסד יש לו לאב ומשלו הוא מפסיד אבל אין אנו מוכרחים לומר אנו מאמינים לך כמו ששם בכתי' ס"ת אין אנו נותנים השכר ובזה נאמן הוא לפנינו ושפיר ה"א דיוכל לומר אין אנו מאמינים להפקיע חזקת פנויה דהבת אי לאו דרביי' קרא וכן התם ל"ק קושית הט"ז דתהא נאמנת לאסור הקרובות על האיש דשפיר יכולות לומר אין אנו מאמינות לך וע"כ הן מותרות בהמקדש:
ובזה יש ליישב נמי מה שהק' דאיך הוכיח הש"ס מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין די"ל דעיקר הוכחת הש"ס מפר ולא משעיר דבשעיר יכולין הציבור לומר אדעתא דהכי לא הקדשנו כדלעיל רק בפר שהכה"ג בעצמו הקדישו לא שייך זה ואי דתימא דבלא"ה יהא נאמן מפני שמפסיד שצריך פר אחר מ"מ הא הדין ביומא (דף נ"א ע"ב) דרחמנא אפקרי' לממוני' גבי אחיו הכהנים ואית להו בו קנין עיי"ש (בדף נ' ברש"י ד"ה בקביעותא) וכאן שגם הכהנים מתכפרים בו יכולים לומר אין אנו מאמינים אותך להפסיד הכפרה וממה שהכה"ג מפסיד הפר הוא משלו מפסיד ל"ש סברא דמתוך כיון שבזה יכולין לומר אין אנו מאמינים לו ול"ד לסופר בס"ת שאנו אין נותנין לו השכר וע"כ אנו מאמינים אותו וע"כ אי ל״ה אמרינן ע"א נאמן באיסורין והכה"ג בעצמו לא היה יכול לעבוד עבודתו מפני ששויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואנו לא הי' מאמינים אותו וקודם דילפינן ע"א נאמן באיסורין לא הי' נאמן הכה"ג ושייך שפיר ס' הפנ"י שיהי' קילקול בכפרת יוה"כ דאיך נמסור לו פר אחר אע"כ עד אחד נאמן באיסורין. ומטעם בעלים י"ל דאין נאמן על השעיר אף שיש לכהן חלק בקרבנות ציבור דהא כל כהן שאינו שוקל חוטא כדאיתא בשקלים (פ"א הל' ג') ואף שאמרינן קידושין דף מ"ב דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומקרי פסח דידהו מ"מ נראה שדבר מועט כזה אינו חשוב להקרא עלי' שם בעלים לענין שיהא נאמן לאוסרו וכן הפר אף שהביאו משלו מ"מ כיון דרחמנא אפקרי' לגבי אחיו הכהנים ל"ח תו עוד בעלים עלי' כיון דלכה"ג בעצמו יש לו חלק מועט ושפיר הוי הוכחת הש"ס:
ויש נ"מ עוד מס' הנ"ל לע"ד לענין דינא לדחות מה שכ' בספר חות יאיר (סימן ק"ט) גבי עובדא דהרבה נשים קנו קמח ואחת אמרה שקמחה ריחש תולעים מה נעשה עם האפוי אצל יתר הנשים וכ' דשייך לומר מתוך שנאמנת להפסיד קמחה אוסרת גם לחברותיה. ולפי הנ"ל אין זה ענין להתם דמה שהיא מפסדת משלה אין זה רק הוכחה שלא עשתה להקניט אבל לא יכלה עוד להפקיע כח ממון של חברותיה ולאסור קמחם ושפיר תוכלנה לומר אין אנו מאמינות אותך. וגם עוד יש לפקפק שם בדברי' שכ' דאף אם העד המעיד על האיסור יש לו שמינית שבשמינית שייך לומר מתוך שנאמן להפסיד חלקו נאמן על הכל ולא משמע כן מעובדא דאזכרות וכמו שהוכיח הע"ז (סימן קכ"ז ס"ק ד') דאם סובר להפסיד שכר מועט וחבירו יפסיד הרבה אינו נאמן ושייך נמי דעושה להקניט ודוק. זהו הנ"ל לפלפל כעת ויתר אין הזמן גרמא. והנני ד״ש ידידו חיים ארי' הלוי איש הורוויץ