אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן מב

סימן מא

שנת תר"ם לפ"ק קראקא.

שאלה מהרב הה"ג וכו' מו"ה משה מייזילש נ"י אבד"ק קרעשוב וכעת אבד"ק מאשציסק והצעתיה אז לפני אא"ז הגאון זצ"ל אבד"ק סטניסלאב בנידון נשתטית וז"ל תורף השאלה מהרב הנ"ל.

קמתי אני לפתוח בדבר הלכה ע"ד האברך ראובן שנשא אשה לאה בת יעקב ולא עלה זיווגם יפה כי אחר החקירה והדרישה בקבלת ערות בפני ב"ד האשה אינה בדעת צילותא לאשר אין דעתה מעורבת בדת יהודית לא להדלקת נרות לשבת וגם לא היתה מפרשת חלה מעיסתה והכשילה את בעלה ואת ב"ב באכילת איסור זה וגם חללה יו"ט שתפרה שמיכות שקורין לייליכער לקאלדטרעם ביו"ט וגם בש"ק כיוונה מלאכתה לתן הבגדים להכובסת וכל זאת מחמת כי משובשת ומעורפת דעתה. וגם בענייני אישות לטבול טבילת מצוה אינה מתנהגת כשורה כי מונעת עצמה תמיד מזה ורק כשיודעת שהגיע זמן וסתה לראות אזי תזרז עצמה לילך לבית הטבילה ויושבת שם עד חצות לילה ולא תאבה לילך לביתה עד שפייסו אותה וזרזוה מדוע תעשה כזאת והשיבה מדוע אין הנכרי מונע עצמו מעשות כזאת. וכל זאת היתה רק מחמת חסרון דעת צלולה יען כי נראו ממנה סימני שטות ושגעון כי בכל יום היתה ישנה ובלילה תנדד שנתה מעינה והולכת אנה ואנה ופעם אחת בעיוה"כ שכבה כל הלילה בחוץ בשוק וגם בכל פעם לקחה התכשיטין ותניח על השלחן תחת המטפחת ותעמוד אצל התכשיטין כשתי שעות בלי שום עשיה רק במחשבות ובכל פעם תגביה המטפחת לראות אם התכשיטין ישנם שם ולא נגנבו ועוד שטותים כאלו אשר תקצר היריעה מהכיל ועתה זה ד' שנים שנפרדו זה מזו כי א"א לדור עמה כאורח כל ארעא מחמת שעותה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה והאשה ממאנת בשום אופן לקבל גט מרצונה ובא לפני האברך וצועק במר נפשו כי א"א לו לישב בלא אשה וקשין הרהורי עבירה וגם לא קיים עדיין פרי' ורביה שאין לו בת אף שיש לו בנים זכרים ואני שלחתי להרב דק' ק' עם התראה גדולה להאשה שתהי' מהצועקים ואינם נענים אם לא תסכים לקבל ג"פ מרצונה הטוב ואינה מתרצית בשום אופן והבעל מענה בפיו שאין באפשרות לדור עמה יען שהיא מטורפת בדעתה ועוברת ע"ד משה בדברים כאלה אשר אינם בדרך האנושי ע"כ תקעתי עצמי בדבר הלכה כזו לבאר צדדי ההיתר ולבקש גדולי זמנינו שימנו עצמם בדבר הזה להתיר להאיש לשא אשה על אשתו בהסכמת מאה רבנים למען המצוה כי רבה היא עכ"ל השאלה:

תשובה הנה בקראי את דברי השאלה ואשר נגזר עליה מפי רבנים המתירים עלה בלבי מה שיש לפקפק על דבריהם ולדון בזה הענין וכגון דא צריכנא לאודועי כי בענין כזה אין לו לדיין רק מה שעיניו רואות ובמקום המעשה שם יוכל לדון כחוק המשפט אם האשה הזאת תהא נדונה כנשתטית או אולי רק רוח אחרת עברה עליה שעושה הכל להקניט ולהכעיס בעלה וגם היא מרשעת לעבור עבירות ברצון וקשה לפני לאמר בזה למעשה רק אני נושא ונותן בזה להלכה כפי דברי הרב מקרעשוב מרא דאתרא דהאי עובדא. והוא אומר שנתברר לו שהאשה אינה משתגעת גמורה ושואלת ומשיבה כהוגן רק דעת קלישותא אית בה ועושה מעשה פתיות וגם בעניני הד"ת אינה מתנהגת כראוי וכמו שבאה בשאלתו ואני אבוא בזה בשביל ד"ת שנתחדשו לי ולא לדון בדבר הקשה כזה כי צעיר אנכי לימים. והנה הרב הנ"ל תמך יסודותיו בהיתרו של בעל התפארת צבי שנדפס מחדש סל"ט בעובדא דידי' שהאשה היתה עוסקת במשא ומתן אך שלא היתה דעתה מיושבת בכל הדברים ואף בדת יהודית ודרך נשים לא ידעה והיתה צריכה השגחה על זה וגם עוד הי' שהי' בקושי דרך ארץ בפיוסים רבים עד שנתרצית לדבר ובשעת מעשה שחקה בקול גדול ודנוה הבעל תפארת צבי והגאון מהר"י מפוזנא ז"ל בדין נשתטית והתירו לבעל לישא אשה על אשתו. וכפי הנראה אותה השאלה הציע הגאון מהר"י מפוזנא לפני חמי' זצ"ל כמו שמובא בנובי"ת יו"ד (סימן קמ"ו) והוא השיב אף שאינה בעלת דעת כיון שהיא ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה אינו רוצה להתיר ולא ביאר טעמים מהלכות למה מוכרח עמה הבעל לגלגל כן:

ונראה לע"ד בטעם הנוב"י דהרי אנן חזינן הך תקנתא להתיר ע"י ק' רבנים הורינו הפוסקים והב"ח בראשם רק בנשתטית אבל לא במי שנתחרשית אשתו ועיין דברי אא"ז המהר"ם פאדווא ז"ל בתשובה (סימן ח') שאין יכול להוציא רק מרצונה. ומשמע לי דאף נתחרשית אחר הנישואין הדין כן ואינו דומה לשוטה והחילוק ביניהם ברור כמו שמבואר בש"ס יבמות (דף קי"ב ע"ב) דשוטה לא תקינו לי' רבנן נישואין דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל חרשת תקינו לה רבנן נשואין והן חרשת גם היא נבדקת ע"י חברותיה וכמו שאיתא בש"ע יו"ד (סימן קצ"ו) ממתניתין דנדה ואעפ"כ נראה לע"ד דנסתחפה שדהו של בעל ואינם יכול לטעון מאוסה עלי מפני כן ומוכרח לגלגלי עמה כשנתחרשה ואף שחרשת מלבד קלישות שכלה ג"כ אין לה דעת צילותא וכמבואר בש"ס יבמות (דף קי"ג ע"א) בבעיא דרב אשי להדיא. והן בגוף תשובת המהר"ם פדווא הנ"ל דשם איירי בחרשת שנתקדשה בקטנותה ע"י אביה אין ראי' משם דאם נתחרשה אח"כ שאין יכול להוציאה בע"כ דאולי רק התם מפני שסבר וקבל הבעל שקדשה ע"י אביה בקטנותה אבל אם נתחרשה אח"כ אולי יוכל לומר דה"ל כנולד לה מום גדול שיכול להוציאה אף בע"כ דכן פסק הרמ"א אה"ע (סימן קנ"ד סעיף ד') דאם נקטעו ב' ידי' או ב' רגל' או נסמו ב' עיני' כופין להוציא וכפי הכלל שנמסר לנו דכל היכא דבאיש כה"ג כופין להוציא באשה אם אירע לה כזאת אין תו על הבעל חר"ג וכמבואר ברמ"א אבה"ע ס"ס קי"ז ושני הדינים בשם רבינו הרא"ש נאמרו ובפי' אמרו בב"ק (דף פ"ה ע"ב) חרשו נותן לו דמי כולו ופרש"י שאין ראוי לכלום אלמא יש לדונו למום יותר גדול ממום דסומא בשתי עיני':

וראיתי להגאון בעל נובי"ק אהע"ז (סימן נ"ג) שיצא לדון מהאי דש"ס ב"ק הנ"ל לענין אשה משודכת דאם מחמת חולי ניטל ממנה חוש השמע אין ספק שזה מום גדול ונראה דסבר דבב"ק איירי שחרשו שנטל ממנו חוש השמועה ועודנו מדבר. ולענ"ד נראה די"ל דהתם דקאמר הש״ס חרשו נותן לו דמי כולו מיירי שניטל ממנו חוש הדיבור ג"כ מלבד חוש השמע דאז נותן לו דמי כולו. וראה זה מ"ש הגאון מהר"י חגיז ז"ל בהלכות קטנות ח"ב (סימן נ"ב) שהק' שם על הש"ס דב"ק הנ"ל סימא את עינו נותן לו דמי עינו דמ"ש בסימאהו שאין נותן לו רק דמי עינו וחרשהו דנותן לו דמי כולו [ונראה דר"ל דהא כ' שם התוס' והרא"ש דאיירי שסימא ב' עיניו דקאמר הש"ס דנותן לו השבת כאילו מטחינו ברחים ואילו איירי בעין אחת עדיין ראוי הוא למלאכתו שהי' ראוי קודם וכן כ' הרשב"א הביא דברי' הרב המגיד פ"ב מהל' חובל הל' י"ב] והשיב הבעל הלכות קטנות אם הדברים כפשוטן [ר"ל דחרשו היינו שנטל ממנו רק חוש השמע] הי' משמע דכש"כ סמאו משתי עיני' דנותן לו דמי כולו דהא סומא איכא למ"ד פטור מן המצות ובחרש [שאינו שומע] לא פליגי אבל מה שהי' עולה בדעת לומר דחרשו היינו שעשאו כחרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר שהוא דומיא דשוטה ובו אמרו נותן לו דמי כולו וכן אם השטהו אבל בחרשו באזניו לחודי' שעשאו לאינו שומע אבל מדבר הוא עודנו אז י"ל דא"צ לתן לו דמי כולו דלא גרע מסומא עכ"ד בביאור קצת:

ולפי הדברים האלו אין ראיה משם דחרש שאינו שומע לחודיה הוא מום גדול כדברי הנוב"י הנ"ל שלא דברי ממנו חז"ל בזה המקום. ומגוף לשון התוס' שם מוכח נמי לענ"ד דגם הם סברי דחרשו היינו שעשאו כחרש שאינו שומע ואינו מדבר מדהקשו סתם דהכא משמע דחרש לא שוה מידי והא בערכין (דף ב') תנן חשיו נדרין ונערכין ואי דסברי דבב"ק איירי הש"ס רק מחרש שאינו שומע לחודי' ה"ל להקשות במכש"כ ולהגדיל הפליאה דהכא אף חרש שאינו שומע אף שהוא מדבר אינו שוה כלום והתם אפ' חרש דומיא דשוטה וקטן שאינו שומע ואינו מדבר נדר ונערך אלא מסתימת לשון התוס' משמע דשוה לגבייהו חרש דאיירי הש"ס בב"ק לחרש דריש ערכין דאיירי באינו שומע ואינו מדבר:

ואף דכפי שהוכחנו אין ראי' לנוב"י מש"ס ב"ק דאם נעשית חרשת באזנים לחוד הוה כמום גדול מיהו מלשון רמב"ם פ"ב מהל' חובל משמע קצת כדברי הנוב"י] מ"מ נתברר לנו דחרשת שאינו שומעת וגם אינה מדברת ודאי נחשב מום גדול יותר מסומא בשתי עיניו ולפ"ז כפי דברי הרא"ש ופסק הרמ"א דבנעשה סומא כופין אותו להוציא ונהי דבנעשה חרש אין אפשרות באיש לכופו להוציא דאינו בן דעת לגרש והוא סתם מתניתין יבמות (דף קי"ב) אבל כשהיא נעשה חרשת הי' עולה על הדעת שזה מום גדול ודיינינן לה כנשחטית שיותר לו חר"ג כיון שזהו מום גדול מסומא:

מכל מקום נ"ל לומר דאין ברור לדון במי שנתחרשית אשתו להתיר לו חר"ג דהא גם שם בדינו של רמ"א שהביא בשם הרא"ש דבסומא בשתי עיני' כופין להוציא אין נראה דעת המחבר כן שהביא סתמא דאיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא ולא חילק בין שתי ידיו לידו אחת והרא"ש גופי' בתשו' כלל מ"ב כתב דה"ה נקטעו שתי ידי' ונסתמא בב' עיני' אין כופין להוציא וכן בלבוש כ' שאין נוהגין כפסק רמ"א שם לכוף איש להוציא בסומא ובנקטעו ב' ידי' וכן נראה דעת הגר"א. וכמו שביאר הרא"ש בתשובה דהא דנקט בש"ס דכתובות נקטעה עינו נשברה רגלו דמשמע רק אחת היינו אליבא דרשב"ג דקאמר במומים גדולים כופין אותו להוציא קמ"ל דאפי' עינו אחת לרשב"ג כופין אותו אבל לרבנן ה"ה בשתי עינים אין כופין להוציא. ומלבד זה כפי שהראנו מש"ס ב"ק דקתני סימא את עינו לשון יחיד וקאי על שתי עינים וכמו שביארנו כן יש לפרש נמי התם בכתובות דנסמית עינו משמע שתי עיניו ואין להוכיח כלל חילוק דבשתי עיני' הוי מום גדול דכופין להוציא וכן כ' בתשו' פרי צדיק (סימן י"א) וע"פ זה גם בנתחרשית אין לנו הוכחה דהוה מום גדול כזה שנתיר לו חר"ג וכן משמע מדברי האחרונים עיין ייע"ק אהע"ז (סימן קי"ט) ובפת"ש שם דאינו יכול להוציאה בלא רצונה כשנתחרשית והעיקר כמו שאמרנו דרק בשוטה דלא תקינו לי' רבנן נשואין וה"ה באשה כה"ג היכא שנשתטתה אין חל עלי' הח"ר מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל מי שנתחרשית אשתו שמצינו שתקינו לה רבנן נשואין בכה"ג אין בידינו להתיר לו החר"ג ואין למדין זה מן האי כללא דכל מקום שכופין אותו להוציא מתירין לו החרם דרבינו גרשום:

ועל פי הצעה זו אמינא דזה נמי טעם הנוב"י תנינא דלא רצה להתיר הח"ר היכא שהיתה יכולה לבדוק ע"י חברותיה ואף שנחלש דעתה ושכלה כיון שאינה מטורפת בדעת שאי אפשר לדור אתה לא שרינן להבעל לישא אשה על אשתו. ובנ"ד כפי שנראה מדברי הרב מקרעשוב התרה אותה לקבל גט מרצונה ונראה לעינים שלא נסתפק כלל אם היא אינה משמרת עצמה וכיון שגם היא משיבה כהוגן ע"כ נלע"ד דאין לדמות כלל האי דינא להתיר חר"ג כפי שפלפלו רבנים המתירים מפלוגתת הרמב"ם ורבינו שמחה ז"ל לענין שוטה אי צריך דוקא הג' דברים דריש פ"ק דחגיגה דלא אמר הרמב"ם דינו דכיון שנשתבש דעתו תמיד באחד מן הדברים אין ראוי לסמוך עלי' רק לענין עדות כמש"כ המהרי"ט. ואף למאן דאית לי' דגם לשאר דברים אמר לה זהו רק במידי דבעי רצון ודעת כגון קידושין או גירושין מצד הבעל אבל הכא באשה לא שרינן חר"ג מפני שאין בה דעת שלימה רק היכא דשייך גבה הא דאין אדם דר וכו' בכה"ג לא גזר ולהכי אף שנקלש שכלה צריך הבחנה יתירה דאולי אין דומה לשוטה כי האי דיותר החר"ג עבורה ומוכרח לגלגל עמה:

ובזה החילוק שאמרנו אולי יש למצוא יישוב לדברי הטור יו"ד (סימן של"א) התמוהים מאוד כאשר כבר הקשו הגאונים מהר"ש לאנדא ומוהר"ר זרח איידליץ ז"ל בנובי"ת יו"ד (סימן ריב) שהטור פסק שם דבת כהן נשואה לחרש שוטה וקטן פוסלה מלאכול בתרומה אבל אונס ומפתה אינה פוסלה וקשה שזה נגד משנה ערוכה במקומו יבמות (דף ס"ט ע"א) דתנן בהדיא דאונס ומפתה ושוטה לא פוסלין וכמו דאמר שם בש"ס דאין נשואין לשוטה וזה תימה דבמתניתין השוו שוטה לאונס ומפתה והטור מחלקם. אשר ע"כ נ"ל לומר דהא שם הקשו בש"ס כיון דעיברה לא תיכול ליחוש שמא עיברה ומשני בזנות לא חששו ופרש"י דאשה מזנה מתהפכת והק' בתוס' משוטה שנשאת לו למה לא חיישינן שמא עיברה ותי' דבנשאת לשוטה נמי מתהפכת מפני שאינה רוצה להתעבר ממנו דיריאה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן יבמות (דף קי"ב ע"ב) לא תיקנו לי' רבנן נשואין שאין אדם דר וכו'. ועתה י"ל דהטור חשש כפי שנראה שפסק כשיטת הרמב"ם דאם נשתבש דעתו באחד מהדברים הוה כשוטה כמו שמראה פסקו בחו"מ (סימן ל"ה) וכן באה"ע (סימן קכ"א) בדין מי שנשתתק דכתב בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של חורף ובחורף אם הוא רוצה בשל קיץ אם ישוב הן הוה שוטה ודאי משמע דבדבר אחד הוה שוטה ועיין רשב"א בחדושיו לגיטין שם (בדף ע' ע"ב) דמשמע נמי דהוה ודאי שוטה ואף אם קיבלה קידושין מאחר זה הגט ל"ח כלל דרק אי מספקינן דמאי שהשיב שלא כהוגן היה מפני מצב החולי שקורא אחדיה לכן הוצרך לגלופקרין בימות החמה אז אמרינן שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר נצריכה גט משני (ותהיה נפקותא גדולה לענין מי שנשתבש דעתו באחד מהדברים אי קרי שוטה וכבר איפלגו בזה גאוני קדמאי ונראה שגם הרשב"א סובר כן כשיטת הרמב"ם ז"ל דאם נשתבש דעתו באחד מהדברים הוה שוטה אכן י"ל דרק התם אם נשתתק מחמת חולי וגם אינו משיב על דבר כהוגן מחזיקינן ליה בשוטה משא"כ כשהוא מדבר כאחד האדם ועל כולם משיב כהוגן ובדבר אחד נשתבש דעתו יש לומר כדעת רבינו שמחה דל"ח ליה כשוטה. וכל זה אינו שוה לי] ולפ"ז אם נשא איש כזה שנשתבש דעתו ל"ה נשואין מה"ת דאינו קונה אשתו דאין לו רצון ודעת אבל מ"מ כיון דל"ש הא דאין אדם דר וכו' א"כ אין אשתו מתהפכת ושייך לחוש שמא עיברה. והשתא א״ש דין הטור דמתניתין אמרו בשוטה דומיא דאונס ומפתה שאין נבעלת להם לאישות כלל וע"כ מתהפכת וכן בשוטה כיון שמטורף בדעתו כ"כ עד ששייך בי' אין אדם דר וכו' א"כ אשתו מתהפכת וליכא חששא דעיברה ע"כ אין פוסלה אבל בטור איירי בשוטה דומיא דחרש דנשתבש דעתו ונחלש שכלו באחד מהדברים וע"כ אית חששא דילמא נתעברה דאין אשתו מתהפכת ע"כ פוסלה מלאכול בתרומה. וקטן נמי כיון שיש פלוגתא בסנהדרין (דף ס"ח) דאית מ"ד דקטן מוליד והתוס' יבמות (דף ס"ב) ובכמה דוכתי כתבו דאף דלא תקינו רבנן נשואין לקטן מ"מ ל"ה בעילתו בעילת זנות וע"כ הנישאת לקטן אינה מתהפכת ואיכא חשש דילמא נתעברה וע"כ פוסלה מלאכול בתרומה וא"ש פסקי הטור [ויש נ"מ מזה גם לדינא אם אירע איש כזה שנשתבש דעתו אבל אינו שוטה מטורף שיהא שייך הא דאין אדם דר וכו' אם משיאין לו אשה דומיא דחרש דהא לשוטה גמור לא תקינו לי' נשואין. ושמעתי במקום אחד בכגון עובדא כהדא שנחלקו הלומדים בזה וע' אהע"ז (סי' א' ס"ו) היה הבן שוטה קיים פ"ו וע' תשו' מהרי"ל קצ"ו וי"ל דל"ד לסריס כיון שעכ"פ ראוי להוליד וגרע נמי מבת שנשאת לסריס דלדעת הבני אהובה הובא בפת"ש לא קיים פ"ו ולפ"ז שמעינן דשוטה שנקלש דעתו אף שאין לו רצון ודעת ונשתבש דעתו באחד מהדברים ואין קנינו קנין ואין עדותו עדות לכמה פוסקים אבל כיון דליש גבי' הא דאין אדם דר וכו' י"ל דלא שרינן חר"ג בכהאי גוונא ועיין מג"א ס"ס קצ"ט על הא דכ' הרמ"א דחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון דמחלק נמי התם דאיירי באינו שוטה גמור ומחלק בדיני שוטה ועיין תב"ש (ס"א ס"ק נ') שכ' דהפתאים ביותר אף שאינו שוטה גמור פסול לשחיטה דלא עדיף מחרש וכן י"ל מי שנשתבש דעתו באחד מהדברים לא עריף ולא גרע מחרש]:

ומדי עיוני בש"ס יבמות (דס"ט ע"ב) ק״ל בגווה דהש"ס מקשה כיון דעיברה לא תיכול ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ומשני ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ופריך ולתרומה לא חששו והתניא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. ואיכא למידק מאי מקשה הא ביארו התוס' בקידושין (דף מ"ה ע"ב) דהתם שאסר את אשתו בתרומה הוא מפני שהגט חל שעה אחת לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה דשמא ימות חיישינן אבל שמא מת לא חיישינן וכן בקידושין בבת קטנה שהלך אביה לא חיישינן שמא קידש. ולפ"ז בסוגין נמי מאי מקשה מברייתא דהרי זה גיטך התם בגט אסורה לאכול בתרומה דחיישינן שמא ימות אבל הכא אין פוסלה דלא ניחוש שמא נתעברה כיון שאין האיסור רק אם נתעברה כבר ועיין בתוס' גיטין (דף כ"ח) שכ' דשמא מת לזמן מרובה חיישינן דדומה לשמא ימות בזמן מועט אבל רש"י ביבמות פי' דמקשה על אונס ומפתה דמיירי בפעם אחת והחשש שמא נתעברה ומאי קושיא. אולם מה שיש ליישב בזה הוא דכיון דהכא היה מעשה הביאה לכן מדמה הש"ס דשמא נתעברה חיישינן כמו התם דחיישינן שמא ימות אף דלא הי' כאן מעשה המורה על זה. ועתו"ס גיטין (דף י"ב ע"ב) ד"ה שביק לי' ואזיל לעלמא שכ' וא"ת וליחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה ולכאורה יש להבין מאי מקשו התוס' הא לשמא מת ל"ח ומכש"כ ר"מ דאף לזמן מרובה ל"ח שמא מת והכא אליבא דר' מאיר קיימינן אע"כ צריך לומר כיון דהתם הוה סברא דכיון שהעבד ברח ממנו ורוצה לאכול תרומה ודאי רבו ימכרנו לישראל וע"כ חיישינן שמא מכרו ה"נ ע"י הביאה שפיר איכא למיחש שמא נתעברה ועוד עדיף מהאי דעבד שברח:

ועתה נשוב לדבר מגופא דעובדא דידן אה יש לדונה כשתטית או כעוברת על דת דהא מה שהיא עושה עבירות הן אף שהרב מקרעשוב אמר בשאלתו שבא מבלבול מוחה מ"מ אילו לא ראינו גבה רק מעשה העבירות אז היינו תלינן באימור יצה"ר נכנס בלבה וכמו שביאר אא"ז הגאון שליט״א [א"ה חבל על דאבדין] בשו"ת בר ליואי אהע"ז (סימן מ') והוכיח מרש"י נדה (דף מ"ה ע"ב) דבכה"ג תלינן באימור אף לשיטת הרמב"ם ורק בהנך דפ' קמא דחגיגה (דף ג' ע"ב) לא תלינן באימור אבל הכא בנ"ד שעושה כמה מיני שגעונות כמו שבא בשאלה. חדא מה שמבטת על תכשיטיה ותפחוד דילמא נגנבו אף שעומדת אצלם ותגביה המטפחת ותחזור ותביט עליהם שיש רק לתלות בדרך רחוק אולי רוח פחדים עלה בלבה כדמצינו באגדתות. וגם מה שהיא עד חצות לילה בבית הטבילה שאין לה בושה יש לתלות אולי עשתה זאת להקניט את בעלה אכן אף לרב הונא בריש חגיגה דאף התם תלי באימור בחדא מילתא אבל בג' דברים ס"ל דאיתחזיק לשוטה ה"נ לדידן אף דנימא בחדא מילתא תלינן באימור אבל בענינים שונים לתלות באימור שונים זהו לא שמענו. ואפ' לדעת רבינו שמחה דס"ל דל"ה שוטה רק בהנך דפרק קמא דחגיגה מ"מ לאותו דבר שנשתעה עלי' אי ליכא למתלי באימור ודאי מחזיקינן לי' לשוטה ועיין טורי אבן בקונטרס אחרון לחגיגה מה שהביא מס' אור הישר וא"כ לענין העבירות שתעשה כיון שעושה עוד מעשה שטותים שניכר שעושה מבלבול מוחה כפי עדות הרב מקרעשוב ודעת קלישותא וליכא למתלי באימור בכמה עניני שטותים כמו שביארנו ע"כ אמרינן דלאותה דבר מחמת שטות עושה ואין להחזיקה כעוברת על דת ממש משום זה. ולפי שביארנו הטעם יש לחוש לדעת הנוב"י שביארנו לעיל דראוי לראות טעם מבורר בזה אם היא שוטה כזאת שאין ראוי לדור עמה ובקלישות הדעת לבד לא רצה להתיר. אבל מ"מ נראה שגם שם נעשה מעשה להתיר ע"פ חתנו הגאון וגם הבעל תפארת צבי עביד עובדא בזה):

אכן עוד יש לדון בנ"ד להתירא דהא בא בשאלה שגם בעניני אישות אינה מתנהגת כשורה כי מונעת עצמה מזה וכי תלך לבית הטבילה יושבת שם עד חצות לילה ולא תאבה לילך לביתה עד שפייסו אותה וזרזו אותה בזה אף שעושה מחמת קלישות הדעת י"ל דיש לה דין קולנית וכפי שמבואר בשעמ"ק כתובות (דף ע"ב ע"א) פי' אחד בשם רש"י ז"ל במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה ריעים והקול נשמע וחרפה היא לו ודין קולנית שתצא אינה מחמת עע״ד וכמו שמבואר בחלקת מחוקק (סקט״ו סקנ"ג) רק מפני שאין אדם יכול לסבול זאת ולכן גם באתתא דא אם דרכה לעשות כן וכמו שבא בשאלה לא כייפינן לבעל לגלגל עמה ושייך הא דאין אדם דר וכו' ול"ד להא דבודקות אותה חברותיה דהתם יכול לעשות בצינעא אבל בפירסום חרפה היא לו ויש להתיר לו החר"ג:

וראיתי כתשובת הרבנים המתירים שביארו בדבריהם דכיון שאין לו רק בנים זכרים ולא קיים פ"ו הויא במקום מצוה להתיר לו חר"ג. ולענ"ד יש לדון בזה דהן הכנה"ג הביא בשם מהרש"ך דאף דהיכא דאין לו בנים כלל יש כמה פוסקים דס"ל דשרינן חר"ג אבל מ"מ אם יש לו זכרים או נקיבות לא שרינן חר"ג. והנה אם נימא כאשר נראה מרהיטת לישנא דב"ח סימן א' דלא משתרי חר"ג רק במקום מצות פ"ו דהויא מצוה רבה ולא תהו בראה וכמו דשרינן מ"ע דלעולם בהם תעבודו י"ל טעם מהרש"ך דלא שרי היכא דיש לו זכרים או נקיבות כיון דבכ"מ תפיס לי' הש"ס לענין ח"ע וחצי ב"ח וכן לענין מוכרין ס"ת רק קרא דלא תהו בראה דהיא מצוה רבה. ועי' בתוס' (ב"ב דף יג) דרק משום שבת כייפינן לרבו לשחררו וכיון דהיכא דיש לו בן אחד או בת קיים לי' שבת כדאיתא בש"ס יבמות (דף ס"ב) דאף אם ילדה ילד אחד קיים לשבת יצרה ואף דלענין פריה ורביה לא קיי"ל כר"נ התם היינו משום דילפינן ממעשה בראשית זכר ונקבה. אבל שבת אף בולד אחד קיים. וזהו נמי דעת הרשב"א יבמות (דף ס"ד) דדוקא שהה טמם עשר שנים ולא ילדה כלל אל יבעל הא כל שיש לו ילד חי אפילו אחד אין כופין אותו להוציא. ול"ק מה שהק' עליו הריב"ש בתשו' (סימן טו) עיי"ש וכן מה שהק' עליו הרדב"ז חלק ראשון (סימן קכ"ו) עיי"ש. והנה אף שיש לדון דבאשה זו שיכול לתן לה גט שאינה משלחת וחוזרת ויודעת לשמור את גיטה מ"מ מוטב להתיר לו חדר"ג דישא אשה על אשתו ולא שיתן גט בע"כ מפני שהתוס' כ' בב"ב (דף י"ג) דלהכי בח"ש וחב"ח באשה אף שמצוה על שבת אין כופין רבה לעשותה בת חורין מפני שמא אח"כ לא תקיים המצוה דפ"ו שאין כופין אותה וא"כ לפ"מ דנקטינן באהע"ז (סימן א') דאין כופין בזה"ז בעניני הזווגים למה נתיר לו חדר"ג דבע"כ ומוטב להתיר לישא על אשתו. כ"ז ראיתי לכתוב בזה הענין לפלפל בד"ת אבל איני תוקע עצמי להלכה ולמעשה בזה כי מפי גביית העדות קשה הדבר לעמוד עליו ובפרט שנאמר שם שזה ד' שנים אשר נעשו מהאשה אלו המעשים ואולי עתה הוטב מצבה:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה