חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן מ
ובענין שליחות הגט ע"י בי דואר כבר דברו בזה באחרונים הרבה ואמרתי אף אני להביא סמך היתר לע"ד עפמש"כ הרדב"ז (סימן תתע"ו) הובא בתשו' גנת ורדים הספרדי חלק אהע"ז כלל ד' (סימן ליב) שכ' שם הגע עצמך שכתב הגט כדין ונתנו עם כתב השליחות על החמור והוליכו החמור לבית השליח מעצמו וכי לא יגרשנה בגט זה מפני שלא בא הגט מיד המגרש ליד השליח. ומיהו אפשר שהגאון מודה בזה וגזר אם שלח באמצעות אינו יהודי דילמא אתי למיסמך עלי' בתורת שליחות עכ"ל, ועפ"ד אלו נ"ל לומר דזהו רק כששילח ע"י גוי דאף אם לא הודיע לגוי אם שלח על ידו הגט מ"מ איכא לתא דשליחות ופן יסברו למיסמך עלי' משא"כ בי דואר דקבוע והוא הולך בלא"ה והישראל מוסר אגרת כתוב וחתום ואין ידוע לעכו"ם מאי מונח בתוכו אין כאן לתא דש ליחות כלל ושפיר דמי להא שכ' הרדב"ז ז"ל במי שנותן גט על החמור ומוליכו לשליח דהכל מודים דשרי. ועיין או"ח (סימן רמ"ו) ובב"י שם לענין שליחות אגרת ע"י נכרי דאסור בע"ש משום דמיחזי כשליחות בשבת אבל אם הגוי הולך לשם בלא"ה או אם קבוע בי דואר שרי לשלוח אגרת בע"ש וי"ל נמי לענין גט דבבי דואר דהולך לשם בלא"ה ואינו יודע מה נמסר כיון דל"ש חששא דמיחזי כשליחו וגזירה דילמא אתי למיסמך עלי' אף לשיטת הגאון שרי:
ויש מקום לפ"ד אלה ליישב דברי הירושלמי פ"ג דגיטין ה"ל ג' על מתניתין דהביא גט ונפל ממנו מצאו לאלתר כשר איזהו לאלתר כל שלא עבר שם ברייה וקבעי לי' עבר שם גוי מאי נשמיענה מן הדא וכו' ופשיט דעבר גוי כשר ופי' הפני משה משום דלא שייך בגיטין עכ"ל ולפי הנ"ל י"ל דאין לחוש דאולי נמסר בידו גט שימסרנו לישראל שזה אין רשאים כדעת הגאון וכמו שהקשו מזה על דעת המקילין בזה וכי תימא אכתי תיקשי על הירושלמי הנ"ל אולי אירע שזה הנכרי העובר הי' הולך שם בלא"ה ולא נודע לו אם נשלח אתו גט כעין הבי דואר דאמרנו דבכה"ג מותר לשלוח אף על ידי נכרי י"ל כיון דסתם גוי אין שולחין ע"י גט ולמיעוטא דלא שכיח כזה פן אזדמן שהי' העובר שם כעין הבי דואר והי' בידו גט ונפל ממנו וזהו הגט הנמצא לא חיישינן:
ואף שכ' התוס' ב"מ (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא דבאיסור אשת איש החמירו אף במקום דלא שכיח כמו במים שאין להם סוף עיי"ש ואמינא טעמא ע"פ דברי התוס' גיטין (דף י"ז ע"ב) וריש כתובות דמשום שלא תשב תחתי' באיסור כל ימיה מש"ה החמירו באיסור אשת איש לחוש לזה אף דלא שכיח. ובחדושי אמרתי בזה ליישב דברי הש"ס יומא (דף נ"ה ע"ב) גזירה משום חטאת שמתו בעליה ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממד״ה מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים והק' בתוס' הא אמרינן התם בגיטין (דף כ"ח) דהגיע לגבורות חיישינן שמא מת ה"נ ניחוש דילמא איכא בהנך קינים מאותם שהגיעו לגבורות ותי' דהא דחיישינן התם אם הגיע לגבורות ה"מ בהבאת גט משום חומר אשת איש אבל בהשולח חטאת אין חילוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע והקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בהגהות לב"ב (דף קל"ה) דאיך שייך לומר משום חומר אשת איש ניחוש שמא מת דאי מת הא נפקא מאיסור אשת איש ורק איכא נפקותא בנתינת הגט שלא תהא זקוקה ליבם וזהו ל"ה איסור אשת איש רק לאו ושם בהשולח חטאתו איכא נמי איסור דמקריב קדשים פסולין. ולפי הנ"ל י"ל שפיר דעיקר מה שמחמירים כנגד החזקה בשולח גט משום ששם הוא איסור שנשנה ונכפל כמה פעמים ותשב תחתי' באיסור כל ימיה וא"כ אף ששם אי מת עיקר החשש פן נתירנה לעלמא בלא חליצה שלא כדין ג"כ נחוש שמא מת אי הגיע לגבורות אף דאיכא חזקת חי דמשום שלא תשב תחת בעלה כל ימיה באיסור יבמה בלי חליצה חיישינן נגד החזקה כ"ה דחיישינן אף דלא שכיח משא"כ בשולח חטאתו דליכא איסור רק בפעם אחת שפיר ל"ח אף בהגיע לגבורות ודוק ובחדושי ישבתי קושיא זו עוד באנפי אחריני ואכמ"ל:
והנה עוד אמרתי בזה ליישב בהשקפה ראשונה מה שהקשיתי על שיטת האור זרוע חלק שו"ת (סימן תשמ"ה) דהטעם דבעינן מה"ת להזכיר שם האיש והאשה בגט משום דלא דמי למגילת סוטה דלא בעינן הזכרת שמה משום דסתמא כשר היכא דאיכתוב לשם אלות ולא אינתקה לשם אשה אחרת דהיינו שינה שמה כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין אבל סתמא כשרין וכיון שגט סתמו פסול אנן בעינן דליכתוב מה"ת שמו ושמה כ"ה דליהווי לשמה. והוה קשיא לי מהאי דגיטין (דף ב') מ"ע צריך לומר המביא גט ממדינת הים בפ"נ וכו' רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה במאי איירי האי גיטא שהביא השליח אם לא כתב בו שם האיש והאשה ודאי פסול הוא בלא"ה וע"כ דנכתב שם האיש והאשה בגט שהביא ואמאי ניחוש דילמא לא בקיאין לשמה הא ע"כ ידעי מדרשה דלשמה או שחוששין לאותה דרשה לפירוש ר"ת שם בריש גיטין דאל"כ למה הזכירו שמו ושמה כלל בהגט. דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי וכו'. ולפי הנ"ל יש לומר דהא מסיק הש"ס בריש גיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך דילמא משכח גיטא שכתוב בו שמו ושמה לפרש"י או דילמא משכח גיטא שכתבוהו להתלמד לפ' התוס' וא"כ אין ראי' מהא דנכתבו השמות שהי' בקיאין לשמה ונכתב הגט לשמה דהא הכי אשכח גיטא כתוב מן הסופר וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ומש"ה נכתבו השמות ואף דזהו מיעוטא דמיעוטא מ"מ חיישינן באיסור אשת איש כנ"ל ולפי זה קשיא נמי התם בירושלמי ניחוש נמי בהאי גוי שעבר דילמא נמסר בידו הגט מפני שהלך שם בלא"ה ואף שהוא מיעוטא דמיעוטא שנחוש פן נזדמן כה"ג בזה שעובר שהי' בידו גט מ"מ באיסור א"א ניחוש להכי:
איברא יש לומר לפי דברי הר"ן שכ' הפירוש בריש גיטין דמש"ה אצריך רבנן לומר בפ"נ אף לפי מסקנת הש"ס דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי דכיון דאיכא מיעוטא דמיעוטא גם סופרים שאינם בקיאין וגם איכא חששא דילמא אשכח גט כתוב ע"כ צרפינן שני הטעמים לחוש וליצרך בפ"נ ופ"נ אלמא דאפי' בגיטין ל"ה חיישינן למיעוטא דלא שכיח ורק בצירוף שני החששות דל"ש הצריכו חז"ל לומר בפ"נ וי"ל דזהו טעם הירושלמי דהתם כשעבר גוי לא חיישינן דילמא היה הולך בלא"ה אותו הדרך ונשתלח גט כזה ע"י דזה הוי לא שכיח כלל ולא חיישינן. והא דהחמירו במים שאין להם סוף עיין בכורות (דף מ"ו ע"ב) כי אקילו רבנן בעדות היתר עגונה בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ומים שאין להם סוף כמו עדות בתחלתה היא וע"כ החמירו בהם רבנן וכמדומה לי שהעירו קצת מזה בספרים. אבל לחוש לריעותא פן אזדמן שנשלח גט ע"י גוי עובר במיעוטא דל"ש כלל לא חיישינן וא"ש דברי הירושלמי ע"פ פירושי לפי דעת הגאון ז"ל ויש סמוכין להיתר הב"ד בשליחות גט לפי החילוק שחלקתי בדברי' ודוק:
ובפריקא דהאי קושיא על האור זרוע הנ"ל דס"ל דמש"ה כותבין השמות בגיטין משום לשמה ואמאי מביא גט ממדינת הים חיישינן שמא לא נכתב לשמה הא חזינן השמות נכתבים ודאי ידעי דצריך לשמה ולפי דברי הר"ן הנ"ל אף לפי מסקנת דהש"ס ע"כ מטעם מיעוטא דמיעוטא נמי ספרי דאין בקיאין לשמה צרפינן להאי מיעוטא דאשכח גט ששמו כשמו וכו' וע"כ הצריכו חז"ל לומר בפ"נ דלמילתא דל"ש כלל דשמא אשכח לחודיה ל"ה חיישינן ואמאי לא נוכיח מדנכתבו השמות דודאי נכתב לשמה. ואמרתי דזה נראה ברור דאף אי לא ידעינן מלה לשמה להצריך שם איש והאשה בגט זהו רק כשהבעל בעצמו מוסר גט לאשתו וכותב הרי את מגורשת ממני והרי את מותרת וכו' די שמוכח שהוא המגרש אשתו אבל כשמגרש ע"י שליח אי לא יכתוב שם האיש ודאי מצד הסברא ידעינן דבעינן שמו ושמה דאל"כ ממה יהא מוכח מן הגע שזה הבעל ממד"ה מגרש זאת האשה שהיא בפנינו אם לא מן הזכרת השמות וא"כ אין ראי' ממה שהזכירו השמות בגט שידעי מדרשה דלה לשמה דדילמא הזכירו השמות משום שהיה ע"י שליח כדי שיהא מוכח שזה הבעל גירש זאת האשה אבל לא נכתב לשמה רק הסופר שהוא מן הנך דלא גמירי כתב גט להתלמד אם יצטרך לשלחו ע"י שליח ודוק:
ועיין גיטין (ריש דף ג') שכ' התוס' דאפילו לר' אלעזר צריך עדי מסירה שידעו שעשאו הבעל שליח ועיין במהר"ם לובלין שפי' דהעדי מסירה בשעה שמוסר השליח הגט ליד האשה המה צריכין לדעת מי הוא הבעל וכשיש שני יוסף בן שמעון אינו מוכח להו מאן המגרש דאיך יוכלו עדי מסירה שבכאן לדעת זאת בשלמא עדי מסירה ראשונים שראו מסירת הבעל לשליח יוכלו להכיר ולדעת שזה הבטל עשאו לזה שליח וע"כ אף שיש שני יוסף בן שמעון ל"ה איכפת לר' אלעזר רק החשש הוא משום עדי מסירת הגט להאשה הנך עדים לא ידעו ומכירים הבעל עכ"ד. ולכאורה צריך להבין הכי כשאין שני יוסף בן שמעון עדי מסירת הגט להאשה מכירין את הבעל ששלח הגט ממדינת הים אלא עכצ"ל כשאין שני יוסף בן שמעון עכ"פ ניכר להעדי מסירה ע"י השמות בהגט מי הוא ששלח הגט ולמי שלחו וע"כ חשוב מוכח להעדי מסירה וכזה אנו דנין מעשים בכל יום. ולפי האמור א״ש דצריך בפ"נ וכו' משום דילמא ל"ה בקיאין לשמה ואין ראי' מדחזינן דהזכירו השמות דידעו מדרשה דלשמה דאף דלא ידעו דבעי לשמה הצריכו השמות בגט משום שבא ע"י שליח כדי שיהא מוכח מי המגרש את אשתו לפני עדי מסירת הגט ליד האשה ול"ק על האו"ז. וטפ״ז נימא נמי אף לשיטת רבינו יואל הלוי במרדכי ריש פרק כל הגע שכ' דאם לא הזכיר שם האיש והאשה בגט כשר כיון דקיימי עדים ואמרי נמסר הגט לזו שהגט בידה מיד בטלה מה לנו להזכיר שמותן מ"מ בשולח ממדינת הים צריך להזכיר את שמות הבטל והאשה ואף דלדינא לא קיי"ל כשיטה זו מ"מ יש נ"מ לדעת איכות הדין לשיטה זו:
ואי דתקשי על תירוץ זה מהא דגיטין (דף ה' ע"א) אי הכי בעל נמי יהא צריך לומר בפ"נ אלמא תניא הוא עצמו שהביא גיטו א"צ לומר בפ"נ וכו' וכ' התוס' שם ד"ה אי דלרבה פריך ניחוש דילמא יערער הבעל שיאמר דמתחלה לא היה יודע שצריך לשמה וקשיא לפי הנ"ל לשיטת האו"ז הנ"ל הא בבעל גופי' שמביא גיטו למסור לאשתו לא בעינן כתיבת השמות להוכחה שהוא מגרש אשתו כמו שביארנו לענין שולח גט ע"י שליח דהא הוא בעצמו מוסר הגט וידעי העדים שזה המגרש אשתו וא"כ דילמא מש"ה א"צ לומר בפ"נ משום שאנו מכירין מפני שנכתבו השמות בגט שהסופר ידע מדין דלשמה ואי אפשר לערער ואי משום דילמא אשכח גט אחר ששמו כשמו הא ביארנו שזהו מיעוטא דמיעוטא ול"ה חיישינן. ונראה לע"ד דלק"מ דהא המהרש"א שם הקשה על לישנא דהש"ס דפריך אי הכי בעל נמי דהא מילתא באפי נפשה היא דלרבא ניחא ולרבה קשיא הוה לי' למימר ת"ש הוא עצמו וכו' ונראה דלשיטת האו"ז הנ"ל א"ש דהא ביארנו דאף דאיכא מיעוטא דמיעוטא דמשכח גיטא דשמו כשמו מ"מ כיון דלא שכיח ל"ה גזרי רבנן מש"ה לומר בפ"נ וכו' ורק משום דמצרפינן גם מיעוטא דספרי דלא ידעי מלשמה ולפ"ז בסתמא ל"ה יכול הש"ס לומר ת״ש מבעל שהביא הגט שלא כרבה דהוא הוה מתרץ לי' דמש"ה א"צ לומר בפ"נ משום דאיכא הוכחה מן השמות דכותב גט זה לא היה מן המיעוטא שלא ידעי אי צריך לשמה ואי דיטעון הבעל אני לא הייתי יודע וסבור הייתי שא"צ לשמה ואשכחנא גיטא דשמו כשמי וכו' אמרינן למלתא דלא שכיחא לא חיישינן אבל כיון דמשני התם הש"ס באשה שהביאה גיטה דאף דלא שכיחא שתביא גט צריכה לומר בפ"נ משום שלא תחלוק בשליחות ופריך אי הכי דמשום דלא תחלוק בשליחות גזרת אף במלתא דלא שכיח אי הכי בעל נמי שהביא גיטו אמאי א"צ לומר בפ"נ ואי דתימא דבבעל ליכא חשש דהסופר לא ידע מלשמה דהא חזינן דכתב השמות והאי חששא דילמא אשכח גט ששמו כשמו הא לא שכיחא הא תינח תחלת התקנה דנצריך לשמה בעינן מיעוט דשכיח קצת לצרף מיעוט דלא ידעי למיעוטא דאשכח גט ששמו כשמו אבל הכא משום שלא תחלוק בשליחות גזרת אף אשה שהביאה גיטה דהבאתה מילתא דלא שכיחא ומה לי בבעל נמי אף דהחשש הוא לא שכיח הא איכא טעמא דלא תחלוק בשליחות ומשני דבבעל ליכא עירעור כלל. ואש״ה:
ואנב אביא מה שאמרתי בחדושי ביישוב קושית הרדב"ז ז"ל חלק ד' (סימן רע"ד) [אלף שמ"ה] על דברי הר״ן מובאים נמי בב״ש (סימן קכ"ז) דגיטין הבאים ממדינת הים דכשרים למסרם אף שהם מוקדמים כדאיתא בש"ס גיטין (דף י"ח ע"א) משום דקלא אית להו זהו רק כשבאים ע"י שליח אי נמי במשליש גט לאשתו והבעל הלך לדרכו דמשום עגונא אקילו רבנן אבל כשהיא לפנינו צריך לכתוב גט מחדש. והק' הרדב"ז מהא דהבעל שהביא גט דא"צ לומר בפ״נ הא איהו בפנינו נכתוב לי' גיטא אחרינא וליכא עגונא ואמאי יתננו הבעל לאשתו הא ה"ל מוקדם וזה דוחק לומר שהב"ד שנותן לפניהם אין בקיאין לכתוב גט וליכא למימר דאיירי שעושה שליח לתנו לה דה"ל לפרושי. ונ"ל לתרץ קושיתו דמש"ה קתני סתמא בברייתא דבעל שמביא גיטו א"צ לומר בפ"נ ולא קאמר דצריך לתנו ע"י שליח דמשכחת לה שהביא גיטו שלא יהא מוקדם. לא מיבעי' לשיטת התוס' בסוגיא דנכתב ביום דגט מאוחר כשר לגרש בו והיא מגורשת מיום הכתוב בגט א"כ משכחת לה שהגט מאוחר ואחרוהו בכונה שלא יהא מוקדם כשישתהה הבעל בדרך עד עת המסירה אלא אפי' לשיטת הרמב"ם זיל דפסל גט מאוחר נמי א"ש דאף לת"ק דס"ל במתניתין ריש גיטין דמובלעות וסמוכות א"צ לומר בפ"נ דמדינת הים משמע רחוק כמש"כ התוס' שם מ"מ הא אמרינן בגיטין (דף ד' ע"א) על הא דר"א אומר מכפר לודים ללוד ואמר אביי בעיירות הסמוכות לא"י ומובלעות בתחום א"י עסקינן ואמר רבב"ח לדידי חזי לי האי אתרא והוי כמבי כובי לפומבדיתא הרי לפנינו שיעור הרחקות מקומות מובלעות וסמוכות. ואמרינן בסוכה (דף כ"ו ע"ב) אסור לאדם לישן ביום שינת הסוס וכמה שיתין נשמי ואיתא התם דאביי הוה ניים כדמעייל מבי כובי לפומבדיתא ואיכא דעות הפוסקים שזה השיעור אינו יותר משעה ושתי שעות ועכ"פ אינו יותר משש שעות ועיין רש"י שם בסוכה ועיין תשו' תפארת צבי ח"א (סימן א') ומזה ידענו שיעור מובלעות וסמוכות. ואביי שאמר כאן בעיירות הסמוכות לא"י ומובלעות בתחום א״י עסקינן אשמעינן דאף מובלעות צריכות שתהיינה סמוכות ועכ"פ סמוכות אינן רחוקות יותר. וכן כ' ביש"ש לרש"ל ז"ל בהדיא בפ"ק דגיטין (סימן א') דאף מובלע אם המקום רחוק יותר משיעור הסמוכות דהוא כמבי כובי לפומבדיתא צ"ל בפ"נ דמש"ה הזכיר ר' אליעזר מכפר לודים ללוד וקאמר רבב"ח דהוי כמבי כובי וכו' משמע דהודיע לנו דסמוך הוא ומש"ה פליג ת"ק הא אי ל"ה סמוך כזה צ"ל בפ"נ. ולפ"ז הא דאיתא דבעל שהביא גיטו א"צ לומר בפ"נ אף שפרש"י שהביא ממדינת הים דהוא לאפוקי מובלעות וסמוכות דאתיא נמי כת"ק אבל א"צ לאוקמי' שהיה מוקדם די"ל דבא ממקום רחוק יותר מן המובלעות או מן הסמוכות שמרחקם שוה דזה הוה בכלל מדינת הים אבל עוד בא בו ביום והוה יכול הבעל בעצמו למוסרו לגט וא"צ לעשות שליח וקמ"ל שא"צ לומר בפ"נ וליכא קושיא על הר"ן מברייתא דבעל שהביא גיטו וא"ש ודוק: