חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן לו
יומא דף י"ג ע"א וע"ב סוגיא דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים.
פסקא אמרו לו א"כ אין לדבר סוף ופריך הש"ס שפיר קאמרי לי' לר' יהודה [דסבר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו] ומשני למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן וכו' והך לאו ביתו הוא וכו' דכניס לה א"כ ה"ל שני בתים ומשני דמגרש וכו' עד דמסיק אלא דמגרש להו לתרוייהו לחדא אמר לה הרי זה גיטך טל מנת שלא תמות חבירתך ולחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לבית הכנסת. ודלמא לא מייתא חברתה ולא עיילא לבית הכנסת והוה לי' גיטא דתרוייהו גיטא וקם לי' בלא בית אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת וכו' דלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד לי' עבודה בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע ע"כ הסוגיא בקיצור ועי"ש ברש"י ותוס' ועיין בירושלמי אוקימתות אחרות ועיין תוס' ד"ה ולחדא:
והנה בטרם אבאר שיטת הירושלמי ושיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בזה אפשוט לי' לספיקו של הגאון מל"מ ז"ל שכ' (פ"ח מהל' גירושין הל' י') ונסתפקתי בנותן גט על תנאי אלא שהתנה שני תנאים שבהתקיים אחד מהם יהא גט כגון האומר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או על מנת שלא תשתי יין לעולם וכונתו הוא שאם תתן המאתים זוז יהי' גט ויכולה לשתות יין וכן אם לא תשתה יין יהא גט אף שלא תתן לו מאתים זוז עכ"ל. וספיקתו הוא דהא הדין דאם נתן לאשתו גט והתנה עמה תנאי שתהא אגודה בו כל ימיה אין זה כריתות אכן אם יתלה עוד תנאי שני שקיומו אינו תלוי בכל ימי חייה נסתפק המל"מ אי מהני בכי האי גונא בגט:
ולכאורה קשה לדברי המל"מ דספיקתו נפשט מסוגיא דידן דאיתא חדא אוקימתא דאמר לה ע"מ שתמות אחת מכם וקא פריך הש"ס וכה"ג מי הויא גיטא והא אמר רבא הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות. והק' בתוס' ד"ה כל וכו' מאי האי דאי לא תלה אלא בחיי חברתה לחודה הוי גט דהוי כמו שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ובשביל שתלה או בחייה או בחיי חברתה מגרע גרע. ותירצו דהאמת כן אלו אמר רק ע"מ שתמות חברתך לחודה הוי גט השתא דתלה נמי במיתתה איכא למימר דמגרע גרע דכל היכא דאיכא תנאי דאפשר דמיקיים במיתתה ויחולו קיום התנאי והגט בשעת מיתתה אין זה כריתות והכי נמי אי מייתא איהי ברישא הרי חל קיום התנאי והגט ביחד במיתתה ולהכי ל"ה גיטא עכ"ד:
אלמא דהוכיחו התוס' מסוגין דאם התנה שני תנאים אחד שאגודה בו כל ימי חייה והשני שלא אגודה בו ואם אחד יקוים התנה שיחול הגט ג"כ אין זה כריתות וכיון שכן מוכח מהש"ס לפ"ד התוס' מאי דמסתפקא לי' למל"מ בהתנה אם לא תשתי יין לעולם או אם תתני לי מאתים זוז. ויש ליישב דאף לפי רהיטת סוגיא זו יש מקום לספיקתו של הגאון בעל מל"מ דרק באומר ע"מ שתמות אחת מכם שהתנה עמה תנאי אחד שאגודה בו כל ימיה דהיינו שתמות היא וגם התנאי כה השני שתמות חברתה אינו בידה לקיים אף התנאי הזה שלא אגודה בי' ואין בידה כלל לעשות פעולה שיחול הגט ע"כ כיון דאם תמות היא יחול הגט ויהי' קיום הגט תלוי בתנאי שאגודה בי' כל ימיה ע"כ לא מהני משא"כ בספקו של המל"מ אף דהתנאי שלא תשתי יין כל ימי חייה הוא תלוי בכל ימיה ואגודה ביה משום זה מ"מ הא התנה עמה ג"כ שהברירה בידה שתתן לו מאתים זוז ואז יחול הגט וכיון שזה בידה לקיימו ובכחה לבטל התנאי שאגודה בי' כל ימי חייה יש לומר דעדיף טפי ומהני דהתנאי שהתנה על כל ימי חייה אינו מחשיבה אגודה בי' כיון שבידה לבטל האיגוד ע"י קיום התנאי השני ועדיין ספקו של המל"מ במקומו עומד ולכאו' מתו' לא משמע חילוק זה מ"מ פשטת סוגיא דהש"ס אינו מורה נגד זה ושוב מצאתי באבני מילואים קמ"ג שהעירו קצת לפשוט ספקת המל"מ מדברי תוס' הנ"ל ולא ביאר כמש"כ:
אכן אחר העיון נלע"ד דעדיין יש לפשוט ספקו של המל"מ מסוגין דהא על התירוץ העולה במסקנא דמשני הש"ס דלחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה ע"מ שאכנס לבית הכנסת הקשו התוס' אמאי לא משני נמי גבה דידה על מנת שתכנסי לבית הכנסת. ותי' דהא כל זמן שהיא בריאה אינה רשאה ליכנס לבית הכנסת דלמא מייתה חברתה וקם לי' בלא בית וכשתהי' חולה ונטויה למות אינה יכולה לכנוס ואי דתקשי דהא יכול להתנות תנאי אחר שיוליכוה לבית הכנסת יש ליישב השתא לפי תנאו ליה מצי למימר איפכא דהיינו שבתחלה משני שלא תכנס והשתא יתרץ שיוליכוה ול"ה היפוך תירוץ הראשון כן נראה מדברי התוס'. וזה דוחק כיון שיכול הש"ס לתרץ כן למה לא משני אף אם ישנה בלשונו מכפי שתירץ מקודם. ועל דיוק התוס' זה יש לומר בפשיטות דהא כל זמן שהיא חולה ודאי אין רשאי להוליכה לבית הכנסת דרוב חולין לחיים ודלמא לא מייתא וקם לה בלא בית אלא ע"כ כשהיא גוססת ואז ודאי אין רשאין להוליכה ועיין שבת (דף קנ"א) המעצים עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים דומה לנר המטפטף כיון שנוגע בו האדם מיד נכבה. (ועיין יו"ד סימן של"ט וש"ך שם ס"ק ז') ואיכא איסור לנענע הגוסס וא"כ פשיטא לפ"ז דא"ש למה לא משני הש"ס דהתנה ע"מ שלא תכנסי לביהכ"נ דלא יהני מידי דאף להוליכה לבהכ"נ אינם דשאים. אולם על גוף אוקמתת הש"ס הק' בספר נחלת יעקב דאכתי אף דחזא דבעיא למימת אין נתקן לגמרי דלמא לא מייתא עד שיעבור יה"כ והיא תהי' מגורשת וגם השניה תהא מגורשת שהרי כן התנה ע"מ שלא תמות חברתך והא ביוה"כ לא מתה עדיין וקם לי' בלא בית עכ"ד. ואף שפירשנו דאיירי בגוססת שאז יכנס דרוב גוססין למיתה מ"מ היינו אחר שיעבורו ג' ימים הרי הוא בחזקת מת אבל תוכל לחיות עד אחר יוה"כ ותועדר סליחה ומאי מהני הא דמתקינין לי' אשה אחרת תחתי' ועיו"ד של"ט ס"ב ושאג"א חדשות א':
ועוד יש לעמוד על גוף אוקומתת הש"ס דהא התוס' בעצמם כ' דטפי ניחא לי' לש"ס לשנויי דלחדא אמר הרי זה גיטך ע"מ שאכנס לבית הכנסת ולא על מנת שלא אכנס משום דחיישינן דלמא יכנס וקם לי' בלא בית והשתא גם כשאמר שאכנס איכא חששא אף כשתמות דלמא לא מתרמי לי' דעייל בהאי שעתא דקא בעיא למימת בפלגא דעבודה והיא תמות וחבירתה שאמר לה הרי את מגורשת ע"מ שלא תמות חברתך לא תהא מגורשת וקא עביד עבודה למפרע בשני בתים והשתא אם נימא ע"פ ספקו של המל"מ דהיכא דהתנה שני תנאים באחד תהי' אגודה בו כל ימי חייה והשני תלוי בידה לקיימו ויחול הגט אז מגורשת שפיר תקשי למה לנו לעשות תקנה שתהיינה אכתי כל החששות האלו הא יכול הש"ס לשנויי בפשיטות טפי שאמר לחדא ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר על שני תנאים ע"מ שתמותי או על מנת שתכנסי לבית הכנסת איזה תנאי שיתקיים יחול הגט והשתא אף שאמר תנאי שאגודה בי' דהיינו ע"מ שתמותי מ"מ כיון שבידה ליכנס לבית הכנסת ולקיים הגט ולבטל התנאי דאגודה שפיר חל הגט. ולפי"ז אף שלא יעשה הכה"ג וגם האשה לא תעשה מאומה ליכא חשש כלל ושפיר תהי' כפרת ישראל ביה"כ כדינה דאם תמות אותה שאמר ע"מ שלא תמות חברתך א"כ תהי' מגורשת למפרע ויהי' לו אשה אחת דלמיתה דתרתי לא חיישינן ואם תמות השני' שפיר תהי' מגורשת למפרע שכן התנה שאמר לה נמי תנאי ע"מ שתמותי ואותה שאמר לה ט"מ שלא תמות חברתך אז לא תהא מגורשת ותשתאר אשתו והתנאי שהתנה עם האחת ע"מ שתכנסי לבית הכנסת ודאי לא תקיימנו דתשמור עצמה לעשות כן שלא ישאר בלא בית. וגם לפי מה שנבאר להלן שלאשתו הראשונה אמר התנאי דהכנסת לביהכנ"ס כדי שהיא תשתאר אשתו ברוב השנים כשלא יארע שם דבר א"כ לא תכנס לבית הכנסת שלא להתגרש ממנו ומ"מ כשתמות תתגרש דאף שהוא תנאי דאגודה ביה כיון דבידה לקיים תנאי דהכנסת לבית הכנסת ושהגט יחול על ידה הרי זה כריתות. ולפ"ז נפשט ספקו של המל"מ לאידך גיסא דאם תלה הגט באחד משני תנאים אחד אגודה בי' ואחד תוכל לקיימו מיד ג"כ אין זה כריתות כיון שבשעת מיתתה חל הגט והתנאי ביחד אין זה כורת ול"מ מה שבידה לבטל תנאי זה ולפ"ז א"ש דלא משני הש"ס הכי ונפשט ספקו של המל"מ:
ונבוא עתה לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל שהק' עליו אא"ז הגאון הח"ץ בתשו' (סימן ק"ו) דהרמב"ם לא פסק כר' יהודה דאשה אחרת מתקינין לי' ובריש (פ"ט מהל' גירושין) פסק כהא דגיטין (דף כ"ח) דהאומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ש"מ דס"ל דחיישינן שמא ימות וכ' לא די שהדברים סותרים זה את זה אלא שרואה אני הדברים ק"ו דהשתא ביוה"כ דמעלה הוא והוה לן למיעבד תקנה טפי כדאמר ר"ה ברי' דר' יהושע בסוכה (דף כ"ד) אפ"ה לא חיישינן למיעבד מעלה. גבי תרומה דלא שייכא הך מעלה לא כש"כ. ואין לומר דאי חששת משום מעלה א"כ ניחוש לתרתי ותלת נמי ואין לדבר סוף וכמו שכ' התוס' בריש יומא בתירוצא בתרא. דההיא תירוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישת מן הדין לשמא ימות בזמן מועט בחד אלא משום חששא בעלמא חיישינן לה בביטול מצות יבמין] ולהכי קאמרי רבנן דאי בעית למיחש לחששא בעלמא הכא ביוה"כ איכא למיחש אפילו לב' וג' ואין לדבר סוף אבל אי סבירא לן דמן הדין יש לנו לחוש למיתת אחד אפילו לזמן מועט וכההוא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש לה למיתת ב' וג' דודאי מיתת ב' וג' לא שכיחא בזמן מועט דהיינו ביום אחד ואין לנו מן הדין לחוש להם וכי תיסק אדעתין דלענין יוה"כ יש לנו להקל עליו מה שהוא צריך מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא וסיים בצ"ע. והנה על הרמב"ם ז"ל קושיתו אינה חמורה כל כך כמו שעלה בלבי בהשקפה ראשונה ומצאתי שכן הרחיב הדיבור בשער המלך (הל' סוכה פ"ד הל' ט"ז) די"ל דודאי רבינו הרמב"ם ז"ל לזמן מועט לא חייש למיתה מצד הדין ולהכי א״ש ביוה"כ דאיכא רק החשש עד אחר עבור יוה"כ לא חיישינן למיתה אבל התם בנתן לאשתו ואמר לה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו איכא למיחש אפי' לזמן מרובה דאז שפיר איכא חשש שמא ימות לזמן מרובה ואי נתיר אותה לאכול בתרומה באותו יום ואח"כ נאסרנה הויא כחוכא ואיטלולא וע"כ אסרינן אותה לאכול בתרומה וא"ש מיושבים פסקי הרמב"ם אם נימא דס"ל דיש חילוק בין לזמן מרובה בין לזמן מועט בחשש דשמא ימות. אולם עדיין יש מקום עיון בזה דהא בברייתא דמייתי בגיטין (דף כ"ה) בכמה דוכתי הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ט' מעשר שני וכו' דברי ר' מאיר ר"י ור' יוסי ור"ש אוסרין ומסיק שמא יבקע הנוד ור"ש אית לי' ברירה ומדחשש שמא יבקע הנוד ודאי חייש למיתה אף לזמן מועט דהא השעה"מ הסביר דמש"ה הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' מעשר) גבי הך דהלוקח יין מבין הכותים פסק רק משום דאין ברירה בטבל דאורייתא לא יתחיל לשתות הא לשמא יבקע הנוד וכן למיתה דלזמן מועט לא חייש. ור"ש כיון דלפי מסקנת סוגיא דגיטין אית ליה ברירה ע"כ הא דאסור לומר שני לוגים שאני עתיד להפריש הוא מטעם דחושש שמא יבקע הנוד ומכש"כ דחושש לשמא ימות ואפי' לזמן מועט:
ובאמת יש ליישב דאין מזה שלא חשש הרמב"ם שם בהלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא פסק אף בטבל דרבנן דלא יאמר שני לוגים שאני עתיד להפריש קושיא על הח"ץ כמו שעלה על דעת השעה"מ עי"ש דשפיר י"ל דס"ל לרמב"ם דחיישינן שמא ימות לזמן מועט והא דלא חייש התם שמא יבקע הנוד יש לומר דלא פסיקא לי דהא בסוכה (דף כ"ד) קאמר הש"ס מיתה שכיחא בקיעת הנוד לא שכיחא אפשר דמסר לי' לשומר וה"נ ס"ל לרמב"ם למיתה חיישינן לזמן מועט ולבקיעת הנוד לא. [הגה והנה שם בסוכה יש לי לעורר לפי תי' זה דחיישינן שמא ימות ולא חיישינן שמא יבקע הנוד עדיין יש להקשות דהא אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש ומחוסר עדיין ההפרשה ניחוש שמא ימות ואין מי שיפריש נמצא שותה טבלים למפרע ואין לומר דאפשר שיעשה על זה שליח שיפריש בעבורו דיש לעיין אם יועיל בכה"ג השליחות דהא אמרינן בגיטין (דף כ"ט ע"ב) כולהו [שליחים] מכח מאן קאתי מכח דבעל קאתי איתי' לבעל איתנהו לכולהו ליתי' לבעל ליתנהו כולהו א"כ נתבטלה שליחותו כשימות ובכל טבל דעלמא כשמתו הבעלים היורש מפריש שהטבל שלו וחל התרומה מכאן ולהבא אבל הכא בעינן משעת ההפרשה שתחול למפרע כ"ה דלא לישתי טבלים ועיין היטב ברשב"א סוכה שם יש לעיין אם יועיל כאן שליחות בכה"ג וצע"כ. ועוד יש לעיין לפי דמסיק הש"ס בסוכה ר"מ חייש למיתה בזמן מועט ור' יהודה לא חייש ובנדרים (דף ט' ודף י') מוקי מתניתין כנדרי רשעים נדר בנזיר וכו' כר"מ או כר' יהודה ונדבה משכחת לה דמביאה לעזרה ומקדישה והתוס' כ' שם דנדרי כשרים לא משכחת לה בשום צד אף כשהיא בעזרה נמי איכא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה דב"ת. ושם ע"כ הכהנים היו מקריבין אותו באותו יום כ"ה דלא ליתי לידי תקלה דגיזה ועבודה בנדבה ועיין עירובין (דף ל"ב) ומשמע דבין לר' יהודה ובין ר"מ חיישינן למיתה בזמן מועט. ואולי שם הכשרים אינם נודרים אף היכא דאיכא חששא דמעלה ולא ע"פ הדין. ואין להאריך בזה ע"כ הגה]:
אכן הא ק' דר"ש ודאי ס"ל חיישינן שמא ימות וכן בנדרים (דף י') ר"ש אומר שלא יאמר אדם לה' קרבן רק קרבן לה' ופרש"י דלמא אמר לה' ולא יגמור לדיבור וקא מפיק ש"ש לבטלא וזאת היא החששא דשמא ימות וכן ראיתי במפורשים בא"כ ויקרא פ"ב שפי' דברי ר"ש כן וק' לפ"ז בסוגין אמאי תנינן דר' יהודה ס"ל דמתקינין לי' אשה אחרת תחתי' למה לא תנן גם אליבא דר' שמעון כן כמו התם בהלוקח יין דקתני נמי דר' שמעון אוסר בשלמא הא דלא תני ר' יוסי יש ליישב בפשיטות דהוא משום דשמעינן לי' להדיא דלית לי' ברירה בעירובין (דף ל"ז) גבי מעשר שני שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמר ר' יוסי לא חילל וא"כ י"ל דשמא ימות מיד לא חייש. וכן בירושלמי פ"ד דדמאי הל' ד' מבואר להדיא דלר' יוסי הטעם דאוסר בלוקח יין להתנות ולומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הוא מטעם דלא ס"ל ברירה ולר"ש הוא מטעם שמא יבוא קילקול שישכח להפריש דהאי חששא דמיא לחששא דשמא ימות ולפ"ז ניהו דאתי שפיר אליבא דר' יוסי הא דאיתא בירושלמי פ"ק דיומא (סוף הל' א') וכן בתורת כהנים (סדר אחרי מות פ' ח') דר' יהודה אומר דמתקינין לי' אשה אחרת שמא יארע דבר באשתו אמר לי' ר' יוסי א"כ אין לדבר סוף וכמו שהבאתי למעלה בשם הח"ץ ז"ל רק היכא דמצד הדין לא חיישינן למיתה בזמן מועט ורק דנעביד מעלה בעלמא משום כפרת ישראל ע"ז משני א"כ אין לדבר סוף כיון דלא תוכל לתקן הכל ע"כ לא עבדינן אותו המעלה אבל לר' שמעון דהוכחנו דחייש למיתה אפי' לזמן מועט א"כ מצד הדין צריך לתקן כדי שיהי' לכפרת ישראל ודאי קשיא אמאי לא תני נמי דלר' שמעון אשה אחרת מתקינין לו ואם משום דאין לדבר סוף שפיר קמתמה ע"ז הח"ץ כיון דתוכל לתקן שיזמינו לו עוד אחרת ואז לא יהי' שכיח כלל מיתה דתרתי ויפול החשש דשמא תמות ודאי החיוב לעשות כן:
ונראה לע"ד ליישב זאת דהא זה ברור דהפירוש בסוגין הוא כמו שהעירו ע"ז באחרונים דתנאי ע"מ שאכנס לבית הכנסת הוא מתנה עם אשתו הראשונה שיש לו מכבר ותנאי שלא תמות חבירתך הוא מתנה עם החדשה דודאי הכ"ג לא הי' מחליף לר' יהודה בכל שנה אשתו ואשתו ראשונה איכא איסור תורה אף לדידן דקיי"ל כב"ה לגרשה (עיין ריש סימן קי"ט באבן העזר בב"ש) רק צריך לומר שלאשתו שהיתה לו מכבר אמר על מנת שאכנס לבית הכנסת ולא עשה כזאת רק לעת הצורך שהי' רואה דקבעי למימת ואז נשארה לו אשתו השניה שלקח עתה ולאשתו החדשה הי' נותן גט ע"מ שלא תמות חברתך וכיון שע"פ רוב לא מתה אחת מהן ביום הכפורים א"כ נשארה לו אשתו מכבר והשניה נתגרשה כיון שנתקיים התנאי שלא מתה חברתה. ומעתה נאמר הן ודאי הכ"ג לא עבר על הא דתנא ר"א בן יעקב לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרש על רעך רעה (יבמות דף ל"ז) רק היה מודיעה שנושא אותה ליום ומש"ה אשתרי לי' לעשות כן. וכן כ' הטור (אהע"ז סוף סימן ב') בשם הרמב"ם ז"ל דאם הודיעה שנושא אותה לימים ידועים מותר:
והן הקשה שם הב"י דלא ידוע למה תלאה רבינו הטור ברמב"ם ופי' בפרישה קו' דהא מבואר הוא ביבמות שם (דף ל"ז) גבי רבנן דאמרי מאן הויא ליומא ומשמע מזה דמש"ה מותר כיון שמודיע שאינה נושאה רק לזמן מועט ואח"כ יגרשנה ומיהו כ' הפרישה די"ל דאין מן הש"ס ראי' כ"כ די"ל דה"פ מאן תתרצה להנשא לו אף שלא אתעכב כאן בקביעות כ"א לעת עתה ימים אחדים ולאחר זה אחזור ואבוא כאן לימים אחדים ותהא מוכנת לו בכל עת ביאתו לכאן וכיון שאין מבואר להדיא בהש"ס דין זה לכן כ' רבינו הטור בשם הרמב"ם ז"ל עכ"ד הפרישה. והנה לכאורה יש להבין הא איכא ראי' מסוגיא דידן דנשא ישה הכ"ג ודעתו לגרשה וע"כ איירי שהודיע אותה שיגרשנה וש"מ דשרי לשא אשה על אופן זה ואכתי תקשי אמאי כ' הטור דין זה בשם הרמב"ם ז"ל ונראה כיון דיש לדחות ולומר דרק הכא משום דתלוי בזה כפרת כל ישראל וגם כל אשה היתה נתרצית להיות אשת הכה"ג ולכבוד גדול יחשב לה לכן היה מותר בכי האי גוונא שהיה מודיע שנשא אותה לגרשה ואינו מוכח מזה שיהא מותר לכל אדם לעשות כן לשא אשה לימים ולהודיעה וכיון שזה מבואר ברמב"ם כ' הטור בשם הרמב"ם ז"ל. עכ"פ נשמע מן האמור שהכא בסוגין להאשה השניה הי' הכ"ג מודיע שנושא אותה לגרשה מיד ע"מ שלא תמות חברתה וברוב השנים מתגרשת:
והנה הגאון בעל שאגת ארי' (תשובה צ"ג) האריך בסוגיא דידן והקשה דהא אם התנה לשניה ואמר לה הרי את מגורשת ע"מ שלא תמות חברתך א"כ חלה התנאי בדבר שאי אפשר לא להמגרש ולא להמגורשת לקיימו ותנאי כזה תלי בדין ברירה וכמו שמבואר ברש"י (גיטין דף כ"ה ע"ב) באומר לאשתו הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי זה כיון שתלה התנאי במי שחייו ומותו תלוין בידו וכשמת הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות תלוי בדין ברירה ואמאי מועיל הגט אי לית לן ברירה ואליבא דאיו ודאי לית ליה לר' יהודה ברירה. ותי' השאגת ארי' ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל שהוציא מדבריו דבתנאי דשב ואל תעשה כגון הכא שהתנה ע"מ שלא תמות חברתך ל"ש דין ברירה ומועיל אליבא דכ"ע אף למאן דלית לי' ברירה. והגאון מליסא בספרו נחלת יעקב דחה תירוץ זה ואמר דלא מסתבר כלל חילוק זה כיון דעכ"פ צריך לבוא לברירה ועוד מבואר בעירובין (דף לז) דאם אמר אם לא ירדו גשמים יהי' זה תרומה על זה דתלי בדין ברירה וכמש"כ התוס' שם בד"ה אלא מעתה דמה לי אם הוברר הדבר אח"כ ע"י מעשה או ע"י מחשבה או הוברר הדבר על ידי מה שלא נעשה המעשה וע"כ פשטא דמלתא דבתנאי דשוא"ת נמי תלי בדין ברירה:
וליישב קו' השאג"א נ"ל דהא ה"ה כ' בפ"ח מהל' גירושין (הל' ד') דמש"ה כ' הרמב"ם ז"ל דאם התנה על פה תנאי קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין מטעם שאין אומרים ברירה ואף בתנאי שבידו לקיימו דל"ש כלל לדיני ברירה מ"מ קודם הכתיבה כיון שצריך בירור לשמה תלוי בדין ברירה. וכן הוכיח מן הירושלמי (פרק כל הגט הל' א') דפריך על הא דאמר רבי כל התנאים פוסלין בגט א"כ כל התנאים שהתנינו בגט דלא כרבי ומשני תמן דכותב על מנת כן בדם הכא בנותן ע"מ כן ריש לקיש אומר כל התנאים פוסלין בגט דברי הכל הוא אתא עובדא קמי' דר' ירמי' ועבד כריש לקיש ומשם הוציא הרמב"ם ז"ל דינו דכל התנאים שהתנה קודם כתיבת התורף פוסלין משום דלדידן מספקא לן אם יש ברירה ועכ"פ הוי ספק גירושין אכן ע"ז הקשה המהרי"ט דא"כ מאי מהנה כשמתנה על נתינה הא אכתי אין ברירה בחלות הגט בשעת נתינה ותירץ בספר טיב גיטין על גיטין (דף כ"ה ע"ב) די"ל דס"ל לרמב"ם דאי אין ברירה עכ"פ לא גרע מסתמא לפ"ז בנתינת הגט ס"ל דא"צ שיהי' לשם גירושין ממש אלא שלא יהא בהיפוך לשם פקדון ולפ"ז בנתינה סתמא כשר וא"צ ברירה משא"כ הכתיבה צריכה שתהי' מבורר דוקא לשמה ולכן שפיר אי אין ברירה לא מהני דהוי כסתמא וסתם אשה לאו לגירושין קיימא ולפ"ז א"ש מיושב בשמעתין די"ל דאף אליבא דאיו דאית לי' דר' יהודה לית לי' כלל ברירה מ"מ איירי שהתנה הכהן גדול התנאי הזה בשעת נתינה ושפיר מועיל, [ועי"ש בט"ג א"ך ביאר הסוגיא בגיטין ע"פ דעתו הנ"ל] דל"ש כלל ברירה דלא גרע מסתמא:
אכן מה שיש להקשות עוד ע"פ הנ"ל דהא ראיתי בשו"ת שנדפסו מכבוד אא"ז הגאון האדיר כמוהר"ר משולם זצ"ל מפרעשבורג שהי' ויכוח גדול בינו ובין ה"ה כבוד הגאון רבן של ישראל כמוהר"ר סענדר מסאענוב זצ"ל לענין כהן שנתן גט לאשתו על התנאי שתמתין עליו שלש שנים וגילה דעתו בפני הרב קודם הכתיבה התנאי שרוצה להתנות ואא"ז הגאון מהר"ם זצ"ל הנ"ל כ' לדעת המהרי"ט בתשובה (סימן י') דאם הי' תנאי בפני עדים מהני התנאי לפסול הגט דתלי בדעת הבעל כיון דגילה דעתו בפני עדים שאינו מגרש רק על התנאי וא"כ שוב תלי בדין ברירה כיון שגילה דעתו קודם הכתיבה והגאון מהר"ם מסאטנוב השיב דלכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין על תנאי דבלי ספק מגלה דעתו שרצה ליתן הגט על התנאי זה וא"כ הגט פסול ועכצ"ל כיון שמבטל כל דיבור הפוסל בגט א"כ גם זה הדיבור מבטל ומש"ה מהני ועי"ש באריכות גדולה. ועפ"ז אמינא להקשות בסוגין:
דהא תינח בכל גט שכ"מ על תנאי ניהו דהאמת שרוצה לגרש רק מחמת שלא תהא זקוקה לחליצה מ"מ זאת אינו ידוע לכל העולם התנאי שהרי יכול לגרשה אף לחלוטין וגם איכות התנאי אינו גלוי לעולם אם רוצה לגרש באופן כזה או כזה כגון אם רוצה לומר בתנאו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו או אם מתנה אם ימות הרי זה גט למפרע ע"כ שפיר אף שגילה דעתו קודם הגירושין שרוצה על דעת כן מ"מ כיון שגם מבטל כל הדיבורים המזיקים הגט שפיר כתב הגאון מסאטנוב דמהני אח"כ הגט ואינו פוסל משום תנאי דקודם כתיבה דעכ"פ אינו ידוע לכל העולם התנאי ול"ה מבורר שמגרש ע"ד כן בשעת הכתיבה:
אבל בסוגין דביררנו דהאי כהן גדול משום שלא יהא עליו איסור דלא ישא אשה ודעתו לגרשה גילה דעתו לאשה החדשה שנושא אותה לגרשה מיד ואשתו הראשונה תתקיים תחתי' ברוב השנים כשלא תמות אחת מהן ביוה"כ וגם הלא כ' התוס' בקידושין (דף מ"ט) ובכמה דוכתי דיש דברים שא"צ תנאי כפול ואפילו גילוי מלתא א"צ כגון ההוא דב"ב (דף קל"ב) דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטילה וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופס וא"כ בכ"ג כשנשא אשה השניה בעיוה"כ כדאיתא ברש"י סוכה (דף כ"ד) הלא ידוע לכל העולם כמו שגילה לה דעתו שנשא אותה לגרשה כדי שלא יהא לו שני בתים וגם ידוע שע"כ יגרשה ע"מ שלא תמות חברתך ויהי' הגט חל למפרע ולא מכאן ולהבא דלמא מתה בפלגא דעבודה וקא עביד עבודה למפרע בשני בתים שהש"ס חזר על כל הצדדים ולא משכח רק תנאי זה. [משא"כ לאשה השניה אף שאמר ע"מ שאכנס לבית הכנסת מ"מ אין התנאי ידוע לכל העולם דכך יכול להתנות שאכנס לבית הכנסת או לעשות דבר אחר כדומה לזה. ואין דומה כלל לכאן שגם א"צ לגילוי דעת קודם] וגם הגילוי דעת שאמר לה י"ל דמהני דהא אליבא דר' יהודה קיימינן דהוא לא בעי בנדרים (דף י' וגיטין דף מ"ב) תנאי כפול [וכאן אין ענין לגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא כידוע לכל מבין] וכיון שידוע לכל העולם שע"כ מגרשה על תנאי זה כמו התם שידוע שלא נתן נכסיו רק משום שסבר שמת בנו א"כ אף בשעת כתיבה אף שלא פירש תנאו הוי כמו שנכתב וקשיא שפיר איך מועיל גט הא אין ברירה וא״כ מאי מהני התקנה שנושא עוד אשה הכהן גדול:
ונראה לע"ד דיש ליישב זה עפ"מ שכ' הפנ"י בגיטין (דף ע"ג) דהא דאמרינן באומר לאשה הרי ה גיטך מעכשיו וכשימות ולכי מיית הוי גיטא לר' יהודה וכיון דר' יהודה ס"ל דכל אותם הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה ע"כ ש"מ דאף בשעת הכתיבה אמרינן אליבי' דמהני התנאי דע"כ צריך לומר שאיירי שנכתב התנאי בתוך הגע דליכא למימר שהסופר כתב הגט לשם כריתות גמור ואח"כ התנה התנאי בשעת נתינה כדנהגינן אנן דא"כ תקשי לפסול האי גיטא משום מוקדם כיון דהוא עדיין כאשת איש אף בשעת המסירה עד שעה סמוך למיתה א"כ שייך חששא דבת אחותו ופירות וליכא למימר שנכתב לאחר התורף בגוף הגט ולהכי אין מזיק מטעם ברירה דהא ר' יהודה בעי בגיטין (דף ד') כתיבה וחתימה לשמה וא"כ אף בנכתב לאחר התורף יש לפסול משום שנחתם שלא לשם כריתות אע"כ שאית לי' לר' יהודה ברירה בגט ואף בעת הכתיבה ועיין שם באריכות. ונלע"ד לומר דאתיא נמי אליבא דאיו דאמר דלית ליה לר' יהודה ברירה והקשו התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) ובכמה דוכתי דקאמר רב ליתי' למתני' מקמי איו והקשו דתקשי אדתני איו מתני' דגיטין (דף ע"ג) דמה היא באותן הימים דשמעינן דאית לי' לר' יהודה ברירה. אולם יש ליישב עפ"מ שכ' התוס' בגיטין שם דבדבר העומד להתברר בודאי או יחי' או ימות אמרינן ברירה אף למאן דלית לי' בעלמא ברירה ועי"ש ברש"ל ובפנ"י שכ' דאף אליבא דר' יהודה הוי מצי הש"ס לתרץ כן והא דלא תירץ כן משום דבלא"ה סבור לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים משום קושיא דר"ש ומעתה י"ל דשפיר איו אף דלא סבירא לי' חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מ"מ סבר לי' חילוק היכא שהתנאי ודאי עומד להתברר וא"כ ה"כ בסוגין כשאומר הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ביוה"כ אף דנימא דשייך דין ברירה גם בתנאי דשוא"ת מ"מ הא עומד להתברר אם תחי' או תמות ובכה"ג אית לי' לאיו נמי אליבא דר' יהודה ברירה ואי דתקשי הא הכא הוי התנאי ידוע לכל העולם קודם הגט כאמור והוי כהתנה קודם הכתיבה הא בירר הפנ"י דע"כ לר' יהודה גם קודם הכתיבה מהני התנאי והיינו התנאי העשוי להתברר אם יחי' או ימות מהני אליבא דאיו משום ר"י נמי וא"כ א"ש דל"ק קו' השאג"א בסוגין:
ועל פי זה יונח לנו שיטת הרמב"ם ז"ל דאף שפסק (פ' ט' מהל' גירושין הל' י"ג) דאומר לאשה הרי זה גיטך מעכשיו ולכשימות דהרי היא כאשת איש עד שעה אחת שימות ל"ק דהוה מוקדם וכמו שסבר הפנ"י אליבא דר' יהודה דיכול לכתוב התנאי בתוך הגט אחר התורף כיון שאחר התורף אליבא דכ"ע חוץ מר' יהודה הוא פסול מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה. ועוד לא יקשה על הרמב"ם מה שהקשה הח"ץ הנ"ל אף אי נימא דס"ל דחיישינן שמא ימות אף לזמן מועט למה לא פסק דמתקינין לו לכהן גדול אשה אחרת דהא אליבא דרמב"ם דפסק דכל תנאי קודם כתיבה פסול הגט מטעם דאין ברירה לא היו יכולין להתנות עם האשה החדשה התנאי שלא תמות חברתך כיון דע"כ הודיע מקודם גילוי דעתא שנושא אותה לגרשה וידוע לכל העולם שזה התנאי יתנה עמה מפני שהוא כ"ג ושני בתים אסורים לו ביוה"כ הוי כהתנה קודם כתיבה. ואי תימא מה יעשה אם תמות אשתו הי' מוצא אשה אחרת וישאנה ביוה"כ דאם נימא דכפרת ביתו יעכב הכפרה היה דוחה שבות דאין מקדשין דלרמב"ם לא הי' אפשר לעשותן מערב יוה"כ ודחי שפיר השבות משא"כ לר' יהודה כיון שהי' יכול לגרש על תנאי שלא תמות חברתך והי' אפשר לעשותן מעיוה"כ ע"כ עשינו זאת התקנה שהי' נושא אשה ומגרשה על תנאי שלא תמות חברתה כדי שלא לדחות השבות וכדאיתא בריש אלו דברים בפסחים דבדבר שאפשר לעשותן מערב שבת אף שבות אינו דוחה ועיין שם בצל"ח ובתוס' (יבמות דף ו') [וכן צריך ליישב מה שראיתי מקשים דמה יעשה הכהן גדול אם יהיה לו אשה נשתטית דמשולחת וחוזרת דאינה בת גירושין דאז ע"כ כיון שאי אפשר בענין אחר יהי' רשאי לישא ביוה"כ]. וא"ש מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל אף אי נימא כמו שעלה על דעת הח"ץ דס"ל דאף שמא ימות מיד חיישינן אליבא דרמב"ם. ועפ"ז ממילא מיושב גם מה שהקשינו אליבא דר' שמעון דחייש שמא ימות לאלתר למה לא תנינן דגם אליבי' עשינו התקנה דאשה אחרת לכהן גדול די"ל דאף דמסקינן בפרק כל הגט דר"ש אית לי' ברירה מ"מ יש לומר דתנאי קודם כתיבת הגט ס"ל דפוסל הגט דהא כ' התוס' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) דאף אם נימא בעלמא ברירה מ"מ בגיטין דגילתה תורה וכתב לה לשמה לא מהני דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה ולא קאמר הפנ"י דמועיל תנאי בגט בשעת כתיבה אלא אליבא דר' יהודא אבל ר"ש לא ס"ל כוותי' בזה ולהכי ליתי' להאי תקנה דמתקינין לי' אשה אחרת לכהן גדול אליבא דר' שמעון:
כל זה בדרנו לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל ועל פי פירושו של הפנ"י שם בפ' מי שאחזו אבל לפי פשטת דברי התוס' (גיטין דף כ"ד ע"ב) הנ"ל וכן מורין דברי הירושלמי בפרק כל הגט שהבאתי לעיל משמע דבכתיבה כיון דכתיב וכתב לה לשמה אליבא דכ"ע לא אמרינן ברירה משום דצריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה ומשמע עוד דגרע אף אי תלי בדעת אחרים א"כ תקשי אליבא דר' יהודה בסוגין בין אי נימא דס"ל כמסקנת סוגיא דבפרק כל הגט דבדבר התלוי בדעת אחרים אמרינן ברירה בין אי נימא כדפרשנו אליבא דאיו דבדבר העומד להתברר ס"ל ברירה מ"מ לא שמענו דבכתיבת הגע אית לי' ברירה ותקשי הכא כיון שהודיעה שנושא אותה לימים וידוע לכל העולם שיתנה תנאי שלא ימות חברתך והוי כהתנה בפירוש קודם הכתיבה ויפסול הגט משום דאין ברירה ומה הועילו חכמים בתקנתן:
ונראה דהתוס' לשיטתייהו א"ש דס"ל בעירובין (דף ל"ז) דאף דבקדשים בעינן לשמה מ"מ כיון דבקדשים סתמא לשמה אף שלא מבורר לשם מי הוא שוחט א"ש דאמרינן ברירה עי"ש משא"כ בגיטין דסתם אשה לאו לגירושין קיימא והתוס' כ' (גיטין דף כ') דמש"ה בגט לא אמרינן סתמא לשמה משום דסתמא בעל לא ניחא לי' והתוס' הקשו בריש זבחים (דף ב') א"כ באשה הנאסרת על בעלה מחמת זנות נימא סתמא לאו לגירושין קיימא דהרי עומדת להתגרש ותי' דגם אשה זונה אינה עומדת להתגרש דהברירה ביד הבעל שלא לגרשה אע"פ שאסור לדור עמה:
ולפ"ז א"ש בסוגין דהכא הכה"ג שנשא אשה השניה ע"מ לגרשה תיכף ונשאה בעיוה"כ כמו שהבאתי מרש"י (סוכה דף כ"ד) הנ"ל וא"כ ע"כ מוכרח לגרשה ע"מ שלא תמות חברתה כי היכי דלא יהא לו שני בתים ויעכב הכפרה עי"ז עיין תוס' ישנים יומא בסוגין ואשתו הראשונה אינו רשאי לגרשה כמו שביררנו דאסור לגרש את אשתו רק מגרשה ע"מ שיכנס לבית הכנסת והוא אינו נכנס שם רק כשרואה דקבעיא למימת וכיון שהכא באשתו החדשה עוד גרע מאשה הנאסרת משום זנות שהתם הברירה ביד הבעל שלא לגרשה כמ"ש התוס' והכא מוכרח לגרשה א"כ אמרינן סתמא לגירושין קיימא ושפיר אמרינן ברירה אף בשעת כתיבה שאף אם נאמר שהוי כהתנה בשעת כתיבה משום שנשאה ע"מ לגרשה וידוע לכל העולם שאינו רשאי לקיימה ויגרש על תנאי שלא תמות חברתה מ"מ מ"ט אינו מועיל בשעת כתיבת כו הגט תנאי משום דכתיב וכתב לה לשמה הא תינח בכל אשה בעלמא אבל הכא סתמא לגירושין קיימא א"כ כמו שהדין בקדשים לפי שיטת התו' בעירובין הנ"ל דאף שאינו מבוררין הבעלים אמרינן ברירה כיון שסתמא לשמה קאי ה"נ בהאי אשה כיון דסתמא עומדת לגירושין אינו מזיק מאי דכתיב וכתב לה לשמה ואמרינן ברירה עכ"פ אי תלי בדעת אחדים כפי מסקנת סוגיא דפרק כל הגט אליבא דר' יהודה או אליבא דאיו בתנאי שעתיד להתברר בודאי אף דהוי כהתנה בשעת כתיבה וא"ש האי תקנתא דמתקינין לו אשה לכהן גדול:
ולבאר שיטת הירושלמי נראה דהא איתא התם כפי הגירסא שלפנינו דמקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו ועיין שם בפני משה ועכצ"ל דלא הי' מקדשין אותה בתנאי ע"מ שיחולו הקידושין למפרע כשתמות אשתו דא"כ חיישינן דלמא מתה אשתו בפלגא דעבודה ואיגלאי מלתא דקדושי שניה קידושין וקעביד עבודה למפרע בשני בתים והירושלמי לא מייתי תירוצא דאיירי שגירש את אשתו על תנאי שיכנס לביהכנ"ס כמו ש"ס דילן משום די"ל שקשיא לי' הנך קושיות דלעיל דלמא ישכח מליכנס כשרואה שבעיא למימת ואם יכנס דלמא תחיה עד עבור יוה"כ דגוסס יוכל לחיות עד ג' ימים והשניה לא תתגרש כיון שהתנה עמה ע"מ שתמות חברתה וקם ליה בשני בתים. וכיון דלא מצינן לאוקמי הירושלמי כשקידשה ע"מ שיחולו הקידושין למפרע כדאמרן צריך לאוקמי שקידשה אחר שתמות חבדתה שאז תתקדש לו מכאן ולהבא והירושלמי ס"ל דמקרי בית אף בקידושין לחודייהו וכמו שהביאו בשם הפר"ח ובפני משה שם. אכן באמת הקשו איך יכול לקדש האשה אחר שתמות חברתה הא הוי דבשלב"ל כמו במתניתין דקידושין (דף ס"ב) מקדש אשה אחר שתמות אחותך. ונראה לי דאין לומר דהכא ל"ה דשלב"ל מפני שיכול לקדשה מעכשיו דהא כ' התוס' (כתובות דף מ"ב ע"א) ד"ה ר"ש דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דלא חשוב דשלב"ל משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזוכה בו למפרע אם ירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל אם אינו נותן לו הכלי מיד רק מיחדו שיקנה בעת שירדו גשמים חשוב דשלב"ל וא"כ הכא דעל כרחך מקדשה כשתמות חברתה דהיינו בעת שתמות חברתה יחולו הקידושין כדפרשנו הוי דשלב"ל אף דיכול עכשיו לקדשה. וצ"ל דלא דמי לאומר פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו דהדין דדבריו קיימים כדאיתא בקידושין (דף ס"ב) דהתם בידו לתלשם א"כ בידו לקיים אותו התנאי אבל כשאומר שיחול המעשה לכשירדו גשמים הא אין בידו שירדו גשמים וכן הכא כשאומר לכשתמות חברתה תהא מקודשת הא אין בידו שתמות ואין בידו שיתקיים אותו התנאי שהתנה אשר אז יחולו הקידושין מכאן ולהבא ואמאי מהני לפ"ד התוס' הנ"ל בכתובות. ונלענ"ד דהירושלמי לשיטתו דמבואר בפרק האומר בקידושין הל' ג') הכל מודים בין ר"מ בין חכמים דפליגי בתנאי כפול דאם אמר הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלמא דס"ל דבכה"ג ל"ה דשלב"ל מדקאמר הכל מודים וכו' ומש"ה יכול להתנות תנאי כזה בקידושין וא"ש שיטת הירושלמי:
וכפי שנראה גירסת התוס' בסוגין דבירושלמי משמע דאשה אחרת מתקינין לו דהיינו מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביוה"כ שיקדש זאת ביוה"כ שמעתי קושיא בשם חכם אחד אהא דאמרינן בקידושין (דף נ"ב ע"ב) המקדש בחלקו בין קדשי קדשים וכו' כעס ר' יהודה וכו' וכי אשה בעזרה מנין ומשני ע"י שליח אי נמי דחקה ונכנסה ועתוס' שם שפירשו שאין איסור לאשה ליכנס לעזרה [במקום שהקדשי קדשים נפסלים ביוצא] רק אין רגילות שתכנס לשם כדי להתקדש שהרי בזיון הוא לה ולא איירי תנא מזה. וכן שם בירושלמי (קידושין פ"ב הל' ז') איתא האי קושיא והאי תירוצא עי"ש בקרבן עדה ותקשי הא לר' יהודה לפי הירושלמי אם תמות אשת כהן גדול ביוה"כ יקדש אז האשה וא"כ מאי פריך וכי אשה בעזרה מנין הלא אז דרכה לבוא בעזרה שיקדשה הכה"ג וזה טוב יותר שתכנס השניה לעזרה אם מתה הראשונה בפלגא דעבודה כ"ה דלא יצטרך הכה"ג לצאת חוצה וישתהה בין העבודה וכן כ' המראה הפנים דמש"ה לא הי' מכניסה לחופה דלא הי' רוצה להשהות באמצע העבודה וגם מאי פריך דחקה ונכנסה הלא אף בלי דחקה ונכנסה בכהאי גונא מתקדשת בעזרה ואז קמ"ל דלא קידש בחלקו וקשיא לכאורה דר"י אדר"י. והנה אף שיש לדחות דמ"מ מפני הגנאי והבזיון הי' הכה"ג יוצא חוצה כדי שלא תצטרך האשה ליכנס לעזרה וגם י"ל שהירושלמי לשיטתו נראה דס"ל כפרש"י קידושין שם דאיכא איסור שתכנס אשה לעזרה עיין ירושלמי מעשר שני (פ"ה הל' ג') והא כתיב ואתם וביתכם ואשה נכנסת לעזרה בתמיה ומשמע אפילו שלא לקידושין איכא איסור וכבר עמד שם הגאון מהרי"ש ז"ל בסתירה זו לדברי התוס' וא"כ על הירושלמי לא קשיא. אכן אמרתי דבלא"ה לא קשיא דהרי קיי"ל ביבמות (דף נ"ט ע"א) דכהן גדול לא ישא בוגרת א"כ נושא רק נערה בתולה וכדי שלא יהא גנאי שתכנס היא עצמה לעזרה מתקינין לו אותה אשה שיש לה אב וא"כ אביה זוכה לקידושין ולא היא ואף לר"ל דס"ל (קידושין דף מ"ג ע"ב) דלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת מ"מ ר' יהודה גופי' ס"ל שאין שתי ידים זוכות כאחת ורק אביה מקבל עבורה הקידושין ושפיר קאמר ר' יוסי לר"י רק מדחקה ונכנסה:
נהנה בני הצעיר יניק וחכים טובא כמר צבי הירש שי' תירץ קושיא זו דביוה"כ לא משכחת לה מקדש בחלקו בקדשי קדשים דביוה"כ קדשי קדשים שנשארו מאתמול ה"ל נותר דהוא איסור הנאה (עיין רש"י שם ועתוס' קידושין דף נ"ו ע"ב ועיין מ"ש לעיל סימן כ"א באריכות) וביוה"כ גופי' ליכא קדשי קדשים אשר יהי' חלק לכהנים רק השעיר החוץ הנאכל לערב והוא נקרב אחר פר ושעיר ועיקר קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו כתיב בפר וא"כ י"ל דלאחר שעשה מעשה הזריקה של הפר תו לא צריכא להאי תקנתא דאם תמות אז אשתו דישא תיכף אשה אחרת ואם מתה באמצע עבודה של הפר אז אין לו חלק קדשי קדשים במה לקדשה ואחר עבודת הפר תו לא צריך לסליחה דבעדו ובעד ביתו ושפיר קפריך הש"ס וכי אשה בעזרה מנין:
ובזה ביאר בני שיחי' הנ"ל דברי הירושלמי הנ"ל דלכאורה קשה אי נימא דמקדש השניה ביוה"כ הא כתב בשאגת ארי' (סימן צ"ג) טעמא דמש"ה לא קאמר ש"ס דילן תקנתא דיקדש אשה מאתמול שיחולו הקידושין אם תמות הראשונה דחשו חכמים על תקנת אשתו השניה של כה"ג שלא תהא נעדרת מקצת כפרה כיון דס"ל לר' יהודה בשבועות (דף י"ג) דכהנים וכהן משיח מתכפרים בדם הפר על טומאת מקדש וקדשיו וישראל בדם השעיר שבפנים ואשת כה"ג היא בכלל ביתו והיא נמי מתכפרת בדם הפר על עון זה ואם יקדש השניה ע"מ שלא יחולו הקידושין עד לאחר מיתת הראשונה איכא למיחש דלמא תמות בפלגא דעבודה אחר מתן דם הפר וקודם מתן דם השעיר א"כ במאי תתכפר אשה שניה זו על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר לא תתכפר דהא בשעת הזאת דמו לא היתה אשת כה"ג [ואף אם היתה כהנת אינה מתכפרת עם הכהנים בדם הפר] ובדם השעיר נמי אינה מתכפרת שהרי ניתקה כפרתה מזה השעיר שכבר היא אשת כהן גדול ומתכפרת רק בפר וכבר הוזאו הזאות הפר עכ"ד השאג"א עיין שם באריכות. והנה הגאון מליסא ז"ל בספרו נחלת יעקב תמה על השאג"א דא"כ יקשה על הכה"ג השני שמתקינין ליוה"כ דנתמנה אחר הקרבת פר של הראשון לר' יודא דס"ל דכהנים מתכפרין בשעיר במה יתכפר כיון שנעשה כה"ג אחר הפר וקודם שעיר המשתלח עש"ס יומא וכו' עכ"ל עי"ש. ובאמת אין כאן תימה דאף דביומא (דף ס"א ע"א) לא מפורש דכהן גדול מתכפר נמי בשעיר המשתלח מ"מ במתני' ריש שבועות (דף ב') איתא דכהן המשיח מתכפר בשעיר המשתלח לר' יודא ועיין ר"י בן מיגש ז"ל שבועות (דף י"ד) שביאר דאם הכה"ג מתכפר בשאר עבירות בודוי שעיר המשתלח תקשי דא"כ איך יתקיים יבוא זכאי ויכפר על החייב ותי' כיון דנתכפר הכה"ג בוידוי ראשון במקצת על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על כל ישראל ראוי הוא לכפר על הכהנים ועל ישראל דמקצת זכאי מכפר על החייב קרינא בי' ולא בעינא עד דליהוי זכאי בכולהו מילי עי"ש. ולפ"ז אם מת הכה"ג קודם וידוי שעיר המשתלח כבר הכהן שני הוא מקצת זכאי שנתכפר לו ענין טומאת מקדש וקדשיו בפרו שהביא הראשון בוידוי שני ובדם כמו שאר הכהנים משא"כ אשה השניה אינה מתכפרת כלל עם הכהנים כל זמן שאינה אשתו של הכה"ג לשיטת השאג"א ול"ק קושיתו על השאג"א. אכן צריך להבין שיטת הירושלמי לפ"ז דמשני דהי' מקדש אשה השניה אם תמות הראשונה ותקשי הא אבדה הב' מקצת כפרה של טומאת מקדש וקדשיו. ויש ליישב דהא ס"ל לר' יהודה (יומא דף נ' ע"א ודף ס"ה ע"ב) דגם בפר של כה"ג יש דין חטאת שמתו בעליה וכ' התוס' שם בד"ה גזירה דה"ה אם מת אחד מן הכהנים יש על הפר דין חטאת שמתו בעליה אף דרק מקופיא מכפרי עי"ש. ולפ"ז אם תמות אשתו בפלגא דעבודה קודם מתן דם השעיר כיון דכל המ"ג הזאות של הפר והשעיר הם מתיר אחד כדאיתא במנחות (דף ט"ז ע"א) א"כ כיון שאשתו מתה והיא היתה מתכפרת כמו הכהנים עם הפר ועתוס' יומא (דף נ' ע"ב) ד"ה או דלמא דגם אשתו היא בכלל הכהנים ושם פריך הש"ס על אחר שחיטת הפר קודם הזאה תיפוק לי' דחטאת שמתו בעליה הוא אלמא אית דין זה קודם הזאת הפר ואם תמות אשתו קודם מתן דם השעיר כמו שהק' השאג"א כיון שיהי' על הפר דין חטאת שמתו בעליה וקודם ששלמו מ"ג הזאות עוד לא נשלם כפרת הפר ויצטרך להביא פר אחר ויעשה וידוים מחדש ותתכפר אשתו השניה עם כל הכהנים ואי דתקשי א"כ אי תמות אחר כל הזאות המ"ג של הפר והשעיר ויש לכאורה לומר דאז תחסר לאשה השניה מקצת כפרה כפי שביאר שם הר"י בן מיגש ז"ל דדם הפר מכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על כל ישראל והיא עד עתה היתה בכלל כל ישראל ולא נתכפרה בשל כהנים ועתה היא אשת כה"ג ובמה תתכפר על מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל עי"ש בהר"י בן מיגש י"ל דהא הוכחנו דאחר זריקת הפר והשעיר תו לא בעינן שיהי' להכה"ג אשה דוכפר בעדו ובעד ביתו בפר כתיב. וא"ש טעם הירושלמי. אכן גם גוף דרכו של הגאון מליסא ז"ל שם קשה שהוא ז"ל כתב דאם נעשה כה"ג אחר הפר וקודם שעיר המשתלח שפיר יכול להתכפר בקרבן של הדיוט כמו דאמרינן בהוריות (דף י') חטאו עד שלא נתמנו ונתמנו מכפרין בקרבן הדיוט דאזלינן בתר החטא וזה קשה לע"ד דמה נעשה אם אירע דבר בכה"ג לפני וידוי הפר והשני כשיבוא אי אזלינן בתר החטא לא יתכפר ככה"ג ודאי קשיא לפי סברת הגאון מליסא ז"ל הא בעינן שיבוא זכאי ויכפר על החייב אלא ודאי דמשעה שנתמנה לכה"ג ביוה"כ דינו ככה"ג ושם בהוריות ילפינן מקרא לענין חטאת דתלוי בחטא והכא נמי גזירת הכתוב כל העבודות והכפרות ביוה"כ שהכה"ג יכפר עליו מקודם ואח"כ על כל ישראל דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והכא לא אזלינן בתר שעת החטא רק בתר שעת הכפרה ולפ"מ שפירשתי אתי שפיר עכ"ד בני שי' הנ"ל: