חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן לה
חולין דף פ״ט ע"ב ודף צ' ע"א וע"ב עי"ש היטב.
הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' מ"א הל' ו') פסק דהאוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר והביא שם הכ"מ בשם תשו' הרשב"א להקשות דהא מוכח מסוגין דקאמר הש"ס גיד הנשה נוהג במוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' וכ"ת יש בגידין בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה אלא קסבר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא אלמא דאי אין בגידין בנו"ט לא חל על גיד מוקדשין וקשיא רבינו דידי' אדידי' שפסק אין בגידין בנו"ט ופסק במוקדשין איסור גיד. והנה על גוף דינו של הרמב"ם ז״ל שפסק דאוכל גיד הנשה של נבילה וכו' חייב שתים כבר ביארו רוב המפורשים דעתו ז"ל דהוא מטעם אחשבה דהואיל דאחשבתה תורה שיתחייב עליו משום גה"נ יאסר נמי, משום איסור השני. אכן מדברי הש"ס כאן קשיא דהא מבואר אי אין בגידין בנותן טעם במוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. וליישב שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל נראה ואקדים עוד קושית התוס' בסוגין (דף צ') ד"ה הכא במבכרת עסקינן וא"ת והא איסור גיד לר"י קדים דס"ל תלש חלב מבן ט' חלבו כחלב בהמה [ה"ה בגיד] והדר אתי מוקדשין דחמיר וחייל וא"כ מוקדשין נוהג בגיד מיבעי לי':
וליישב כל זה נראה דהא לקמן (חולין דף ק"כ ע"א) ד"ה חמץ הקשו התוספת על הא דקאמר הש"ס חמץ לא אתי מחלב שכן לא היתה לו שעת הכושר הא חלב נמי היתה לו שעת הכושר כשהי' במעי אמו דאפילו לר' יוחנן דאמר תלש חלב מבן ט' חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו בבן ח' מודה. ויש ליישב עפ"ד התוס' כאן ד"ה בולדות קדשים דמש"ה איסור חלב אין בבן ח' דכתיב שור או כשב או עז כי יולד ובן ח' לא מקרי שור וע"כ אז ג"כ אין חלבו אסור. ולפ"ז א"ש דהא כל זמן שנקרא חלב שור משהוא בן ט' אז חלבו אסור ולא היתה לו שעת הכושר וטרם שהיה בן תשעה לא מקרי שור כלל. (ועיין מל"מ פ"א דהל' חמץ הל' ז') הביא שיטת המהרלנ"ח שתירץ שיטת הרמב"ם שם דאצעריך קרא לאסור חצי שיעור בחמץ דלא נוכל למילף מחלב דחלב אסור לעולם ולא היתה לו שעת הכושר משא"כ חמץ קודם הפסח הי' מותר והרמב"ם פסק (פרק ז' מהל' מ"א הלכה ג') כר' יוחנן לענין חלב דחדשים גרמו]:
והנה הקשיתי לכאורה על הא דאמרינן בשמעתין דג"ה אסור לגבוה מטעם ממשקה לישראל מן המותר לישראל הלא הא דילפינן ממשקה לישראל היכא דליכא רק חד קרא אז אינו אסור רק היכא דלא היתה לו שעת הכושר עי' חולין (דף ק"מ ע"א) תוס' ד"ה למעוטי (ועיין תמורה דף כ"ט ומנחות דף ו' ע"א) וא"כ קשיא כיון דאמרינן דגיד הנשה ניתר במעי אמו מטעם כל בבהמה תאכלו (עיין חולין דף ק' ע"ב) והיתה לו שעת הכושר דלא דמי לחלב דהא מקרי גיד משעה שנתקשה ואיך יאסר לגבוה מטעם ממשקה לישראל. והנה אף אם נימא דנוהג במעי אמו קודם שנשחטה ורק השחיטה מתרת מ"מ לא דמי לערלה וכלאי הכרם שממעטינן ממשקה לישראל דשם לא היו יכולים לבוא לידי היתר משא"כ הכא דאית היתר ע"י שחיטה. ועי' רשב"א שפי' דמטעם זה ל"א דהוי איסור חל בב"א כיון שיכול לשחוט ולהתיר. ועיין נמי בספר תורת חיים שפי' דלפי הה"א בסוגין אי אמרינן דמותר הגיד אם מצא את העיבור חי לאחר שחיטה. ה"ה שהיה מותר משום גיד בתוך העיבור ועי' לב אריה וראש יוסף שכ' די"ל דהש"ס ס"ל דאי אפשר להתיר כלל משום כל בבהמה תאכלו אי הגיד אסור במעי אמו דלא עדיף מאמו מה אמו אין הגיד ניתר בשחיטה ה"נ העובר עי"ש. וא"כ ודאי היה לו שעת הכושר לכל גיד של בהמה ואמאי יאסר למזבח משום ממשקה לישראל. ויש ליישב זה:
ואקדים להבין דברי הרשב"א ז"ל בחדושיו שכתב לשיטת הרי"ף דאי שחיט בהמה ומצא בה עובר נאסר הגיד משעה שנוצר עי"ש דאין ניתר בשחיטת אם. וקשיא דהא בש"ס (דף ק' ע"ב) מבואר דניתר מטעם כל בבהמה תאכלו. וצריך לחלק עפ"י סברת הפלתי (סימן ס"ה) דהא דגיד ניתר מטעם כל בבהמה תאכלו זהו רק אי אמרינן יש בגידין בנו"ט אז היא בכלל כל בבהמה תאכלו כמו דאמרינן (פסחים דף כ"ב) לענין איסור הנאה כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה אי יש בגידין בנותן טעם משא"כ אי אין בגידין בנו"ט אינו בכלל בהמה להיתר הנאה וכן לענין כל בבהמה תאכלו אינו בכלל. ולהכי א״ש שיטת הרי"ף כפי שהסביר רבינו הרשב"א ז"ל בפירוש דבריו דמשום דפסק אין בגידין בנותן טעם פסק דאין הגיד ניתר בכלל כל בבהמה תאכלו ואסור משעה שנוצר והש"ס דדף ק' אזיל אי יש בגידין בנותן טעם. שוב ימים רבים אחר כותבי זאת מצאתי שכן ביאר הרב פנ"י בפסחים שם בד"ה הרי דדעת הרי"ף הוא כמו שכתבתי והא דמרבינן מכל בהמה תאכלו זהו רק לשיטת ר"מ ור' יהודה דס"ל יש בגידין בנותן טעם:
וראיתי בב"י ביו"ד (סימן ס"ד) שחולק על דברי רשב"א אלו וס"ל דאף הרי"ף מתיר הגיד בשליל הנמצא במעי אמו לאחר שחיטה עש"ה. אכן לענ"ד דדברים שאמרנו קיימים לשיטת רבינו הרמב"ם ז״ל (פ"ז מהל' מ"א הל' ג') שפסק דהשוחט בהמה ומצא בה שליל חלבו מותר אם הוא בן ח' ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חייב על חלבו כרת ובריש (פ"ח מהל' מ"א) פסק גיד הנשה נוהג בבהמה וכו' ונוהג בשליל. ונ"ל דרצה לומר דנוהג בכל שליל משעה שנמצאו בו שנתקשו הגידין ואף בבן ח' שנאסר משעה שנוצר ואף דמסתפינא לומר כן רבינו בעל המשביר בש"ע (יו"ד סימן ס"ה סעיף ז') הביא דעה שניה שיטת הרמב"ם והעיטור דגיד נוהג בשליל אם שלמו חדשיו ומצאו חי. ולעד"נ לולא דבריו [ומשמע כוחי נמי מה"ה] דהרמב"ם משעה שנוצר אוסר דהא טעם הרמב"ם הוא משום שפוסק כסתם מתניתין דאיתא דנוהג בשליל וכן ביאר בה"ה וממתניתי' וכן משקליא ושריא דשמעתין שמעינן דנוהג בשליל משעה שנוצר דהא קבעי למוקי מתניתין בולדות קדשים דבמעי אמם הם קדושים דאיסור גיד ומוקדשים בהדי הדדי קאתי ופריך מדקתני סיפא ונוהג בשליל וע"כ מזה נשמע דס"ל דאף משעה שנוצר אסור הגיד דאלת"ה אכתי לאו בהדי הדדי קאתי דנאסר רק כששלמו חדשיו ועי' רשב"א שם. וכן מורה לשון הרמב"ם שהבאתי שבדין החלב של שליל חילק בין בן ח' ובין בן תשעה ובגיד סתם שנוהג בשליל נשמע דס"ל להרמב"ם דגה"נ אם נמצא בשליל נאסר משעה שנוצר ומטעמא דאמינא כיון שס"ל אין בגידין בנותן טעם אינו ניתר משום כל בבהמה תאכלו. ויהי' נפקותא לפ"ז לדינא להחמיר בכל שליל הנמצא ואפי' בלא נמצא חי ואפי' בלא כלו לו חדשיו:
והשתא דאתינן לזה יש להוציא דאי אמרינן יש בגידין בנו"ט וניתר מכלל כל בבהמה תאכלו והיתה לגיד שעת הכושר במעי אמו דהי' ניתר אז בשחיטת אמו ל"ש בי' ממשקה ישראל ואין לאוסרו למזבח משא"כ אי אין בגידין בנותן טעם ואינו ניתר במעי אמו מטעם כל בבהמה תאכלו ולא היתה לו שעת הכושר נאסר לגבוה מטעם ממשקה לישראל. ואף דגיד קודם שנתקשה אינו אסור מ"מ אז לא היה עליו שם גיד וצ"ח שעת הכושר וכמו שביארנו לענין חלב דכיון דבחלב בן ח' לא מקרי חלב דל"ה שור ל"ח דה"ל שעת הכושר דכל זמן ששם חלב הוא אסור. וכעין שחילקו התוס' (מנחות דף ו') לענין ממשקה לישראל דאף דחרצן היה לו שעת הכושר מ"מ הענבים שנולדו לא היה להם שעת הכושר ומהם בא היין לנסכים] ה"נ כל זמן ששם גיד עליו הוא אסור ואיסור גיד לגבוה תליא בפלוגתא דיש בגידין בנו"ט והש"ס לקמן בסוגין דאסרהו לגבוה אזיל למ"ד אין בגידין בנו"ט. ולהכי י"ל דהרמב"ם דפסק בגה"נ דחולצו הוא מטעם שאמרתי דס"ל דגה"נ אסור משעה שנוצר אף אם נמצא בשליל דלא ניתר מכל בבהמה תאכלו כלל ונאסר ממשקה לישראל:
והנה הקשו האחרונים בחולין (דף ק"א) דקאמר הש"ס מאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חע"א לית לי' ולהכי לא חל נבילה אגיד אף דהוא איסור כולל משעה שנתנבלה והקשו על זה התם בתוספת הא הוי איסור מוסיף מיגו דאיתוסף בה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט והקשו על זאת הקושיא הא אמרינן בחולין (דף ל"ז) דכל נבילה אי אפשר דלא הויא מסוכנת פורתא קודם מיתתה והא הדין דאף חולה פסול לקרבן כמבואר בר"ה (דף ה') וברמב"ם וא"כ אף קודם שהיתה נבילה היתה אסורה לגבוה מטעם מסוכנת דהויא חולה ואין כאן מוסיף משום מסוכנת ומאי מקשי התוס'. ואמרתי ליישב קושיא זו דנ"מ כשנתנבלה לענין אם עלה ירד דהא במל"מ נסתפק אי בחולה דינו דאם עלה לא ירד וע"כ אם נאמר דבחולה אם עלה לא ירד שפיר הקשו התוס' דנ"מ כשנתנבלה אם עלה ירד בזה הויא איסור מוסיף כשנתנבלה שכשהותרה מסוכנת לא הי' הפסול לענין אם עלה ירד. וגם אולי י"ל משום חולה ל"ה לקי אם הקריב קרבן כזה ומשום נבילה לקי משום פסול לקרבן וא"ש דל"ק מהאי דא"א דנבילה לא הויא מקודם מסוכנת פורתא. ועפ"ז ממילא נשמע מדתירצו התוס' על קושיתם הנ"ל דאתיא כמ"ד גיד הנשה נאסר למזבח דגיד הנשה באיסורן הוא אף עלה דירד דאי לא תימא הכי שוב הויא נבילה איסור מוסיף לענין אם עלה ירד וכן מבואר לישנא דהש"ס בסוגין גבי ג"ה דקאמר דחולצו לתפוח עי"ש דקמייתי ברייתא דגיד הנשה של עולה מעלהו למזבח משום הקריבהו נא לפחתך ואח"כ חולצו דאף אם עלה ירד וכן כל הני דמתסרו משום ממשקה לישראל דינם דאם לה ירד דהא לא הויא פסולו בקודש:
ובהצעה הלזו נפן ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהא על הא דאמרינן וכ"ת יש בגידין בנו"ט ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' לי' הקשו בתוס' דלמא לא ס"ל להש"ס כולל ולא חל מוקדשין אגיד ולא תקשי קושית הש"ס והן אמרינן בכריתות (דף כ"ג ע"א) דמקשה גבי חתיכת חלב וחתיכת אשם וניתי נמי אשם ומשני דלית בי' שוה פרוטה ופריך מיש אוכל אכילה אחת דקתני בי' נותר וקתני בי' מביא ד' חטאות ואשם אחד ומשני האי בגסה האי בדקה ופרש"י אע"ג דאיסור הנאה הוא דינו כשאר כל הקדשים שמועלין בהן כן מועלין בנותר דהא אם עלו לא ירדו וחזי לגבוה ומש"ה חשוב דלמעול ומשמע מדברי רש"י הא היכא דדינו אם עלו ירדו אז אין בו מעילה כיון דבאמת איסור הנאה הוא ולגבוה לא חזי. ועפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם דאליבי' י"ל לפ"מ שביארנו דאי ילפינן ממשקה לישראל גיד הנשה דאסור לגבוה אז אם עלה ירד. ודעת המל"מ (פ"ה מהל' יסודי התורה) בפי' דברי פי' המשניות להרמב"ם ז"ל בנקודה הנפלאה פרק אמרו לו בכריתות דמש"ה רק בקדשים אסה"נ הוא איסור מוסיף משום דאית מלקות אי הזיד במעילה אבל בשאר איסורין דאין לוקין על הנאה ל"ה איסור הנאה איסור מוסיף והרמב"ם פסק דמועל בהקדש בזדון לוקה:
ואם נאמר בגיד הנשה אין בגידין בנותן טעם א"כ לא מיבעי לשיטת חכמי לוניל ז"ל דגה"נ אסור בהנאה ודאי אין מועלין בגיד כיון דלית בי' שוה פרוטה אלא אפי' לשיטת הרמב"ם והרא"ש שפסקו דגיד הנשה מותר בהנאה מ"מ כיון שהדין דאם עלה ירד ולא חזי לגבוה ע"כ אין בו מעילה דלא מקרי קדשי ה' וכיון שאסור בהנאה ע"י ההקדש [וגם הלא אין דינו כהקדש קדושת דמים דיוצא לחולין ע"י מעילה וכיון דמעיל בי' נפיק לחולין] ודמי להא דכ' רש"י שם בכריתות דאי הוה נותר אם עלה ירד לא הוה בו מעילה. ובזה עולה יפה הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דס"ל אין בגידין בנותן טעם וס"ל דגיד מותר בהנאה משא"כ לפ"מ שראיתי אחר כותבי זאת באחרונים ביישוב דברי הרמב"ם שדרכו בכעין זה קצת אבל אינו עולה יפה הרמב"ם לשיטתו דס"ל דגיד הנשה מותר בהנאה. ועוד אמרתי בדרך פשוט טפי דאי אמרינן בגה"נ חולצו לתפוח ודאי אין מועלין בו והוא מדברי הש"ס (זבחים דף פ"ו) דעצמות של עולה אם פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן וע"כ הטעם משום דעצמות גופייהו רק אם הם מחוברין יעלו ולא כשפירשו ולכן כשפירשו לפני זריקה לא הי' עליהם דין הקרבן לכן אין מועלין בהן ולפ"ז י"ל דגיד הנשה כיון דע"כ הדין דחולצו ואינו ראוי לעולם למזבח ודאי אין מועלין בו לכ"ע ואף למאן דפליג התם בעצמות וכיון שאין מועלין בו ה"ה דאין לוקין על הנאה משום הזיד מעילה וע"כ ל"ה איסור מוסיף:
והכי פירושא בדברי הש"ס בסוגין דשפיר יש לומר דסוגין לא ס"ל כולל ולהכי לא קשה קושית התוס' על המקשן דאי הוה ס"ל כולל א"כ אף אי אין בגידין בנותן טעם הוה חל מוקדשין אגיד רק איסור מוסיף ס"ל ומכש"כ קדשים דחמירי דאית בהו כרת אם אכלם בטומאה שפיר חייל אף לר"ש דלית לי' אחע"א וכמו שכ' התוס' (קדושין דף ע"ז) והכי מקשה הש"ס לא מיבעי אי ס"ל כולל ודאי קשיא מוקדשין נוהג בגיד מיבעי לי' אכן אף אם לית לי' כולל עכ"פ איסור מוסיף אית בי' דחל לכ"ע והיינו דקאמר וכ"ת דיש בגידין בנותן טעם וא"כ יהא ניתר מטעם כל בבהמה תאכלו והיתה לו שעת הכושר ואינו נאסר מטעם ממשקה לישראל ואית בי' מעילה למלקות דכיון דחזי לגבוה אית בו ש"פ והויא הנאה מוסיף ואיסור קדשים דחמור ודאי חייל א"כ הא קשיא מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא לי' אבל אי אין בגידין בנותן טעם ואז לא ניתר מכל בבהמה תאכלו כמו שביארנו לשיטת הרי"ף ע"פ דברי הרשב"א ולדעת הרמב"ם ונאסר הגיד אף במעי אמו ולא היתה עליו שעת הכושר כ"ז שנקרא עליו שם גיד וכמו שתירצנו שיטת התוס' לענין חלב ואסור משום ממשקה לישראל דאם עלה ירד וא"כ אין בו מעילה למלקות שאין מקדשי ה'. וזהו דקאמר הש"ס אלא קסבר דאין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דכיון דאין בו מעילה למלקות אין איסור מוסיף בו וכולל לית לי' לסוגיא דידן. אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כולל שפיר חל מוקדשין על איסור ג"ה דאף אין בו מעילה למלקות מ"מ איסור אכילה דהקדש חל עליו למלקות שאפי' כהן אינו רשאי לאכול עולה וזה כולל כל הבהמה וחייל נמי על הגיד וא"ש פסק הרמב"ם ול"ק עליו קושית הכ"מ בשם הרשב"א ז"ל. והש"ס בשקליא וטריא דמשני בולדות קדשים עסקינן וקסבר במעי אמן הן קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי ס"ל אף דיש בגידין בנותן טעם הגיד אינו מותר מטעם כל בבהמה תאכלו דלא עדיף מאמו כיון דשם גיד עליו. משא"כ חלב הטעם כמו שביארנו דלא נקרא שור ולא נקרא חלב עד ששלמו לו חדשיו וא"כ כששלמו לו חדשיו נוהג בו חלב וכמו שמבואר בסוגין (דף צ"ב). וכ"ז לפי הה"א וכמו שכ' בתורת חיים אבל למסקנא דסוגיא דלקמן במכילתין (דף ק') לפי הנ"ל מאן דס"ל יש בגידין בנותן טעם יותר מטעם כל בבהמה תאכלו. אכן לדידן דפסקינן אין בגידין בנותן טעם לא שייך להתירו אף בבן ח' ונאסר משעה שנוצר להרמב"ם ז"ל:
וע"פ דברינו אלה לא קשיא נמי קושית התוס' בסוגין ד"ה הכא במבכרת שהקשו דהא לר' יוחנן איסור גיד קדים במעי אמו ואיסור הקדש בא כשיוצא לאויר העולם וא"כ מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' וכן תקשי קושיא זו אי מוקמינן בולדות קדשים ובהויתן הן קדושים וגיד קודם ומוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי'. אולם א"ש דהא אוקמינן דסוגין לית לה כולל ורק מוסיף משום מעילה היכא דאית בי' מלקות וא"כ בתחלה דאוקמיה בקדשים ומיישב קו' הש"ס פשיטא כיון דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' איירי בעולה דאית בי' מעילה עד דמקשי א"כ מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' לי' אבל בולדות קדשים דאיירי בשלמים וכן במבכרת בבכור דהן קדשים קלים דלית בהו מעילה (עיין ר"ה דף כ"ח ועיין רמב"ם פ"ב מהל' מעילה ה"א) שפ' קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם נזרק הדם מועלים באימורין וכיון דאין מלקות למעילה אף דאיסור יש כמו שמבואר בש"ס ר"ה הנ"ל מ"מ ל"ה איסור מוסיף ולא חל על גיד ואיסור גיד איכא אבל איסור מוקדשין ליכא ואף שנאיד הש"ס מכפי שהתחיל באוקמתא דרצה לאוקמי למתניתין למ"ד אין בגידין בנותן טעם ומוקי לה דתנא דמתניתין ס"ל יש בגידין בנו"ט מ"מ לא חל מוקדשין על הגיד כיון דלית בהו מעילה אין כאן איסור מוסיף דלחול ודוק היטב:
ובחדוש דברים הלזה אמרתי לבוא אל עומק העיון ולתרץ דברי הר"א אב"ד התמוהים מאד מסוגיא זו והוא דהנה ביבמות (דף ל"ג) קאמר הש"ס אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה והביא הרשב"א ז"ל שיטת הר"א אב"ד ז"ל שפי' דכשהביא בו שערות נתחייב בזרות ובנבילה דשתיהן חלו עליה משעה שנעשה גדול ואע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין מ"מ הא איכא נבילות טובא דמתסר בו אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי ב' שערות איחייב לי' משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה דטומאה ולא חל עליו איסור טומאה עד דאיטמא לי'. והקשה עליו הרשב"א ז"ל שם בחדושיו מסוגין דאמרינן הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים במעי אמם הם קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי אתי ואם איתא כשיטת הר"א אב"ד ז"ל למה לי' למימר דממעי אמם הם קדושים ולמה לי' למימר דנוהג בשליל ה"נ משהביא שתי שערות חל עליו איסור גיד ואיסור מוקדשים דגיד ומוקדשים איכא טובא ומאי קמקשה נמי בסוגין ומי מצית אמרת בהדי הדדי קאתי והא תנן על אלו טומאות הנזיר מגלח אלמא איסור מוקדשין קודם והא משהביא שתי שערות חל עליו איסור גיד:
איברא לפי הנ"ל יש מקום ליישב שיטת הר"א אב"ד ז"ל ופירושו בהסוגיא וכמו שאבאר דהא הקשיתי על הא דאמרינן אימר דשמעת לי' לר"י בטמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' ופרש"י שעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר דהא אמרינן בש"ס (זבחים דף ל״ה) במתניתין דעל הגידין אינו חייב משום נותר פגול וטמא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ מאי חומרא היא זו דיכול לבוא לידי כרת הא בגידין לא יבוא לעולם לידי כרת. וזהו דוחק לומר כיון דעל הבהמה יכול לבוא לידי כרת ע"כ מקרי קדשים חמירי גם לענין הגיד דהא עכ"פ על מה שצריך האיסור לחול דהיינו על הגיד לית בו חומרא זו דכרת ומאי תועלת חומרת הבהמה להגיד. אכן בביצה (דף ז' ע"א) תניא דהאוכל מן גידין דנבילות עוף טהור אין טמא בבית הבליעה ופי' רש"י ז"ל דקסבר אין בגידין בנותן טעם דכיון דאין בגידין בנו"ט לית בי' משום נבילה ובחולין (דף קי"ז ע"ב) תנן דגידין מצטרפין לטמא טומאת אוכלין ואין מצטרפין לטומאת נבילות ופרש"י דכיון דלאו בשר נינהו גידין לאו בכלל נבילות הן ועכצ"ל דהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ז ובביצה דף י"ב) דהאוכל גיד הנשה בחלב חייב נמי משום בב"ח אלמא דגידין בכלל בשר ע"כ החילוק דלמ"ד יש בגידין בנו"ט גידין בכלל בשר ולמ"ד אין בגידין בנו"ט גידין לאו בכלל בשר וכן פרש"י במכות (דף כ"ב) וכמו שאמרנו נמי לשיטת הרי"ף דאי אין בגידין בנו"ט אינו בכלל כל בבהמה תאכלו וכיון שכן נימא דסתמא מתניתין דזבחים אזלא למ"ד אין בגידין בנו"ט ואין הגידין בכלל אשר יאכל מבשר זבח השלמים ואינם בכלל בשר ואינו חייב משום טמא אבל בסוגין אזלא למ"ד יש בגידין בנו"ט והויא בכלל בשר לכן אית בהו כרת בפיגול נותר וטמא ושפיר קאמר הש"ס דקדשים איסור כרת אית בי' וחמור:
ומעתה אתי שפיר הפירוש בהסוגיא אליבא דשיטת הר"א אב"ד ז"ל דהא חידש הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' (סימן קכ"ג) דלמאן דלית לי' כולל א"כ אף באיסור בת אחת אי איכא חד דחמור רק החמור חייל עי"ש שכתב כן בשבת ויוה"כ אליבא דר"י והנה הא אמרינן במנחות (דף כ"ה ע"א) דאין טומאת הגוף רק בדבר שנטהר לטהורין אבל לא עגול אבל לן ויוצא אית בהו איסור טומאה ומחלק דהיכא דהיתה לו שעת הכושר לאכילה הדין דאיכא טומאת הגוף והנה הא דאמרינן קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' ופרש"י נמי משום איסור טומאת הגוף ל"ק איך שייך בי' איסור טומאה הא אינו ניתר לטהורין אף דיש בגידין בנותן טעם דזה יש ליישב דהא כ' התוס' בסוגין דאף לאחר זריקה תו אין איסור גיד דכיון דמחיים לא חל דבעינן דומיא דיעקב דחל מחיים ולא חל גיד על קדשים אף אחר כך ולפ"ז א"ש בסוגין דאזלינן למ"ד דלית לי' כולל וצריך לפ"ז גם לאיסור בת אחת שלא יהי' אחד חמור כסברת הרמ"ע מפאנו ז"ל וע"כ הוצרך הש"ס לתרץ דסבר ולדות קדשים במעי אמם הן קדושים ונוהג בשליל דאתי בהדי הדדי. ואי דתקשי לך כקושית הרשב"א על הר"א אב"ד נימא דאין גיד הנשה נוהג בשליל ומוקדשין קדמו או שקדמו משום דאיסור הבשר דקדשים אתי קודם שנתקשרו האברים בגידין ואעפ"כ מקרי בת אחת לענין שיחול על המוקדשים איסור גיד משום כשהביא ב' שערות נאסרו עליו בבת אחת אותם שני האיסורים זה ל"ק כיון דאי אמרת דמוקדשים קדמו ונוכל לבוא לידי איסור כרת משום המוקדשין אי אכל הבשר בטומאה עכ"פ אם שחט עם השליל בשעה שנתקשרו הגידים ודאי חל איסור כרת כיון דבמעי אמן הם קדושים אי אכלן בטומאה איכא כרת ולמאן דלית לי' כולל ע"י חומרא זו לא הוי מצי לחול אפילו בב"א רק החמור וא"כ א"ש אף להר"א אב"ד ז"ל דלא תוכל לומר כאן דמשום משעה שהביא שתי שערות חלו עליו האיסורים הוי כבת אחת דמשום דקדשים חמירי לא מצי חייל אף בבת אחת רק החמור כמ"ש הרמ"ע מפאנו:
אולם הא תינח אם קדשים באמת קדמו שנאסרו במעי אמן ואינו נוהג בשליל או שקדמו משום דאיסור הבשר קדים קודם שנתקשרו בגידין אז אית בהו חומרא דיכול לבוא לידי כרת דאיסור קדשים אית ביה חומרא אי יאכל טמא וע"כ אין כאן דין בב"א של הר"א אב"ד ז"ל דכיון דהאחד חמור אינו מניח לחול את השני אף בבת אחת אבל אי נימא דנוהג בשליל ואתו מוקדשין וגיד בשעה חדא וכמו שרצה הש"ס לתרץ כאן אז אמרינן דמעולם לא היה ראוי לבוא על זה הגיד איסור דכרת ע"י איסור דטומאה כיון דאין ניתר לטהורין וגם נותר אין בהן וכמו דמבואר בכריתות (דף י"ד) ובכמה דוכתי דבנותר בעינן או ראוי לאכילת אדם או ראוי לאכילת מזבח משא"כ גיד בסוגין בולדות שלמים אינו לא לאכילת אדם משום האיסור ולא לאכילת מזבח דאינו עולה וכן בפיגול פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' פסהמ"ק הל' ז') דאין חייבין כרת אלא על דבדים שראוין בין לאדם בין למזבח וכיון דלא היתה שעה חדא דתוכל לדון על אותו הגיד שהוא בא על ידו לידי איסור כרת אין חומרא בקדשים מבגיד דקדשים איכא איסור קודם זריקה דהוי לאו ועתוס' (יבמות דף ל"ג) וזהו הלאו אית נמי מטעם גיד וא"כ אי הוי בב"א היינו שבאמת חלים שעה חדא חלים שפיר אף אי נימא דסוגין לית לי' כולל משא"כ אם הקדשים היו חלים קודם כגון אי נימא שאינו נוהג בשליל ואי הוי שחיט אז ודאי הי' יכול לאכול אותו הגיד בתורת קדשים וכיון דס"ל יש בגידין בנותן טעם איכא נמי ביה איסור כרת אי אכלו בטומאה וכיון שכן אף שבזמן מאוחר יבוא גם איסור גיד ויהי' דינו לר"א אב"ד כאיסור ב"א תו לא מצי חייל דהדין כמש"כ הרמ"ע מפאנו דבאיסור ב"א ואחד חמור רק החמור חייל למאן דלית לי' כולל וסוגין בלית לי' כולל מוקמינן לה. והא דלא מוקי לה בולדות קדשים אם בהוייתן הם קדושים יש ליישב דכיון דבאמת הגיד קודם כיון דהשתא ס"ד דנוהג בשליל א"כ מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' לי' וכדמוקי הש"ס בסוף בולדות קדשים בהוייתן הן קדושים או מבכרת יש לומר לשיטת הר"א אב"ד דהשתא ס"ל לאוקמי אפילו אי אינו נוהג בשליל ואפי' כר' יהודא וקמ"ל דחלים בב"א וכמש"כ רש"י ז"ל ותו לא יכול לומר מוקדשין נוהג בגיד דהא אי אינו נוהג בשליל אתי בבת אחת וקמשמע לן דחלים וא"ש ודוק היטב: