חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן לג
שאלה אשה אחת הכינה לצורך שבת אור ליום ו' לישת ואפית החלות לכבוד שבת וגם אפיות לחם שיפון לימות החול ומאכלים מבושלים לצורך יום ו' ואח"כ נתוודע שמת תינוק בשכינותה וחביות המים שממנה שאבה לכל הנ"ל הי' עומדת שם מקודם מוכנה ומיתת התינוק היה טרם עשותה המאכלים והאפוי הנ"ל. ונשאלתי אם מותרים באכילה אף אותם שאינם לצורך שבת כמו הלחם שיפון ומאכלים על יום ו':
תשובה הנה ביו"ד (סימן של"ט) איתא דנוהגין לשפוך המים בשכונת מת ויש שם שני טעמים חד טעמא משום סימן כדי שידעו שיש שם מת דאסור להוציא בשפתיו והוא טעם הרמב"ן ז"ל וחד טעמא מפני הסכנה שמטפטף סכינו בהמים וראיתי באחרונים בברכי יוסף ופת"ש שם שהביאו להחמיר אף בדיעבד ולאסור המאכל שנתבשל בהנך מים ומפני הסכנה. וכן באור זרוע הגדול שנדפס בימינו (הלכות פסחים סימן ר"מ) נראה שמסתפק בזה אם אוסר בדיעבד. והנה באחרונים התירו אותם המאכלים המוכנים לצורך שבת. אבל לפי ע"ד נראה דהכא בנ"ד דהכל שרי אף מה שנעשה לצורך החול ומאן דמתיר המאכלים לצורך שבת יתיר בנ"ד הכל. דהן פסק הרמ"א ז"ל באו"ח (סי' תנ"ה) דאין לשפוך מים שלנו מכח מת או תקופה הנופלת דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואיתא שם בט"ז דמים המוכנים לליל ראשון של פסח למצת המצוה אסור לשופכן ואיכא זילזול במצוה אם ישפכם ומ"מ בשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר בקלות להשיג אחרים עד כאן. ומשמע מדברי הט"ז דרק לכתחלה אם אפשר בלי טירחא להשיג אחרים בשאר לילות של פסח ישפוך המים אבל בדיעבד אם אפה בהם פשיטא דשרי משום דבפסח מצוה קעביד בהם וסמכינן על הא דקיי"ל שומר מצוה וכו' וא"כ פשיטא דמה שמוכן מהנך מאכלים שנתקנו מהם לצורך שבת ודאי שרי דמשום מצות עונג שבת לא תאונה אליו רעה. ועפ"ז נלע"ד דכיון שהיו המים מוכנים לצורך מצוה אז אנו מובטחים שלא תגע בהם רעה ולא יארע תקלה בשתייתן וע"כ אף שאר המאכלים מה שהכין לצורך חול נמי משתריין דמובטחין אנו שהסכנה לא באה ולא הגיעה אליהם דאין לפרש כלל דכונת הרמ"א דאף שהגיע להם דבר המזיק מ"מ מותר להשתמש בהם לצורך המצוה דהיא תגני ומצלי שלא יזיק אף שהיתה שם הסכנה זה אי אפשר לומר וכמו שאבאר:
דהן ראיתי בשו"מ מהד"ת ח"ר (סימן י"ד) שהביא שיטת המהרלב"ח שהאריך בתשובה קראה באר שבע והיא בסימן ל"ו וחידש דקטלנית שנפלה ליבום מותרת להתיבם משום שומר מצוה וכו' והק' ע"ז מ"ש בהוחזקה בניה מתים מחמת מילה דלא תמול השלישי נימא גם שם שומר מצוה וגומר וכן הביא בשם המהרש"א (סוכה דף ל"ב) דאי הרדפוני סם המות איך אפשר ללוקחו למרור וכזה הקשו התו' (פסחים דף ל"ט ע"א) ד"ה ואימא והעיר הוא ז"ל דאפשר לומר דה"א משום שומר מצוה וכו' ואי משום היכא דשכיח היזקא שאני מ"מ י"ל דלא שכיח היזקא כ"כ ועי"ש. ולע"ד נראה שאין כאן קושיא לא על המהרלב"ח ולא על המהרש"א דבכל מקום דמצינו שומר מצוה וכו' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין זהו רק בדבר שגוף עשיית המצוה אינה מביאה בעצמה ההיזק ואין הפגע כרוך בעוקבה רק משום חשש אולי יתרמי לי' אסון שיבוא חוץ מן עשיית המצוה אנו מבטיחים אותו שלא ידע דבר רע אם עוסק במצוה כגון בפסחים (דף ח') אם הוא בודק חמץ בגל שגוף הבדיקה אינה סכנה רק משום אולי יתרמי שם עקרב ויגיע לו ממנו נזק וכן בהולך לעלות לרגל ומניח כל אשר לו בלא שמירה הבטחתנו התורה שלא יתרמי שום נזק בעולם וכן השותה זוגות בפסח אין אנו חוששין שיוזק מן המזיקין וכוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה כדאיתא פסחים (דף ק"ט ע"ב) וע"כ שפיר קאמר המהרלב"ח לשיטת הרא"ש דאית ליה אף אם ניסת תצא דחמירא סכנתא מאיסורא מ"מ הא קיי"ל מזל גורם עיין באהע"ז (סימן ט') וכיון דגוף הנשואין של היבם אין בהם סכנה והוא עושה בהם מצוה אמרינן אף שאשתו אתרעי מזלה ואינה ראויה לחיות חיי צער מ"מ משום שומר מצוה וכו' ודאי לא יתרמי תקלה להיבם חלילה:
מה שא"כ אם הולדות מתו מחמת מילה ונגלה שדמם רפוי וכן הרדופני אי נימא דסם המות הוא אז בגוף העשייה שיעשה המצוה הסכנה כרוכה בעקבה לית דין דשומר מצוה וכו' רק אדרבה אדם מחויב לשמור גופו שלא יסתכן ולא ימול הילד ולא יאכל הרדופני ואף היכא דג"ש היזקא כ"כ מ"מ אם בגוף המצוה איכא חשש סכנה אף רחוקה אז דחינן המצוה וכמו שאיתא ביבמות (דף ע"ב) דביומא דעיבא לא מהלינן משום דאז מזיק החבורה שעושה ומסיים הש"ס דהאידנא דדשו בי' רבים שומר פתאים ה' ומשמע דל"ש היזקא דאי לא"ה אין סברא כלל דלישתרי האידנא ואעפ"כ בדורות הראשונים לא מלו התינוק משום חשש רחוק דלמא תזיק חבורת המילה ביומא דעיבא משום דבגוף המצוה ההיזק כרוך בעקבה ע"כ דחו המילה אבל התם ביבום ס"ל למהרלב"ח אי מזל גורם אז איכא רק סכנה דדלמא ההיזק יבוא מחוץ מפני רוע מזלה וע"ז מועיל זכות המצוה שלא יוזק היבם. ואף למקצת פוסקים דפסקו מעין גורם וכן נראה גם מלשון תשובת הרמב"ם שהביא הכ"מ (סוף הל' א"ב הל' כ"א). ולפ"ז לכאורה גם הכא הסכנה כרוך בעקב המצוה דכ' הרא"ש בתשובה (כלל נ"ג סימן ח') דמעילה מחליש וממית כל המשמש עמה מ"מ הא מהרלב"ח גופי' הביא כיון שדעת הרמב"ם בפסקיו ובתשובה דלא תנשא שאמרו רז"ל הוא לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא ודאי כיון דחששא בעלמא הוא אליבי' לא דחינן היבום אף מטעם זה כיון דבאמת העיקר דמזל גורם וכן הביא הכ"מ שם בפכ"א מהל' איסורי ביאה בזה"ל וזה כולו בנישואין בעלמא אבל ביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקדשו אותם לכתחלה ונתייבמו ולא נראה מעולם מי שחולק ע"ז וזה כמהרלב"ח:
אולם ראיתי לאא"ז הח"ץ (תשובה א') חלק על האי דינא דמהרלב"ח דמנלן דנימא כאן שלוחי מצוה אינן ניזוקין מאן לימא לן דלא שכיח היזקא מקרי אכן המהרלב"ח הביא ראי' לדינו ממתניתין (יבמות דף ל' ע"א) ששנו ג' אחין ב' נשואין אחיות ואחד נכרית וגירש אחד מבעל האחיות ואח"כ מת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ואח"כ מת הרי זו מתיבמת ופסקוה כל הפוסקים והרא"ש מכללם דס"ל דנשאת קטלנית תצא אלמא לענין יבום אין חילוף כלל בקטלנית משאר הנשים וראי' זו דחה הח"ץ ז"ל בדוחק כאשר יראה המעיין. ולפי ע"ד נראה בפשיטות שאין ראי' מהתם דהא ביבמות (דף ס"ד) איפלגי אמוראי בטעמא דקטלנית רב הונא סבר מעין גורם ורב אשי סבר מזל גורם ומעתה י"ל דכל חד מתרץ מתני' לטעמי' דמ"ד מעין גורם מוקי לה כשאירסה או כשנפל מאיגרא ומת דל"ש חששא דמעין כדאיתא התם בש"ס וכשאח מת במיתה כזו ע"כ אין דינה דקטלנית ויבמה השלישי ואף למאן דאמר מזל גורם והכי קיי"ל מ"מ הא כ' הרא"ש בתשובה (כלל נ"ג) הנ"ל דסברא דמזל גורם הוא דחיי אדם ופרנסתו תלוים במזל והאשה הבעל מפרנסה ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחי' כל ימיה בעוני. ועפי"ז חידש הנובי"ק אהע"ז (סימן ט') דאשה עשירה הנושאת ונותנת ומצלחת במו"מ ל"ש מזל גורם ומותרת להנשא והן אף שחת"ס בתשו' אהע"ז ח"א (סימן כ"ד) דחי לה להאי סברא וכ' דאיכא נמי למימר שמזלה גרם שלא תחי' עם בעלה בנחת ושייך אף באשה עשירה מ"מ אי נימא מזל גורם כ' די"ל דזכות המצוה משנה המזל עי"ש ומלבד זה א"צ לזה דהא פסקינן ברמ"א שם באהע"ז (סימן ט') דאם מת בדבר ל"ש דינא דקטלנית והביא הב"ש בשם הת"ה (סימן רי"א) ובריב"ש דבכה"ג כל שהוא מכת מדינה אף למ"ד מזל גורם לא תלינן בכה"ג במזל דידה כמש"כ בח"מ לענין חכירות והוא מש"ס ב"מ (דף ק"ה ע"ב וק"ו ע"א) וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא וא"כ פשיטא דמשכחת לה האי דינא דיבום בכה"ג שהי' אחד מן האחים זקן או מת בדבר וה"ה במלחמה שהי' מכת מדינה ול"ש נמי מזל גורם וע"כ מתיבמת ולא שמעת מהתם דלענין יבם אין דין קטלנית ומשום דשומר מצוה וכו' וכמש"כ המהרלב"ח:
והנה אף לענין יבום בקטלנית הראיתי פנים לכאן ולכאן וי"ל דאם נימא דהכא כשכיח היזקא הוה ע"כ נדחה אף מצות יבום מפני סכנתא דקטלנית ואם נימא דל"ש היזקא אז מותר ליבם מפני שומר מצוה וכו' אכן זה הוכחתי בראיות ברורות שא"א לומר שהסכנה כשהיא בגוף המצוה כמו בהרדופני או מתו אחיו מחמת מילה וכדומה שישתרי מפני שומר מצוה וכו' ואף היכא דל"ש היזקא כמו שהוכחתי מהאי דלא היו מלין ביומא דעיבא רק כי שרינן משום שלוחי מצוה אינן ניזוקין היינו רק היכא דאיכא חשש פן יבוא מכשול ותקלה מחוץ אז זכות המצוה גורם שינצל שלא תאונה אליו רעה חלילה וכן מבואר לע"ד כה"ג בירושלמי (פ"ב דע"ז הל' ג') ובירושלמי דתרומות דאיתא שם חד בר נש ה"ל חד גרב מגלי פי' היה לו חד נבל יין מגולה אזל בעי למישפכי' בערובת צומא רבה [בעיוה"כ] א״ל חברי' אייתי ואנא שתי לי' וא"ל מגלי הווין א"ל מרי' דיומא קאים ופירוש הבורא צונו לאכול ולשתות ויעמוד לי שלא אהי' ניזוק וקאמר הש"ס לא חשיב למשתי [פי' לא הספיק לטעום] עד דאיתחלחל וכן פ"ח דתרומות מ"ד איתא יין של תרומה שנתגלה ישפך ואף שיש מצוה באכילת תרומה וקמ"ל בהנך הש"ס דאין סומכין על הנס במקום סכנה דאי הווין בי' דבר המזיק לא הועיל המצוה וגם בהנך י"ל דכי שתה מהם נחש הוה שכיח היזקא וע"כ אין מועיל אף לתרומה שלא ישתה הנחש וצריך להזהר בנפשותם:
אכן כיון שבהאי דינא דמים שהי' בעת שמת אחד בשכונה פסק הרמ"א דל"ח לטפה המזקת ומותרים למים שלנו משום שומר מצוה לא ידע דבר רע ע"כ צ"ל דיש בזה שני תנאים חדא דלא שכיח היזקא וגם ע"כ שלא אמרינן שאף שהיתה שם טפה המחקת הי' ניצל דהא כה"ג הי' הסכנה כרוך בעקבה רק אנו אומרים שזכות המצוה גורמת שלא תאונה דעה ולא יבוא היזק כלל. ולפ"ז בנ"ד נמי כיון שמת הילד בשכונת אשה זו טרם שהתחילה לעסוק לצורך שבת והכינה המים לזה א"כ אמרינן שלא יארע תקלה על ידה ולא מיבעיא שמה שעשתה לצורך שבת מותר אכן גם יתר המאכלים שבישלה והפת שאפתה מותרים הם. דאנו מובטחים שודאי היו מנוקים המים מכל פגע ואשתרי כלהון:
ואל תשיבני מהא שהביא המג"א (סוף סימן ר"ו) בשם הס"ח דאם בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין מעט עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך והביא הכנה"ג דאפי' למ"ד דיש סכנה מותר משום דשומר מצוה וכו' עי"ש דמשמע דאם יש מת רק השתיה לצורך הברכה מותר ולא שאר המים וזה סותר לכאורה מה שהנחנו. מהתם אין ראי' כלל אי בעינא אמינא דברישא שיש מת הטעם שצריך לשפוך השאר משום סימן וכן דייקא לישנא דשמע שמת בעיר דהי' לו לומר אם שמע שיש מת בשכונה. דאי משום סכנה אין כאן דלא יכולה לבוא ולהגיע מפני שהי' שומר מצוה דהא אתרמי לי' דבריך על האי מים. אכן באמת אף אי נימא שכונתו דצריך לשפוך יתר המים משום חשש סכנה התם דאיירי שמת המת קודם שהי' בהם המצוה שעוד לא בירך וע"כ אף שמותר לו לטעום ולסמוך על הא דשומר פתאים ה' ונימא דבהנך מים לא הי' דבר המזיק ח"ו דאם הי' בהם לא הי' מתרמי לי' להוציא ש"ש לבטלה מ"מ בשאר המים לא יסמוך ע"ז דכן כתב הט"ז הבאתי לעיל דאם יכול בקל להשיג מים בשאר לילות של פסח ישפכם ולא יסמוך לכתחלה על הא דשומר מצוה וכו' אבל בדיעבד גם התם הי' יכול לסמוך על הא ומכש"כ בנ"ד שיש לנו לתלות ולומר דמפני שהיו מוכנים המים למצות עונג שבת לא הגיע עליהם הרעה ואף יתר המאכלים מותרים. שוב ראיתי להגאון מהרש"ז בש"ע שלו שכ' להדיא שם (בסימן ר"ו) דאם בירך ואח"כ שמע שהתקופה נופלת אף להאומרים שכל שלא היה שם ברזל בשעת התקופה יש סכנה לשתות מהם גם אח"כ מ"מ מותר לשתות הכא דשומר מצוה וכו' ונראה דמותר לשתות כל המים דאמרינן ע"י המצוה שעושה שבירך ואף שאז התקופה נופלת לא תאונה אליו רעה והכל אשתרי. וא"כ בנ"ד ג"כ הכל אשתרי בין מה שנאפה לצורך שבת בין מה שנעשה לצורך חול ומכש"כ דבהאי דינא אין מבואר בש"ע דאיכא איסור בזה בדיעבד לענין המאכלים וליכא רמיזה מזה בש"ס ואיכא עמוד ברזל הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו שעיקר הטעם משום סימן וע"כ מותר הכל אין שטן ואין פגע. ולפי ששמעתי שאחד רצה להורות להחמיר ולאסור מה שהוכן לצורך חול ולענ"ד בפשיטות דמותרים לאכול ביארתי כל הצורך והנראה לענ"ד כתבתי:
ובמה שכתבתי למעלה דמש"ה בחמץ בעת הבדיקה ל"ח דלמא אתי עקרב דהמצוה מגנת שלא יארע תקלה וכפי הסברת הדברים הנ"ל יישבתי קושית החק יעקב (סימן תל"ג ס"ק י"ח) על הלבוש שהקשה הלבוש דאמאי בעקרב חיישינן רק שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר מחט אבל בעודן דעסיק בבדיקתו ל"ח שמא יבוא לידי סכנה משום דשלוחי אינן ניזוקין ואמאי בחור שבין יהודי לארמאי חיישינן שלא יאמר כשפו וחברו ושבקינן הבדיקה משום דשכיח היזקא ה"נ נימא כן בעקרב ותי' הלבוש דשאני התם דאיכא סכנת בן אדם דהוא בעל בחירה והק' עליו בחק יעקב שם וכ' דנתעלם מן הלבוש סוגיא דקידושין (דף ל"ט) דאפילו מסכנת סולם רעוע וכה"ג שאינו מבעל בחירה ג"כ אמרינן היכא דקבוע היזקא שאני עש"ה ולפי מש"כ לק"מ ודברי הלבוש נכונים דרק בעקרב שאין הסכנה כרוכה בעשיית המצוה רק דלמא יאתה עליו דבר המזיק ע"כ יועיל הא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין דמגינא ומצלי משא"כ התם בקדושין כשעלה לקיים מצות שלוח הקן על סולם רעוע אז הסכנה בגוף עשיית המצוה דכובד משאוי של האדם ישבור סולם הרעוע וזה דמשני הש"ס סולם רעוע שאני היינו דקבוע היזקא בגוף הדבר שעושה ומקיים בו המצוה ואין דמיון מהתם להאי דגל פן יבוא העקרב עליו או להאי דחור בין יהודי לארמאי דבאמת גוף הבדיקה אין בה סכנה רק דלמא יעלה על לב הארמאי להעליל עליו שעושה לו כשפים שפיר מקשה הלבוש מ"ש דחיישינן הכא טפי דלמא תבוא הסכנה מבחוץ מהתם בבודק במפולת וע"כ מתרץ שפיר דבאדם בעל בחירה איכא חשש טפי אף במקום שאין הסכנה דבוקה בגוף המצוה ובכל מקום חיישינן לה דבאדם כה"ג מקרי קבוע היזקא ועיקר סברת הלבוש הוא דבבעל בחירה ניחוש אף פן תאתה אל העושה מצוה מחוץ הרעה אף דבכה"ג לא הוה חיישינן בפגע אחר לעושה מצוה:
והא דאמרינן בחולין סוף המסכת (דף קמ"ב ע"א) גבי מי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא גוזלות ועלה ושלח את האם ובחזירתו נפל ומת וכו' ומשני סולם רעוע ושכיח היזקא שאני וק"ל לכאורה מהא דאיתא שבת (דף קי"ח) א״ר יוסי יהי חלקי ממיתי בדרך מצוה וקשיא ממ"נ אם הלכו במקום שלא שכיח היזקא הלא לא תבוא עליהם הרעה ולא יארע להם מקרה ח"ו ובמקום דשכיח היזקא אין רשאין לילך דצריכין לשמור עצמם וכמו שאמר שמואל ושמע שאול והרגני ואיך יאמר ר' יוסי יהי חלקי עמם. ונלע"ד דלק"מ דהתם איירי באותם שמתים שימלאו ימיהם ע"פ הטבע ונתקיים בהם את מספר ימיך אמלא ואם אירע להם כן כשעסקו במצוה אשריהם ואשרי חלקם בטוב:
והנה ימים רבים אחר כתבי זאת בא לידי ספר שו"ת חסד לאברהם להרב הגאון מוהר"ר אברהם תאומים ז"ל וראיתי בחלק יו"ד (סימן ק"ו) שיצא לדון דמי שמת לו מת בשכונתו ולא ידע מזה ובישל עם המים אף בחול התבשיל מותר בדיעבד ודלא כאחרונים הנ"ל המחמירים ובימיו לא נתגלה האור זרוע וכבר הראיתי שהאו"ז נסתפק בזה והעיר שם מאיזה מקומות שכתבתי לעיל אבל לא נחית להאי חילוקא אמנם מה שהקשה שם מהא שהבאתי ממשנה דתרומות (פ"ח מ"ד) יין של תרומה שנתגלה ישפך אלמא דמאבד תרומה בידים ומבטל מצוה של אכילת תרומה משום חשש סכנה ולא אמרינן שומר מצוה וכו' י"ל דהתם שאני שפשע בגילוי אכן בעיקר דבריו מי שכחו יפה ומקיל בהפסד מרובה להתיר בדיעבד התבשיל אף בחול מפני שלא נזכר דין זה בש"ס ובראשונים לא נמצא מי שאוסר בהחלט בדיעבד לא הפסיד: