חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן לב
שלום לכבוד הרב הגאון הגדול וכו' מו"ה יואל זלקינד נ"י האבד"ק רייגראד במדינת ליטא בעהמ"ם בית יואל
בדבר שבדק לן מעכת"ה אדות השאלה מעיר המבורג נשלחה מאת הגביר מו"ה בערמאן גומפערץ ג"י וגופא דעובדא הכי הוא בשנת תקס"ט לפ"ק נתן הקצין ר' יודא ליב שאול זצ"ל מהמבורג סך גדול לקרן קיימת לתקן בית המדרש על שמו אשר ילמדו שני תלמידי חכמים בכל עת עד ביאת הגואל לזכות נשמתו וצוה עוד שלא ימושו הת"ח מן האהל ושם יהיה ג"כ בית התפלה ביני עמודי היכי דגרסי ואף אם מוכרחים לשכור מנין עשרה בכסף מלא וגם שם ילמדו בחורים ואין רשות לת"ח ההם ללמוד חוץ לבית המדרש ועוד צוה ואמר וז"ל הנה נדר נדרתי לד' אלקי ישראל להיות לי פה עד ביאת הגואל ברחוב עקוואלל בסביבה אשר אני דר בה בחיי בית מועד ואהל תורה לכן אחר אשר יפקוד ה' עלי ברחמיו ישכרו המשגיחים אשר מניתי בית נכון לאהל תורה ברחוב הנ"ל אך בפירוש התניתי שלא יעבירו את בית מועד הזה מרחוב עקוואלל לרחוב אחר קרובה או רחוקה יהיה באיזה אופן שיהיה וחלילה לשנות כי על מנת כן השלשתי את המעות הנ"ל עכ"ד של הצוואה. ובעת הזאת היתה ברחוב הנ"ל דירת היהודים וכמה בתי מדרשים ובתי כנסיות ובשנת תר"ב הצית ה' אש בהמבורג ונשרף גם הרחוב ובהבנותו נשתנה שמו לאלטערוואלל והשם עקוואלל לא היה לו עוד ועכשיו לא ידורו שם יהודים כי אם גוים סוחרים ורוכלים ואי אפשר למצוא ברחוב או בקרוב לרחוב ההוא איש יהודי למנין עשרה להתפלל כי השוקים והרחובות של יהודים רחוקים הם וגם תלמידים לא יבואו שמה כי אם מעט מזער כי דרך רחוקה היא וצריכים המשגיחים לשכור בכסף מלא שבעה או שמונה אנשים למנין וגם יוקר בא לעולם והכסף בעתותינו בזול ומה שהיה סך גדול בעת שהיה הנודר בחיים חיותו עכשיו הוא סך קטן וב' תלמידי חכמים אינם יכולים לפרנס את עצמם כי אם בדוחק ובצמצום ואם היינו יכולים לשנות את הצוואה ולשכור בית המדרש ברחוב שהיהודים דרים בזמננו כל הדברים הרעים שזכרנו כהנדוף עשן ינדופו ועתה יאבה כת"ה להודיע חו"ד אם נוכל להתיר לשנות מכפי המבואר בצוואת הנותן למען השם המעקשים למישור ואחרי שא"א כעת למלאות את תנאו אשר התנה שהבית המדרש יהי' ברחוב עקוואלל או כמו שנקרא כעת אלטערוואלל עד כאן תוכן השאלה:
ולמען באר נידון דידן נעיין בראשונה אם הי' הנודר בחיים ותקראנה אותו כאלה שלא יוכל לקיים עוד את נדרו שיהיה הבהמ"ד ברחוב אשר ציין בצואתו אם היה עוד עליו החיוב הזה לקיים את דבריו שלא לשנות אף את המקום. ואח"כ נבאר עוד אם אנחנו מחויבים כעת לקיים את תנאו אשר התנה שיהי' הבית המדרש דוקא ברחוב עקוואלל הנקרא כעת אלטערוואלל או אם רשאים כעת לשנות התנאי הזה כיון שהוא לטובת הדבר טוב של הנודר בעצמו אחר שאין דרים כעת שם יהודים וכמבואר בשאלה. ובתחלה נדון בזה אם נדרו זה שאמר בצואתו נדר נדרתי לאלדי ישראל שיהיה ברחוב עקוואלל בית מועד ואהל תורה כיון שעתה נעתקו משם דירות היהודים וא"א למלאות אחרי דברי הנודר שיהיה שם מנין קבוע עשרה מתפללים ושילמדו שם שני הת"ח נימא דהוה כאירע אונס אח"כ שיאמר אדעתא דהכי לא נדר. וכמו דאמרינן (בב"ק דף ק"י ע"ב) אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה וכו' מהדר ליורשים אדעתא דהכי לא יהיב לי' ופריך חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דנימא אדעתא דהכי לא הקדישה ומשני הלכתא גמירי לה וא"כ ה"נ נימא אדעתא שיארע לי' אונס כזה שהרחוב לא יהיה עוד ראוי שיהיה שם בית נכון לתורה לא נדר התנאי הזה:
אמנם אעיקרא דהאי דינא צריך לחלק בדברים אימת אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דהנה על האי דש"ס ב"ק הנ"ל דקאמר דאי לאו הלכתא גמירי לה ה"א בחטאת שמתו בעליה דנימא אדעתא דהכי לא הקדיש קשה לי לכאורה מש"ס (סוטה דף ו') גבי באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת ופריך אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה וכו' שפיר מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין מים בודקין אותה אגלי מלתא למפרע וכו' בטעות קדיש ותיפוק לחולין ומשני כגון שזינתה בעזרה דכי קדיש מעיקרא שפיר קדיש. ולפ"ד הש"ס הנ"ל גבי חטאת שמתו בעליה אע"ג דמעיקרא שפיר קדיש אם אירע אח"כ דבר דמרעי לקדושתה אמדינן דעתי' דאדעתא דהבא לא אקדיש וה"נ כשזינתה בעזרה נימא כן שאדעתא שלא תהיה המנחה לבדוק את אשתו אם נטמאה לא אקדיש מעיקרא ועתו' שם בסוטה. וי"ל דתוס' (נזיר דף ל"ב ע"א) ד"ה מי בסופו חילקו בנזיר שנדר והלך להביא קרבנותיו ומצאן שנגנבו אחר נדרו דהרי זה נזיר מטעם דהגניבה לא שכיח ולא איבעי' לי' לאסוקי אדעתיה בשעת נדרו וגמר ונדר בלבו בכל ענין שיהיה נזיר לפי שסבור בדעתו שלא תגנב וכן איתא שטעה שם נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו ביהמ"ק חרב וא"ל אלו הייתם יודעים שבהמ"ק חרב הייתם נוזרים א"ל לא והתירן נחום המדי וחכמים אסרו וה"ט מפני שחרבן לא שכיח ע"כ גמר בלבו בכל ענין עש"ה דאסור משום דחשיבי להאי נולד [ויש לעיין בדברי התוס' (כתובות דף ג' ע"א) לענין אונס בגיטין שעשו ג' חילוקים לענין אונס אונס דשכיח ושכיח ולא שכיח ולא שכיח כלל עי"ש]. ולפ"ז נמי בהאי סוטה כיון דלא שכיח כלל שתזנה בעזרה וכמו שמבואר התם בש"ס עי"ש שפיר גמר בלבו להקדיש ואפילו תזנה כמו התם בגניבת בהמתו משא"כ מיתה שכיחא יותר דלא חשבינן לזה פתיחה בנולד כמו התם בנזיר. ועיין ש"ע (יו"ד סימן רל"ב סעיף ו') שאם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר הוה נדרי שגגות שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר אבל שם באותו סימן (סעיף י"ט) פסקינן דאם אמר אני נשבע שאיני נושא פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וחילקו הרשב"א והר"ן דאף בהיתה כעורה ויפוה חל הנדר לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהיה מותרת כשתהיה נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר והביאם הש"ך שם ס"ק מ"ה וכיון שרק דבר דשכיח אמרינן דאדעתא דהכי לא נדר ע״כ שפיר פרכינן התם בחטאת שמתו בעליה נימא אדעתא דהכי לא הקדישה שמיתה שכיחא. ולפ"ז בנידון דידן נמי לא הוה אפשר להתיר הנדר הזה מטעם שהיינו אומדין דעת הנודר אלו ידע שהרחוב ההוא ישרף כלו ודירות היהודים משם ינתקו לא הוה נודר שיהיה ברחוב ההוא בהמ"ד שהתקין דכל כי האי מלתא דל"ש היא דאף נימא שזה שכיחא שהבתים ישרפו אבל שיעקרו וישתנו הדרים ברחוב מכל וכל כמו בנדון שלפנינו ודאי ל"ש ואין לומר שיבטל התנאי מחמת טעם זה. והנה לכאורה י"ל דהיינו מוצאים בכה"ג להתיר נדרו עפ"ד הש"ס שם (נזיר דף ל"ב) דאמר רבא דפותחין בתנאי נולד א"ל אלו אתא אינש ואמר לכון [אף ששקר הי' דברו] שחרב בית המקדש מי הוה נדריתין הכי נמי היינו יכולין להתיר בכה"ג להאיש הנודר אלו הי' בחיים ולהמציא לו הפתח הזה ועי"ש היטב בש"ע (יו"ד סימן רכ"ח סעיף י"ג) אכן לפמ"ש שם הש"ך (ס"ק כ"ג) דאם היה יודע שהיה משקר כגון שהיה דר בירושלים לא שייך זה א"כ לא ברירא אם היינו יכולים למצוא פתח כזה לנודר בעצמו שהיה דר שם ולא היה יכול אחד לבוא לפניו ולשקר שהרחוב חרב ונעתקו היהודים וגם עכ"פ הי' צריך הנודר התרה ופתח ולא הי' מותר מאליו:
אולם יש למצוא לנו טעם שהיינו מתירין את הנודר מנדר הזה מטעם האונס שהיה אי אפשר לקיים כעת זה התנאי שיהיה הבית מועד לתורה ולתפלה ברחוב הנ"ל ומטעמים המבוארים בשאלה וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב) דאם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס וכיון שהכא בנ"ד נמי צריך להוציא ממון הרבה לשכיר שיתפללו שם העשרה ות"ח ילמדו שיעורין קבועין ע"כ חשוב כאונס שאין צריך לקיים זה התנאי:
אכן הב"ח שם ביו"ד חולק על הרמ"א ז"ל וס"ל דדוקא היכא שיש חששא דסכנת נפשות יכול לעבור על שבועתו אבל משום הפסד ממון אין לו לעבור על שבועתו או על נדרו וכדין הפסוק באו"ח (סימן תרנ"ו) דא"צ לבזבז הון רב עבור מצות עשה עוברת אבל ל"ת יתן כל ממונו כדי שלא יעבור על ל"ת א"כ ל"ח כה"ג אונס להתיר הנדר והש"ך שם ביו"ד (סימן רל"ב ס"ק כ"ג) חילק דהיכא דהענין מוכח ואנו אומדין דעתו שלא היה רצונו מתחלה שיתן ממון הרבה כ"כ לקיים שבועתו אז מותרת השבועה משום דאירע אונס ורק אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו רק יתיר שבועתו היכא דאפשר עכ"ל עי"ש וא"כ ה"נ י"ל דאומדים דעתו של הנודר שעיקר נדרו שיהיה הבית מועד לתורה ולתפלה וקא קפיד שיהיה ברחוב בסביבה אשר דר בה אבל לפזר עוד הון רב שאולי לא היה ביכלתו לקיים דהיינו שהוא ישכור שם מנין היכא דאירע אונס שאין דרים שם יהודים והיוקר יאמיר על אונסא כי האי לא נחית ולא הי' נודר בזה המקום דוקא וע"כ יפטר אף אם היה הנודר בחיים מהאי תנאה דאתני מטעם דאירע אונס. והנה בגוף קושית הב"ח על הרמ"א ז"ל דאמאי פסק כאן דבשבועה באונס ממון אין חייב לקיים הא קיי"ל באו"ח (סימן תרנ"ו) דמחויב לתת כל ממונו כשאונסין אותו לעבור על לא תעשה יש לחלק בפשיטות דבשבועה להבא כיון דאין עובר בקום עשה אינו מחויב לפזר כל ממונו וכן מבואר בתשובת אא"ז הח"ץ ז"ל (סוף סימן י"ז) עי"ש ומבואר יותר להדיא בפמ"ג או"ח בא"א (סימן תרנ"ו ס"ק ז') שכ' ויראה החילוק בין עשה לל"ת זה קום ועשה וזה שוא"ת וממילא אם אנסו גם לעבור בבל יראה בפסח בשוא"ת יש לומר דאין מחויב לבזבז הון רב עי"ש. ולפ"ז בנ"ד שהוא שוא"ת אם לא היה מחזיק הבית תורה ותפלה ברחוב ההוא ע"כ ודאי יפטור אם הוא אנוס ע"י רבוי הממון והוצאות:
איברא חזינא שדברי האחרונים הנ"ל יתנגדו לכאורה למ"ש הריב"ש (סימן שע"ז) דבשבועה להבא מחויב לתת כל ממונו שלא יעבור אף שהוא שב ואל תעשה ומייתי לה מטעם דבלא תעשה ודאי מחויב לעשות כל טצדקי אפי' לפזר כל ממונו בכדי שלא יעבור וכ' עוד שם ואם יאמר בעל הדין שמצות לא תעשה שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמצות עשה כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במצות עשה הקלה ובשב ואל תעשה אין למדין מצות ל"ת [אף שאין בה מעשה] שאין למדין חמור מקל להקל עכ"ל. אולם דפסק הרמ"א שם באו"ח דאיתא שם (בסימן תרנ"ו) ממי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רוב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וזה אמרו חז"ל לענין צדקה ומשמע שאי אפשר לקיים המצוה רק על ידו שאין שם אחרים נותנים דהא מייתי מינה ראיה למצות שבגופו כאתרוג ודדמי ליה ומ"מ אף בצדקה אינו מחויב לבזבז יותר מחומש והתו' כ' בב"ב (דף ח') דבצדקה איכא לאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ ומש"ה הב"ד כופין על הצדקה אף שאין כופין על מ"ע שמתן שכרה בצדה ולפ"ז נימא דהוכיח הרמ"א מן הש"ס דאף בלאוין כיון שהם בשוא"ת אין מחויב לבזבז הון רב שלא יעבור עליהן דמי לא עסקינן כגון שכבר פיזר חומש לעניים ואח"כ באים עניים אחרים ואינו מחויב לבזבז יותר ועובר על לא תאמץ אע"כ כיון שהוא שוא"ת אין צריך לבזבז כל הונו וש"ד וכדעת הח"ץ והפמ"ג הנ"ל וכמו כן יש ללמוד בנ"ד שודאי הוה יכול לחזור מזה התנאי הנודר אלו הוה בחיים מפני שצריך לבזבז הון רוב יותר מדאי:
והנה גוף הנדר בנ"ד שאמר שאחר אשר יפקיד ה' עליו ברחמים ר"ל אחר פטירתו אז ישכרו המשגיחים מנין ות"ח לומדים דוקא בבית אשר ברחוב ההוא. לכאורה י"ל דלא חל הנדר כלל דהוה כמו שאומר שבועה שיזרוק פלוני בים דש"ס מפורש בשבועות (דף כ"ה ע"א) דליתי' בלהבא ופירש"י יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שאין אותו פלוני ברשותו לזרוק או שלא לזרוק ה"נ י"ל דאין הנדר חל כלל דהוא אומר שהגבאים ישכרו מנין ויעשו הבית מועד לאחר פטירתו וזה אינו ברשותו כלל וראיתי בריב"ש (סימן שפ"ז) שחילק דאמאי באומר אתן לפלוני שחל הנדר הא שם תלוי בהמקבל שאם לא ירצה לקבל מה לו לעשות וביאר החילוק דיזרוק פלוני צרור לים מפקא משבועת ביטוי משום שאין בידו לא קיום השבועה ולא ביטולה משא"כ באתן לפלוני אף שאין בידו לקיים לגמרי אם לא יתרצה חבירו להאי מתנתא אבל בידו לבטל ומפני שהוא שותף במעשה חלה עליו שבועת ביטוי. וא"כ ה"נ בנידון זה י"ל כיון שמה שהניח המעות שהם לצורך שכירות האהל תורה בידו היה ע"כ חשוב שותף במעשה שתחול עליו הנדר דהיה יכול לעכב המעות או לתתם לאחר כל זמן שהיה חי ודמי להתם באומר אתן אף שאין בידו שיקבל מי שנתן לו עליו חל הנדר שהוא ירצה ליתן והשני יעשה כחפצו ואם לא יקבל אין עליו אשמה דהוה כאונס ה"נ בנ"ד. וא"כ משום זה שפיר יש לדון דהאי נדר עכ"פ הי' לו חלות בשעת עשית הצוואה ועי' בר"ן (פ"ג דשבועות) גבי שבועה שאתן שפי' נמי בשם הרמב"ן ז"ל דסתם כמפרש שלא נשבע אלא מה שבידו לעשות כלומר שאם חבירו רוצה שיתן והכי נמי כי האי גוונא בנדון דידן:
אולם עוד מטעם אחר נלע"ד שהתנאי הזה שהתנה שיהיה הבית מועד ברחוב עקוואלל נתבטל מפני שכפי המובא בשאלה בשנת תר"ב נשרף כל הרחוב ההוא ואף שחזר ונבנה ועכשיו דרים בו אינם יהודים מ"מ הא בנדרים (דף מ"ז ע"א) אמרינן האומר קונם בית זה שאני נכנס מת או שמכרו לאחר אסור וכתב הר"ן דאעפ"כ יש קולא באומר בית זה שאני נכנס ונפל אף שחזר ובנאו מותר כיון שנפל אזדא לי' ובחו"מ (סימן שי"ב סעיף י"ז) פסק הרמ"א דנשרף דינו כנפל וע"כ י"ל דגם בנ"ד בשעה שנשרף הרחוב ההוא אזדא ליה תנאי הנדר שהתנה שיהיה ברחוב ההוא וא"ל דהכא בנ"ד כיון שצוה הנודר ואמר נדר נדרתי לה' אלדי ישראל להיות לו פה עד ביאת הגואל ברחוב עקוואלל בסביבה אשר אני דר בה וכו' גרע טפי כיון שאמר עד ביאת הגואל ונימא דאף בנפל או נשרף עוד איכא שם הנדר ע"ז הרחוב האי לאו פירכא דמבואר שם בר"ן דגם באומר בית זה לעולם משמע ואעפ"כ אם נפל אזדא לי' הנדר ועוד הא התוס' בגיטין (דף כ"א) ובכמה דוכתי הקשו על הא דאמרינן התם ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות הא אם מת אביה או אם מכרו לא חשוב תו בית אביה ותירץ הרשב"א וכן הוא בריטב"א שלפנינו דאיירי באומר לבית זה שהוא של אביך דאפילו מכרו האב או מת אסורה ליכנוס והקשה תו דהא הוי כריתות כגון שיפול הבית דהכי אמרינן לענין שוכר בב"מ (דף ק"ג) במשכיר לחבירו בית זה כיון דנפל אזדא ליה ותירץ שלא כדעת הר"ן דלעיל דרק גבי שכירות אמרינן נפל אזדא שלא שכר לו את הבנין אלא כמי שהוא ראוי לדירה אבל הכא באיסור אף בקרקעו אסור לכנוס ואפי' בדריסת הרגל וא"כ אם אמר בית זה אף נפל אסור עכ"ד עי"ש ואמאי לא תי' בפשיטות דהא הכא איירי באומר בית זה אסור לעולם ולישנא דלעולם לאעפויי אתי דאף אחר שנפל לא אמרינן דאזדא ליה אע"כ דאף אם הוסיף ואמר לעולם אם אמרינן דבית זה כל זמן שהוא קיים ולא כשנפל או נשרף משמע ג"כ לא מיגרע משום הכי וכיון שבש"ע (יו"ד סימן רע"ז סעיף ה') פסקינן כהר"ן דאם אמר קונם לבית זה שאני נכנס אם נפל ובנאו אפילו במקומו וכמדתו הראשונה מותר וכמו שביררנו אין חילוק אם הוסיף תיבת לעולם וכן הדין בנדר או בתנאי הגט. ע"כ גם בנ"ד אם נדר שיהי' ברחוב עקוואלל הבית מועד כיון שנשרף הרחוב דינו כנפל אזדא לי' ואף שאמר עד ביאת הגואל זהו רק אם הי' קיים ולא כשנשרף ונתעקרו דירות היהודים משם. ואולי י"ל דבנ"ד אף הרשב"א והריטב"א יודו דרק התם לענין נדר איכא טעמא אף בנפל שיאסר עליו כשאמר בית זה דאף בקרקעו איכא איסור דריסת הרגל והאי לא אזדא אף כשנפל הבית אבל הכא בנ"ד דעיקר כונת הנודר שיהיה שם אהל מועד ומקום תורה ותפלה ובעת שנשרף אותו הרחוב תו אינו ראוי לזה אזדא ליה הנדר וכיון שפקע שעה חדא בעת השריפה שוב אף אחר הבנתו מחדש אין כאן חלות הנדר תו שיהיה ברחוב ההוא דוקא ומכש"כ כיון שנתישבו שם רובם אינם יהודים [ונראה שאין לומר משום שנשתנה שם הרחוב עקוואלל לאלטערוואלל ע"כ פקע הנדר זו אין סברא וגם בש"ס (שבת דף ל"ו) לא אמר נ"מ לנדרים לענין בבל בורסף]:
ומעתה כיון שנתבאר לפ"ז דאלו היה הנודר בפנינו היינו יכולים לפטרו כעת מתנאי הנדר הזה א"כ אף הממלאים רצונו נוכל להתיר להם שישנו את מקום התורה והתפלה שיהיה גם לעתיד לזכות נשמתו של הנודר כיון שיש להם טעמים נכונים וברורים שלא יוכלו למלאות אחר תנאי זה וע"כ אין דומה להא שפסקינן ביו"ד (סימן רנ"ט סעיף ב') דאם התנה המקדיש בפי' שלא ישנו את הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא דאסור לשנותו דהתם איירי שלא נשתנה מצב הדבר כל כך שאי אפשר למלאות אחרי דברו עד שאפילו הנודר בעצמו היה פעור מתנאי זה וכמו שביארנו. אכן בנ"ד פשיטא דזה דומה למ"ש המהרי"ק (שורש ה') שהתיר שם לשנות מעות המתנדבים לצורך עניי ירושלים שיבנו מאותם המעות בית הכנסת בירושלים וביאר דכשנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותם מעות ודאי מסתלקי מאותם מעות מכל וכל ונותנים כח לאותם גבאים שהרי הם אינם יכולים לפקח בהם והרי הם נפטרים לעולמים עש"ה. וא"כ בכאן נמי אלו הי' הנודר בחיים אז ודאי כדי שלא יתבטל הדבר טוב והיקר שהניח אנו אומדים שהיה רצונו לשנות המקום והיה יכול לעשות זאת ע"פ הדין ומעטמים שביארנו א"כ גם באי כחו יכולים לעשות כן ואין לחוש מפני פסק הרמ"א הנ"ל שהתם לא איירי בענין כזה שאירע אונס כזה שאף הנודר אין עליו חטא בהשתנות תנאי הנדר:
ואמינא עוד לפע"ד דלפי שורת הדין אין על אלו הממונים שום איסור נדר דהכי יכול אחד לדור עבור חבירו ולאסור עליו אמנם איכא בדבר משום מצוה לקיים דברי המת ומכש"כ בנ"ד שהוציא מתחת ידו והשליש מתחלה לכך (ועתוס' פ"ק דגיטין דף י"ג ע"א) ויש לחדש בזה ולומר ע"פ דברי המהר"י בן לב (ח"ג סימן מ"ג) שכ' דדוקא כשאומר ליורשיו אז יש להסתפק אי בכל גווני אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל אי אמר לאחרים אז אי הקנה דבר ששייך בו קנין כגון שיש בו ממש או בא לעולם שייך מצוה לקיים דברי המת אבל דבר שאין בו ממש או שלא בא לעולם כגון הא דאמרינן (ב"ב דף קמ"ז ע"ב) אמר רבא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום ע"כ אין בו משום משום מצוה לקיים דברי המת עכ"ד המהר"י בן לב ובתשובת מהר"ם אלשיך ז"ל (סימן ז') ירד לעומק העיון באחד שצוה מחמת מיתה שה' מאות מטבעות יהיה הקרן לבנו ורק הרשות נתן לחתנו להרויח בהם וכ' דמסתברא דאף אם אמר מעות לפירותיהם והיה מצוה שמקנה הת"ק מטבעות לחתנו ע"מ שירויח בהם ג"כ אינו מועיל משום דלא דמי לבית ודקל שהם קיימים בעת בוא פירותיהם לעולם משא"כ במעות שכשהרוח בא לעולם אין המעות אלו שהניחם השכ"מ בעולם שיצאו בהוצאה לסחורה או להלואות וכדומה נמצא הפירות בלי ממשות הוי כדשלב"ל עכ"ד עי"ש. ואם כן ה"נ בנדון דידן שהניח הנודר ז"ל המעות לפירותיהם ודאי אין גופם קיימים ונשתנה הקרן והרוחים בעוד לא באו לעולם אין עליהם חלות קנין כדבר הבא לעולם וכן יש לומר דל"ש הכא לומר מצוה לקיים דברי המת עפ"ד המהריב"ל הנ"ל דבשלב"ל ל"ש מצוה לקיים דברי המת. וגם י"ל הלא בענין מצוה לקיים דברי המת אזלינן בתר אומדן דעתא ולהכי אמרינן בכתובות (דף ע') דאף שצוה ואמר אל תתנו אלא שקל נותנים להם כל צורכם משום דאמרינן לזרוזינהו הוא דעביד ואף שלא דמי כל כך להתם דהתם אמרינן דבשעת הדיבור לא היה כי אם לזרוזינהו אבל הכא בשעה שצוה הנודר לא עלתה על דעתו שיעקרו ישראל ממקומם מ"מ שפיר איכא למיזל בתר אומדן הדעת שרק התנה שהבית מועד יהי' רק ברחוב ההוא כל זמן שיוכלו לקיימו אבל לא אם עי"ז יתבטל התמיד והתקנה הטובה אשר התקין:
ועוד יש לחלק מהאי פסקא דרמ"א ז"ל דאם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדישו פשיטא שאסור לשנותו דהתם רוצים לשנות גוף ההקדש כגון מת"ת לעניים אן להיפך אבל הכא גוף ההקדש יהיה גם עתה כפי כונת הנודר רק בעת הזאת גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אם יהי' ברחוב שנתישבו בו היהודים בעת נלע"ד דשפיר נוכל לילך בתר אומדן הדעת כמו שביררנו ולשנות רק המקום. וכן מבואר בתשובת אא"ז שער אפרים (סוף סימן ס"ז) דאף אם התנו המתנדבים שלא ישנו את נדבתם יכולים לשנות היכא דאיכא אומדנא שהיה ברצונם לשנות אלו היו קיימים לפנינו הרי כדברינו מכל הלין טעמא נלע"ד הקלושה שרשאים הגבאים לשנות מקום האהל תורה ותפלה אל רחוב אשר שם יוכלו להגדיל כבוד התורה ולהאדיר ויהיה ביתם בית רם ונשא לתורה ולתעודה. זאת הנלע"ד בשאלה הלזו ואם יסכימו לזה גדולי הדור דברי יהיו נאמרים גם למעשה:
והנני ידידו דו"ש חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.