אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן ל

סימן כט

הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ק"פ הל' ד') פסק ושוחטין על הקטנים שיהיו בכלל בני החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת ועי"ש בכ"מ שפי' דהא דכ' הרמב"ם דשוחטין הפסח על הקטנים ר"ל שממנין אותם מבני החבורה דילפינן מאיש לפי אכלו הראוי לאכילה אולם על טעם רבינו שנתן לפי שאינן בני דעת קשיא לי' למרן מאי בא להורות בו ותי' דאפשר לומר דהכי קאמר רבינו דוקא כשאינם בני דעת כלומר דוקא כשלא הגיעו לעונת הנדרים אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו להיות מופלאים סמוכים לאיש שהקדשן הקדש שפיר דמי שתהיה החבורה של פסח כולה מקטנים עכ"ל ועיין קצה"ח (סימן קפ"ח ס"ק ג') שהביא דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' גירושין) שכ' דקטנה אינה עושה שליח מפני שהשליחות צריך עדים ואין מקבלין עדים על הקטנה. והראב"ד כ' עלה דאין בזה טעם וריח אלא אתם גם אתם לרבות שליחכם מה אתם בני דעת אף שליחכם ברי דעת וכ' הקצה"ח דאזלי לשיטתייהו דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה מה"ת וכמש"כ הרמב"ם (פי"א מהל' נדרים) א"כ מאתם לא ממעט קטן כיון דסמוך לאיש אכתי קטן הוא וחשבינן לי' בן דעת ותורם תרומה והראב"ד לשיטתו דס"ל מהס"ל מדרבנן. אכן מה דממעטינן בכל התורה שליחות לקטן או קטנה להרמב"ם אף מהס"ל כ' הקצה"ח בטעמו דילפינן שליחות מגט ובגט באיש אי אפשר להיות קטן דאין אישות לקטן ובדידה אי אפשר שליח לקבלה וכמש"כ הרמב"ם שאין מקבלין עדות על הקטנה ושליחות לקבלה צריכה עדים א"כ ה"ה בכל דוכתי אין הקטן או הקטנה עושין שליח עכ"ד עי"ש. ועכ"פ נשמע מזה מדלא ממעט הרמב"ם שליחות לקטן או לקטנה מדמה אתם בני דעת אף שליחכם בני דעת דהיינו מקרא דכתיב בתרומה שמעינן כסברת הכ"מ דמופלא הסמוך לאיש קרינן בני דעת וע"כ עושין פסח להרמב"ם ז"ל אף בפ"ע. והא דפסלינן קטן בכתיבת הגט בגיטין (דף כ"ב) וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' גירושין הל' ט"ז) משום דלאו בני דעה נינהו אלמא דכל קטן לאו בר דעה נינהו ואף מופלא הס"ל ודאי אין כשר לכתיבת הגט צ"ל הביאור דבאמת מידי דבעי כונה כגון כתיבת הגט אשר סתם אשה לאו לגירישין קיימא ודאי קטן לאו בכלל בן דעת הוא אבל למילף ולמעט שליחות דקטן מתרומה מאתם גם אתם מה אתם בני דעת אף שליחכם בני דעת [וכמו שסבר לה הראב"ד] זה אי אפשר להרמב"ם דהא ס"ל דמופלא הס"ל שהגיע לעונת נדרים תורם בדנפשי' וגילתה התורה שלענין הקדשות וכן הפרשת תרומה כגדול חשבינן לי' והחשיבה תורה דעתו לענין זה וע"כ י"ל גם לענין שליחות הי' יכול לעשות קטן מהס"ל שליח ול"ה ממעטינן לי' מאתם גם אתם ולהכי אצטריך למילף מגירושין (ועיין לעיל סימן כ"ט שכתבתי טעם אחר לענין שאין קטן עושה שליח). אכן לענין עשיית חבורה מפסח שכולה בקטנים ס"ל לכ"מ דכיון דמהס"ל הקדשו הקדש וחשבה תורה דעת קטן כזה שיהא חל הקדשו ד"ת ע"כ חשיב לי' בן דעת ונוכל לעשות חבורה שכולה קטנים לפסח דהיינו אם הם מהס"ל כנ"ל לבאר דברי הכ"מ וליישב מסוגין דגיטין דאיתא בפי' על קטנים דלאו בני דעה נינהו ולהנ"ל א"ש וצ"ע מרמב"ם פ"ב משלוחין ה"ב וי"ל ודוק]:

איברא דלכאורה תיקשי לפי שיטת מרן ז"ל בדברי הרמב"ם לפי מה דקיי"ל דשחיטת קדשים בעינן שליחות ועיקר שליחות בקדשים ילפינן מפסח מושחטו אותו בקידושין (דף מ"ב) וא"כ הנך קטנים איך יביאו בפני עצמם פסח דאין לומר שישחט אחד מן בני החבורה הקטנים דהא קיי"ל בחולין (דף י"ב) קטן אין לו מחשבה ולא מצו שחיט קדשים וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' פסה"מ הל' ו') הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד על גביו ואפי' היתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. וכיון שהקטן אינו יכול לשחוט בעצמו הקדשים ומשמע דאף מהס"ל כן דרק להקדיש ריבתה תורה בקטן כי האי א"כ אף שליח נמי אינו יכול לעשות דאף שמשמע מתוס' (גיטין דף ס"ה ע"א) ובפנ"י דבתרומה דהוא יכול לתרום יכול להעשות שליח וה"ה דיכול לעשות נמי שליח לפי הנ"ל מ"מ הכא כיון דהוא לא מצי שחיט הפסח וע"כ שליח גמי לא מצי משוי:

ולתרץ נ"ל לומר בזה ואקדים כאן מה שחידש כבוד אמו"ר א"ז הגאון זצ"ל בספרו בר ליואי (או"ח סימן י"ט) לענין עשיית המצות ע"י מכונה שקורין (מאשין) שאין יי"ח במצות אלו בלילה הראשונה משום דכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכונה אסורה עשיית המצוה ע"י שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני האדם לעשות כן היינו אם דרך רוב בני אדם לעשות בגופם ולא ע"י גרם כח אדם ולא ע"י כלי המכונה אז אין לשנות ומחויב לעשות בגופו דוקא כמו שהוא הדרך שעושין כן רוב בני אדם במעשה ההוא ולכן כיון שסדר העריכה לרוב בני אדם נעשה באופן שנלשת העיסה ותתגלגל המצה ע"י ידים ע"כ אין לעשות ע"י מכונה ועי"ש שהאריך לענין שחיטת קדשים נמי דלא אשתרי ע"י יריית חץ משום זה דאף דאמרינן (חולין דף ל' ע"ב) רבא בדק לי' גירא לר"י בר תחליפא ושחט עופא בהדי דפרח מ"מ קדשים דבעינן שחיטה לשמה אסור בכה"ג דצריך לעשות דוקא כדרך עשיית רוב בני אדם בדרך הרגל הטבעי. ויש נ"מ מזה ג"כ לענין הא דהביאו הפוסקים בגדם אחד שכ' תפילין שתפס הקולמוס בפיו וגם יש לדון אם שמע קול שופר ע"י טעלעפאן כיון דבעינן כונת שומע ומשמיע צריך ג"כ שתהי' השמיעה כדרך שמיעת רוב בני אדם ולא יי"ח ע"י טעלעפאן (ועט"ז יו"ד רע"א סק"ח). [ועהלק"ט (ח"ב מ"ה) חרש שמדבר ואינו שומע כי אם ע"י שעושה כלי לאזנו כמו חצוצרות דנ"ל דחייב ודימה שמיעה ע"י דבר אחר להא דסוכה (דף ל"ז) לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומיהו עתוס' סוכה (שם) וזבחים (דף כ"ד ע"א) ד״ה הואיל דהיכא דכריך ידיה בסודר ונטל לולב ודאי ל"ה לקיחה רק היכא דכריך לולב בסודרא ונטלו דאז שמי' לקיחה ולפי דמיונו של הלכות קטנות הכא דומה לכריך ידיו בסודר דל"ה לקיחה ולפי דעת אא"ז ז"ל בלא"ה לא יצא בכה"ג אכן י"ל דהתם שרק כבדה אזנו משמוע מקרי שפיר בר שמיעה ועי' נוב"י (אהע"ז נ"ג) וצ"ע]:

ויש לעורר על חידוש דין זה ממה שכ' התוס' ישנים (עירובין דף י"ג) ד"ה אבל בטעמא דמלתא על הא שכ' התוס' דבכתיבה לא בעינן שליחות בגט הוא משום שצריך לחלק בין וכתב לונתן דבנתינה בעינן שליחות אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפי' ידיו קטועות עכ"ל ונראה פי' דבריהם כיון דכתיב בתורה וכתב וע"כ כיון שמי שידיו קטועות נמי יכול לגרש את אשתו א"כ ש"מ דאין צריך שליחות לגירושין דהא הכא מי שידיו קטועות הוא אינו יכול לכתוב וע"י תחבולה אחרת ע"י מכונה אינו מועיל וכמש"כ לעיל וכיון דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי כדאיתא (נזיר דף י"ב) אע"כ דלא בעינן שליחות לכתיבה בגט. [ועיין רא"ש גיטין (פ"ב סימן כ"ה) כ' דבכתיבה לא בעינן שליחות משום דפי' וכתב הסופר ונתן הבעל משום דרוב אנשים אינם בקיאים לכתוב גיטין שם אין הפי' דלא נוכל לומר שליחות בכתיבה משום דהוה כמידי דאיהו לא מצי עביד וכו' ז"א כמש"כ בספר חקרי לב (חלק י"ב) נימוקים על הש"ס דכל שבידו להתלמד ולכתוב שפיר נקרא מידי דאיהו מצי עביד רק פירושו דאי וכתב קאי אבעל וכי אינם בקיאין ממנין שליח אין דרך הכתוב לדבר ממיעוט דבקיאין נגד רוב דצריכים לשלוח ושליח מרבינן מושלח עש"ה. אכן זה בדברי הרא"ש אבל בת"י הפי' כמו שכתבתי]. אכן בנתינה ודאי אף מי שידיו קטועות יכול ליתן גט לאשתו כי שם אין המשמעות הנתינה מידיו לידה רק אם נותן מרשותו לרשותה סגי וכמש"כ התו' גיטין דף ע"ז) גבי הא דקאמר התם הש"ס תיזול היא ותיחוד ותפתח ולכן אף מי שידיו קטועות יכול ליתן הגט ואף בשליחות. אכן לפ"ז בפסח הא ודאי אף מי שידיו קטועות שאינו יכול לשחוט צותה תורה לעשות פסח דהרי לאוכלו הוא ראוי ואיהו לא מצי שחיט ושליח לא מצי משוי וא"כ קשיא מנלן שליחות ואיתימא מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הא ע"כ אף למי שאינו ראוי לשחיטה צותה תורה לעשות פסח וא"כ יש לישמע דלא בעינן שליחות וכמו שכ' התוס' לענין כתיבת הגט ואיתימא דממשמעות דקרא שמעינן מושחטו שליחות אכתי תקשי מה יעשה מי שידיו קטועות הכי פטור הוא מן הפסח וע"י כח אחר לשחוט אינו רשאי קרבן דבעי כונה לשחיטה דצריך לעשות כדרך עשיית רוב בני אדם ושליח נמי לא מצי משוי. וצריך להבין דבר זה לפרש ע"פ סברת התוס' ישנים הנ"ל:

ונראה לע"ד לתרץ זה דהא כ' האור זרוע (הלכות פסחים סימן רכ"ד) דהעיקר דאצטריך קרא לשליחות בשחיטת פסחים הוא משום דחוב הוא לו שגוזל מצותו שהוא ישחוט בעצמו הא לא"ה שליחות לא בעינן וכן כ' התוס' (כתובות דף י"א) לענין גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דיש להנכרי הקטן זכיי' ואף דזכי' מטעם שליחות ואין לו שליחות הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו וכו' אבל גירות שהוא זכות גמור יש לו שליחות וא"כ לענין פסח במי שידיו קטועות שהוא לא יכול לשחוט ואין שייך סברת האור זרוע דחוב הוא לו שחוטף מצותו וזכות גמור הוא לו שגורם לו לקיים מצות הפסח ע"כ שפיר יכול לזכות לו אחר שישחוט פסחו ול"ק על התוס' ישנים הנ"ל דהא דבעינן וילפינן שליחות הוא רק משום דשחיטה בזר כשירה ומצוה בו יותר מבשלוחו אבל היכא דאיהו גופי' לא מצי עביד שפיר יכול אחר לזכותו:

ולפי האמור א"ש מיושב מה שהקשיתי לפי שהסביר הכ"מ דלהרמב"ם עושים חבורה שכלה קטנים אם הם מהס"ל דאיך יצויר שחיטת הפסח הא הקטן לא יכול לשחוט ואין יכול לעשות שליח דז"א דכיון שהם בעצמם אינם יכולים לשחוט שפיר תו הוי זכות גמור לדידהו כדי שיאכלו מן הפסח ושפיר מצי אחר לשחוט עבורם דאי לא הוי שליח ל"ה מצי למיעבד הפסח ושפיר מצי לזכות אותם משום שיקיימו המצוה משא"כ התם בכתיבת הגט מי שידיו קטועות אין שייך כלל לומר דיועיל מטעם זכיה שתהיה זכות גמור לו שיגרש אשתו דאף לב"ש דאינו מגרש רק אי מצא בה ערות דבר אין הכרח שיגרשנה כמש"כ התוס' ריש זבחים (דף ב' ע"ב) שפיר הוכיחו התוס' דלא בעינן שליחות דאי הוי בעינן שליחות לא הי' יכול לגרש מי שידיו קטועות ודוק. ועיין ירושלמי (פ"א דתרומות) דאיתא איבעיא לענין קטן בהבאת פסח ועיין רמב"ם (פרק ט' מהל' שגגות הלכה ג') בן ט' שנים ויום א' שבאה על שפחה חרופה מביא קרבן ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת ומשמע דמסתבר לי' דאין קטן יכול להביא קרבן אף היכא שהחיוב עליו ומשמע גם שלא כפי' הכ"מ בבן דעת דהרי עד שיגדיל כתב ולא אף כשהוא מהס"ל וצ"ע]:

ואגב דאיירינא בענינא דשליחות קדשים אציג פה דבר א' מדרושי על הא דאמרינן (ברכות דף ל"א ע"ב) א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה בפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו הנער אל עלי משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן קראו כהן ליתי ולשחוט וכו' אמר להם וכו' שחיטה בזר כשירה וכו' א"ל עלי מנא לך הא א"ל מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן ששחיטה בזר כשירה א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה וכו' עי"ש. ועיין בספר בנין אריאל לאא"ז הגאון מוהר"ר שאול ז"ל מאמשטרדם שהק' דלמה הקדים עלי לשאול את שמואל מנא לך הא וגם לישנא יתירה נראה מה דקאמר לי' מימר שפיר קאמרת וכו' עי"ש. ונ"ל לבאר דברי הש"ס דלכאורה קשה לי דהא בזבחים (דף ל"ו) הוכיח הש"ס כמו התם בברכות מדלא כתיב ושחט הכהן דשחיטה בזר כשירה ובזבחים (דף י"ט ע"ב) קאמר לר"ש דו' מוסיף על ענין ראשון רק מהיקשא דושחט וסמך שמעינן מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים עי"ש. וק"ל למה לי הנך ילפותות דשחיטה בזר כשירה הלא מקרא מלא הוא בפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וילפינן מיני' בריש האיש מקדש וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וממילא שמעינן דבזר כשירה דאלת"ה לא יכולין לעשות שליח כדאמרינן בקידושין (דף כ"ג) כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצינן למשוי ומדילפינן ממשמעות הקרא דושחטו דמועיל השליחות ממילא שמעינן דאף מי שאינו כהן יכול לשחוט קדשים ול"ל למילף מקרא דוהקריבו הכהן בדיוק או מהקישא לר"ש ששחיטה בזר כשירה הלא מקרא מפורש הוא בשחיטת קדשים גופה:

אולם יש לתרץ זה בפשיטות דמהתם מקרא דושחטו לא שמעינן רק בקדשים קלים דומיא דפסח דשחיטה בזר כשירה אבל קדשי קדשים ה"א דלא יוכשרו שחיטתן בזר כמו דאית בהו כמה ענינים טפי חומרות משאר קדשים. וכן י"ל דאי מהתם מקרא דושחטו ה"א דרק קדשים כגון שלמים ופסח שאינן באין לכפרה א"צ כהן לכל העבודות אבל חטאת שבאה לכפרה וכן עולה מכפרת על חייבי עשה ה"א דצריך גם בשחיטה ובכל העבודות כהן דרק כהנים מכפרין בעבודתם על בעלים וה"א דאף בשחיטה כן ולהכי אצטריך למילף מדיוק דוהקריבו בעולה דשחיטה אף בקרבנות כי הנך ק"ק כשירה בזר:

ולפי זה נבין דברי הש"ס ברכות הנ"ל דהא דעת החות יאיר (סימן קכ"א) דהא דאסור להורות בפני רבו זהו רק השאלה הבאה לפניהם והתלמיד אין לו שייכות וחלק בה אבל היכא שהדבר שעליו דנין הוא שייך להתלמיד בעצמו או יש לו חלק בה ע"ז מותר להורות אף בפני רבו וכדאמרינן בעירובין (דף ס"ג) צורבא מרבנן חזי לנפשי'. והסברא היא דזאת ל"ה הוראה בפני רבו וזלזול בכבודו רק ששופט לדעה מה יעשה הוא בעצמו. ועפ"ז א"ש התם בברכות דעלי טרם רצה להודיע עונשו של שמואל סבר להוציא לאמתו אם חטא שמואל נגדו בזה שאמר שחיטה בזר כשירה דאולי סבר שהפר יהי' שלמים ושלמים קדשים קלים ממון בעלים וגם לו חלק בם שנאכלים לבניהם ולנשיהם לכן שפיר היה יכול להורות בפני רבו כמו צורבא מרבנן חזי לנפשי' וע"כ שאלהו מנ"ל הא דאולי יענהו קרא דושחטו וגו' דמיני' מוכח שחיטת קדשים בזר בפסח וקדשים קלים ואין עליו חטא. אכן כיון שמהדר לי' שמואל והקריבו הכהנים מהקרבה ואילך מצות כהונה קרא דשמעינן לקדשי קדשים כגון עולה ודכותייהו דשחיטה בזר כשירה וידע שפיר שזה הפר עולה ול"ש בי' הא דצורבא מרבנן חזי לנפשי' ע"כ אמר לי' מימר שפיר קאמרת להוציא הדין בעולה דשחיטת קדשים בזר כשירה מיהו כיון דידעת שעולה הוא הפר ולית לך חלק בו הוית מורה הלכה בפני רבו עד שהצילתו חנה בתפלתה. ודוק:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה