חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כט
סוגיא דמופלא הסמוך לאיש.
נדה (דף מ"ו ע"ב) גופא הקדיש ואכלו אחרים ר"כ אמר אין לוקין ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין וכו' מר סבר מופלא הס"ל דאורייתא ומר סבר דרבנן מתיב ר' ירמיה יתומה שנדרה בעלה מיפר לה אא"ב מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי נישואין דרבנן ומבעלי נדרא דאורייתא וכו' אי דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא אמר רבה ב"ל בעלה מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והא אין הבעל מיפר בקודמין כדר"פ וכו' כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת עכ"ל הגמרא. והק' הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות (דף קי"ד) מאי, קאמר הש"ס דאף אי מופלא הס"ל מה"ת ונישואין דרבנן יכול להפר מפני שקטן אוכל נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו הא הכא היא נדרה ובלתי הפרת הבעל ל"ה אכלה וא"כ כיון דמיפר לה בעל ה"ז כאלו אמר לה קומי אכולי ואפי' בעושה ע"ד אביו אמרינן דמצווה להפרישו ותניא נמי לא יאמר לו בשבת הבא לי חותם הבא לי מפתח וא"כ הכא אמאי מיפר לה בעל הא היא כאוכלת לדעתו ול"ש הא דאין מצווין להפרישו:
והנה לכאורה צריך להבין קושית הרשב"א דמנ"ל כשעושה לדעתו או אפי' כשאומר לה לאכול דהוי איסור מה"ת דהא הא דאסור לספות את הקטן איסור בידים זהו ילפינן ביבמות התם מכתובים דדם ושרצים וטומאה ומוקי לה כשספינן בידים וא"כ איכא למימר דזהו רק כשנותן בידיו ומאכיל לקטן האיסור אבל כשאומר לו לאכול או כשעושה לדעתו דעיקר אכילת ועשיית האיסור ע"י קטן נגמרת דלא ספו לי' בידים נהי דמשמע מסוגית הש"ס דאסור אף למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו דלמא הוה רק מדרבנן וא"כ אין קושיא מסוגיא דנדה דמפני דנישואין הם מדרבנן חלים מיבטל האיסור דרבנן דעושה לדעתו. ונלע"ד לומר דמשמע לי' להרשב"א ז"ל דאף בכה"ג היכא דעושה לדעתו אית איסור מה"ת אף למ"ד אין ב"ד מ"ל דה"ל כספי בידים והוכחתי לה מן הדא דהא הקשיתי בנזיר (דף כ"ט) דפליגי ר"י ור"ל בטעמא דאב מדיר את בנו בנזיר וס"ל לר"ל דהוי רק מטעם מצוה לחנכו במצות ופריך לר"ל הא קעביד הקפה ומשני קסבר ר"ל הקפת כל הראש ל"ש הקפה והק' דלמה לי' לשנוי דר"ל ס"ל הקפת כל הראש ל"ש הקפה שלא כהלכתא הלא אין כאן קושיא על ר"ל אליבא דכ"ע אף אי שמי' הקפה לא מיבעי' אליבא דרב אדא בר אהבה דס"ל בנזיר (דף נ"ז ע"ב) דאיתקש מקיף לניקף והאי קטן הואיל והוא גופי' לאו בר עונשין מקיף נמי לא מיחייב וא"כ המקיף את הקטן פטור ול"ש קו' דקעביד הקפה ועל כרחך צ"ל דסוגיין אזלא אליבא דרב הונא דקיי"ל כוותי' דס"ל התם גדול המקיף את הקטן חייב מ"מ קשיא הא אמרינן התם (בדף נ"ז) גבי נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא שניהם מגלחין ומביאין קרבן ופריך הש"ס ואמאי דלמא טמאין נינהו וקעביד הקפה ומשני באשה וקטן שהיו הנזירים קטנים וכן פסק לה הרמב"ם ז"ל בקטנים וע"כ אין לומר דיגלחו ע"י גדולים דא"כ על הגדולים איכא איסור דהקפה דהמקיף את הקטן חייב אע"כ דיגלחו ע"י קטנים או ע"י אשה ואין לומר דאשה אין לה לבוא לעזרה כדאיתא בקידושין (דף נ"ב) ועיין ברכת הזבח (מנחות דף ע"ו) דהא שם בעזרת נשים מגלחין וכמבואר ברמב"ם (הל' נזירות פרק ח' הל' ג') [והתוס' (שבועות דף ג' ע"א) ד״ה ועל כתבו דסוגיא דהתם דשני נזירים אתיא כרב אדא בר אהבה ומיירי בגדול המקיף והוכיחו כן מדלא פירש הש"ס באשה ותען ומגלח להו אשה וקען אולם זהו דוחק לאוקמי' הסוגיא דלא כהלכתא וי"ל דשנויא באשה וקען קאי בין אמקוף בין אניקף ובדברי הרמב"ם שמוקי לה בקטנים ופסק שלא כדר"א בר אהבה ע"כ צ"ל כגון דמקפי להו אשה וקטן] וא"כ קשיא ה"נ מאי פריך הא קעביד הקפה הא יכול להקיף את הבן ע"י אשה וקען ואפי' אם יאמר בפי' להקיפו לא יעבור למ"ד (בב"מ דף י') דכל היכא אי בעי עביד אי בעי לא עביד א מיחייב שולחו ועיו"ד (הל' רבית) דמותר להלות ברבית ע"י שליח לדעת רש"י דאין שליח לד"ע ובשלמא בכל נזירין א"א למעבד הקפה בלא עבירת האיסור דדחיי' רחמנא דאף ע"י אשה וקטן עכ"פ הניקף עובר וכמבואר התם בתוס' (נזיר דף נ"ז) ד״ה ורב אבל הכא אין עובר הניקף כיון שהוא קטן ויכול להקיפו ע"י אשה וקטן שלא יעבור גם המקיף:
ואין לתרץ דחיישינן דלמא ידירנו אביו בנזיר ויגדל בתוך הזמן ואח"כ כשישלמו ימי נזירות בגדלות יעבור על איסור הקפה תינח לדעת רש"י התם דאיכא כה"ג באב מדיר את בנו בנזיר אבל לשיטת התו' בנזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ואין בשם התוספתא דאם הדירו אביו והגדיל במיצעי אף כשהתחיל הנזירות נתבטלה וא"צ לגמרו וע"כ הויא רק השלמת הנזירות כשהוא עודנו קטן ויכול להקיפו ע"י אשה ומאי פריך הא קעביד הקפה. וע"כ נ"ל לומר דודאי לר"א בר אהבה דגמר מהיקש דכל היכא דניקף פטור אף גם המקיף פעור וע"כ גדול המקיף את הקטן פטור ל״ש גם איסור דליספי בידים לקטן דילפינן מג' קראי דיבמות דאסור לתת לקטן איסור בידים דהכא התורה מיעטתו באיסור הקפה לדידי' דמקיף פטור כל היכא דניקף פטור אבל לרב הונא כיון דגדול המקיף את הקטן חייב מטעם מקיף ואם נימא דהיכא שקטן עושה לדעת גדול ועל ידו חשוב לי' כלוספי לי' בידים אמרינן נמי דאף אי אין הגדול בעצמו מקיף את הקטן דאינו עובר משום איסור מקיף עכ"פ היכא דעושה ע"י ומדעתו עובר משום דלא לוספי בידים כמו דילפינן בכל איסורין מג' קראי וא"כ א"ש התם בנזיר דקפריך לר"ל והא קעביד הקפה מאי אמרת דיקיפנו ע"י אשה נהי דלא יעבור משום מקיף אף אי יצוה דהא אי בעי עביד ואשלד״ע אף אי ס"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ יעבור איסור דלא לוספי לי' בידים דהקטן יהי' ניקף ע"י כיון דהכא אביו הדירו בנזיר ואין לך עושה לדעת אביו גדול מזה. [ולפ"ז לולא דמסתפינא לפרש שלא כדעת רש"י אולי יש להבין הא דקאמר התם בנזיר ר"א בר אהבה לר"ה לדידך מאן מגלח לבניך וקאמר לי' חובה ואמר תקברינון לבניה דקשה מאד הא בין לר"ה בין לר"א ב"א אין איסור אם חובה גלחתם ואמאי מקללה (ועתו' שם) ולפ"ז א"ש די"ל דמיחזי כאלו עושה לדעת האב דניחא לי' בהכי ואיכא חשש איסור דלוספי לי' בידים]. והא דב' נזירים דמוקי לה בקטנים ואף שיש ס' אם מצוה לגלחן והאיך יעברו איסור לדעת אביהן י"ל במופלא הס"ל שרק מעצמו נדד בנזיר שלא לדעת אביו. עכ"פ שמעינן מזה דהיכא דעושה לדעת הגדול עבר לי' הגדול מה"ת מטעם איסור דלוספי לי' בידים דאי הויא רק מדרבנן נימא אתי נזירות ומבטל דרבנן ומאי הקשה הש"ס בסוגיא דאב מדיר את בנו בנזיר והא קעביד הקפה ועפ"ז שפיר הקשה הרשב"א ז"ל כאן בסוגיא דכיון שנדרה הקטנה ולולא הבעל דהפר ל"ה אכלה ה"ל כעושה לדעתו ואיכא איסור דאורייתא ולא אתי נישואין דרבנן ומבעלי דאורייתא וכן מצאתי שכ' הרשב"א להדיא (בשבת דף קנ"ג) ד"ה כשהוא דכל שבגופו איכא איסור דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד עבר מה"ת עי"ש וקשה לפ"ז קושית הרשב"א בסוגיין דכי מיפר לה בעל ה"ל כאמר לה קומי אכולי ואפילו כשעושה לדעתו ה"ל כספי לה בידים ושמעינן מסתמת סוגיא דנזיר דאסור ואמאי קאמר דאי אין ב"ד מצווין להפרישו שרי הבעל להפר אף דנישואין שלו הם רק מדרבנן ואיך יותר נדר דאורייתא:
ואחרי שהארכתי בביאור קושית הרשב"א אעלה מה שנלע"ד ליישבה בזה האופן דהא שם ביבמות ילפינן איסור לספות לקטן. מג' קראי דדם ושרצים וטומאת כהנים עי"ש וקאמר הש"ס דל"ה ג' כתובים הבאים כאחד דכולהו צריכי וע"כ ילפינן מנייהו לשאר איסורין נמי והנה אמרינן בפסחים (דף מ"ד ע"ב) דאם ילפינן טעם כעיקר ממשרת יכול לדון שאר איסורין מק"ו ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ופרש"י אף תוך זמנו ע"י התרת חכם ק"ו לשאר איסורין והק' שם בתוס' ד"ה אלא יליף טעם כעיקר מגעולי נכרים דהיכי מצי יליף באיסורי נזיר טעם כעיקר מגעולי נכרים הא נזיר קיל שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו עכ"ל עי"ש וא"כ ה"נ אית לן למימר דאף דאית לן ג' קראי דאסור לספות לקטן איסור בידים איסור נדר לא נוכל למילף מינייהו דמה להנך שכן אין היתר לאיסורו תאמר באיסור נדר שיש היתר לאיסורו ע"י שאלה וא"ש דל"ק קושית הרשב"א דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וג' קראי איירי היכא דספי לי' בידים כמו שמשני התם בש"ס א"כ הכא באיסור נדר שיש היתר לאיסורו דאיתא בשאלה לא ילפינן מג' קראי וליכא איסור תורה למוספי לי' בידים:
**(הג"ה אולם הא ק"ל בסוגיא דנזיר שם הא הקשו התוס' פסחים דף פ"ח) דאיך יכול למנות בניו הקטנים על פסחו אי ס"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא הא קספי לי' בידים איסור שלא למנויי' ותי' שם דלא ילפינן רק דומיא דשרצים אבל לא היכא דאיכא חינוך מצוה ליכא איסורא וע"כ מותר לתן להם אף שלא למנוי' וקשיא מאי פריך הכא בש״ס הא קעביד הקפה הא הכא הויא חינוך מצוה דהקפה עביד כמחנכו במצות בנזירות ומ"ש מהתם דאיסור שלא למנוי' דשרי והכא כמו שביארנו ע״כ עיקר האיסור הוא רק משום דמוספינן לי' בידים דהקטן ניקף ועושה לדעת אביו דאי משום איסור מקיף הא יכול להקיף ע"י אשה וקטן ובלא"ה לא הבנתי תירוץ התוס' בפסחים כיון דנראה דמשום דילפינן מג' קראי איכא איסור תורה דליספי לי' בידים ואיך משום חינוך ישתרי איסור מה״ת וצ"ע שו"ר שהעירו קצת מזה]:)**
וליתר ביאור נראה דהא באמת צריך להבין במאי פליגי אי קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומ"ט דמ"ד מצווין להפרישו ואי מהנך ג' קראי דלמא הנך ג' קראי לא איירי רק בהיותר חמור דהיינו איסור דלספות לי' בידים ומנ"ל דצריך להפרישו ונראה דבהא פליגי דמ"ד דמצווין להפרישו קים לי' דאיסור לספות בכל איסורין לקטן בידים מסברא או הכי גמירי להו וע"כ הג' קראי אשמעינן דצריך להפרישו אבל מאן דס"ל אין ב"ד מצווין להפרישו לא קים לי' מסברא דאסור לספות בידים ואצטריך ג' קראי דאסור לספות בידים אבל לא שמעינן דמצווה להפרישו ולדידי' בהנך איסורין דקילי מהנך ג' קראי כגון נדר אף למוספי לי' בידים ליכא איסור תורה וע"כ שפיר קאמר הש"ס דמשום נישואין דרבנן מותר להפר לה ואף שהוכחנו דמה שאוכלה לדעתו הוי כמו דספי לה בידים כיון דקיי"ל בעלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וג' קראי אצטריך היכא דספי לי' בידים א"כ בנדר דקיל דישנו בשאלה ולא שמעינן מג' קראי אף אי ספי לי' בידים ליכא איסור תורה משא"כ אי הוה ס"ל קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. וספי לי' בידים שמעינן מסברא בכל איסורין שבתורה ידעינן לי'. ואף בנדר דישנו בשאלה וקיל איסורו אסור ספי לי' בידים א"כ ודאי אינו יכול הבעל להפר לאשתו הקטנה הנשואה לו משום דהכא דמי למוספי' לה בידים:
ועיין היטב ברבינו הב"י (או"ח סימן שמ"ג) שכ' גם לפי שיטת הטור דצריכותא דעביד הש"ס בג' קראי לאו דוקא וא"כ הו"ל ג' כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו בכל דוכתי ופי' הב"י דאתי הג' קראי להשמיענו דאף להפרישו מצווין וע"כ רק בהנך ג' איסורין מצווין להפרישו ולא ילפינן מינייהו לכל איסורין שבתורה דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד אבל עכ"פ צ"ל בכל איסורין דאסור לספות בידים עי"ש וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דהטעם דקים לן דאיסור למוספי לקטן בידים בלא הג' קראי. ואף שהפי' הזה קשה מאד כמו שהק' בט"ז שם (באו"ח סימן שמ"ג) דלא יכולנו להתחכם נגד התלמוד דקעביד צריכותא וס"ל דל"ה ג' כתובים עכ"פ שמעינן מינה גוף הסברא שפירשתי בדברי הש"ס דלמ"ד א"נ ב"ד מצווין להפרישו והיינו דיליף לה מג' קראי איסור דלספות בידים שמעינן לה מסברא וא"כ אף אותם איסורים דקילי כגון נדר דלא שמעינן מג' קראי קים לי' דלספות לקטן בידים אסור וע"כ א"ש דמוקי לה הש"ס הכא רק למ"ד אין בדמ"ל ודוק:
והנה אחר שביארתי פי' דברי הש"ס ליישב קושית הרשב"א אביא מה שראיתי באחרונים שנסתפקו אי מופלא הס"ל יכול לשאול על נדרו והסביר המחנה לוי הטעם דהספק הוא דכיון דהיתר חכם ילפינן מבל יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וכיון שמופלא הס"ל אינו בבל יחל י"ל דגם אחרים אין מוחלין לו ואמרתי לפשוט האי ספיקא דהן הקשיתי בסוגיא דידן לקמן דקמייתי ברייתא עיסת חולין שנדמעה ופרש"י כגון שנפל סאה של תרומה לתוך פחות מק' של חולין חייבת בחלה דברי ר"מ ור' יהודה ופרש"י הטעם דאמרינן דהוי דימוע דרבנן דמה"ת חד בתרי בטיל הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקי חלה מה"ת וק"ל הא ע"כ צ"ל דהכא איירי בדימוע מין במינו דאי בשא"מ אף בתרומה למעה מס' הויא דימוע מה"ת ולמעלה מס' מותר וכמבואר ברמב"ם (הל' תרומות פרק י"ג ה"ב) והשתא לר"י דס"ל מין במינו לא בטול אמאי הויא דימוע דרבנן והכא קיימינן אליבא דר' יהודה אכן באמת קושיות כזו על ר"י כבר הקשו התוס' בזבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה ר' יהודה והם תירצו דהא דתרומה עולה באחד ומאה בנפלה לתוך חולין מתוקנין דא"א למבטל דהיינו חולין להיות כבטל דהיינו תרומה וכגון שבאה התרומה ליד הכהן דא"א לישאל על החולין וע"כ י"ל דה"נ איירי בדימוע בתרומה ביד כהן דלא יכול לאתשולי על החולין ואי אפשר למבטל להיות כבעל והוי מבשא"מ ובטיל שפיר באחד ומאה אכן לפ"ד הר' אליעזר ממיץ הובא בפהרא"ש (נדרים דף נ"ט) דהא דאמרינן התם דתרומה ביד כהן ל"ה דשיל"מ דאינו יכול לתשול עליו זהו רק הכהן כיון דהוא לא הפרישו אבל הבעה"ב יכול לתשול וא"כ אפי' תרומה ביד כהן אפשר להחולין להיות כהתרומה ע"י שאלה ואמאי בטילה במאה ואחד ואמאי הויא דימוע דרבנן וצריך לומר דאיכא גווני דלא יכול לתשול על נדרו כגון שנתרמה ע"י מופלא הסמוך לאיש דשאלה בהקדש ילפינן מנדרים (ב"ב דף ק"כ ע"ב) וכן בתרומה מנדרים שמעינן לה ועי' ברמב"ם (הל' תרומות פ"ד הל"ה) דמהס"ל שתרם תרומתו תרומה כהר"ש בריש תרומות (ועיין תוס' גיטין דף ס"ה ד"ה ופדו) וא"כ י"ל דאיירי שהפרישה ע"י מופלא הסמוך לאיש וע"כ אינו יכול לתשול והחולין מתוקנים אי אפשר שישובו טבל דהוא כתרומה ע"כ שפיר בטל אף לר' יהודה וש"מ מזה דאין מופלא הס"ל יכול לתשול על נדרו:
אולם הקשיתי ע"ז דאי נימא דמהס"ל אינו יכול לשאול על נדרו מהא דאמרינן במתניתין דפסחים (דף מ"ו ע"א) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ואמרי' התם דאי מפריש לי' יעבור על בל יראה כיון דאי בעי מיתשל והשתא הא איכא תקנה דיכול להפריש ע"י מופלא הס"ל דאמרינן בסוגין ובמתניתין דיכול לתרום מן התורה וכיון דאינו יכול לתשול על נדרו גם על תרומתו לא יכול לשאול ולא יעבור על ב"י ואמאי לא תני האי תקנתא. והנה שם בצל"ח פסחים כתב דמתניתין דכיצד מפרישין איירי ע"כ דאיכא כהן קטן דאי ליכא כהן כלל א"כ אפי' טהורה נמי כיצד מפרישין בפסח ביו"ט ואי איכא גדול יתננה לו ויפריש הוא ויבטלנה אח"כ ולא יבוא לידי איסור ב"י. ולפ"ז קשיא טפי דאי מיירי מתניתין דאיכא כהן קטן למה לא תני תקנתא דאי איכא מופלא הס"ל מפרישין ע"י ולא יעבור על ב"י משום דל"ש אי בעי מיתשל דאין נשאלין על תרומת מהס"ל. ומכש"כ לגירסת הר"ש ריש תרומות אליבא דר' יהודה קטן שתרם תרומתו תרומה אף בעוד שלא הי' מהס"ל ודאי קשיא יפריש החלה ע"י קטן דלא יוכל לשאול. אכן י"ל דהא ל"ק דהא אמרינן בירושלמי פ"ק דתרומות מאי שיעשה (מהס"ל) בהן שליח הותיב ר' יודן הרי יש לו טבל ד"ת אינו פוטר טבלו ד"ת ופי' בפני משה דקמבעי' לי' מי נימא כיון שהקטן שייך בהני מילי נעשה בהן שליח או דלמא מאחר שבכל התורה אינו נעשה שליח אף בהן אין נעשה שליח ופשוט לי' מטבל דאינו יכול לפטור בשל אחרים מטעם דאין שליחות לקטן (ועיין תוס' גיטין דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני דלא כתבו כן) וא"כ ל"ק תו מהאי דכיצד מפרישין דאינו יכול להפריש ע"י הקטן דכיצד יעשה דאם יצו עליו שיפריש החלה בתורת שליח הא אינו נעשה שליח בשל אחרים ואי דיתננו לקטן כל העיסה במתנה והוא יפריש ג"כ אינו יכול דאם הקטן כהן הא יעבור על בל יראה ואינו יכול לבעל דקטן אין לו מחשבה והויא כמוספי לי' איסור בידים. [ויש לפשוט מזה דזה חשוב מוסיף לי' איסור בידים אף שעתה אין עוד איסור רק אח"כ כשיתחמץ] ואם הקטן ישראל ותאמר דיקנה לו כל העיסה דבדעת אחרת מקנה יש להקטן זכיה מה"ת וא"כ תהי' העיסה שלו ויכול להפריש ותו לא יעבור על ב"י שאין יכול לתשול עליו שאין שאלה בחלה ותרומה שהפריש מופלא הס"ל י"ל דמתניתין מיירי בליל ראשון של פסח וצריך לצאת י"ח מצה בשלו דוקא כדאיתא (פסחים דף ל"ח ע"א) דילפינן מקרא ואם יתננו לקטן לא תהי' עוד שלו דאף לא יוכל להחזיר לו שיצא בו וכמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ו ע"ב) לא ליקני לי' איניש הושענא לקטן ביו"ט א' דקנויי קני ואקנויי לא מקני:
אולם אם נסבור דמופלא הס״ל אינו בשאלה ואין היתר לאיסורו ובנדרו שפיר נוכל למילף מג' קראי דאסור לספות לו בידים ועי' רמב"ם (הל' נזירות פרק ג') דקחשיב חומרת דנזיר שמשון דליתי' בשאלה וכן נזיר עולם חמור מש"ה מנזיר סתם דזה איסורו עולם וא"כ ה"נ נדר מהס"ל יהי' חמור מנדר סתם דלא יהי' בשאלה ותיקו קושית הרשב"א על הש"ס מאי קאמר אי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וע"כ יכול להפר הא הכא הוא עושה לדעתו והוכחנו דעושה לדעתו ה"ל כספי לה בידים ובנדר מהס"ל דחמור דליתי' בשאלה ילפינן מג' קראי איסור לספות בידים:
וע"כ נ"ל לומר כתי' הריטב"א שם בנדה דאמר בזה"ל על קו' הרשב"א הנ"ל ונ"ל דבכה"ג ל"ח כמאכיל בידים וכאומר לה הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתאכל מנדרו אלא יהב לה רשותא והיתרא ואם תרצה תאכל וכיון שגוף האכילה אינה עושה לדעתו ע"כ שייך לומר דין דקטן אוכל נבילות אבדמ"ל. וצריך לומר לפ"ז דשניא מהאי דנזיר שאב מדיר את בנו דהתם ודאי מוספי' לי' בידים אף שיגלחנו ע"י אשה וקטן שמחנכו בנזירות והכל עושה לדעתו והוא מצוה לו זאת עשה כדי לקיים המצוה משא"כ בהתרת נדר לאכילת רשות. אכן אף לפי תירוץ הריטב"א קשיא דהא הקשה הגאון מהרש"ק ז"ל בספר מי נדה דמאי פריך הש"ס מקטנה שנדרה בעלה מיפר לה למאן דאמר מופלא הסמוך לאיש מן התורה דלמא איירי בנדרים דרבנן כגון שאין בהם ממש. ונ"ל לומר דס"ל להש"ס דסתמא אמרינן דיכול להפר בכל הנדרים אף נדרים דמה"ת. אבל ק"ל א"כ מאי נתרץ אם הקטנה תאסר עליה הנאת תשמישה ונהי דאם תאמר סתם הנאת תשמיש עלי ל"ה רק איסור דרבנן כמו שמבואר בר"ן (נדרים דף ט"ו ע"ב) כיון דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ אם תאמר גופך לתשמיש עלי דאז איכא איסור תורה ועיין ב"י (יו"ד סימן רל"ד) שהביא בשם התוס' שגם סתמא מפרשים כן לחומרא שאומרת גופך לתשמיש עלי והרשב"א העמידה באומרת בפי' גופך להנאת תשמיש עלי בכה"ג הדין דיפר וכמבואר בש"ס כתובות (דף ע"א ע"ב) ואם הקטנה תאמר כן והוא יפר לה וישמשנה וספי לה בידים האיסור ול"ש תירוץ הריטב"א הנ"ל וכיון דהיא מהס"ל אינו מועיל שאלה לנדרה ולכ"ע ילפינן מג' קראי דאסור לספות לה בידים מה"ת:
ויראה לי לתרץ דא"ש דממ"נ היכי איירי דאי אמרה גופך לתשמיש עלי לעולם א"כ אינה חפיצה בבעלה ותמאן וע"כ יש נ"מ שאמרה גופך לתשמיש עלי לזמן קצוב וא"כ שוב א"ש כפי מה שביארנו לעיל דכי האי א"א למילף מג' קראי דיהי' איסור מה"ת לספות לה בידים למ"ד קטן אוכל נבילות אבדמ"ל דמה להנך שכן אין היתר לאיסורן לאחר זמן ואיסורן לעולם ובזה הנדר אף דהוא נדר דמופלא הסמוך לאיש דאית בי' חומרא דליתי' בשאלה מ"מ אי אסרה לזמן קצוב הנאת תשמיש עלי' מותר לספות לה בידים כיון שאין איסורו איסור עולם וליכא למילף מג' קראי למ"ד דאין ב"ד מצווין להפריש דגם איסור ספינן לי' בידים ילפינן מג' קראי וא"ש הכל. ובמה שאמרתי פירשתי דברי הירושלמי (פ"ג דערלה) והובא בילקוט ובמכילתא (פ' בא) שאי' שם לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר אינו צריך ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ חמור לא כש"כ. וצריך להבין במאי פליגי ונ"ל די"ל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אי חמץ ניתר לאחר המועד אי לא דר' יאשי' סובר כר"ש דחמץ לאחר מועד מותר וא"כ אינו איסור עולם וא"א למילף מג' קראי דמה להנך שכן איסורם איסור עולם וצריך בחמץ קרא דלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל ור' יצחק ס"ל כר' יהודה וא"כ חמץ איסורו איסור עולם ושפיר יליף משרצים. שוב מצאתי פי' זה בספר מלוא הרועים:
והנה מה דק' לי בסוגין הוא כיון דהדין בקטנה שמעשה ידיה לבעלה וכמו שאמרינן ביבמות (דף ק"ט) ואיך סתמו חכמים דבטלה מיפר לה ומשמע בכל הנדרים כא וכדאמרן הא איכא מכשול אם תאמר קונם שאני עושה לפיך דהדין דיפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו לר' עקיבא כדאיתא בכתובות (דף נ"ט ע"א) דנהי דעד הראוי לו י"ל דאלמוהו רבנן לשיעבודי' דלא חל הנדר וכמבואר בתוס' אבל אם תעדיף עליו יתר מן הראוי לו יבוא לידי מכשול. וכן ק"ל לפ"ד התוס' (גיטין דף נ"ה) שהק' על קטנה בת ישראל שניסת לכהן דאינה אוכלת רק בתרומה דרבנן ולמה לא תיכול אף בתרומה דאורייתא דהא קטן אוכל נבילות אבדמ"ל ותירצו בחד תירוצא דחיישינן שמא תאכל קודם שבעל לכשתגדל דאז עוד לא קניא לי' וקעברה איסורא דאורייתא וא"כ ה"נ מאי משני רבה בר ליואי לכשתגדל מיפר לה בעל למה לא חיישינן דלמא תאכל קודם שיבעל כמו התם דאז היא גדולה ואיננה עוד אשתו מה"ת ומכש"כ להספרים דלא גרסינן אלא כדר' פנחס ועיין רשב"א יבמות וא"כ קיימא כן אף במסקנא וקשיא היוכל לשער לבעול לשם אישות. רק בעת שתביא ב' שערות ודאי היא תעבור על נדרה בגדלותה קודם שיהני לה הפרת הבעל מחדש ולמה לא חיישינן כאן בנדרים אף אי אין מצווין להפריש כמו התם שכ' התוס' שחוששין בתרומה. ויש ליישב בדוחק דהא בלא"ה איכא להקשות למה לא חיישינן דלמא תמאן בו והיא תהי' סבורה שמופר לה הנדר ותאכל אף לכשתגדיל ותעשה איסור כיון שצריכין לתירוצא דלכי גדלה מיפר לה בעלה וע"כ צ"ל דכשמיפר לה בעלה ידע להזהירה אם תמאן או תגדיל לא תאכל ע"י הפרה זו משא"כ בתרומה דאם תמאן תדע שלא תאכל בתרומה שאינה אשתו וא"צ להזהירה ע"ז ע"כ חיישינן פן גם על ימי התחלת גדלותה לא יזהירנה ותאכל באיסור בגדלותה טרם שיבעלנה ותהי' כאשתו מה"ת. ועוד י"ל דהש"ס עדיפא מיני' פריך והא אין הבעל מיפר בקודמין שלא חל ההפרה כלל ומשני הש"ס אלא כדר"פ דע"ד בעלה נודרת ולק"מ. ואף לספרים דלא גרסי אלא כדר' פנחס הא פירש הרמב"ן בכאן שמתלא תלי נדרה אם נתקיימו קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה ואם לא נתקיימו הקידושין אף הוא אינו מיפר שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת עכ"ד עי"ש. וא"כ בשלמא בתרומה שפיר כ' התו' דחיישינן שמא תאכל באותה שעה שגדלה עד שבעל דאיסורא דעבדא אין לו היתר משא"כ הכא מסתמא ל"ח שמא תמאן אם היתה אצלו עד שתגדיל דכשהגיעה לכלל שנותיה לא תוכל למאן משום חזקה דרבא כדאיתא (נדה דף מ"ו ע"א) א"כ ע"כ הויא לדידה כנתקיימו הקידושין שלא תוכל עוד לצאת שהב"ד לא יקיימו המיאון ונודרת על דעתו כה"ג כיון שאין עוד תלוי בדעתה לצאת וא"כ אח"כ ודאי יפר הנדר ומיעקר הכא למפרע הנדר כדאמר הש"ס וע"כ לא חיישינן על שעה מועטת כזו דלמא תכשל בנדרה וכיון שחוזר להיתרו ע"י הפרת הבעל ודוק:
ובזה שפירשתי לעיל דברי הירושלמי (פ"ג דערלה) פלוגתת ר' יאשי' ור' יצחק אמרתי ביתר באור לבאר דברי רש"י (פסחים דף כ"ג ע"א) על הא דקאמר הש"ס התם והרי חמץ דרחמנא אמר ולא יאכל חמץ ותניא ר' יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ופרש"י תמה על עצמך דס"ל מותר בהנאה כל ז' וכ"ש לאחר הפסח ופליגא דר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה (לקמן דף כ"ח עי"ש) והק' על רש"י ז"ל דדבריו נראין לכאורה כמיותרין מה שפי' דפליג ר' יוסי הגלילי נמי אר' יהודה דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה דמאי נ"ל בזה הכא ולא עוד שנראה מדבריו דע"כ ריה"ג לא ס"ל כלל חמץ לאחר הפסח אסור וקשיא מנא לי' הא דלמא ר"י הגלילי יליף נמי מג' קראי חד לאחר זמנו דאסור ואוסר חמץ לאחר הפסח כשיטתו באכילה מלאו דיליף לי' ר' יהודה. וליישב דברי רש"י נראה דהא התוס' הקשו על הא דמשני הש"ס התם בפסחים שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא וש"מ לריה"ג דמותר בהנאה והק' בזה"ל תימא דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא לבעי לך. ולפי שביארתי למעלה דברי הירושלמי (פ"ג דערלה) א"ש דהא טעמא דר' יאשי' דלא יליף ק״ו משרצים דחמץ אסור להאכיל וכמו דילפינן (יבמות דף קי"ד) מנ' קראי צריך להבין דלכאו' הק"ו נכון דמה שרצים שאין בהם איסור כרת אסור להאכיל חמץ דאיסור כרת לא כש"כ ואי דתימא מה לחמץ שכן היתה לו שעת הכושר איברא בשרצים נמי לפי ביאור הכו"פ (בסימן ק') בתולעים הנולדים מעיפוש כיון דלא אסירי רק אחר שפירשו יש מין שרצים דהיתה להם שעת הכושר וחזקו באחרונים דברי הפלתי ממה שפי' רבינו הגדול בספר המצות ל"ת קע"ז וקע"ח וקע"ט דאיכא לאו בפ"ע לכל שרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולשון הספרא להביא את שפירשו לארץ וחזרו. וזהו הפסוק הנדרש דאסור להאכיל לקטנים ש"מ אף שהי' לו שעת הכושר אסור להאכיל. וע"ד זה פי' הרמב"ם הא דאמרו במכות (דף ט"ז ע"ב) אכל פוטיתא לוקה ד' וכו' עי"ש היטב. אכן כמו שאמרתי פליגי הני תרי תנאי בדר"י אי חמץ לאחה"פ אסור ואין היתר לאיסורו דר' יצחק ס"ל כוותי' וע"כ עביד ק"ו שפיר משרצים לרבות את המאכיל כאוכל ור' יאשי' לא ס"ל כר' יהודה ויש היתר לאיסור חמץ ומשרצים ק"ו פריכא הוא דמה לשרצים שכן אין היתר לאיסורן וע"כ אצעריך קרא דולא יאכל לרבות המאכיל כאוכל:
ועל פי זה א"ש הפי' בדברי רש"י פסחים הנ"ל דבא לישב קושית התוס' דלחזקי' לא יכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך וקאמר ריה"ג ס"ל חמץ מותר בהנאה בתוך פסח וכש"כ לאחר זמנו דשרי לגמרי ועוד פליג נמי אר' יהודה דאמר לאחר הפסח אסור בהנאה ואין כונתו על איסור הנאה רק ר"ל על עיקר הילפותא דחמץ לאחר הפסח אסור פליג ריה"ג ומעתה ל"ק דליכתוב לריה"ג לא יאכל ולא לא יאכל ולא ליבעי לך דאצטריך לא יאכל לרבות את המאכיל כאוכל וא"ל דנילוף ק"ו משרצים דק"ו פריכא הוא דמה לשרצים שכן אין היתר לאיסורם אבל חמץ לאחר הפסח מותר מן התורה אבל עכ"פ קשיא לחזקי' אמאי מתירו בהנאה הא במשמעותו של יאכל נלמד איסור הנאה נמי ע"ז משני הש"ס דלהיתר הנאה יליף ריה"ג מלך וממילא אשתייר לא יאכל לרבות המאכיל כאוכל וא"ש:
ובדין מופלא הסמוך לאיש שהבאתי לעיל דיכול להפריש תרומה ועתוס' (גיטין דף ס"ה ע"א) ד״ה ופדו שכ' דמש"ה נמי מתחלל מעשר שני על ידו הק' אותי תלמידי הבחור החריף כמר משה בלייכער נ"י על הא דאמרינן (בב"מ דף מ"ו ע"א) דמייתי הש"ס ראי' דאין מטבע נקנה בחליפין ממתניתין דמע"ש (פ"ד מ"ה) דהיה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללים במעות שיש לי בבית וכו' ועושה זאת כדי להפטר מן החומש ואי אמרת מטבע נקני בחליפין ניקני לי' מעות להאיך אגב סודר ולפרוק וכו' אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין. והק' הנ"ל הא כ' התוס' (גיטין דף ס"ה) ומבואר יותר בר"ן שם דכי אמרינן דקטן זוכה לעצמו דוקא במטלטלין דאתי לידיה אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין ליתיה כלל וא"כ מאי קושיא למ"ד אין מטבע נקנה בחליפין דלמא איירי מתני' דמע"ש דהאי חבירו דקאי גביה בגורן הוא מופלא הסמוך לאיש וא"כ הוא איתא בדנפשי' שיכול לפדות מע"ש אבל אינו יכול להקנות לו המעות בחליפין משום דהאי קנין ליתיה במהס"ל אכן אלו הי' בידו מעות הוי ודאי שפיר טפי שיתן המעות לחבירו שהוא יפדה וכמבואר התם בש"ס בבא מציעא להדיא משום דה"ל נכרי והי' יכול לפדותו מפני שהוא מהס"ל ויכול לפדות מע"ש וה"ה דזוכה לאחרים כמש"כ התם התוס' בגיטין עי"ש ודוק:
והנה מלבד שזה דוחק קצת לאוקמי מתני' דהאי אומר לחבירו רק כשהיה אותו החבר מופלא הסמוך לאיש אבל יען כי גם הש"ס ב"מ התם רצה לאוקמי מתני' בדוחקין ועי"ש. אמרתי ליישב קושיא זו בפשיטות דהא מבואר בתו' (ב"ק דף ס"ח ד"ה הוא) ובשאר דוכתי להוכיח מתוך הש"ס דאין אדם יכול לחלל מעשר שני של חבירו בלי שליחותו ומש"ה פירשו התוס' שם בגיטין מתניתין דמעשר שני (פ"ד מ"ד) מערימין על מעשר שני דאומר אדם וכו' לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש כדי לאוכלו בלי חומש והאי שפחה העבריה ע"כ דלא אתיא ב' שערות כדאיתא שם ואיירי ע"כ שהגיעה לעונת נדרים דהיינו דאית גבה דין מהס"ל וא"כ כשהבעה"ב נותן להם במתנה המעות והם פודים מעשר שני שלו ואינם מחויבים חומש היינו מטעם שהם זוכים לו דכמו שיכולים לחלל מע"ש ה"ה שיכולים לזכות לו וכמש"כ התוס' התם עוד (בדף ס"ד ע"ב) ד"ה שאני דאין למעט קטן משליחות אלא במלתא דליתיה ומועיל הזכיה של המהס"ל כמו שמועיל שליחות. אכן נראה דאף דאמרינן דבמלתא דאיתא נעשה שליח ואף יכול לזכות לאחרים מ"מ אין המהס"ל יכול לעשות את אחר שליח כדאיתא להדיא במתניתין דגיטין (דף ס"ה ע"א) ועי"ש בפני יהושע שהקשה דאמאי נעשה קטן שליח וזוכה לאחרים במלתא דאיתא בנפשיה ואין עושה שליח דהא בגט בקטנה איתא בדנפשה היכא שאין לה אב. ונ"ל לתרץ עפ"ד הפנ"י שם דכיון דעשיית והתמנות שליח תליא רק בדיבור וקטן אין לו מחשבה ודיבור (חולין דף י"ב ע"ב) עי"ש ע"כ אין עושה שליח ובמלתא דאיתא בדנפשי' כגון שיכול להפריש תרומה או יחלל מע"ש דאז בדיבורו איתעביד מעשה ע"כ יכול להעשות שליח או לזכות לאחרים דבדיבורו איתעביד מעשה אבל לעשות שליח את אחר דבדיבורו של קטן יעשה האחר מעשה ויועיל זה לא אמרינן ולהכי אין קטנה עושה שליח שיקבל את גיעה אף דאיתא בגט וכן נאמר דמופלא הסמוך לאיש שיכול לחלל מע"ש ואמרינן דבדיבורו חל על המעות שם מע"ש והפירות יהיו פדויים וכן יכול להעשות שליח לאחריני אבל לעשות את אחר שליח בדיבור בעלמא שהאחר במעשה שלו יהי' כמותו לא יכול שדיבור בעלמא אין לו לקטן. ולפ"ז א"ש מיושבת הקושיא הנ"ל דשם במתניתין בלא היה בידו מעות רק נותן הפירות לחבירו לא הי' יכול הש"ס לאוקמי' שהחבר הזה היה מהס"ל ולהכי לא יכול להקנות לו מעות בחליפין דאם אמרת כן א"כ כשנותן לו הפירות והבעלים יפדו במעות שיש להם בבית וקשיא איך יפדו מע"ש שאינו שלו דהא נתנו הפירות להאי מהס"ל וע"כ שיעשו הבעלים שליח מן האי מהס"ל הלא אין קטן עושה שליח אף במלתא דאיתא בנפשי'. [והכא ל"ש זכייה אף אם נימא דבזכות גמור יכול לעשות אף לקטן שליח עיין תוס' (כתובות דף י"א) דהכא מאי זכות הוא לקטן הא הכל נעשה לטובת בעה"ב שיפטר מן החומש והם ישיבו לו לחזרה] ועל כרחך איירי התם כשהיה גדול האי חבירו העומד עמו בגורן ושפיר פריך הש"ס שיקנה נו מעות שיש לו בבית בחליפין אלא על כרחך דאין מטבע נקנה בחליפין וא"ש ודוק:
והנה יש להעיר התם בהאי דש"ס ב"מ דפריך דיקנה בסודר המעות לחבירו שהחבר יפדה באלו המעות המע"ש. [וכן הגירסא שם במשנה דמערימין על מע"ש דאומר לחבירו וכו' הא לכם מעות וכו'] הא האי הערמה הוא עושה להפטר מחומש והוא יודע שחבירו יחזירנו לו. וקשיא לי הא שם בשטמ"ק באמת הקשה דאיך אומר לחבירו פירות אלו נתונים לך במתנה לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא א"כ לא יכול לתנם במתנה. ותי' דיהיב להו בטבליהו וכמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמין וכדמשמע בקידושין עכ"ל ורמז על הא דאיתא בקידושין (דף נ"ד ע"ב) עי"ש. ולפ"ז תקשי דאמאי פריך דיקנה לו המעות הא אם יקנה חבירו אלו המעות ויפדה בהם הפירות יהיה על אלו המעות דין מע"ש ולא יוכל חבירו להחזירם לו במתנה והוא ירא פן יפסיד על ידי הערמה שלא יחזירם לו חבירו ומאי פריך הש"ס וכן קשה התם על רישא דמתניתין דאיתא להדיא שנותן להם המעות לפדות הפירות ואיתא במשנה דמע"ש דאף לחבירו הוא עושה כן וע"כ מובטח שיחזירם לו וקשיא הא אינו יכול לחזור וליתן לו אי מעשר שני ממון גבוה. ואמרתי דמכאן יהיה נפשט מה שנסתפק הגאון בצל"ח (פסחים דף ז' ע"א) דאף דנימא מעשר שני ממון גבוה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת מ"מ המעות שפודה בהם מעשר שני אף שחלה עליהם קדושת המעשר מ"מ אינם דינם כממון גבוה ויכול לקדש בהם אשה ורצה להסתייע שם מדברי הרמב"ם (בפ"ג דמעשר שני הל' י"ז והל' כ') דלא חשוב במעות מעשר שני דאית בהם הקדושה שאינו יכול לקדש בהם אשה עכ"ד עי"ש. ולפ"ז נימא נמי שאין דינם כממון גבוה לענין שלא יוכלו להנתן במתנה ולהכי אף שפודה החבר את המע"ש יכול להחזיר המעות ולתתם במתנה למי שהפירות שלו אף למ"ד מע"ש ממון גבוה. אכן מש"ס (קידושין דף נ"ו ע"א) משמע דאף במעות מעשר שני אית פלוגתא אי מקודשת האשה בהם כמו בפירות גופייהו דאיתא התם אבל במתכוין להוציא מעות מ"ש וכו' בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם ופריך והאנן תנן בין שוגג בין מזיד לא קידש דברי ר"מ ור"י אומר במזיד קידש אמר ר"א אשה יודעת שאין מעות מע"ש מתחללין על ידה אלמא דבמעות מיירי פלוגתת ר"מ ור"י ולר"מ דממון גבוה אף אין אשה מתקדשת בהם וכן מוכח מהא דמוקי לה התם בסוף באשה חבירה ואי בפירות מע"ש גופייהו הא כ"ע ידעי דאין מתחלל רק על דבר שיש עליו צורה דוצרת הכסף בידך כתיב ואמאי לא משני התם הש"ס זה החילוק דבפירות הכל יודעים שאין מתחללים רק על דבר שיש בו צורה משא"כ מעות אלא ע"כ דהתם איירי במעות מ"ש וג"כ דינם כממון גבוה. וראית הצל"ח מהרמב"ם ז"ל אינה מוכרחת כאשר יראה המעיין וצ"ע בזה: