אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן כח

סימן כז

ב"ה יום ג' י"ב מ"א תרמ"ז לפ"ק קראקא.

שלום לכבוד ה"ה הרב הה"ג חריף ובקי מעוז ומגדול וכו' כש"ת מו"ה אברהם מרגליות נ"י האב"ד דק"ק גאלאץ יע"א.

לפני ש"ק העבר השגתי מכתבו ובו מגלה עפה אדות דברי ריבות בשעריכם על דבר שו"ב אשר רצה הרב השני דשם לפוסלו וראיתי כ"ת אזר כגבר חלציו להציל את השו"ב הנרדף בשמו הר' יצחק אשר כפי דברי כ"ת בעלה הנשלח אלי נתקבל עליו עדות שלא בפניו בפני הרב השני דשם ה"ה הרב וכו' מוהר"ר משה דוד שפירא שהשני השו"ב האחרים ה"ה מו"ה משה אהרן וה"ה מו"ה שמואל ליב העידו נגדו ואמר הר' משה אהרן שר' יצחק שו"ב אמר לו שהשו"ב ר' שמואל ליב בדק בהמה טריפה כי ראה שהי' נסרך הביה"כ לחצר הכבד ור' שמואל ליב שו"ב מעיד שלא אמר לו ר' יצחק בלשון טריפה רק אמר לו שהי' נסרך ור' יצחק שו"ב מכחיש אותם ואמר שבעת שבדק הר"ש ליב הבהמה והי' שם גם ר"מ אהרן שו"ב בא אליהם ר' יצחק שו"ב ושאל את השו"ב ר"ש ליב אם נתן לב לעיין ולראות אם הי' נסרך הביה"כ לחצר הכבד יען שבדרך הילוכו ראה שהערל בעל הבהמה רצה להוציא את בה"כ חוצה ורצה ר' יצחק שו"ב לראות וגער בו הערל ואמר לך מזה ובעבור זה חישב ושיער ר' יצחק בדעתו אולי הי' נסרך הבה"כ לחצר הכבד לזאת לא נתנו הערל לעמוד שם ולהביט וכל זה סיפר ר' יצחק להשוחטים השנים ר' משה אהרן ור' שמואל ליב והשיב לו הר"ש ליב הבודק הבהמה זו בזה הלשון עס איז גאר ניכט געווען כלומר לא הי' שם כלום ותיכף הלך הר' יצחק שו"ב לדרכו וביום מחר הלך ר' יצחק שו"ב להחנות של הערל בעל הבהמה וראה את הבהמה הזאת רשומה בכת"י של ר"ש ליב כשר על הצלעות כמנהגם תמיד שכותבין על הכשירות בכת"י שהוא כשר ולקח מן הבהמה הזאת ערך שלשים קילא לחנותו למכרם ומכרם] יען שר' שמואל ליב בודק הבהמה אמר לו ביום שלפניו שלא הי' שם כלום רעותא והי' ג"כ סי' כתוב על הצלעות שהוא כשר. ועתה מה דינו של השו"ב ר' יצחק אשר לפי דברי השו"ב האחרים מכר טריפה בחילוף כשירה דהיינו מבהמה שהוא אמר שהיא טריפה וכ"ת בקש ממני להודיע לוחוות דעתי העניה והדלה והנה אשר ישים ה' בפי אדבר:

בראשונה מה שרצה כ"ת לפסול הגביית עדות נגד השו"ב ר' יצחק מפני שהי' שלא בפניו ולא עוד אלא שהוסיף כ"ת לחדש עוד שאף אם יגידו פעם שנית אצל ב"ד שאינם נוגעים לא מועלת תו עדותם. לא נהירא לע"ד כי עיקר דין דאין מקבלין עדות לפסול שו"ב אלא בפניו דפשיטא לי' לכת"ה מיבעיא לי טובא וכ"ת החליט דאף בדיעבד ל"מ הקבלה שלא בפניו ועיין תשובות ב"ש אחרון שפסק להדיא שמהני קבלת עדות שלא בפניו לפסול שו"ב וכן פ' המהר"ם זכות בשו"ת שלו ואא"ז הגאון המפורסם אבד"ק סטאניסלאב זצ"ל (בספרו בר ליואי) וגם לדין יש תשובה. והוא דלכאו' יש לדון מדברי הריב"ש (סימן רס"ו) שכ' דהזמה שלא בפניהם מועיל לפסול העדים דאע"פ שלא הוזם בפניו ואינה הזמה לענוש אותו מכאשר זמם מ"מ עדותו בטילה כיון שהעידו בגופו ופסולים לכל עדיות שבתורה ומזה נראה דאף שהריב"ש בעצמו פסק בסימן רל"ז דאף אם קבלו עדות שלא בפניו לא מהני מ"מ לפסלו לעדות מועיל שלא בפניו וחלקו עליו הש"ך בחו"מ ס"ס ל"ח ובנוב"י קמא אהע"ז סימן ע"ב. ובראש אפרים (סימן ל"ד) הסב דעת הריב"ש לכוונה אחרת עי"ש. ומהש"ך נראה דעתו כמו שפי' בנתיבות שם דרק בהזמה לא נפסל שלא בפניו מפני שלא מיקרי מעידין על גופן של עדים רק חידוש הוא ולא מהימני האחרונים טפי מהראשונים שלא בפניהם ואין לך בו אלא חידושו שמהימני כשמזימין את העדים בפניהם אבל לפסול בגזלנות לאו חידוש הוא ונאמנים האחרונים מדינא ויכולים לפוסלם שלא בפניהם. ואף הש"ך מודה [והמהרי"ט חיזק סברת הריב"ש וגם המהר"ל ב"ח לא פליג עלי' רק בהזמה שלא בפניהם]. והנה אף שסיים הש"ך שאין לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות דשבועה היא נוגעת להם בעצמם ואין מחייבים אדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולים לעדות. והנה סברתו בזה קשה להבין דאטו מלתא זוטרתא היא לגבי איש שיהי' פסול לעדות הלא כבודו נפגם והוא נוגע אל עצמו ואל בשרו וגם ק' דהא בעדות נמי קיי"ל בחו"מ (בסי' ל"ד סעיף י"ח) דמי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד מותר א"כ איכא נפקותא לדידי' אם יפסלוהו לעדות ואם הוא מעדי הגט אז יוכל להיות שפרנסתו מזה. כזה עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. ושוב מצאתי שהעיר בזה ג"כ בראש אפרים שם וכי תימא דהתם בסתם בני אדם אין להם תועלת ממון מהגדת עדות א"כ קשיא שבועה נמי אולי לא יהי' לו היזק שנפסל לשבועה שלא יתבעהו איש ואף אם יתבעהו הא יצטרך שכנגדו לישבע וליטול כמש"כ התוס' (פ"ק דב"מ דף ה') דתיקנו כן חכמים משום שלא שבקת חיי לכל החשודים ואולי אין שכנגדו ירצה לישבע בשקר א"כ אין ברי שיבוא לידי היזק ע"י שיפסול לשבועה. וי"ל בהבנת דברי הש"ך דאם פסול לשבועה אז על ידי כן יכול לבוא לו היזק בממונו שהצד שכנגדו ישבע ויטול ויוציא ממנו ממון ע"כ אין אנו יכולים לחייבו ולפוסלו משבועה שלא בפניו אבל הכא שנפסל לעדות אף שיוכל לבוא לו גרם היזק ממון מ"מ הוי רק כמבטל כיסו של חבירו ול"ה כפתיך בי' ממונא ע"כ יכולים שלא בפניו לפוסלו מעדות. ולפ"ז בשו"ב נמי אם אנו פוסלין את שחיטתו אין אנו מזיקים ומחייבים אותו להוציא ממונו דלהוי כפתיך בי' ממונא רק שנפסיד לו רוח שכר השחיטה דמיא להתם כפוסלין אותו לעדות ויכול להיות הקבלה שלא בפניו. אולם נגד זה יש לדון דהיכא דידוע דפרנסתו מזה גרע טפי ודאי אין לך מזיק ומחייב את חבירו גדול מזה ובלא"ה קשה להורות כפשטת דברי הש"ך מהא שביאר בנובי"ק (שם סימן ע"ב) והביא הב"י (אהע"ז סי' מ"ב) דאין לפסול איש לעדות שלא בפניו ול"מ מידי האי קבלת עדות:

אולם נלע"ד דבר חדש בשו"ב דנימא שיכולין לקבל עליו עדות שלא בפניו דהא פסקינן בש"ע (או"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה) דחזן אין מסלקין אותו מאומנותו אא"כ נמצא בו פסול ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא וכתב המג"א (ס"ק ז') בשם הראב"ח דכשיוצא עליו ש"ר עתה והוא קלא דלא פסיק אפי' יחיד יכול למחות להעבירו והן אמרינן בגיטין (דף פ"ט ע"א) לא ששמעו קול ההברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם ממדינת הים. ועי"ש בש"ע (אהע"ז סימן מ"ו) וא"כ הא פשיטא דאם קבלו עדות שלא בפניו עכ"פ לא גרע משמעו קול ע"י עדים שהלכו להם למדינת הים והויא כקלא דלא פסיק ויכולים לפסול הש"ץ ולהעבירו וכן פסק להדיא בתשובת השיב משה (סימן ד') לענין ש"ץ שאם קבלו עליו עדות שלא בפניו יכולין להעבירו ופי' דהא דכ' הרמ"א (שם בסעיף כ"ה) אם באו עדים עליו מסלקין אותו משמע לכאורה דוקא עדים אבל לא בקלדל"פ. וזה לכאורה סותר למה שהבאתי בשם המג"א (מס"ק ז') ועי"ש במחצית השקל שפי' דקדל"פ ועדים שוים ובאמת הא אינם שוים (עיין יבמות דף כ"ד ע"ב) וצ"ל דכונת הרמ"א והמ"א והמחצית השקל דאם באו עליו עדים יהי' באיזה אופן שיהי' הגבית עדות מ"מ כיון שבאו עדים שוב ל"ה רינון בעלמא רק כקדל"פ ומסלקין אותו עכ"ל ההשיב משה. וצריך לומר הסברא דנהי דלפסול אינש מחזקת כשרותו לפסלו לעדות כמו התם בדינא דהב"י באהע"ז סימן מ"ב שהיו רוצים לדון שאין הקידושין בפני עדים הללו שקבלו פסולם שלא בפניהם כלום ורצו לפסול אף להקל לבטל הקידושין זה ל"מ וצריך דוקא בפניו מ"מ היכא דהוא ממונה לצבור וצ"ל י"ש מרבים אז יכולים להעבירו אף ע"י קדל"פ וה"ה בעדים שלא בפניו כי ע"ז אין אנו צריכים שיתברר עליו דוקא פסול גמור וגם אמרינן דעכ"פ הציבור אינם מחוייבים להחזיק עוד ש"ץ כזה דהקריבהו נא לפחתך אף שלא נתברר פסולו לגמרי ויהי' כשר לעדות לפי שיטת הרא"ש הביאו הסמ"ע (סי' ל"ד ס"ק ס"א) עי"ש לש"ץ אינו ראוי. א"כ ה"ה שוחט דודאי מצריכינן ירא שמים מרבים יכולים הציבור להעבירו על ידי קדל"פ וה"ה עדות שלא בפניו. ועי' מרדכי פ"ק דחולין שתירץ הקושיא איך נאמין לע"א בשחיטה הא אתחזק איסורא ותי' דזה רק בסתם בני אדם אמרינן דע"א אינו נאמן במקום דאיתחזק איסורא אבל לא באדם כשר וא"כ בעינן בשו"ב ירא שמים מרבים וגם מטעם שיש הרבה דיקדוקים ודינים בבדיקת הריאה וכמו שמבואר בפוסקים י"ל דאם נתקבל העדות שלא בפניו יכולים הצבור לומר לבינו נוקפינו ויכולים להעבירו ומכש"כ היכא דהעדות לאותו דבר שהוציא טריפה מתחת ידו ועי"ש בחו"מ (סימן ל"ד). ועי' תשו' הרמב"ם (סימן ק"ט) שהשיב ראובן שהוא ממונה לרבים לשו"ב ואח"כ מצאוהו שהוא גנב ופסק דאפי' עשה תשובה גמורה לא ישחוט ברבים ואם ירצה לשחוט בבית יחיד הרשות בידו. הרי דאפילו דהחשוד על הגניבה דכשר לשחיטה ואף אי עשה תשובה מכל מקום לרבים אין ראוי להיות ממונה לשו"ב משום דמדקדקים הרבה שיהי' הממונה לרבים ירא שמים ונאמן וא"כ פשיטא דיכולים להעבירו אם נתקבל העדות שלא בפניו שהוציא טריפות מתחת ידו באופן שאם הי' קבלת העדות בפניו הי' נפסל ודאי לשחיטה כן נפסל עכ"פ להיות שו"ב הצבור אף שהיתה קבלת העדות שלא בפניו דרק התם באהע"ז בב"י שהיו רוצים לבטל הקידושין זה א"א להוציא אדם מחזקתו לגמרי ולפסלו לכל עדות משא"כ הכא שהוא רק שאנו חוששין שאינו ראוי עוד להיות ממונה לצבור דטבחא שתלא ואומנא כמותרין ועומדין ואם חוששין עליהם שלא יעשו חובתם יכולין להעבירם אף על פי שלא נתברר בעדות גמורה פסולם:

והנה עוד אמרתי לעיין בהא דפסק הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) איסור בע"א יוחזק כיצד ע"א שבא ואמר כלאי הכרם פירות אלו אשה זו זונה היא גרושה היא אם בא עליה אח"כ כהן לוקה עליה וקשיא טובא הא רוב בנות ישראל כשירות לכהונה ואינן נבעלות לפסול אפי' באונס ואיכא חזקה להאי אשה דאתיא מכח רוב שאינה זונה ואמאי נאמן עליה עד אחד להוציאה מחזקת כשרות ולפוסלה ולא בעינן עדות גמורה. שוב מצאתי שכן הק' בפנ"י קידושין (בק"א סימן צ"א) והי' נראה לומר דסברת הרמב"ם עדיפא מס' הרדב"ז שכ' (בח"א סימן ע') מעשים בכל יום שמקבלין עדות הקידושין שלא בפני בע"ד וטעמא דמלתא דהויא לאפרושי מאיסורא כ"ע בעלי הדין נינהו ול"ש כאן דין דוהועד בבעליו למה"ד לעדים שבאו ואמרו הפירות של פלוני ערלה הם ודאי א"צ לפני הבע"ד וכן כ' המאירי שמקבלין עדות שלא בפני בע"ד לאפרושי מאיסורא עכ"ל עי"ש ומוכח דלרמב"ם ל"ב עדות כלל בשנים ואף להוציא מחזקת כשרות כגון להעיד על אשה זו זונה היא ומשום דהויא לאפרושי מאיסורא ס"ל כסברת הרשב"א דלהוציא מחזקת היתר יכול ע"א ע"ש בפנ"י (קידושין ק"א סימן ק"א ועיין יו"ד סימן קכ"ז). ומיהו נראה דאין משם הוכחה דהתם ע"כ פי' דברי הרמב"ם שהאשה שותקת ואינה מכחישתו להעד ואינו ענין לנידון דידן ותירוצו של הפנ"י שם דוחק גדול ואינה במשמעות דברי הרמב"ם ועי"ש:

וראיתי להגאון ראש אפרים שם בתשובה (סימן ל"ד) שהביא חבל פוסקים דס"ל דאין מקבלין עדי קידושין שלא בפני בע"ד וכ' דט"ס נפל בדברי רב המאירי וצ"ל שמעידין שלא בפניו היינו שלא בפני הבעל דזכות הוא לו אבל הקבלה שלא בפניה אינה כלום שחוב היא לה שנאסרת אכ"ע. וכן פסקינן באהע"ז (סימן י"א) דאין לאסור אשה על בעלה רק כשמקבלין העדות בפניה ובפני בעלה ובתשו' הרמ"א הביאו הנובי"ק (אהע"ז סי' ע"ב) הביא בשם מהר"ץ מבריסק דמקבלין עדות על האשה לאוסרה על בעלה אף שלא בפניה. ונראה לכאו' ראי' לסברת מהר"ץ מבריסק מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' סוטה) שפסק ואלו הנשים אינן שותות רק יוצאות בלא כתובה וכו' וקטנה אשת הגדול והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל פתוי קטנה אסורה לבעלה עי"ש בהל' ד' ויש לעיין מהא דכ' הרמב"ם (פ"ו דגירושין) דקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על קטן וכן אין מקבלין עדות על קטן וכיון שפסק הרמב"ם ז"ל ריש הל' סוטה דקינוי בפני ב' ואיך יכולה קטנה להאסר על בעלה בקינוי וסתירה דהא אין מעידין עליה עדי קינוי וכיון שאין כאן קינוי בסתירה גרידא אינה נאסרת ואמאי יוצאת בלא כתובה וצ"ל דס"ל לרמב"ם לענין לאוסרה על בעלה אין כמעידין עליה שיהא הדין דאין מקבלין עדות לחוב לקטן רק עיקר העדות היא אם נעשית חתיכה דאיסורא לבעלה וע"כ אנו מקבלין עדות שלא תדור עמו באיסור כל ימי קטנותה וממילא נפקע נמי חיוב כתובה ויוצאת בלא כתובה שאינו מתחייב רק לאשה הכשירה לכן אף שלענין כתובה הויא ממונא נמי ס"ל לרמב"ם שמקבלין שלא בפניה דעיקר קבלת העדות לענין לשוויה חתיכה דאיסורא לבעלה וממילא נפקע חיוב ממון דידי'. עכ"פ ראי' מדברי הרמב"ם שמקבלין עדות לאשה שלא בפניה וא"כ ה"נ בשו"ב לשיטה זו ודאי מותר לקבל עדות לפוסלו שלא בפניו וזה ודאי דוחק לומר לרמב"ם דאיירי שהמתינו בקבלת עדות עד שגדלה זה א"א לומר. והנה י"ל דהתם שאני דאנו צריכין להציל את הבעל שלא ידור עמה באיסור בימי קטנותה וה"ל כא"א בלא"ה ע"כ מותר לקבל שלא בפניה כמו שהוא הדין בחלה התובע אבל עכ"פ ראיה יש שאין זה כד"נ לאוסרה על בעלה דבד"נ ל"ה מועיל אף ע"י אונס ששם גזירת הכתוב הוא דוהועד בבעליו כתיב וכן כ' הגאון הרי"ם ז"ל בחידושיו לחו"מ (סימן כ"ח) לדחות דברי הגאון הנוב"י קמא (אהט"ז סימן ע"ב) דרק בממון משום הפקר ב"ד הפקר יש חילוק בין ע"י אונס או לא משא"כ בד"נ לא הי' מועיל אף בחלה והוינן בעינן דוקא בפניו (ועיין שטמ"ק ב"ק דף קי"א ע"א שכבר נתווכחו קדמאי בזה) ונשמע מדברי רמב"ם אלו שאין לדמות לפסול אשה לבעלה כד"נ ואף לענין הממון דפתיכא בי' מועיל הקבלת עדות וה"ה יש לדון בשו"ב כן לפוסלו מחזקתו (ולחלק ולומר דהתם בקטנה כיון שאינה בת עונשין לא מקרי שפוסלין אותה מחזקתה זהו דוחק שהרי עכ"פ חבין לה שמוציאין אותה מחזקת בנות ישראל הכשרות ודו"ק:

אולם לפי פסק ההגה"ה בש"ע דאין מקבלין עדות אשה שלא בפניה ושלא בפני בעלה צריך פירוש דקשיא לי מהא דאמרינן בגיטין (דף ה') שנים שהביאו גט ממדינת הים א"צ שיאמרו בפנינו נכתב וכו' ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהמני ופרש"י כלומר אם רצו הן אומרים אנו מעידין שגירשה ונתן לה גט וע"כ אין הפי' שיכולים למסור לה גט בינם לבין עצמם דהא אין לומר הפי' משום מיגו דאין מיגו בשנים ועוד הא הראו הגט בפני ב"ד או בפני עדים ואין להם תו אותו המיגו דה"ל מיגו למפרע (עיין תוס' גיטין דף ס״ד ע"א ד"ה שליש ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"ז ס"ק ה') רק ע"כ הפירוש דאלימא מלתא דעדים דעדים שאמרו אנו ראינו איש שגירש אשתו מהימני שהם נאמנים לכל דבר וזה שאמר התלמוד ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה מהימני ה"נ מהימני. וקשיא הא שם איירי שאין הבעל לפנינו ששלח הגט ממדינת הים ואם יאמרו שמגורשת היא זהו לחובתו של הבעל שמפקיעין אותו מפירות נכסי מלוג ומירושתו ומכל זכיותיו באשתו וכיון שאין יכולין להגיד שלא בפניו שגירשה ל"ש מה דאמר הש"ס מה אלו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והכא אף שהבעל במדינת הים וא"א בלא"ה והויא כאונס מ"מ כיון שהוא מלתא דאיסורא שהוא איסור אשת איש כבר אמרנו שראוי שיהא דינו דאף ע"י אונס אין מקבלין שלא בפני בע"ד והויא שורת הדין דלא יהני אפי' בדיעבד ומפשטת הש"ס משמע סתם דאם אמרו עדים בפנינו גירשה אף שלא בפני הבעל מהניא העדות. ואפשר לומר בזה דלענין איסור אשת איש כ"ע בעלי דינים דידה ול"ש אין מקבלין שלא בפני בע"ד ולענין הפקעת זכות הבעל זה רק דינו כשאר עדות ממון וכיון שהוא במדינת הים וא"א בלא"ה מקבלין אף שלא בפניו:

אבל תא חזי מ"ש מהר"י בן לב (ח"ג סוף סי' פ"ד) שהביא בשם הרשב"א דהיכא דקבלו העדות שלא בפני הבעל שנתגרשה האשה שהיתה אשת איש אותו עדות הויא עדות ואפילו לכתחלה תנשא משום דלא דמי עדות אשה לעדות ממון ואף בעדות ממון יש מן הראשונים שאמרו שאם קבלו בדיעבד הויא עדות [ונראה שכיון לתשובת הרשב"א (ח"ד סימן ר') שהשיב באיש שנתקבלה עדות שלא בפני אשה אם רשאי לישא אשה על אשתו והשיב גם זה נראה בעיני פשוט שאין זה בכלל מה שאמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שזה עכשיו אינו בא לדון בינו ובין האשה אלא להעיד ע"ע שהוא מותר לישא אשה ועל היתרו הוא בא לדין ולהביא עדים וזהו כנותן עדים שחתיכה זו מותרת וכן אלו אשה שיש עדים שהיתה אשת איש ובאה ואמרה גרושה אני ה"ז תנשא אע"פ שהעידו שלא בפני הבעל עכ"ל]. ומזה ראי' דאף דהעדיות של קידושין נתקבל שלא בפני האשה דמועיל עכ"ל מהריב"ל. א"כ ס"ל דהכא עוד עדיף מממון ואף היכא דבממון אינו מועיל אף בדיעבד בעדות גיטין להתירה לעלמא אף שלב"פ הבעל אף מועיל דחוב הוא לו וכן מועיל בעדות קידושין לאוסרה אעלמא ואף שלא בפני המקודשת מקבלין העדות. וטעמא בעי:

וע"כ נלע"ד לומר בהסברת הדברים דהעיקר אזלינן אחר דבר הנצרך לנו בשעת קבלת עדות אם אז אנו צריכין לדעת דבר אשר אנו יכולין לקבל עליו עדות שלא בפני בע"ד דכ"ע בעלי דינים בדבר זה דהיא מלתא דאיסורא אף דממילא נגרם אם תועיל העדות ובזה יגרע זכות אחד שהוא נמי בע"ד לא איכפת לן וכן נראה לי להבין מדרבנן החלקת מחוקק (סימן י"א ס"ק י"א) דאיתא התם שאין מקבלין עדות אשה הנחשדת שלא בפני בעלה וכ' וה"ה אם נישאת לבועל ובאים לאוסרה עליו גם הוא בעלה מקרי וצריך בפניו דוקא אך אם עדיין לא נשאת לבועל א"צ בפניו ואף שבקבלת עדות זו נאסרה גם על בועלה מ"מ א"צ שגם הוא יהי' אצל קבלת העדות דהא נאסרה עליו וממילא כמו שאסורה על כל הכהנים משום זונה אף שלא הי' אצל קבלת העדות עכ"ל עי"ש שהביאו גם בב"ש. ונראה פירושו דאם באנו לאסור אשה על בעלה אז על מה אנו יושבין לדין ונ"מ לנו בעדותן העיקר הוא להאיש והאשה נוגע הדבר שהרי בלא"ה אסורה עתה אכ"ע משום אשת איש ואף שיש עוד נ"מ בקבלת עדות זו דאם זינתה תחת בעלה תאסר לכהנים משום זונה ונימא דהויא נ"מ לכ"ע לאפרושי מאיסורא שיקבלו עדות שלא בפני בע"ד דשם לא נאמר והועד בבעליו כמו שביארנו זה לא אמרינן רק אזלינן בתר עיקר הנפקותא שהוא לנו בשעת קבלת העדות דיש נ"מ להאיש והאשה וצריך שיהי' בפניהם להפקיע זכותם וכשקבלנו אז עדות כדין אף כשמת הבעל כמו שנאסרה לכל הכהנים כן נאסרה גם להבועל אף שהי' שלא בפניו אבל כשנשאת לבועל דאז אין נ"מ לכ"ע בעדותם עכשו דהא ממילא אסורה להם משום אשת איש רק אנו מפקיעין זכות הבועל צריך דוקא בפניו וה"ה אם היתה בשעת קבלת עדות פנויה ומקבלין את העדות לאסרה משום זונה אכהנים אז דנים אותה כדבר איסור לגמרי כיון שיש נ"מ לכל הכהנים שאין לזה בעלים מיוחדים ומקבלין אף שלא בפניה וכמו שמבואר נמי מדברי רמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין הל' ו') שדין זה להעיד אשה זו זונה כאיסור גמור מדמינן לה כמו פירות אלו כלאי הכרם ואף דמיירי התם בשותקת כמו שביארנו מ"מ מדחזינן דהועיל להחזיק האיסור ע"י עד אחד דאף אם יבוא כהן עליה אח"כ מלקינן לי' כמו שמבואר התם ברמב"ם אלמא דלא בעינן בזה עדות גמורה ה"ה ודאי אף אם תכחיש העדים לא בעינן בפניה כיון שהעיקר אז יש נ"מ אכ"ע ואף שממילא לדידה נגרם חוב וכן לבועל חוב שלא יוכל עוד לישאנה לא איכפת לן. ולפי בירור זה א"ש בעדי קידושין שוש נ"מ לנו לדעת אם זו אסורה לעלמא או בעדי גירושין לדעת אם זו מותרת לעלמא אנו מקבלין את העדות שלא בפניה ושלא בפני הבעל כמו בכל האיסורין שיש נ"מ לכ"ע כמו שכ' הרדב"ז ואף שפתיכא בי' ממונא ואנו מפקיעין זכות הבעל לפירות נכסי מלוג ולירושתה ולפרוע כתובה. ואנו אומרים ע"פ העדים אלו שגירש האיש את אשתו והיא מותרת אף שממילא נגרם היזק לבעל מועיל העדות. [וא"ל דעיקר החילוק דלהכי בבועל כל זמן שלא נשאת לו מועיל הקבלת עדות שלא בפניו כיון שאז אין עוד ברור שחוב הוא לו דלמא לא ישאנה משא"כ כשנשאת לו אז אין מקבלין שלא בפניו מפני שודאי אנו גורמים חובתו ז"א דהא אף כשלא נשאה אם קבלו עדות שבעל אשת איש אנו פוסלין אותו מחזקת כשרותו וגם יפסל לעדות ואמאי מהני שלא בפניו אע"כ מחוורתא כמו שאמרתי דהעיקר תלוי מה דבר יש הנ"מ בשעת קבלת העדות]:

ומהא דאמרן נתברר לנו שמהר"י בן לב בשם הרשב"א לא סבר לה סברת הראש אפרים בשם רבינו בצלאל שכ' בשו"ב כיון דפתיכא בי' ממונא אף שיש נ"מ לכל העולם אם שחיטתו אסורה או מותרת אין מקבלין העדות שלא בפניו דאל"כ אמאי מקבלין עדי גירושין שלא בפני הבעל ובפי' כ' המהר"י בן לב בשם הרשב"א ז״ל דאף אי בממון אינו מועיל קבלה שלא בפניו שם מועיל ואמאי הא פתיכא בי' ממונא וגם יצטרך לשלם כתובה וגביא בעדי גירושין אלא ודאי דהעיקר אזלינן בתר שעת קבלת העדות אי יש נ"מ לעולם לענין איסור והיתר שאין לזה בעלים מיוחדים ול"ש והועד בבעליו ואע"ג שיש גרם חוב גם לבע"ד מועיל הקבלה כמו התם שכ' הח"מ דאם קבלו עדות קודם שנשאת לבועל אסורה עליו ואף שקיבלו עליו עדות שהוא בעל אשת איש ופסלוהו מחזקת כשרותו מ"מ כיון שיש אז בעת קבלת עדות נ"מ לעלמא נמי כגון לכהנים אם היא פנויה או אם היתה עודנה אשת איש וקבלו בפני בעל והאשה שהם היו עיקר בע"ד מהני אח"כ ומועיל גם לאסרה אבועל. והן הראש אפרים הביא שם תשובות רא"ם ז"ל ששו"ב אין מקבלין עדות שלא בפניו ובאמת כמו שהביא המהר"י בן לב בתשובה הנ"ל גם בקידושין הוה ס"ל דאינו מועיל שלא בפני המתקדשת דה"ל דין מרומה ועי"ש שכ' המהר"י בן לב בזה"ל והרב הגדול כמוהרר אלי' מזרחי ז"ל נראה מדבריו שלא הגיע לידו תשובת הרשב"א ז"ל שעדי גירושין יעידו לכתחלה שלא בפני הבעל שאם הי' רואה זאת התשובה לא הי' כותב כן עכ"ל. ומ"ש כ"ת כיון שהוא אחר המעשה ל"ה אפרושי מאיסורא לא נהירא לע"ד דכיון שיש נ"מ דאם אין השוחט נאמן פן יכשיל הרבים א"כ הרי הוא לאפרושי מאיסורא אף אחר המעשה שהפסול לא נאמינהו לשחוט וגם הראש אפרים לא הזכיר מזה כלום רק משום פתיכא בי' ממונא אכן לפי הנאמר לעיל יש פנים מסבירות לומר דכן נראה מכמה פוסקים דכיון שעיקר הנפקותא בקבלת העדות הוא לכ"ע אם יאכלו משחיטתו ל"ש כאן והועד בבעליו אף דממילא נגרם היזק לשו"ב הלזה שרי למעבד כן ולקבל העדות שלא בפניו:

אעפ"כ אין בידי להכריע ולהורות שמקבלין עדות לפסול שו"ב שלא בפניו אבל זה נ"ל פשוט דכיון דכפי שהעיד מעכ"ת בעצמו אין השוחטים עומדים תחת השגחתו ועל כרחך תחת השגחת הרב השני ה"ה הרב רמ"ד שפירא ואם שלח אחריו הרב ולא בא ודאי הי' מותר לקבל העדות שלא בפני השו"ב וכמו שפסק רמ"א (סימן כ"ח סעיף ט"ז) דכל ששלחו אחריו ולא בא לב"ד מקבלין עדות שלא בפניו היכא דצריך לדון לפני אותן הדיינים ומכש"כ שוחט דצריך להיות תחת פקודת הרב ודאי מחויב לבוא לפניו ואם לא בא יכול לקבל העדות שלא בפניו וגם כיון שיש נ"מ בכל עת לענין לאכול משחיטתו דמיא קצת להי' התובע חולה דרשאין לקבל לכ"ע העדות שלא בפניו דכ' רש"י (ב"ק דף קי"ב ע"ב) טעמא דמקבלין דאם לא עכשיו אימתי שיבוא לידי הפסד אם ימות אף אנו נאמר דבשוחט בכל יומא זמני' הוא שנוכל לבוא לידי הפסד אם יאכלו משחיטת הפסול ע"כ מקבלין שלא בפניו והרי אף לפי דעת הראש אפרים בשם ר"ב דהטעם דאין מקבלין שלא בפניו משום דפתיכא בי' ממונא ודאי לא עדיף מממונא ובממון אם שלחו אחריו ולא בא מקבלין שלא בפניו וה"ה בשו"ב:

ועתה אבוא אל החלטה השניה שגמר אומר כ"ת וכ' עוד שם בשאלתו דאי אפשר עוד לקבל העדות נגד השו"ב ר' יצחק פעם שנית דכל עדות שהוגבה מתחלה שלא כדין אינו ראוי עוד לעדות כלל דמאחר שכבר העידו א"כ מסתמא לא מיהדרי בדיבורייהו דלא ליחזי כסהדי שקרי וגם אימת הבע"ד עליהם מאחר שכבר העידו כרצונו והן אף שמור"ם פסק (בסימן כ"ח סעיף ט"ו) דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד שחוזרין ומגידין בפניו תמך כ"ת יסודותיו על חילוקו של הגאון בעל נתיבות המשפט (סימן ל"ג) שהיכא שהעדים בשעה שהגידו העדות העידו אדעתא דהכי שהב"ד יסמכו עליהם מש"ה אמרינן עבידי לאחזוקי שקרייהו דאם יודו ששקרו יהיו נחשדים בעיני הבריות שהגידו שקר וכן בנ"ד שהשוחטים המעידין סברי דעדותם נעשה ע"פ דין ומקובל עדותם בטח א"כ אין להם שום התנצלות לומר ששיקרו בעדותן ובזה אמרינן ודאי עביד אינש לאחזוקי דיבורייהו וא"כ שוב ל"מ שיחזרו השוחטים שנית להעיד בפני בע"ד וגם כי השוחטים ייראו מן הבעלי בתים והרב לשנות העדות שיזיק להם לפרנסה שיהיו חשודין על השחיטה וע"כ פסולים להעיד פעם שנית עכ"ל כ"ת. והנה לפי דברי כ"ת חזר הדין בזה כמו שכ' הד"מ (בסימן כ"ח) דהיכא דאי אפשר לקבל העדות פעם שנית אנו סומכין על מה שקיבלו בראשונה שלא בפני בע"ד וכיון שלפי דברי כ"ת אי אפשר עוד לקבל העדות שלא בפניו ניקום ונסמוך אקבלה ראשונה שהיתה שלא בפני בע"ד ובפרט אם נימא דעיקר שאין מקבלין נגד שו"ב שלא בפניו הויא משום דפתיכא בי' ממונא א"כ לא עדיף מממונא דאם אי אפשר עוד לקבל עדות בפניו סמכינן אקבלה ראשונה אבל מעיקרא דדינא פירכא:

ולבבי לא כן ידמה ונראה לע"ד דמותר לקבל עדות פעם שנית נגד השו"ב אף שקיבלו מקודם שלא בפניו והוא דאם נימא כפי שרצה כ"ת לדון דלפסול השו"ב הוא כלפסול איש מחזקתו שכ' רש"ל דאין מועיל עדות אם קבלוה שלא בפניו הא הוי הטעם דהוי כד"נ וא"כ גזירת הכתוב היא שהעדות תתקבל רק בפניו אבל לא מפני שחשודין להעיד שקר וכן כ' הגאון מהר"י אשקפה בספרו ראש יוסף (חו"מ סימן כ"ח) בהסברת הענין דאין מקבלין עדות שלא בפניו וכיון שהוא רק מגזירת הכתוב חוזרין ומגידין שאין אנו אומרים שהעידו שקר בפעם הראשון רק אמת אמרו ועדותם לא הועילה מכח גזירת הכתוב. וראי' לסברא זו דהא הב"י בסימן כ"ח הביא בשם הראשונים דאם עברו וקבלו שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום דה"ל טועים בדבר משנה דקיי"ל דחוזר ומעתה הכי נאמר דכל דיין שטעה בדבר משנה והעידו עדים לפניו והם ודאי סברי שקבלתן הוא על פי דין ואחר דיבוריהם אין להשיב הכי נאמר שאח"כ לא יוכלו עוד להעיד בפני ב"ד כשחזר הדין זה א"א לומר כלל. וכן מבואר מש"ס (סנהדרין דף ו' ע"א) א"ל רב ספרא לר' אבא דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והאמר ר"ש אמר ר"א טעה בדבר משנה חוזר פרש"י מחזיר את הדין ואינו משלם מביתו דכיון דדבר המפורש הוא אין דינו דין והשתא לישני דהיתה קבלת עדות ובמה שפסק הדין להיפך א"א עוד לקבל העדות פעם שנית דעבידי לאחזוקי שקרייהו שאף ששמע המומחה העדות אי אפשר להחזיר ולהגיד דהוי כעד מפי עד אע"כ כל זמן שאין לנו לומר שמא בשעת הגדה ראשונה לא דקדקו לא נחשדו ישראל להגיד שקר וחוזרין ומגידין אפי' כמה פעמים וזה פשוט ולא ניתן לכתוב וכן הכא אדרבה מפני שהיו סוברין שקבלת עדותן לפני הרב הוא ע"פ דין דקדקו אז רק שאנו אומרין שלא יועיל עדותם מפני שהוא שלא בפני בע"ד להוציא מחזקת כשרותו וזהו מגזירת הכתוב או משום דהוי טעה בדבר משנה כמש"כ הבית יוסף וחוזרין ומגידין פעם שנית כמו אם קבלו עדותם בלילה חוזרין ומקבלין פעם שנית ואם יגידו פעם שנית תועיל שפיר עדותן וכנלע"ד ע"פ פסק רמ"א (סימן כ"ח). ונ"ל לקיים רק חילוק השני של הגאון בעל נתיבות המשפט דהעדים ידעי שהיו קרובים רק יודעים העדים שהב"ד לא יודעים מקרבותם ויסמכו עליהם אז איכא לדון שאין מקבלים עדותם פעם שנית דאף שעדות קרובים הוא ג"כ גזירת הכתוב שפסולה מ"מ מפני שרימו הב"ד וכל אדם יודע שאין עדות קרוב כשר והם הגידו בפני ב"ד איכא חששא שבפעם ראשונה העידו שקר ועתה פן עבידי לאחזוקי שקרייהו אבל היכא שאין הוכחה שבפעם ראשון העידו שקר ודאי יחזרו ויגידו פעם שנית דל"ש עבידי לאחזוקי שקרייהו דמנ"ל שאמרו שקר ועבידי לאחזוקי אותו. ושם בתשו' רש"ל איירי דהרב אב"ד גזר שלא לקבל עדות ואיכא חששא שבשעת הגביית עדות העידו שקר ע"כ אין מועיל הגדה שנית דעבידי לאחזוקי שקרייהו משא"כ בנ"ד דאין הוכחה שהי' הגדתם שקר מחמת זה שקבלו עדותם שלא בפני בע"ד. וכן משמט מסוגיא דמכות (דף ז') דאיתא מי שנגמר דינו וברח ובא לפני ב"ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו ובסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) מוקי לה כשהן הן עדיו הרי זה יהרג וכן מסקינן ברח מחוץ לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של א"י אולי תועיל לו למצוא פתח של זכות ע"כ דנין אותו בתחלה וכמבואר נמי בתוספתא (פ"ג דסנהדרין) אבל ודאי הא פשיטא דעדים הראשונים עודן כשרים להעיד פעם שנית לפני ב"ד של ארץ ישראל ואין כאן חשש פן יגידו לאחזוקי שקרייהו וע"כ הטעם שהם ודאי דקדקו בראשונה הכי הם יודעים שיברח ה"נ אמרינן הכא אי הטעם שאין מקבלין עדות שלא בפניו מפני גזירת הכתוב והם סברו שעדותם מקובלת יפה והרב שעשה ע"פ דין עשה כמש"כ כ"ת בעצמו נאמר דקדקו בעדותם ומועיל נמי הגדתן פעם שנית:

ואף אם נאמר שהטעם שאין מקבלין עדות שלא בפניו שהבע"ד ידע להזכירם כמו שהי' גוף המעשה ושלא בפניו לא ידקדקו ככה שעי"ז איכא קצת פוסקים דסברי דלא יקבלו עדותם פעם שנית דעבידי לאחזוקי דיבורייהו ופן הגידו בראשונה שלא כמכוון והאמת והשתא עבידי להחזיק בשקרותם אנן לא קיי"ל הכי כיון שפסק רמ"א (סימן כ"ח) דאמרינן שהם יכולים לחזור בפניו ולומר דהבע"ד הזכירם האמת. [ונ"ל דזה הטעם שפסק (בסימן ק"י ס"ט בהג"ה) דבדבר ברור מקבלין שלא בפניו וע"כ שהם אין חשודים לשקר שלא בפניו ושם אין סברא שיזכרו יותר בפניו משלא בפניו וע"כ מקבלין כיון שהוא דבר ברור ודו"ק]. ועיין (ט"ז סימן כ"ח) שהביא דברי רש"ל בתשו' (בסימן י"א) שאחר שהעידו שלא בפניו לא מהני בפניו וכ' שדבר זה אין לו יסוד מגמרא ופוסקים ואדרבה מדברי פוסקים מבואר דמהני. וגם עי"ש בקצה"ח שפי' דברי העיטור שהביא הש"ך דהיכא דאתי בי תרי לדינא ואשתכח חד מן סהדי קרוב או פסול ואף שבתר כן נתרחק לא סתר דינא דעביד לאחזוקי דיבורו וצ"ל דטעם העיטור בקרוב ונתרחק משום דכבר נפסק וקם דינא ועיין מהרי"ט (חלק אבן העזר סימן ל"ז) שכ' ואיברא שאפשר שיעידו לפניהם וחימום ואע"פ שכבר קבלו עדותם בתחלה שלא בפניהם יכולים לחזור ולהעיד בפניהם ותהא עדותם קיימת וכבר האיר עינינו הרב מהר"י בן לב (חלק ב' סימן ק"ב) שאע"פ שכ' בספר חוקת הדיינים (סימן כ"ט) שנראה מתוך דברי הרמ"ה ז"ל שעדות שנתקבל בב"ד לא מצי למיהדר ולאסהודי באפי' משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו אין לחוש למשמטותו מאחר שמצינו להרמב"ן ז"ל שכ' הר"ן בשמו (בס"פ האיש מקדש) בנוטל שכר להעיד שאם החזירו השכר לבעלים יכולים לחזור ולהעיד ולקיים מה שהעידו בתחלה עכ"ל מהרי"ט עי"ש. וכן איתא בשו"ת מהר"י בי רב (סימן נ"ז) והביאו הכנה"ג שכ' ושמעתי שסוברים שכיון שנתקבלה העדות שלא בפני בע"ד אין להם תקון לחזור ולהעיד וה"ל כמאן דלתנייהו ק"ל עליהם אמאי חזרו וקבלו עדות שנתקבלה בלילה פעם שנית ביום מה לי שלא בפני בע"ד ומה לי בלילה אבל האמת הוא לדעת כ"ע שאם נתקבל עדות שלא בפני בע"ד כשמצויים כולם בעיר תקובל העדות עוד הפעם בפני בע"ד עד כאן לשונו עי"ש:

וטעם הענין נ"ל דאנו חוששין לנגיעת העדות היכא דיש לו נגיעה באותו עדות כמו דאמרינן בב"ב (בפרק חזקת הבתים דף מ"ג ע"א) אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח אבל הכא באותה הגדה עתה מה יש לו נגיעה כי אין לו שום יתרון מזה רק שאתה מסתפק אולי הגיד מקודם שקר ואין יכול לחזור עתה ע"ז אנו אומרים מנלן שהגיד שקר ואם הגיד שקר מפני שהי' שלא בפניו גם עתה יחזור ע"י שיאמר שהבע"ד הזכירו האמת ובדרך ממ"נ אנו יכולין לקבל העדות פעם שנית אם סבר שהעדות ראשונה תועיל דקדק ודאי והגיד האמת ואם לא סבר שתועיל א"כ יחזור ול"ש עבידי לאחזוקי שקרייהו וזה פסק הרמ"א שכ' שיכולין להגיד בפעם שנית וכן יש להוכיח מהתוס' בקידושין בסוגיא דשליח נעשה עד והביאם הש"ך חו"מ (סי' קכ"א ס"ק נ"א) שכ' דאם שלח ע"י שליח הלואתו למלוה אין שליח נאמן שפרעו מפני שהוא נוגע בעדות ואע"פ שלאחר השבועה לא יהי' נוגע בעדות מ"מ כיון שנשבע אין תורת עד עליו דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדיבורם בלבד אבל הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם עכ"ל ואמאי דרשו משמעות הכתוב משום עד הצריך שבועה ולא כ' בפשיטות דעבידי לאחזוקי דיבורייהו והתם ההכרח יאלץ להשליח לומר שנתן להמלוה דאם לא יאמר כן ישלם מביתו ודאי נוגע הוא וצ"ל כמו שאמרנו דבשעת ההגדה אין הוא נוגע דמה רוח לו בהגדה הזאת ע"כ ל"ח כנוגע בעדות ואף תימא דשם חשוב נוגע בעדות כמו שנראה מריטב"א שם היינו דאם לא יאמר כן אז יתחייב ודאי לשלם אבל הכא מאין הרגלים שהעידו שקר ושעי"כ יוכרחו לכוון כמו שאמרו מעיקרא ע"כ ודאי פשיטא וברור הדבר כשמש דאם קבלו עדות שלא בפני שו"ב, שיכולים לקבל פעם שנית לפני ב"ד אחר בפניו ובזה לע"ד שפיר דמי בנ"ד דאם ירצו לברר יוכלו לקבל העדות עוד הפעם:

אולם עד כאן הארכתי לסתור הכללים שכיול כ"ת ויהי' נ"מ לעלמא לענין מקבלין עדות שלא בפני שו"ב וגם אם קבלו שלא בפניו אם יכולין לחזור ולקבל בפניו ואני קורא ע"ז כמו שמצינו בש"ס (פ"ק דמכות דף ו' ע"א) מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש כן נאמר אנחנו מה יעשו שני עדים שהב"ד טעו וקבלו עדות שלא בפני בע"ד זה לא אמרינן דתתבטל עדותן מכל וכל עי"ז:

אכן בפרטות על עובדא דידן אם אמת הדבר שהשו"ב המעידים הם שונאים ורודפים גמורים את השו"ב ר' יצחק גם בשאר עניני רדיפה מקדמת דנא אז ודאי ראוי לחוש לשיטת רש"ל בתשובותיו (סימן ל"ג) ולפוסלו לעדות וכמו שהביא הראש אפרים (בסימן ל"ד) בשם הרא"ם ז"ל ול"ש נמי מאי דאמרתי בתחלת התשובה דבשוחט שהוא ממונה לצבור חמיר טפי ואינו צריך עדות גמורה דהכא אף כקול לא חשוב משום בהני שונאים אמרינן אויבים היא דאפקי לקלא (ועתשו' הרמ"א סי' י"ב וי"ג) ומכש"כ אולי יש להם נגיעת ממון ע"י זה שיודח ר' יצחק ממצבו ויתרבה שכרם ודאי עדותם פסולה נגדו אפי' להחולקים על תשו' רש"ל:

וגם לפי הגביית עדות ששלח כת"ה אין נראה לפסול השו"ב ר' יצחק דאף דדין פסוק הוא ביו"ד (סימן קי"ט סעיף י"ד) דטבח שיצתה טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ואף שהש"ך שם כ' דבאדם שהוא ירא שמים אמרינן דודאי משגה הוא והמהר"י בן לב (חלק ג' סי' ל"ח) כ' דאף שכ' הרשב"א דלהעבירו מאומנתו יש לחוש בכך הרבה והכל לפי מה שהוא אדם מ"מ היכא דאיכא חשש חימוד ממון לא מחלקינן לפי מה שהוא אדם ולא מהדרינן לי' לזה הטבח אלא שיעשה תשובה דפרק זה בורר (דף כ"ה ע"א) דילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה וכו' עי"ש. ובנ"ד שהשו"ב ר' יצחק יש לו חנות ומוכר בשר כשר אשר לא יעשה במקומנו שיהי' לשו"ב דמתא מסחר עם בשר כשר אולי יש חששא דחימוד ממון וגרע טובא ואפי' בפעם אחת מעבירין אותו וכמו שכ' הפר"ח (סימן קי"ט ס"ק כ"ח) מ"מ נראה דהכא יכול להתנצל עצמו השו"ב ר' יצחק ולומר דמפני שהשו"ב האחרים כתבו על הבהמה כשר סבר שהם בדקו וראו שלא היתה שם סירכא וטעה בזה שאמר שהיתה סירכא ואמר מקודם מרחוק בדדמי שהיתה סירכא עי' צ"צ (סימן ע"ג) דאף שאין לשו"ב דמתא להתנצל בשוגג משום דשגגתו פשיעה היא דהי' לו לבדוק אבל היכא דאיכא הוכחה שהי' שוגג לא מיפסל וא"כ ה"נ מפני שהשו"ב האחרים כ' על הבהמה שהיא כשירה אין לך הוכחה שהי' שוגג גדולה מזה דרק הבהמה המוטלת על הבודק לבדוק איכא פשיעה אם לא בדק כראוי אבל הכא על האי בהמה לא היתה מוטלת על ר' יצחק שו"ב חיוב הבדיקה ע"כ יש לדונו כשוגג אף אם נאמין להשו"ב האחרים שבאמת היתה טריפה. וכה"ג כ' המהריב"ל שם הביאו הפר"ח (סימן קי"ע) גבי קצב אחד שהי' מוכר בשר בחנות והי' לו שותף שהי' יושב בחדר סמוך להחנות והי' מוציא לו הבשר חתיכות חתיכות למכור ומכר הבשר מהזרוע שהי' בה סימן טריפה וטוען הקצב המוכר שליחא הוא דעוית שנתן לו חתיכה עריפה למכור ומחמת בילבול האנשים קונים שהיו בחנות לא שת לבו לראות הסימן ובשוגג מכר אותה החתיכה והעלה המהר"י בן לב דהקצב העומד בפנים בחדר מעבירין אותו שפשע שנתן לחבירו חתיכה מסומנת בטריפה אבל קצב העומד בחנות שהוא המוכר בשר אף דשייך חשש דחימוד ממון יש להכשירו אם הוא מוחזק באדם כשר ולא ריע חזקתי' דיש לו התנצלות לומר שוגג הייתי ולדון בו דין הכל לפי מה שהוא אדם ואם כן הכי נמי בנידון דידן:

ומלבד זה מה גדלה מבוכתם של השו"ב האחרים בעדותם שמחייבים את עצמם שאמרו שנתנו סימן על הבהמה שכשירה חדא שהר' שמואל ליב שבדק הבהמה בשעה שהכניס ידו הי' צריך להרגיש אם נסרך הבה"כ לחצר הכבד ואם טעה ולא הרגיש מדוע כשאמר לו הר' יצחק שו"ב שנסרך לחצר הכבד לא חשש לדבר והי' צריך לילך ולראות אם אמת אתו ואם לא הניחו הערל לבדוק הי' לו לילך ולשאול שאלה ע"ז ולא לילך וליתן כתבו שהבהמה כשירה ונוכל לדון שמשים עצמו כרשע בעדותו שאומר שנתן על הבהמה סימן דכשרות ולא מהימנינן לי' ובפרט שלא שייך כאן פ"ד. וע"ז שאומרים ששווי' אנפשי' ר' יצחק חתיכה דאיסורא לא יפצה פיהם כדין לפי דעתי שודאי ר' יצחק שו"ב יכול לתרץ דיבורו ולומר שע"י שראה מרחוק שהערל יוצא ובה"כ בידו סבר שהי' נסרך והי' טריפה ואח"כ נתודע לו ע"י השו"ב בודק הבהמה שלא הי' כן. ע"כ נלע"ד שאין לפסול השו"ב ר' יצחק ע"י עדות ששלח אלי כת"ה נעתקה בכתבו אבל זאת איעצכם לו תשמעוני יען כי אין כלי מחזיק ברכה רק השלום וגם הלא ידעתם כי עם ישראל מורדף ומעונה מאויביו ותלאות יסובבוהו ושונאינו מנדינו יחפשו חפש מחופש עלילות עלינו לבלעינו ע"כ נא בל תתנו שם יעקב לשמצה ע"י מצות ומדנים ושנאת אחים רק תציעו הדברים לפני ב"ד הקרוב אליכם אשר אין להם נגיעה גשמית או רוחנית בדבר והמה יבצעו וימצאו דרך סלולה במחניכם והי' שלום באהליכם:

דברי הדואג לשפלות כבוד התורה ולומדיה חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה