חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כז
נדרים דף ט' ודף י' ומסתעף לסוגיא דנודרת בגיטין דף ל"ה ע״ב
מתני' (שם בנדרים) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ופריך בגמרא מאן תנא דשאני לי' בין נדר לנדבה וכו' אפי' תימא ר"מ כי קאמר ר' מאיר בנדר בנדבה לא קאמר וכו' מ"ש נודר דלא דלמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי וכו' מביאה כשהיא חולין בעזרה וכו' נדבה דנזירות מאי איכא למימר סבר לה כשמעון הצדיק דתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו' אמרתי לו בני כמוך ירבו נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מתקיף לה רבי מני מאי שנא אשם נזיר טמא וכו' א"ל ר' יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצא מביאין חולין לעזרה אי הכי אפי' נזיר טהור נמי נזיר טהור לא דאמודי אמיד נפשי' דיכול לנדור ואיבעית אימא אפי' תימא ר' יהודה וכו' תני נודב ומקיים ר' יהודה לטעמי' דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וכו' אמר אביי שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי שמעון הצדיק הא דאמרן וכו' ור"א הקפר וכו' וכי באיזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין וכו', עכ"ל הסוגיא הנצרך לעניננו:
ובטרם כל שיח בהאי ענינא אומר ליישב דברי רש"י ז"ל אשר תמהו המפורשי' דפי' על הא דאמר הש"ס נדבה נמי דלמא אתי לידי תקלה דכי אמר בלשון נדר הרי עלי קרבן אתי לידי תקלה דעבר משום בל תאחר ובנדבה כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והקשו ע"ז ממגילה (דף ח') דהתם תנן אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבה אין חייב באחריותן וקאמר הש"ס הא לענין בל תאחר זה וזה שווין אלמא דאיכא בנדבה בל תאחר. ולחומר הנושא נלע"ד עפ"מ שביאר בתשובת רמ"ע מפאנו ז"ל (סימן ס"ח) הא דאמרינן בסוגין ובריש חולין דר' יהודה מודה בנדר שטוב אשר לא תדור אבל בנדבה שגם היא ממין הנדר טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם מיד. [דאי היכא דעיכב עד דעבר על בל תאחר זה ל"ה אצטריך שלמה לאשמעינן דהא כתיב בתורה] אבל טוב מזה את תדור שלם מיד ויש שני ענינים במצוה זו דנדבה הנדר וההבאה והק' הרמ"ע ז"ל אי איכא שתי מצות לנדוב ולשלם אכתי איכא תקלה בקרבן שימעול בי' איש ואי דמייתי לה לעזרה להקדישה כהלל הלא אינו רק כמקיים מצוה אחת דהנדר וההבאה באין כאחד ואיך מקיים קרא את אשר תדור שלם דמשמע דנדב בו מעיקרא ואח"כ ישלם ותירץ דמצי למימר הרי זו לעולתי על תנאי שלא תתפוס בה קדושה עד שאביאנה לעזרה דבשעת אמירה נדב בקרבן ותקלה לית בה כיון שלא חל ההקדש עד הבאתה לעזרה לא מעיל בה איניש עכ"ד וצריך להבין להרמ"ע ז"ל דהא אכתי איכא תקלה דיעבור על בל תאחר דהבאה וכמו שאיתא בסוגין לענין נדר וכמו שפרש"י ז"ל. ונ"ל לחלק דדוקא בנדר שקיבל עליו בהרי עלי להביא קרבן ועדיין לא הקדיש חיישינן דלמא לא יתרמי לי' בהמה לשלם נדרו וגם דלמא אח"כ יתקרר בדעתו לקיים מוצא שפתיו ויתרשל ויבוא לידי תקלה דבל תאחר אבל הכא בנדבה דאמר הרי זו אין כאן חשש דתקלה משום בל תאחר ע"כ נדבה היא רק מזרזינן לי' שימהר להביא לקיים את אשר תדור שלם וכמו שפי' הרמ"ע וכשמביא עולתו לעזרה ומקדישה אז או כשאומר הרי זו לקרבן ולא תיקדש עד בואה לעזרה שניהם נדבה מתקריין. ולפ"ז יש ליישב דברי רש"י בסוגין דהא בשמעתתא דילן איירי כשאמר כנדבותם ועוד לא ידע מן התירוץ דיביאה לעזרה ומיירי כשהקדיש כבר דבהאי לישנא בעי לאתפיס נדבתו קפריך דהא אתי לידי תקלה וע"ז קאמר רש"י דאי מקדיש נדבה אינו עובר על בל תאחר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ורק אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה וכי מייתי לה לעזרה ומקדישה שם אז אין כאן שום מכשול ותקלה אבל התם במגילה דקאמר הש"ס הא לענין בל תאחר זה וזה שוין איירי בנדבה דקרא שקיים מצוה בשעת הנדר ובשעת התשלומין וקאמר הרי זו ולא תיקדש עד שאביאנה לעזרה וא"כ ל"ש לומר דבי גזא דרחמנא איתא רק בל תאחר עובר בעוד שלא הביאה לעזרה ומ"מ נדבה הוי כיון דלא חיישינן שלא יביא לעזרה בהמה שהפריש כבר כדלעיל ובמגילה דהש"ס רצה לאשמעינן דין דבל תאחר ע"כ לא איירי בגוונא דהקדישה והביאה לעזרה דאז התשלומין והבאה כאחד רק בנדבת צדיקים איירי דלית תקלה דגיזה ועבודה ואמר הרי זו ולא תיקדוש עד שתבוא לעזרה וקמ"ל דעובר משום בל תאחר אם לא יביאה כיון דל"ש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. שוב ראיתי בזכרון שארית יוסף להגאון מהר"י מפוזנא ז"ל חתנו של הנוב"י שתירץ קושיא השניה שמקשים על רש"י מר"ה (דף ו' ע"א) דאיתא התם דבאפריש ולא אקריב עובר על בל תאחר ולא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותי' דרק בנדר אם אמר הרי עלי והפריש עובר על בל תאחר אם לא הקריב ול"ש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא היא כיון שאם תמות הבהמה חייב באחריותה ל"ה לגמרי בי גזא דרחמנא וכן אם אמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ועדיין לא הפריש חל עליו חיוב דהפרשה ובתרוייהו עובר על בל תאחר משא"כ בנדבה דהרי זו שפיר פקע לגמרי ממנו ולא מקרי רק בי גזא דרחמנא ואין עובר על ב"ת עכ"ד עי"ש ומהא דמגילה לא הביא כלום. וזה יתאים למה שאמרנו ומיושב פרש"י. ועיין צאן קדשים (זבחים דף ב') ד"ה קרי לי' מה שביאר בדברי רש"י ז"ל:
ומה שהקשו בהגהות הנדפסים עם הש"ס על הא דקאמר הש"ס נדבה נמי לא דלמא אתי לידי תקלה דהא פלוגתא הוא בסוף פ"ק דפסחים (דף כ' ע"ב) אי חיישינן לתקלה לק"מ לע"ד חדא דסוגית הש"ס בכמה מקומות דחיישינן (בע"ז דף י"ג וביומא דף ס"ו ובפסחים דף ל"נ) ועוד דהתם ודאי להפסיד התרומה בדיעבד כשנטמאת איכא מאן דאמר דחששו להפסד ולא ניחוש דלמא יביא לידי תקלה אבל הכא ודאי איכא למיחש לכתחלה שלא יקדיש דלמא אתי לידי תקלה וזהו אליבא דכ"ע וא"ש:
ואבוא אל העיון בהא דהוה קשה להר"ן על הא דקאמר הש"ס בסוף סוגין שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוא וקאמר שמעון הצדיק הא דאמרן וכו' דהא לא דמי אהדדי דשמעון הצדיק לא קאמר מידי בכל נזיר דעלמא רק משום כשנטמא ורבו עליו ימי טומאה מתחרט על נזירותו לא אכיל אשם דידי' ונזיר טהור אמודי אמיד נפשי' א"כ אינו חוטא רק מפני החרטה ולא בשעה שקיבל עליו הנזירות משא"כ ר"א הקפר כל נזיר חוטא הוא כנדר דעלמא מפני שציער עצמו מן היין. והר"ן ז"ל תירץ דשיטה אחת לאו דוקא רק כיון דלשניהם נזיר חוטא הוא אמרינן דקאי בשיטה. אחת וזהו דוחק דהא לא דמי אהדדי שלר"א הקפר אף נזיר טהור חועא בשעת נדרו ולשמעון הצדיק רק מפני שמתחרט נזיר הטמא כשרבין עליו ימי טומאה לא אכיל האשם מפני שחוטא הוא:
ונראה לע"ד לבאר דא"ש דקאי בשיטה א' דאף נזיר טהור חוטא הוא ואקדים מה שהק' בני היקר החריף כמר אלעזר משה שי' על הא דאמרינן בבכורות (דף מ"ה ע"ב ובגיטין דף ל"ה ע"ב) כהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש שנודר ואוסר על עצמו הנשים האסורות עליו בהנאה וכן אמרינן התם בגיטין דמדרינן האשה שבאה לגבות כתובתה שתאסר על עצמה הנאת פירות שבעולם אם קיבלה כלום מכתובתה והק' הא קיי"ל בש"ע (יו"ד סימן ר"י ס"ג) והוא מדברי הרמב"ם (ספ"ב מהל' שבועות) דאם אוסר על עצמו דבר בנדר יכול לחזור תוך כדי דבור. והתוס' הקשו התם בגיטין על הא דאמרינן ניסת אין מדירין אותה דחיישי' שמא יפר לה הבעל אמאי לא מדירין אותה והבעל יאמר קיים ליכי ותי' דחיישינן שמא יפר לה בלחש אלמא דהב"ד לא יוכלו להרגיש מה שיעשה בלחש וה"נ בכהן הנ"ל או האשה מה מועיל מה שמדירין אותה אף אי צריך לפרט את הנדר דלמא בשעת נדרם יחזרו הכהן או האשה ויבטלו את נדרם תוך כדי דיבור בלחש ולא ירגישו הב"ד בשלמא בכל שבועה שאדם נשבע בב"ד אין חשש שמא יחזור בו תוך כדי דיבור כיון דכל שבועה בב"ד הוא לשעבר לויתי או לא לויתי וכדומה וא"כ מיד כשנשבע יצאה שבועה לשקר מפיו ולא מהני כלל ביטול משא"כ הכא דנודרים להבא שפיר ניחוש שמא יבטלו תוך כ"ד להבא ועיין ר"ן קידושין פ"ב בענינא דדברים שבלב שכ' שהא דאיתא במס' כלה שר"ע הי' נשבע בשפתיו ומבטל בלבו ס"ל לאו בלבו ממש קאמר אלא ר"ל שלא היה משמיע לאזניו אבל הי' מוציא בשפתיו החזרה מן השבועה:
ובישוב קושיא זו אמרתי וממילא תתבאר סוגיא דידן על נכון דהא הגאון בעל מחנה אפרים הוציא בהל' צדקה (סימן ה') מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' עירוכין) דבנדרי הקדש לא סגי בחרטה לשאלה רק צריך פתח לנדרו דליהוי כנדר טעות והקשה מאי שנא הקדש מנדרים הא עיקר שאלה בהקדש ילפינן מנדרים ובנדרים קיי"ל פותחין בחרטה. ונלע"ד לבאר שהרמב"ם הוציא דינו ממקור הש"ס שכן דרכו בקודש להביא דבר המוכח מן הגמרא ומן הברייתות דהא בפי' המשניות בתמורה (דף כ"ה) כ' הרמב"ם דלהכי כשאמר הרי זו שלמים ואח"כ נמלך ואמר ולדה עולה ואע"פ שהוא תכ"ד אין סומכין אלא על דיבור הראשון דגרס בש"ס בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור לבר ממקדיש וכו' וכן פסק (פ' ט"ו מהל' קרבנות). ובנזיר (דף ע' ע"א) תנן באומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר וקאמרינן התם בגמרא דב"ש סברי כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וסברי אין שאלה בהקדש ולהכי אין יכול לחזור אף תכ"ד וב"ה סברי שלא התנדב כדרך המתנדבים וע"כ לא דיינינן אותו כחזרה והק' התוס' שם בנזיר ובמנחות (דף ק"ג) דאמאי קאמר הש"ס דפליגי ב"ה ולא סברי כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבעלה הא שפיר יכולין ליסבר כותי' ורק כיון דס"ל לב"ה יש שאלה בנזירות יכול לחזור וכיון דאמר הריני נזיר אף דה"ל נזיר בדיבור זה אח"כ כשאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה סתר דיבורו ובעי לאתשולי ומועיל לב"ה ומש"ה אינו נזיר וחי' התוס' שם דהש"ס בעי לפרושי אפי' למ"ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב"ה דסברי כר"ש דלא התנדב כדרך המתנדבין וטעמא דב"ש נקט לשנויי אפי' למ"ד פותחין בחרטה דלמ"ד אין פותחין ל"ה צריך לפרושי טעמא דב"ש משום דאין שאלה בהקדש עכ"ד. ונשמע מזה דאף אי נימא יש שאלה בהקדש אי בעינן פתח לא מצי לחזור תכ"ד דהא לחזרה לא הי' לו פתח רק אי פותחין בתרטה אז יכול לחזור אף תכ"ד דמועיל החרטה תוך כ"ד כמו שמועילה אח"כ כשבא לפני החכם לישאל על נדרו ולפ"ז ממילא נשמע ה"ה להיפך דבמקדיש דגורס הרמב"ם דל"א בהקדש תוך כ"ד כדיבור ואינו יכול לחזור בו תכ"ד מכש"כ שאינו מועיל חזרתו אח"כ בזמן מאוחר וקבעי למיעקר נדרי' ע"י החרטה וע"כ פסק הרמב"ם בהקדש שאין נשאלין רק ע"י פתח והא דקיי"ל פותחין בחרטה זה רק בשאר נדרים דבאמת התם קיי"ל נמי דיכול לחזור תוך כ"ד וזה הכלל שזה תלוי בזה. מנדר דפותחין בחרטה ה"ה דיכול לחזור מנדרו תוך כ"ד ומנדר דאין יכול לחזור תכ"ד ה"ה דאין פותחין בחרטה. וטעמא דמלתא כמו שהעיר נמי במחנה אפרים קצת מזה דבשאר נדרים דהנודר חוטא והמקיימו כאלו הקריב קרבן על במה וע"כ חרטתו הוא משובחת ואלימתא ליעקר הנדר כי אתי למישאל לחכם או כשחוזר תכ"ד משא"כ בנדרי הקדש דאין נשאלין עליהן רק מדוחק ואדרבה עשה מצוה שמקדישן [ועיין ש"ע (יו"ד ריש סימן ר"ג) בשם הרמב"ם ז"ל ואף דאיתא בסוגין דאף נדרי הקדש מוטב שיביאנו לעזרה ויקדישנו שם כ"ה דלא ליתי לידי תקלה מ"מ כשנדר אין לישאל על נדרו ואמרינן לי' זיל שלים וכן בהקדש בדק הבית אמרינן זיל מסרי' לגזבר] וע"כ לא טוב יעשה כשיתחרט על נדרו ולא אמרה תורה שתועיל חרטה בשאלת הקדש כן אין מועיל כשחוזר תוך כ"ד מנדרי הקדש רק צריך פתח לנדרו כדי שיתראה כהקדש טעות וא"ש פסקי הרמב"ם ז"ל:
ועתה נפן לסוגין דקאמר מ"ש אשם נזיר טמא דלא אכיל וכו' היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי טומאה מתחרטין בהן ונמצא מביאין חולין לעזרה וקשה לי' להר"ן ושאר המפורשים דאמאי ע"י חרטתו הוי הקרבן חולין בעזרה והרא"ש ביאר עוד הקושיא דבאמת הא צריך שאלה לחכם ובלא שאלה לא הותר הנדר ותי' דלאו דוקא חולין בעזרה אלא כעין חולין וזהו דוחק. אכן הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן הרב המאירי הביאו יש מפורשים דס"ל חולין בעזרה ממש קאמר דע"י דמתחרטין כשרבו ימי נזירות נפקע הנדר מהם וא״צ התרה כלל דה"ל כנדרי שגגות ושכן משמע בירושלמי. והקשו הרשב"א ורב המאירי ז"ל על אלו היש מפורשים מהא דאמרינן בש"ס שבועות (דף כ"ו) נשבע על הככר ונצטער עליו ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן אלמא דצער שאינו יכול לקבל לא משוי לי' כנדרי שגגות דהא שבועות שגגות נמי מותרין עכ"ל. ובפשיטות י"ל קושיא זו לפי' התוס' התם בשבועות ד"ה מצטער דהיינו דמצטער על שאינו שוכח שהי' רצונו שישכח כדי שיאכל עי"ש אין קושיא על הי"מ דהא לא איירי שאח"כ אינו יכול לקבל רק מצטער שרוצה שישכח אבל בלא השכחה אין מתחרט מפני שאינו יכול לקבל:
וביותר מרווח יתורץ קושיא זו מן הא דשבועות על אלו היש מפורשים כפי שאבאר דבריהם והוא דבתשו' מהרי"ט ז"ל (סימן י"ט) הביא שיטת המבי"ט אביו ז"ל שאמר כל נדר שהותר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר אין צריך שום היתר מה"ת וא"צ שאלה לחכם רק מדרבנן פן יורה היתר לעצמו וסבר שיש לו פתח ובאמת אין זה פתח והמהרי"ט הביא ראי' לשיטת המבי"ט מסוגין דאיתא שכשהוא מתחרט על נזירותו הוין חולין לעזרה ואי מ"מ התרה בעי מדאורייתא היאך הוא מביא חולין לעזרה כל שעדיין לא הותר נדרו עכ"ל ומ"מ צריך להבין דאמאי הכא דמי לפתח דאדעתא דהכי לא נדר הלא רק מתחרטין כשימי טומאה רבין עליהן. ובמהרי"ט שם הקשה לשיטת המבי"ט דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו למאן דס"ל בנדרים (דף כ"א) דאין פותחין בחרטה והיינו אפי' בחרטה דמעיקרא א"כ לדידי' היתר נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו במאי נוקמי' אי בחרטה אפי' דמעיקרא אמרת דאין פותחין ואי על ידי פתח הא לא בעי התרה כלל דמשוי לי' כעין נדרי טעות מה"ת:
וליישב קושית המהרי"ט על המבי"ט נראה לי דהא חרטה דמעיקרא הוא דשיילינן לי' כדאיתא התם בנדרים (דף כ"א) לבך עלך ופי' שמא לא הוי לבך מיושב עליך שמתוך כעס נדרת ועכשיו אתה תוהא על הראשונות. והנה בחרטה כזו אף דמעיקרא היא איכא למ"ד דאין פותחין בה מפני שהא בשעת הנדר הי' לו לאמוד נפשי' וכמו שאיתא בסוגין דקאמר נזיר טהור נמי ומשני אמודי אמיד נפשי' אכן עוד איכא חרטה דאף שלא נוכל לדונה בתורת פתח כמו נזיר שנטמא דאיך נימא לי' שאדעתא דהכי לא נדר הא ידע שנזיר כשיטמא הימים הראשונים יפלו אבל לא אמיד נפשי' לזה וע"כ דמיא לפתח והיינו כפתח דסבור שלא יטמא ואף אם יטמא אולי יוכל לסבלו ומ"מ חרטה קריא לי' שעתה מתחרט הוא על שקיבל עליו נזירות שלא יוכל לסובלו ואינו דומה לסתם חרטה דמעיקרא דכל נדר דהתם אינו נתוסף עליו יותר ממה שקיבל עליו ע"כ לא נוכל לדונו כשוגג כלל דהא אמודי' אמיד נפשי' משא"כ הכא שע"י הטומאה נתוסף עליו ריבוי ימי נזירות יותר משהי' עליו בשעה שהזיר:
ולפי זה נימא לשיטת המבי"ט דלמ"ד אין פותחין בחרטה סתמית דמעיקרא שאמודי' אמיד נפשי' לנדר מ"מ בחרטה כי האי שנתחדש עליו דבר שלא הי' עליו בשעה שקיבל נדרו ואומר שאינו יכול לסבול ולקבל כגון שרבין עליו ימי טומאתו אף שלא יוכל לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי ידע שנזיר טמא ימים הראשונים יפלו מ"מ החכם מתיר את נדר כזה ועיין (ט"ז סימן רכ"ח סעיף י"ב) בשם ב"י בשם הרמב"ן חילוק כזה בפתח נמי כגון עניות דשכיחי מ"מ בשעת מעשה לא הי' שוגג ועיין שם במהרי"ט וצריך היתר חכם משא"כ היכא שהי' בשעת מעשה גופו דבר שי"ל שאדעתא דהכי לא נדר בפתח כזה א"צ מה"ת שאלת חכם וזהו למ"ד אין פותחין בחרטה ול"ק קושית המהרי"ט דאיך מצינו שצריך היתר חכם די"ל דמשכחת לה שצריך. היתר חכם בנתחדש דבר שלא הי' אמיד בשעת הנדר ואינו יכול לסבול עתה אז צריך היתר חכם. אכן למ"ד פותחין בחרטה שיכול לשאול לחכם אף היכא דאמודי אמיד נפשי' כגון נזיר טהור א"כ כי אזדמין לי' חרטה דל"ש אמודי אמיד נפשי' כגון שרבין עליו ימי טומאה ויכול לסבול ומצטער בנדרו אז מוספינן חד דרגא למ"ד פותחין בחרטה ודינו כפתח שאדעתא דהכי לא נדר וא"צ היתר חכם מה"ת לשיטת המבי"ט ושפיר כשמתחרטין היינו חרטה כי האי דל"ש אמודי אמיד נפשי' ה"ל הקרבן חולין לעזרה כיון שמה"ת א"צ היתר חכם וכמש"כ הי"מ הנ"ל. וממילא לפ"ז ל"ק קושית הרשב"א והמאירי על היש מפורשים משבועות (דף כ"ו) דאיתא במצטער על הככר ואוכלו במזיד דלוקה דאלמא אף שמצטער שאינו יוכל לעמוד בנדרו לא הותר נדרו ושבועתו כשבועת שגגות ז"א דהתם נשבע על הככר ואמודי אמיד נפשי' מאי מהני חרטתו האם בכך יפקיע הנדר או השבועה הלא צריך עכ"פ שאלה לחכם ואי לא שאיל שפיר לקה על שבועתו כיון שלא נתחדש דבר באותו שבועה תוספת על קבלתו מעיקרא לא יכול להפקיע שבועתו ע"י צערו בעלמא שאינו יכול לסבול וא"ש היטב:
ובאומר הלזה נשובה לתרץ קושית הר"ן על הא דאמר שמעון הצדיק ור"א הקפר אמרו דבר אחד דנזיר חוטא הוא ומקשינן הא שמעון הצדיק לא אמר רק בנזיר טמא כשרבין עליו ימי טומאה משא"כ ר"א הקפר איירי בכל נזיר טהור דעלמא ז"א כלל דהא לפי מה שהסברנו לשיטת היש מפורשים הא דאמר הש"ס כשמתחרטין ונמצאו מביאין חולין לעזרה חולין ממש קאמר והיינו שא"צ אף לשאול לחכם דאי צריך לשאול לחכם אכתי ל"ה חולין בעזרה כקושית הרא"ש ואי א"צ שאלת חכם ע"כ היינו טעמא דנדר כזה שהחרטה מפני שנתוסף עליו דבר חדש כגון הכא שרבין עליו ימי טומאה דינו כפתח שאדעתא דהכא לא נדר וא"צ שאלת חכם וכשיטת המבי"ט. ולפ"ז ממילא בחרטה דמעיקרא גרידא מועיל שאלת חכם דאז ריבתה תורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וכמו שהוכחנו וא"כ ודאי שמעת דנזיר חוטא על שקיבל הנזירות אף נזיר טהור אף בשעת קבלה ומוטב לו שישאל על נזירותו ומש"ה מועיל חרטתו תוך כ"ד וגם מועיל חרטתו לפני חכם וע"כ לא אכיל אשם טמא מפני שירא ע"י חרטה כי האי שיתוספו עליו ימי טומאה יהי' חולין בעזרה רק אותו האחד אכיל מפני שידע שהי' לשם שמים ולהשמר מחטא ומצוה לנדור ודמיא כנדרי הקדש שכ' הרמב"ם דצריך רק פתח לנדרו וע"כ לא הי' מועיל חרטתו לשאול ואף כשרבין ימי טומאה לא מועיל חרטתו שיהי' כנדרי שגגות שלא יהי' צריך שאלה וכמו שביארנו למ"ד דאין פותחין בחרטה דנוסף חד דרגא ושפיר שמעינן מדלא אכיל אשם נזיר טמא דשמעון הצדיק ס"ל דאף נזיר טהור נקרא חוטא וע"כ הי' ירא שמא יאכל חולין בעזרה. וא"כ שפיר קאמר הש"ס דאמרו דבר אחד ר"א הקפר ושמעון הצדיק. ולא יקשה לפ"ז נמי הא דאמר דהאי נזיר כיון שנדר לשם שמים כנגד היצה"ר ל"ח דמתחרט הא עכ"פ יש לחוש שמא כשרבין עליו ימי נזירות יתחרט מפני שלא שייך דאמודי אמיד נפשי' ולפי הנ"ל א"ש דאף אם יתחרט אין כאן חשש איסור חולין בעזרה דכיון דהוי מצוה לנזור אין מועיל החרטה דמעיקרא וכמו שאין מועיל חזרה תוך כ"ד וא"כ אף חרטה כי האי שנתחדשו בהנזירות ימי טומאה צריך שאלת חכם ול"ה חולין בעזרה (ולפ"ז יהי' נ"מ לדינא דהיכי דנוכל לדון שנדר מחמת מצוה כגון האי נזיר טמא לא יוכל לחזור תוך כ"ד ודו"ק]:
ואחרי הדברים האלה שנתבאר הפי' הי"מ בסוגין נפן ליישב קושית בני היקר שי' שם בגיטין דכהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש דמה מועיל הנדר דלמא יחזור בו תוך כ"ד בלחש ז"א דהתם כשאוסר עליו הנשים האסורות ועביד לזרוזי נפשי' מצוה קעביד בנדרו וחלילה לו לשאול על זה. ובנדר כי האי אינו מועיל חרטה וגם חזרה תוך כ"ד דדמין אהדדי וכמו שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם ומתוס' מנחות ונזיר הנ"ל:
איברא עוד צריכה רבה לפי' הש"ך ביו"ד (סימן רכ"ח ס"ק כ"ו) דהכא בכהן הנודר מיירי שנדר ואמר קונם עלי פירות אם אקח נשים פסולות וכן בנודרת ליתומים שהיא נדרה שלא תאכל פירות אם לקחה מכתובתה כלום וי"ל דבכה"ג אף הוי מצוה לאתשולי דמה להם ליתומים אם הוא לא תאכל הפירות וכן בכהן מה שלא יאכל הפירות הוא כשאר נדרים וכמש"כ הש"ך התם עי"ש ושפיר הרי מועיל חרטה לנדר כזה וגם יועיל חרטתו וחזרתו תוך כדי דיבור ומה הועילו חכמים בתקנתן ושמא יחזור תוך כ"ד וכנ"ל:
ולבאר זאת על נכון אביא נמי דברי הרמב"ם ז"ל אשר (בפ' י"ו מהל' אישות הלכה י"א) כ' ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בב"ד ולא כתב דמדרינן לה על דעת רבים. ובפ"ו מהל' ביאת מקדש (הל' ט') פסק כהן שהי' נושא נשים בעבירה אינו עובד עד שידרוהו ב"ד על דעת רבים וכו' עי"ש ותמהו עליו האחרונים למה שינה ז"ל את לשונו דגבי האשה שנודרת ליתומים לא הביא כלל הא דנודרת על דעת רבים ובכהן הנושא נשים בעבירה הצריך על דעת רבים. ועוד קשה הא רבינו הרמב"ם פסק דצריך לפרט את הנדר וא"כ למה צריך עד"ר דהא כשיאמר לחכם הסבה שבגללה נדר לא יתיר לו החכם (ועיין מג"א סימן קכ"ח ס"ק נ"ח). וליישב שיטת הרמב"ם וקושיות הנ"ל נראה דהא לכאורה קשה מאי תקנתא בהדרה זו הא מבואר בנדרים (דף כ"ג ע"א) דכל אדם יוכל להתנות מעיקרא על כל הנדרים שעתיד לדור שיהי' בטלין א"כ ה"נ באשה שמדירין אותה מכל פירות שתקח כתובתה ניחוש שמא תתנה האשה מקודם שתבוא לב"ד שהנדרים שידרוה בב"ד יהיו בטלין ולא יחולו הנדרים וכן קשה כה"ג גבי כהן הנושא נשים בעבירה ואין לדחות ולומר דהא כאן זוכרים התנאי בשעת הנדר והיכא שזוכר התנאי בשעת הנדר אמרינן שם בגמ' דעקרי' לתנאי' וקיים לי' לנדרי' דז"א דלפי מה שמחלק הפרישה הובא בש"ך (יו"ד סימן רי"א ס"ק א') שכתב דהעיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא אוכל בשר והריני מבטלו מעתה הנדר בטל אף שזוכר התנאי דהרי התנה בפי' על זה הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואמר אם אנדור יהא בטל אז הוא החילוק אם זוכר התנאי בשעת הנדר ועקרי' לתנאי' וקיים לנדרי' ועי"ש וא"כ ה"נ ניחוש שמא תתנה האשה בפי' כי נדר זה שתדור האשה עתה בב"ד יהא בטל וכן ניחוש גבי כהן ואף להט"ז שם שחולק על הפרישה מודה דהיכי דמתנה בשעת הנדר דנדרו בטל עי"ש וא"כ תקשי דניחוש דבשעת הנדר יכולים הכהן והאשה מקודם בלחש לבטל נדרם:
אכן ביאור הדברים נלע"ד דהא הר"ן שם בנדרים (דף כ"ג) הביא בשם התוס' דדוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או שהדירו אין ביטול זה מועיל כלום דעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסקינן דלא משתבע אדעתא דנפשי' אלא על דעת המשביע עכ"ל. ובספר מחנה אפרים (הל' שבועות סימן א') הביא דברי הר"ן הללו לראי' לשיטת רבינו אליהו דס"ל דבנדרים שאדם נודר לחבירו לא בעינן שיהי' פיו ולבו שוין משום דאדעתא דחברי' נשבע ויליף לה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב דשבועות הל' ט"ו) שכ' מי שנשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר כך וכך הי' בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים עכ"ל אלא שהק' עליו ממה שסיים הרמב"ם ואמר לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע צריך שיאמרו לו לא על דעתך אנו משביעין אלא על דעתינו והרי שבועת הדיינים הוא נשבע לחבירו ואפ"ה אי לאו דאמרינן לי' על דעתינו וכו' כי קא משתבע אדעתא דנפשי' משתבע ותי' בשם הרבינו בצלאל לחלק דשניא שבועת הדיינין דליכא הנאה לדיינים בהאי שבועה שמשתבע מצי לאערומי ולומר בלבי הי' כך לכן צריכין בפירוש להתנות עמו ולומר על דעתינו משא"כ אם אחד משביע את חבירו לתועלתו בהא ודאי אפי' לא פירש בהדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש דמי וכאלו אמר לי' על דעתך אני נשבע עכ"ל עי"ש:
ועל פי החילוק הזה יתיישבו פסקי הרמב"ם ז"נ על נכון דגבי אלמנה הנודרת דייק וכ' ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו כיון שהנדר הוא לתועלת היתומים דאם קבלה הכתובה לא תוכל לאכול פירות והוי כמפרש להדיא על דעתכם אני נשבע ואי דתקשי הא בלא"ה לא יתיר לה חכם דהא צריך לפרט את הנדר ז"א דאיכא חששא פן תתנה מקודם שלא יחול זה הנדר שתדור מעתה בב"ד או דניחוש שמא תחזור בתכ"ד אכן הכא כיון שנשבעה ע"ד היתומים אין מועיל שום תנאי ותכ"ד לבטלו משום דלאו אדעתי' דנפשי' נדר רק על דעת חבירו אף שלא פי' על דעתכם אני נשבע אבל בכהן הנושא נשים בעבירה דאינו נודר לתועלת או להנאת חבירו רק נודר שנא ישא מכאן ולהבא עוד אשה הפסולה לכהונה וז"א לתועלת הב"ד כלל ע"כ הוצרך לפרש שנודר על דעת רבים דאף שס"ל צריך לפרט את הנדר וכשיבוא לב"ד לא יתירו לו את נדרו מ"מ חיישינן פן יתנה על נדרו לבטלו מקודם או יחזור ממנו תוך כ"ד בלחש אכן כשמדירין אותו על דעת רבים או כשנשבע לתועלת חבירו שאין מועיל התרה כלל ודאי אין מועיל חזרה תוך כ"ד וכמו שאיתא בנזיר (דף ט') הנ"ל דאי אין שאלה בהקדש לא יוכל לחזור תכ"ד וא"ש:
והפירוש בדברי הגמרא שם בגיטין הוא לפי דרך דזה דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה דאף שנודרת ליתומים ונשבע לתועלת חבירו אין מועיל שאלה בלא דעת חבירו כמו שאינו מועיל תנאי וכמו שכ' המחנה אפרים הנ"ל דהא לא יוכל לומר אדעתא דהכא לא נדרי אכן הן הקשו התוס' והרמב"ן בחדושיו דאיך פריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה והא קיי"ל המודד הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו שלא בפניו ואיך יתיר לה חכם. ותי' הרמב"ן דהקו' וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ואיהי אזלא לגבי' ולא תודיעהו ושרי לה סתם וסברה שמותר לה ובאמת אינו מותר ומשני צריך לפרט את הנדר ושוב לא יתיר לה החכם. וא"כ עיקר פי' קו' שהיא תסבור שמועיל לה היתר החכם ובאמת אינו מועיל:
ואגב דאיירינן בסוגיא דנודרת אעתיק קצת מחידושי שם דהן בספר הרי"ם ז"ל על גיטין הביא קו' בשם ספר תורת גיטין שהק' אמאי בניסת אמר רב הונא דאין מדירין אותה הא יכולין להדירה אם נהנית מכתובתה ותקבל מחדש ולא תחזור תהי' אסורה בכל פירות שבעולם כל זמן שלא תחזור דנדר זה ודאי אין הבעל יכול להפר כיון שהרשות בידה להחזיר וכמו שאמרו בכתובות (דף ע"א ע"ב) גבי תלאה לקישוטיה בתשמה"מ דה"א דאינו יכול להפר מטעם דלא תתקשט ולא תיאסר וה"נ דכותיה דתהדר ולא תיאסר. ונ"ל ליישב ולומר דהנה התוס' (כתובות דף נ"ע ע"א) ד"ה ר"ע הקשו לר' עקיבא דאמר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי וא"ת והאיך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה ותי' בתירוץ השני דחשוב בינו לבינה כיון דגם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות ע"כ. והנה לכאורה יש לעורר בסוגין למה זה נחשוד את הבעל שיפר לה נדריה כדי שתקבל שלא כדין פעם שנית את כתובתה הא אין אדם חוטא ולא לו אולם זה ניחא דודאי האשה אותן המעות תכניס לבעל כדין נכסי מלוג והוא יאכל פירות וע"כ ישתתף עמה בחטא להפר את הנדר וא"כ ל"ק קושיא הנ"ל הא יכולין להדירה שתאסר כל הפירות אם לא תחזור מה שקיבלה פעם שנית כתובתה ז"א דאנן חיישינן פן מוריא היתרא מפני שטרחה קמי יתמי והבעל יוכל להפר לה ממ"נ דאם לא תהדר תאסר כל הפירות והוה נדר עינוי נפש ואם תחזור יפסיד המעות שקיבלה מכתובתה שהם לו לנכסי מלוג והויא כדברים שבינו לבינה וא"ש:
והנה התוס' שם בגיטין (דף ל"ה) הקשו על ר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו וכן הקשו על פירכת הש"ס התם וליחוש דלמא אזלי לגבי חכם ושרי לה והקשה אא"ז בשו"ת שער אפרים (סימן ע"ב) כיון דקיי"ל כאמימר דאכלה כולה נשאלין עליה מה נועיל במה שתאכל לאלתר בפנינו אכתי ניחוש שמא תשאיל עלי' אף לאחר שאכלה. ונ"ל ליישב דהנה התוס' תירצו שם על קושיתם וז"ל וי"ל שאינה חוששת אלא בנדר שע"י היא עומדת באיסור כל ימיה ולכאורה דבריהם צריכים ביאור דהא בש"ס (ב"מ דף ו' ע"א) אמרינן הטעם דל"א מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא אליבא דאביי משום דספק מלוה ישנה יש לו עליו דמשני התם פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא משום דממון איתא בחזרה ואם לא יזכור יחזור הממון אבל שבועה ליתא בחזרה עי"ש ומשמע דכל איסור שאי אפשר לחזור אחר העבירה כגון לקח בגזל ממון חבירו אינו חשוד לעבור ולאו דוקא שבועה וא"כ קשיא איך כתבו התוס' דבאיסור שעה לא חיישה הא אם תאכל הככר תעבור באיסור נדר דאי אפשר בחזרה ונהי דרוצה לגבות כתובתה פעם שנית משים דמוריא היתרא משום דטרחא קמי יתמי או משום ספק מלוה ישנה שיש לה אבל איסור ודאי דנדר אמאי נימא דחשודה לעבור ומאי הועילו התוס' בתירוצם:
וע"כ נראה דהתוס' בקושיתם שפיר אזלי אף אי אמרי' אכלה כולה נשאלין עליה ואעפ"כ בטוב הקשו דהא אמרינן בש"ס (נדרים דף ג' ע"ב) באומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דלאלתר הוה נזיר דאמרינן דלמא השתא מיית וחייב מיד בבל תאחר ועי"ש בר"ן א"כ ה"נ אם תאכל הככר בפנינו אף דתוכל אח"כ לאתשולי מ"מ לע"ע תעבור על האיסור ושמא תמות ולא יהיה לה שהות לאתשולי וע"ז תירצו דבאיסור שאינה כל ימיה אינה חוששת כלומר באיסור כה"ג דאפשר בחזרה ע"י שאלה דהא אכלה כולה נשאלין עליה אינה חוששת שמא תעבור פעם אחת ודמיא להא דממון דאפשר בחזרה ה"נ אינה חוששת לאכול הככר דסבורה דתשאל עליו ותעקור הנדר מעיקרא. ול"ק קושיתי מהא דאביי בב"מ וגם קושית הש"א דאדרבה משום דאפשר לישאל א"ש הא דאינה חוששת באיסור ומובן תירוצם של התו':
ואי דתיקשי א"כ תיקו קושית התוס' על הא דאמר רב הונא כי ניסת אין מדירין אותה שמפר לה בעל אמאי תדור ותאכל לאלתר בפנינו בשלמא אי נימא מעקר עקר בעל לנדדי אשתו שפיר עקרי למפרע ואפשר האיסור בחזרה אבל אי נימא מיגז גייז (ועיין נזיר דף כ"א ע"ב) הא האיסור שעברה עברה ואנן הוכחנו דאיסור דאי אפשר בחזרה חוששת אפי' לפעם אחת כמו התם בשבועה ויש לתרץ דבאמת הקשו בספרים אמאי מסקינן דבעל מיגז גייז אי אמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת א"כ אמאי לא נימא דניחא לי' דיעקר הנדר למפרע ועיין תוס' נדה (דף מ"ו ע"ב) שהק' אי כל אשה נודרת על בעלה אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מיפר לאשתו ותי' דאצטריך רק שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר אלמא דסברא אלימתא היא הא דכל הנודרת וכו' וקשיא שפיר אמאי לא נימא דבעל מיעקר עקר אכן ראיתי שתירצו להאי קושיא דהעיקר היא שנודרת על דעת בעלה בנדרים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה משום קפידת הבעל שלא תתענה ולא תתגנה עליו וע"כ תלתה התורה נמי ההפרה רק בו ואשמעינן דהוא יכול להפר או לקיים והבעל אינו מקפיד רק על להבא שלא תתענה עוד אבל מה שעבר לא איכפת לי' כי מה שנתענית לא יוכל להשיב בהפרתו וע"כ אף אי נודרת על דעת בעלה לא מיעקר הנדר למפרע. אולם זהו א"ש בשאר נדרים שהאשה נודרת בלי ידיעת הבעל אבל היכא שהוא יודע שתדור כדי שתגבה כתובתה ואי לא יפר לה לעקור הנדר למפרע לא תוכל לגבות כתובתה מפני שתירא לעבור איסור שאי אפשר בחזרה א"כ ודאי ניחא לי' לעקור הנדר למפרע ואי יפר לה מיתעקר הנדר למפרע והוה איסור שאפשר בחזרה ואינה חוששת אם לא תהיה באיסור כל ימיה. כ"ז אמרתי ע"ד החידוד ואף אי תימא דקשה להעמיס זה בסברת התו' דאינה חוששת רק באיסור של כל ימיה אבל נתנו הדברים להאמר בפ"ע בש"ס להסיר הנך קושיות הנ"ל. ובאמת לפי שראיתי בחדושי הר"ן כאן שביאר להדיא דהיכא דחיישינן דלמא אזלא לגבי חכם אין כאן קו' דנדירה מככר ותאכלנו לאלתר בפנינו כיון דאכלה כולה נשאלין עליה והחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בעל דמגיז גייז ק' נעביד הכי. ותי' דלא ניחא להו ליתמי בהכי דשמא לא תחוש באיסור שעה רק באיסור שעומדת כל ימיה ודאי קשיא כדלעיל הא בעלמא אמרינן דאינו חשוד לעבור איסור דא"א בחזרה: