חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כו
ב"ה יום ה' פ' תרומה תרמ"ט קראקא.
לכבוד ה״ה הרב החריף ובקי מופלא ומופלג וכו' מו"ה פלוני מו"ץ בק"ק פלוני.
הנני להשיב לו על שאלתו על אתר ובנדון ביש אשר יספר כי שם בקהלתו הפרוץ מרובה ואין שם ישראלים מוחזקים בכשרות לקנות מהם בשר כשר וכל השומע תצילנה אזניו כי מוכרי הבשר הם מחללי שבת ונחשדים למכור טרפות במר דכשרות בעו"ה וכפי שהודיע נמצא שם אינו יהודי קצב מוכר בשר ונאמן יהודי משגיח על הבשר והנכרי יען שהוא יחידי יבא בעקיפין לדחוק את הקונים ורע רע יאמר הקונה אף אם יתן מיטב כספו בעד הבשר וגם מוכרי הבשר מזרע ישראל הפושעים הנ"ל יצוחו ככרוכיא ויטעו כי גם הם רוצים להעמיד נאמן שישגיח אשר המכירה תתנהג בכשרות ועתה יש לשאול יען שבלילה תשאר החנות תחת יד הקצב המוכר בשר הנ"ל רק חותם ומפתח ביד הנאמן אי שרי וגם יען שהמוכרי בשר הם ממחללי שבת הם גרועים מגוים שהם ממורידים ואיך נסייע להם שירויחו:
והנה הענין השני אין כאן בית מיחוש ולא הי' כדאי לשאול על זה ובפרט כפי שכתב מעלתו כונתו להגן בעד אנשי העיר ולעזור אותם ולהצילם מן המכשול כי רבים לא ישמעו לאיסור המו"ץ ויקנו בשר באשר ימצאו אף אצל הנחשדים ע"כ אין כאן חששא כלל דהא דאסור להחזיק עוברי עבירות ביד רמה זה רק לענין צדקה וכמבואר בש"ע (יו"ד סימן רנ"א ס"ב) אבל לעשות עמו מסחר וקנין ודאי מותר ועיין תוס' (ע"ז דף כ' ע"א ד"ה ר' יהודה) דאף דאיכא לאו לתת מתנת חנם לגוי עע"ז מ"מ אם נכרי מכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו ומשמע להדיא דאף שירויח הנכרי שרי ולא עוד אלא לפני אידיהן אסרו חכמים לשאת ולתת עמהן מפני שאזיל ומודה ביום אידו לע"ז והיינו מפני שהרויח הא בכל ימים שרי וכ"ת ישראל מומר גרע זה אינו דכן מבואר בש"ס (ע"ז דף ל"ב ע"ב) אמר שמואל נכרי ההולך לתרפות בחזרה אסור בהליכה מותר דלמא הדר בי' ולא אזיל בחזרה אסור כיון דאביק בה מהדר הדר והתניא ישראל בין בהליכה בין בחזרה אסור כי תניא האי בישראל מומר ונפסק כן בש"ע (יו"ד סימן קמ"ח סי"א) ומבואר דרק משום דהולך לתרפות דאזיל ומודה לע"ז מפני הרוח אסור הא לא"ה מותר לשאת ולתת עמו אף שמרויח. ולא עוד אלא שבנ"ד ראוי לעשות כן ומצוה נמי איכא וכן מבואר בגיטין (דף ל"ח) דשפחה שנהגו בה מנהג הפקר מותר לשחררה אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה והטעם דמותר לשחרר עבד אם צריך לצרפו לדבר שבקדושה הוא נמי כמש"כ הר"ן דעיקר הטעם דאסור לשחרר הוא משום לא תחנם וכדעביד רק למען המצוה לית כאן לא תחנם וע"כ כפי שכ' מעלתו עושה כאן להציל בני אדם מעבירה ודומה להתם דשפחה שנהגו בה מנהג הפקר ומצוה רבה איקרי ועתוס' (שבת דף ד') דמשום דממציאה עצמה לזנות הווין כאנוסים ה"נ מפני העם המתאוים לאכול בשר ויקנו באשר ימצאו בלי קפידא וע"כ אם יש להצילם ממכשול עבירה מקרי מצוה ולכן זה א"צ לפנים ושפיר דמי:
אכן אדות הנאמן אשר יהי' הכל מחותם בחותמו צריך ליזהר הרבה וגם יש לעיין אף דקיי"ל ביו"ד (סימן קי"ח) דבישראל חשוד די בשתי חותמות זהו רק אם שולח או מפקיד בידו דבר שאינו שלו אבל הכא יהי' דינו לכאורה כהאי דיו"ד (סימן קל"א) במטהר יינו של עכו"ם דאסור לרוב הפוסקים אפי' חותם בתוך חותם שאין מירתת לזייף החותמות מפני שהן שלו. ואם חוזר ורואה ומכיר חותמו יש פלוגתא בין האחרונים שבתשו' חת"ס (סי' קט"ו) הביא דשרי אכן על גוף סברתו יש לדון וגם קשה בכל עת לשוב ולהכיר בט"ע החותמות. וראיתי בהגהות יד אפרים על יו"ד (סימן קי"ח) שהביא בשם שו"ת שב"י קהלות שנהגו לשחוט אצל הנכרי בהמה של נכרי ומניחין הבשר אצלו ע"י חותם בתוך חותם כדינו אע"ג דביי"נ אם היין של נכרי לא מהני חב"ח דלא מירתת לזייף בשלו וכמבואר ביו"ד (סימן קל"א) וצריך להיות יושב ומשמר מ"מ הכא שאין רק חשש חילופים לא חיישינן שאין לו רוח שאם יראה הישראל שאינו שמן כבשר שהניח לא יקח ועוד דהא טרח והוציא הוצאות ומכלה קצת העור ע"י שחיטה ובכה"ג לא חיישינן עכ"ל והנה הביא כאן קיצור התשובה וגופה אינה תח"י. וכה"ג נוהגים בעירנו פה בקראקא שקונים הישראלים מהקצבים נכרים בשר וחותם הנאמן בחותמו ומניח ת"י והגוי אינו משלם שכר שחיטה. והן גוף סברת השב"י שאמר שמכלה קצת העור ע"י שחיטה מצאנו שזה נחשב להיזק שכן הט"ז יו"ד (בסי' קי"ז) התיר לנחור התיישים ול"ח לה בל תשחית מפני שע"י הנחירה נקל למכור העורות אבל השחוטה עורה אין נמכרה בקלות מפני שמתקלקלת קצת אכן גם הגאון בעל נובי"ת (יו"ד סימן ע"ב) רצה להמציא כי האי סברא וחוכך בה עש"ה וגם הסברא השניה שכ' בעל שב"י דהכא בבשר שאני שאין כאן רק חשש חילופים ל"ח שאין לו רוח שאם יראה הישראל שאינו שמן כבשר שהניח לא יקח לא ברירא לי אם יש להכיר בזה כ"כ וגם בנדון דמעלתו שאין מוכר הבהמה רק הנאמן עומד עליו האם ידקדק בשומן הבהמה כ"כ כמו הקונה שיכירנה אח"כ וגם יש לחוש לחילוף גדולה בקטנה מפני שהוא מוכר ביוקר יותר בשר הכשר:
אכן מה שיש לדון בזה הוא דהא המהרי"ט בראשונות (סימן י"ב) כ' דאף בהביא הנכרי ממקום רחוק הואיל והאנשים החתומים ידועים אע"פ שאין החתימה ידועה חזקה לא מרעי נפשייהו לזייף בשם אחרים בדבר שהוא עתיד להתברר שיאבד אמונתו כיון שמלאכתו בכך והוא קרוב למה שהתירו חז"ל בטעימת קפילא דלא מרע נפשי' כש"כ בזיוף כתיבה שמקפידים הרבה בכך שיכול להיות שיבוא לו נזק בדיניהם והרא"ה לא כ' אלא באותה כתיבה שעושים על הגבינות בדפוס לסימן מאחר דשכיחי שיודעין לעשות כמוהו ל"ה סימן שאף שיתברר הדבר אין חוששין עכ"ל ועיין (שבת דף קכ"ב ע"א) ואמר ר"א בר כהנא התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרנות של נכרים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א אי משום אימתא דבי נשיאה שהנכרי המביאו ירא ממנו וה"נ יש לומר כמהרי"ט שאם הנכרי ירא מפני אימת המלכות שמענישין הזייף חותם חבירו יתירא לעשות כן ומועיל אפי' בשלו:
וראיתי לאא"ז הח"ץ (בתשו' סימן ל"ט) שהשיג על הפר"ח שהתיר בסימן להשהות התבשיל בתנורו של גוי במפתח לבד ומדמי לי' לאומן וכ' עליו שזה טעות שאין זה דומה לאומן וקפילא ארמאי דהתם הוא מלתא דתליא בטעמא והבנת הלב ואיכא למיקם עלה דמלתא שפיר אמרינן דקפילא לא מרע נפשי' שיאמרו שהוא אינו בקי בטעמים וא"כ הוא אינו מומחה משא"כ הכא ל"ש זה וחושב אם יודע להם ולא יאמינו לי יחתמו חב"ח. ולע"ד נראה מלבד שנראה ממהרי"ט דמדמי להו אהדדי יש עוד לדון בזה מהא דהביא הטור (יו"ד ריש סימן ר"א) תשובת הרא"ש (כלל י"ח סימן ח') ומבוארת בב"י במקוה שהמים נמשכים מהגגים והמקוה של גוי והוא משכיר אותה לכל טובל בפרוטה ויש ימים שלא ירדו גשמים מי חיישינן שהגוי ישליך מים מהגג למקוה והשיב הרא"ש דכל זמן שיש במקוה כ"א סאין אינו נפסל אם שפך מים להגג ומשם נמשכין למקוה דשאיבה מוטהרת ברבייה והמשכה אבל אם פסקו מימיו לגמרי ולא נשאר כ"א סאין יש לחוש שהגוי ימשוך שאובין לתוכו עכ"ד והתם מיירי שהמקוה ננעלת במפתח שהי' ביד ישראל ול"ח דלמא יפתח הנכרי הדלת ע"י מפתח אחר להטיל שאובין ואז יהיו נפסלין שלא יהי' כאן המשכה וניחוש להכי מפני שהמקוה של נכרי ואין מתיירא בשלו אולם זו אינה קושיא כלל דהתם למה לו להנכרי לעשות שקרות במפתח אחר הלא הנקבים מצנורות שעל הגג פתוחים שדרך שם יכול להטיל מים מחצירו שלא יתפרסם ויהי' המשכה שמותר ע"פ הדין לכמה שיטות (ועיין ש"ך וט"ז שם). אולם שם הביא הב"י שיטת הרשב"א בעובדא כי האי במקוה ששם היו חוששין לאיסור דשמא יחליף הנכרי מים אלו בשאובים מפני שיחוש שאם לא יחליפם יסרחו המים ולא ירצו לטבול ופי' שם המהרל"ח פן יש בידו מפתחות אשר עשה לו ויפתח הפתח ויחליף המים ואח"כ ינעול והשיב הרשב"א דאין לחוש לטענת הפוסל דשאובין אפי' בכולה דרבנן והמפתחות הם סימן ולא בעינן ב' חותמות רק באיסור דאו' [וכן הוא שי' הרשב"א הובא יו"ד סימן קי"ח] ומשמע עכ"פ דאם הי' איסור מה"ת הי' מועיל ב' חותמות ואמאי הא המקוה של עכו"ם והוא כאדם העושה בשלו ניחוש שיזייף החותמות ואפי' לשיטת הרשב"א דסבר כהפוסקים כולו שאוב רק מדרבנן אסור ג"כ קשה הא בשלו אין מועיל חותמות וטרח ומזייף אפי' באיסור דרבנן ולא עוד אלא שקשה יותר על הרא"ש דהא איהו סובר דכולו שאוב מה"ת אסור והב"ח שם כתב בפי' דברי הטור דאם אינו נעול במפתח חיישינן שהגוים יכנסו שם ויטלו מים כדי צרכן לחזור למלאות אותה בכתף הא אם נעול ל"ח להכי וגם הרא"ש הביא שהי' אז עצירת גשמים ולמה לא חייש להא שחששו שאלה להרשב"א פן יחליף הגוי המים סרוחים שישאבם כדי שלא יהא לו היזק בשכרו וע"ז לא יועיל מפתח כיון שהם שלו לא יירא לעשות מפתח אחר אע"כ כיון שזה אומנותו ושכירותו ירא לעשות שקרות ליקח מפתח אחר ומכ"ש שירא לזייף החותמות וכסברת הפר"ח. ורק פן ישפך מים ע"י הגגין חיישינן שזה יכול לעשות בנקל. עכ"פ יש לדון דהיכא דאומנותו הקצבות בין נכרי בין ישראל חשוד או מומר לחלל שבת כיון שמשתכר הרבה ע"י מכירת הבשר כשר ל"ח לזיוף החותם מפני ששייך כאן ס' דאומן לא מרעי אומנתו ומכש"כ היכא שמכיר אח"כ החותם שלו הישראל שזה מתיר החת"ס ודאי שרי ואם יכול להיות שהישראל הנאמן יהי' לו מפתח מיוחד להחנות לבד החותמות על הבשר ודאי ש"ד:
[והנה לכאורה הקשיתי על מה שביאר שם הרשב"א דלהכי לא בעינן במקוה ב' חותמות דס"ל כולו שאוב מדרבנן ותקשי מדברי התוי"ט (מקואות פ"ב משנה ג') דהא דאמרינן בזבחים (דף כ"ה) מדכתיב מקוה מים יהי' טהור דהוייתן ע"י טהרה תהא ואי נימא כולו שאוב רק מדרבנן הא אין הויית המקוה ע"י טהרה דהא באו ע"י כלים המקבלים טומאה ותירץ התיו"ט דמשכחת לה אם שפך ע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דהמה פסלי מקוה מדרבנן ומשמע דאם קבל השאובים ע"י כלים המקבלים טומאה אז לכ"ע פסולה המקוה וא"כ קשיא דהכא הנכרי כשימלא המקוה איכא למיחש שימלאה ע"י סתם כלי עץ שמקבלין טומאה ותפסול המקוה מה"ת מפני שאין הווייתה ע"י טהרה אף למאן דס"ל דכולו שאוב מדרבנן וניבעי שתי חותמות אף לרשב"א ויש ליישב בדוחק דהכא הוי כמו ס"ס שמא לא יזייף הגוי החתימות ואפי' יזייף שמא ימלא המקוה ע"י כלים שאינם מקבלים טומאה ואיכא כנגד איסור תורה ס"ס וכנגד איסור דרבנן חד ספק ודומה להא שהביא הש"ך יו"ד (סימן ס"ו ס"ק י') בשם האו"ה דציר דגים היכא שיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הערינג מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן ה"נ שמא לא זייף הנכרי ולא שפך שאובים כלל ואת"ל שפך דלמא ע"י כלים שאינם מקבלים טומאה ואינו אסור אלא מדרבנן ודוק]:
ועוד יש להתיר בפשיטות בנ"ד כיון ששם ביו"ד (סימן קל"א) הביא הרמ"א שיטת המקילין בחב"ח בכל ענין ואפי' ביינו של עכו"ם ברשותו של עכו"ם ע"כ אם עושה חב"ח ודאי יש מטעם זה להתיר וגם הא שם בסעיף ב' הביא הש"ע עכו"ם שקונים יין מישראל ומחתימין אותו חב"ח ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם מותר בכל ענין והטעם מבואר בש"ך בשם ר"ת דכיון שמוליך יין למרחוק בטורח גדול והוצאה מרובה חש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף ויש מכשירין אף בחותם אחד. וא"כ לפ"ז ה"ה הקצב הנכרי הזה חש פן יפסיד אומנותו ודאי דומה כמו התם כיון שטורח בהיין לא יזייף ה"ה הכא משום האומנות שלו ירא לזייף דמה לי שירא להפסיד טרחו והוצאתו מה לי שיירא להפסיד אומנותו וכן מבואר בתשו' נובי"ת (חאו"ח סימן ע"ב) לענין פודר צוקר בפסח דאין לחוש לזיופא אולי עירבו בו קמח כ"כ עד שאין ששים לבטלו מטעם דאומן לא מרע נפשי' וראי' מש"ס (מנחות דף מ"ג ע"א) קונה טלית מצויצת מן הנכרי אם הוא תגר כשירה הרי אפי' באיסור תורה סמכינן ע"ז עש"ה שביאר דעכו"ם תגר אפי' במה שיש לו הנאה אין חשוד שיעשה מעשה זיוף להנאתו כי לא מרע נפשי' בעסק מקח וממכר ואף שסברתו שם שכתב שמש"ה לא סמכינן אבשר שביד נכרי אף אם הוא תגר אם אומר שקנאו מישראל ברשותו דעל דיבור לבד אין אנו סומכין אף על תגר אבל על מעשה זיוף פן יעשה התגר סומכין עליו שלא ירע אמנותו כ"ז הוא דחוק קצת דלפ"ד בתגר קצב יהא מותר אף בלי חותם כלל אם שחטו ישראל ומסרו לו כיון שאינו חשוד תגר לעשות מעשה שקר וכמו דהתם שאין חוששין שעירב קמח בפודר צוקר כמו כן הכא אין חוששין שהחליף שמנה ברזה. מ"מ אם נתן ישראל הנאמן חותמו עליו שזה כשר ודאי יירא לזייף דרק להחליף שמנה ברזה הוא סבר פן לא יכיר הישראל שמחליף בהמתו משא"כ בחותם שנתן עליו הישראל ודאי לא יזייף ושרי אף בשלו וזה פשוט:
אכן מה שכתב שם הנוב"י דמגמרא דמנחות הנ"ל דאיתא דאם קנה טלית מצויצת מן הנכרי כשירה יש להוכיח דאף באיסור סקילה סמכינן אתגר בכה"ג דבטלית איסור סקילה הוא אם יוצא בה ברה"ר בשבת שאם הציצית פסולים חייב על הוצאה בשבת יש לעיין דהא בשבת (דף קל"ט ע"ב) קאמר הש"ס טעמא דר"ה אמר רב דהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת משום דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בעלי וכו' ופירשו בתוס' חשיבי לפי שרוצה עוד לתקנה ולהטיל ציצית רביעית וכן משמע שם ברב המאירי דציצית היכא שאין רוצה לתקנם עוד מותר לצאת בם דהציצית דומין לכסכסין ולחוטים התלוין בבגד דבטלים לגבי הבגד וכן הובא טעם זה ברמב"ם (פי"ט מהל' שבת הל' כ') ובש"ע (או"ח סימן ש"א סל"ח) עי"ש וא"כ לפ"ז אם קנה מן תגר אם נימא לענין איסור עשה דציצית סמכינן עליו א"כ אין דעתו להשלים עליהם ואין איסור הוצאה בהם בשבת כמו שאר חוטים התלוים בבגד וכה"ג כתב הרא"ש בתשובה (כלל ב' סימן ט') שהביא לדחות דעת הסוברים דאין יוצאין בטלית בזה"ז לרה"ר מפני שאין לנו תכלת ואין מקיים מצות ציצית כהלכתן דטליתות שלנו שיש להם ד' ציציות אפילו אי חשבית להו אינן מצויצות כהלכתן מפני שאין לנו תכלת בטלי לגבי עלית כיון שאין דעתו לתקן עוד ולפ"ז אין כאן חשש משום איסור סקילה אם קונה מן התגר רק איסור עשה ולפ"ד התוס' (יבמות דף צ' ע"ב) ד"ה כולה בעשה דציצית הוא רק שוא"ת דהתורה צותה דמי שכבר לבש בגד שיעשה בו ציצית ועל הלבישה בלא ציצית אין איסור שיהא כעובר במעשה וגם משום ברכה שא"צ יש הרבה פוסקים דס"ל שהוא מדרבנן וא"כ אין ראי' מקונה מן התגר לענין איסור חמור כגון בשר שעובר על כל כזית משום נבילה או בתערובת חמץ כמו דינו של הנוב"י דאף בהנך סמכינן אנכרי תגר:
אכן על גוף הענין דציצית לענין הוצאה בשבת יש להקשות מהא דכתב הש"ע (או"ח סימן י' סעיף ז') דמלבושים אם חצים פתוחים וחצים סתומים מטילים אותו לחומרא וחייבים בציצית ואין יוצאים בם בשבת והשתא קשיא דשם אמאי אינו יוצאין בשבת דממ"נ אם זה הבגד חייב בציצית ודאי שפיר דמי ואם זה הבגד אינו חייב בציצית מ"מ ודאי אין דעתו לתקנו שהרי אין מחויב לתקנו ולבטלו הנך חטים לגבי בגד כמו שהדין התם בשבת דמתעטף אדם בכילה ובכסכסי' התלוים בה וכמ"ש תשו' הרא"ש הנ"ל. והנה יש לחלק בדוחק ואין להאריך בזה. אבל בתשו' הרמב"ם ז״ל (סימן ע') ראיתי שכ' בטעם הדבר שאף בלילה מותר לצאת בשבת בטלית מצויצת וכן אשה וקטן שהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה אין הדבר תלוי אם יצא י"ח או לא יצא אלא הטעם דאם היתה מצויצת כהלכתה אין אותם החוטים משאוי אלא תכשיט ואם לא היתה מצויצת כהלכתה אז ודאי אינם תכשיט וחייב היוצא בה עכ"ד הרמב"ם ולא ביאר כאן כמו בחיבורו הגדול מפני שדעתו להשלים הוא חייב וביאר יותר בטעמו אשר מזה נשמע דכילה דרכה להיות בה כסכסין ולכן בטלין לגבה ומתעטף אדם בכילה ובכסכסיה כדאיתא התם בגמרא אכן הני ציצית ודאי אי משום מצוה הוא בעי להו הם תכשיט ונויי הבגד אבל אם הבגד פטור מציצית אז הני ציצית אין דרכם להיות תלוין בבגד ומשאוי הם לגבה וכן אם דעתו עוד להשלים המנין משאוי הם ולהכי כשיש להסתפק כגון בבגד חציו פתוח וחציו סתום אי חייב בציצית ואי פטור האי בגד אין דרך הציצית להיות בבגד ע"כ אין לצאת בו בשבת וכן אי תלה ציצית פסולין כגון שעשאן גוי ג"כ כיון שאינן למצוה הם משאוי לבגד דציצית בלי מצוה אין דרכם להיות בבגד אכן אם הבגד מחויב בציצית ועשה בו ציצית אז שוב אין הציצית משאוי ואף אי אשה לבשה הבגד מותרת לצאת בו בשבת וכן בלילה. ולפ"ז א"ש הוכחת הנוב"י וגם דין הש"ע וצ"ע בכל זה. אכן בנ"ד שפיר נלע"ד לסמוך על כל הני טעמי דאם יש מפתח וחותם של נאמן אף אם הבשר של החשוד או של הנכרי אם הוא תגר ל"ח לזיופא וכנ"ל: