חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כה
ב"מ דף נ"ח ע"א וגיטין דף נ"ג
הנה (שם בב"מ) מקשה הש"ס על מתניתין דהתם (דף נ"ו ע"א) דאמרינן דשטרות ועבדים וקרקעות והקדשות ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק וכו' אין נותנין לו שכר שבת הי' שכיר חודש וכו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מאי לאו לשלם וכו' ומשני בשקנו מידו והנה רש"י ז"ל פירש השוכר את הפועל גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש והק' המהר"ם שיף בשם המפורשים ז"ל דלמא הכא לא בפרה של הקדש איירי רק מי שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושכר פועל לשומרה ושפיר מיחייב לשלומי דהא בחולין יש דין שומרים ומאי מקשה הש"ס על מתניתין. ונלע"ד לתרץ בהקדם נמי קושית התומים (בסימן ס"ו) על פי' רש"י ז"ל דקושית הש"ס מהקדש הוא א"כ מאי משני בשקנו מידו דאיך משכחת לה קנין בשל הקדש הא קיי"ל דבעינן כליו של קונה והשתא אי מיירי בסודר של הקדש א"כ מי מקנה לשומר הא מעיל בהקדש ועיין שם:
ונראה לע"ד ליישב פרש"י ז"ל דהא בגיטין (דף נ"ג ע"א) בסוגיא דהיזק שאינו ניכר מותיב לה ר"א מהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב וקשיא לכאורה לשיטת התוס' (ריש ב"ב דף ב' ע"ב) דהטעם דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו חשוב היזק ניכר משום שרואין הגפנים בשדה ומשמע התם דאף שאינו שם כל שעה חשוב היזק ניכר וכמש"כ התוס' שם דאף במטמא כשרואה דנגע שרץ הי' היזק ניכר אי לאו דאיכא למימר דמי יודע אם הוכשרו ועי"כ חשוב אינו ניכר וודאי לא יהי' שם השרץ בכל עת. וביותר מבואר ממש"כ שם הנמק"י בריש ב"ב דמחיצת הכרם שנפרצה דאם לא התרו בו לגדור ונתייאש מלגדרה לא קידש דלמא סבר הוא שאין עליו לגדור לבדו והוי כלא ניחא לי' בכלאים ותיקשי לכאורה למה חשוב מה שרואה הגפנים בשדה היזק ניכר דלמא לא התרו לבעל הכרם ואז לא יהי' קדוש כמו במטמא דחשוב היזק שאינו ניכר דלמא לא הכשרו או לא ניחא לי' בהכשר (עיין לקמן בסוף הענין) וצ"ל לדעת הנמק"י דמה שמתרים לבעל הכרם ורואין הגפנים בשדה ואין רוצה לגדור זהו חשוב היזק ניכר וממילא נשמע דא"צ שיהי' ההיזק ניכר אף כל עת שההיזק נעשה רק די אם בשעה אחת מועטת ניכר ההיזק וא"כ ה"נ בעושה מלאכה בפרת חטאת לא בעינן רק ניחותא דעושה מלאכה וכשאנו רואין שעושה מלאכה בהפרה אז ההיזק ניכר דידע דלא תכשר עוד לגבי מזבח ואמאי פטור מדיני אדם אף למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק:
אולם הא ליתא כלל דהתם בגיטין בתוס' ד"ה בדיני אדם הקשו הרי צורם אוזן פרתו של חבירו פטור משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אף דודאי ניכר ותי' דהאי סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא עביד לי' רק כהיזק שאינו ניכר ור"ל דלפיכך למ"ד שמי' היזק ה"ל להיות חייב אבל לא למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והסברא היא דמ"ל אם ההיזק אינו ניכר או שאם בדבר שעושה בו ההיזק אינו ניכר אם זה היזק לו כמו בשור שאינו ניכר אם יצרום אזנו דה"ל היזק בו דאף דגוף הצרימה ניכרת אין ניכר אם זה החק לו דהא סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ולפ"ז אף דבאמת מה שרואין שעושה מלאכה בפרה חשוב היזק ניכר כמו התם שרואין הגפנים בשדה מ"מ אינו ניכר אם זה היזק להדבר שנעשה בו דלמא לאו למזבח קיימא וא"ש למ"ד ל"ש היזק דפטור מדיני אדם ופריך רק למאן דאמר שמי' היזק:
ולפי זה יש מקום ליישב דברי רש"י הנ"ל בפירושו בסוגיין דהא באמת יש להקשות [וכמדומה שכעין זה הקשו באחרונים] מאי מקשה הש"ס בסוגיין מברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה אדין דהקדש האו בלא"ה יקשה לפי שיטת הש"ך (בסימן שס"ג) דאף בשומרים בהיזק שאינו ניכר אומר לו הש"ל ובלא קושיא דהקדש אין לו דין שומרים תיקשי בפשיטות על הברייתא אף אי ה"ל דין שומרים הכא בפרה דה"ל היזק שאינו ניכר נימא לי' הרי שלך לפניך ואי דתימא כשהתנה לשלם אף מהיזק שאינו ניכר הא הקשו התוס' והראשונים דלמה משני הש"ס כאן דוקא כשקנו מידו הא במתנה שומר חנם להיות כשואל די באמירה בעלמא ותי' הש"ך (בסימן ס"ו ס"ק קכ"ט) דהתם כיון דבאמת דין שומרים יש על הדבר דהא שומר חנם הוא רק שאינו שואל או נושא שכר יכול לומר ע"ז הרי כאלו התקבלתי השכירות או הנאת השאלה ומתחייב שפיר באמירה אבל בהקדש מאי יאמר הריני כאלו התקבלתי ואני שואל או נושא שכר הא כל השומרים פטורים בהקדש וע"כ לא מהני תנאי באמירה בעלמא ומעתה גם בהיזק שאינו ניכר דבעלמא אין דין שומרים לדעת הש"ך וא"כ ג"כ אין יכול להתנות באמירה בעלמא כיון שעל זה אין חיוב שומרים כלל אי איתזק בהיזק שאינו ניכר ובלאו מתני' תקשי אברייתא אמאי מתחייב השומר בהאי דפרה כיון דהשתא לא ידעינן מהא דקנו מידו:
איברא לפי פרש"י ז"ל א"ש טובא דמזה דאמרינן הכא דאית דין שומרין הוכיח הש"ס דאיירי בפרה של הקדש שמסרוה גזברים וכבר קנוה בדמי הקדש דהא התוס' כ' (בב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה הצורם) דבבהמה קדושה ודאי לגבי מזבח קיימא ולהכי חשוב היזק ניכר אי מטיל בה מומא ואף שבגזלן כ' התוס' התם דאף בכה"ג אי נעשית ממילא יכול לומר לו הש"ל לפניך ורק אי עביד לי' בידים מתחייב אם עשה מום בשור שכבר נקדש לפי שעומד למזבח. אולם זה צריך ביאור דאי חשוב היזק ניכר לענין אי עביד לי' בידים למה יכול לומר הש"ל וצריך לומר טעמא דגבי גזלן דין אחר יש לו שבכל מקום שהגזילה בעינא היכא דלא נעשה בו דבר שיחשב שינוי לקנותה בכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך וכמו שפרש"י במתני' (ב"ק צ"ו) גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה דזהו שינוי הניכר והגיה הב"ח ז"ל דקניי' בשינוי אבל בשומר כל היכא דהי' בו היזק ניכר חייב אף ממילא אף דלא חשוב שינוי לקנותה בכך וכמו שמבואר בדברי התוס' (ב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא) דכחשא דהדרא ופירות שהרקיבו במקצת יכול לומר הש"ל משום דלא חשוב שינוי לקנותה בכך ופטור אף אי נעשה בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר מתחייב בכחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בהרקיבו כלם ובכחשא דלא הדרא שאין השומר קונה בשינוי עי"ש. ומעתה א"ש דאף דלדברי הש"ך (בסימן שס"ג) אף בשומר בהיזק שאינו ניכר יכול לומר הש"ל מ"מ בפרה שהוקדשה כבר אם נעשה בה מלאכה או מום חשוב ניכר כיון דבקדושה כבר אמרינן לגבי מזבח קיימא. ויש להסביר עוד דהא קיי"ל (בב"ק דף ס"ז) דגזלן שמקדיש שור שגזל חשוב שינוי השם דנקרא תו שור של הקדש ע"כ חשוב ניכר אי משדי בי' מומא. וכן איתא בתוס' (גיטין דף מ"א) דאם שחרר עבד היכי דהשחרור חל מה"ת לכ"ע הוי היזק ניכר היינו מפני שידוע שהי' עבד ועתה אף שע"י דיבורו נשתחרר מינכר היזקא מיקרי שמינכר מי שהי' עבד נשתחרר ה"נ כיון שנקרא שור של הקדש ופסלו שוב הוה היזק ניכר:
ומיושבת קושית מהר"ם שיף בשם המפורשים דעכצ"ל כפי' רש"י דלפי הה"א הכריח הש"ס דאיירי בשל הקדש דאי ביש לו פרה של חולין ורוצה לשומרה שתהי' מוכנת לפרה אדומה אז ה"ל עשיית מלאכה היזק שאינו ניכר דאף שרואין עושה מלאכה וניחותא דעושה מלאכה די שתפסל וחשוב ניכר באותה שעה מ"מ איכא סברא דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ואינו ניכר בדבר אם זהו הנעשה בו היזק הוא לו ואיך יתחייב דין שומרים דל"מ תנאי באמירה שאין ראוי כאן לומר דחשוב כאומר הריני כאלו התקבלתי כיון דאין על היזק שא"נ דין שומרים כלל כמ"ש הש"ך ואמאי יתחייב וע"כ דמיירי בהקדש ושמעינן דאית דין שומרים בהקדש ובהקדש חשוב ניכר כיון דסתם פרה לגבי מזבח קיימא [וכן בתינוק יש לומר באותן שהי' מגדלות בניהם לכך בבתים על מחילות חשוב היזק ניכר] ושפיר פריך הש"ס וע"ז משני דאיירי בשקנו מידו כלומר לעולם דאיירי שהפרה עודנה חולין ואי דקשיא למה יתחייב הא יכול לומר הש"ל דהא בחולין תו לאו סתמא לגבי מזבח קיימא ואף שומר יכול לומר הש"ל הבמ"ע דקנו מידו ושיעבד נכסיו לכך וע"כ מתחייב. ולפ"ז ממילא ליכא קושית התומים הנ"ל דכיון דאמרינן דאי מוקי בתירוצא כשקנו מידו לא קאי תו אהקדש רק מהדר לפרק אף אי איירי בחולין הפרה ולעולם בהקדש ל"מ קנו מידו כיון דבעינן כליו של קונה ומעיל כי תפיס לי' אי נימא כסברת התומים וא"ש. אולם בלא"ה אין כאן קושית התומים די"ל דהגזבר נתן סודרו לזכות להקדש ומתחייב השומר ודוק:
ואיירי דאיירינא בהאי ענינא דהיזק שאינו ניכר אציג מה שישבתי קושית התוס' שם בגיטין (דף נ"ג ע"א) השייך עם האמור לעיל והוא דשם בד"ה שלא יהא וכו' הקשה הר' אפרים הא דתנן בבכורות (דף כ"ח ע"ב) טימא את הטהור וכו' אבל מאן דמוקי לה אפי' כרבנן ובנגע בהו שרץ קשה לר"י אמאי חייב כיון דלא שייך בדיין טעם שלא יהא וכו' והתם הויא היזק שאינו ניכר דל"ש היזק ניכר במטמא. והנה לכאורה יש לומר דהתם בבכורות טימא את הטהור פירושו שטימא כהן טהור דאיתא בסנהדרין ירושלמי (בפרק קמא) חד בר נש סאב לחד כהן אתא עובדא קמי' ר' יצחק ואוכלי' חולין ופירושו שפסק שצריך להאכילו חולין אחר לכיון דמי תרומה שהזיקו שכהן טהור יכול לאכול תרומה שהוא בזול וטמא מוכרח לאכול חולין שהם יקרים ובכהן שמוחזק בכהונה וידוע קדושתו י"ל דדומה לשור שכבר נקדש [או אי שחרר עבד] ואי רואה שמגיע בו שרץ הוי היזק ניכר שניכר שכהן אשר יתטמא יהי' לו הפסד שיתייקרו לו מזונותיו ובטהרות שנגעו בו שרץ כ' התוס' דל"ה ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל זה ל"ש באדם דלא בעי הכשר. אולם הש"ס דבכורות לא מוקי דאיירי בכה"ג והא דלא מוקי מתני' בהכי נ"ל דאם טמא את הכהן אף דההיזק ניכר מ"מ מה שלא יוכל להרויח לאכול תרומה בטהרה זה הוי גרמא בעלמא ומאן דלא דאין דינא דגרמי גם התם אינו חייב לשלם ולהכי ש"ס דבכורות דאזיל אליבא דרבנן דפטרי בד"ג לא מוקי הש"ס בכה"ג. [וגם י"ל דחשוב הזשא"נ דאינו ניכר אם הכהן טהור ודוק] וי"ל קושית התוס' גיטין הנ"ל דהא התוס' (בב"ב דף ב') כ' דמסכך גפנו חשוב היזק ניכר מפני שרואה הגפנים בשדה ומשא"כ מטמא אע"פ שרואה השרץ על הטהרות דמי יודע אם הוכשרו ואין להקשות הא משכחת לה כשרואה הטהרות מטופחים במשקים ואגע בהו אז שרץ די"ל דאכתי אין ההיזק ניכר דמי יודע אם ניחא לי' לבעה"ב. והן אמת שלפי דברי התוס' (ב"ק דף צ"ט וב"מ דף ל' ע"א) ל"צ כלל ניחותא דבעה"ב רק של עושה מלאכה וא"כ כיון שהמטמא טפחם במים ואגע בהו שרץ ניכר דניחא לי' אכן הן שיטת הרמב"ם (פי"ג מהל' טומאת אוכלין) דרק ניחותא דבעלים בעינן בהכשר ואמרתי טעמו דהא הקשו בתוס' (יבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אי) דאמאי אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש א"כ אי הפיל אחד חלב לקדירה של חבירו האם לא יאסר ותי' דהתם שאני דאינו תלוי במחשבה דאף אי נפיל ממילא יאסר משא"כ כל היכא דאמרינן א"א דשא"ש תלוי במחשבה ובמחשבה לא יוכל לאסור דבר שאינו שלו ולהכי שפיר כיון דבהכשר מים בעינן דניחא לי' א"כ תלוי במחשבה ואינו יכול לאסור דשא"ש ובעינן ניחותא דבעה"ב ולהכי אכתי חשוב הזיק שא"נ דמי יודע אם ניחא לבעה"ב אכן עוד נמצא במטמא שיהי' חשוב היזק ניכר אף אליבא דרמב"ם כגון כשהי' טהרות בכלי וטפחם במים ושם נתן השרץ ואיתא בש"ס (שבת דף י"ז ע"א) דכלי טמא חושב משקה אף דלא ניחא לי' וא"צ תו בכה"ג מחשבה להכשר והטהרות המטופחים נכשרו אף בלא ניחא לבעה"ב וכשהגיע שם השרץ חשוב היזק ניכר. ועפ"ז מיושב קושית התוס' גיטין הנ"ל דודאי פלוגתא דהיזק שאינו ניכר איירי בכל גווני דמטמא טהרות דאף דאגע בהו השרץ וע"י כן טמאים מ"מ מי יודע אם הוכשרו כמש"כ התוס' משא"כ התם בבכורות י"ל דמיירי דאגע בהו שרץ בגווני דהוה היזק ניכר כגון אם טפחם במים למאן דסגי לי' בניחותא דעושה מלאכה ולמאן דבעי ניחותא דבעלים וזה תליא אי אמרינן א"א דשא"ש כמו שביארנו משכחת לה כשהי' בכלי דהדין דכלי טמא חושב משקה וזה צריך לתרץ למאן דס"ל אאדשא"ש ועי' תורת גיטין מש"כ בזה ודוק היטב: