אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן כד

סימן כג

הרמב"ם ז״ל פסק (פ"י הל' ז' מהל' תרומות) בזה"ל השוגג שאכל תרומה ביוה"כ וכו' ה"ז משלם קרן וחומש ושם (בהל' י"א) כ' דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש וכ' מרן בכ"מ הטעם דכיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתיה היא. והקשו המחברים א"כ דשוינן שתית איסור כגון יין לנזיר כאוכל ושותה דבר שאינו ראוי אמאי כשאכל תרומה ביוה"כ בשוגג מיחשב אכילה הלא ביוה"כ היא אכילת איסור לדידי' נימא נפשו של אדם חותה באכילת איסור ולא ליחשוב אכילה ויפטור מן החומש ואמאי שינה הרמב״ם ז"ל פסקי' דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה פטר מן החומש ובאוכל תרומה ביוה"כ מחייב הא בשני האיסורים אין המאכל בפ"ע איסור רק לכל ישראל נאסר לאכול ביוה"כ והנזיר אסור לו לשתות כל ימי נזרו ועיין ש״ך (יו"ד ס"ס ר"ו) שהביא אשר איסור נזיר הוא רק איסור גברא ומ"ש זה מזה. ועי' פלפול ארוך בספר החיים להגאון מהרש"ק ז"ל מה שהביא בשם אא"ז הגאון הצדיק כמוהר"ר ארי' ליבש הלוי זצ"ל שהי' אבד"ק סטניסלאב:

ואמרתי גם אנכי אענה חלקי בביאור דעת רבינו ואקדים מה שישבתי דברי הרמ"א (או"ח סימן ר״ד סעיף ח') שפסק אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך והק' הט"ז והמג"א דבהאי דינא פסק הרמ"א ז"ל כהאוהל מועד והרא"ה דאינו מברך ושם בסעיף ט' פסק המחבר אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף ולא כתב עליו הרמ"א כלום נראה שהסכים לדעת המחבר והיא דעת הרשב"א והיא תמוה דדא ודא אחת היא ומאן דאמר באנסוהו לאכול לפטור מן הברכה לא אמר באוכל מחמת סכנה לחיוב:

ונראה לפי ע"ד ליישב ולבאר פסקי רבינו הרמ"א ז"ל דהא באמת צריך להבין בהאי דינא דאוכל מפני הסכנה שהדין שצריך לברך הביא הרשב"א ז"ל. בתשובות (ח"א סימן תשצ"ד) [מובא שם במג"א] דעת החולק שאין צריך לברך והביא ג"כ ראייתו מש"ס (כתובות דף נ"א ע"ב) דאיתא שם באשה שנאנסה אע"פ שסוף ביאתה היתה ברצון פטורה מן העונש ומותרת לבעלה דלא מיקרי הנאה כיון שתחלתה באונס ה"נ כשאוכל מפני הסכנה אע"ג דלא אפשר דלא מתהני כיון דהנאה באה ע"י אונס אינה נחשבת הנאה ומש"ה אין מברכין והשיב הרשב"א ז"ל דברי זה האחרון [שפסק שאינו מברך באוכל איסור מפני הסכנה) דברים של תהו הם וכן באוכל טבל אין הדין רק שאין מזמנין עליו להצטרף וכדעת הראב"ד אבל מברך תחלה וסוף עי"ש ועל גוף הראי' שהביא החולק מן האי דכתובות לא חשש רבינו הרשב"א ז"ל לדחותה וצריך להבין טעמא ואם הרשב"א ז"ל סמך על המבין ולא חש לפורעו אנן קצרי בינה צריכין לפרש ולבאר:

ואשר אנכי אחזה לי בהביטי שם בדברי שארנו הגאון בהפלאה שביאר דברי המרדכי המובאים ברמ"א (יו"ד סימן קפ"ה בהג"ה) דלהכי היכי כשפירש באבר חי כשאמרה לו נטמאתי אין האשה צריכה כפרה ורק הבעל צריך כפרה משום דהאשה קרקע עולם היא ולא עבדה מעשה רק הנאתה מחשבה לה למעשה כדאיתא בב"ק (דף ל״ב ע"א) דאמר רחמנא הנפשות העושות הנאה אית להו לתרווייהו וכ' התוס' ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ולהכי בהאשה היכא שפירש באבר חי וה"ל הנאה בע"כ ה"ל לא אפשר ולא קמכוין ושרי לדידה וא"ל דה"ל פסיק רישא והא דקיי"ל הנאה בע"כ דשרי באינו מתכוין זהו רק במקום דל"ה פסיק רישא כמש"כ התוס' (פסחים דף כ"ו) מ"מ הא הכריח הפנ"י שם בפסחים דהנאה הבאה בע"כ דלא עביד מעשה כלל אפי' פסיק רישא לא הוי כמתכוין ומש"ה האשה פטורה מן הכפרה שהויא הנאה בע"כ בלי מעשה ואינה נחשבת הנאה כי האי מעשה וע"כ לא תוכל להתחייב בקרבן אבל הבעל כיון שעביד מעשה א"כ כשפירש מחמת האיסור באבר חי מ"מ הנאה באה לו ואף שהיתה בע"כ שלא היתה ניחא לי' מ"מ כיון דהוה פ"ר מיחשב הנאה דיחייב קרבן וכזה מטין דברי הלבוש שם (בסימן קפ"ה) בשינוי קצת:

ובזה הבנתי דברי התוס' (ב"ק דף ק"א ע"א) דבעי הש"ס צמרי' דחד וצבעי' דחד וקאתי קוף וצבעי' להאי צמר בהני סמנים אי אמרינן אין שבח סמנים על גבי צמר וא"ל לית לך גבאי ולא מידי והק' שם בתוס' מ"מ לישלם דהרי נהנה שצמרו מעולה בדמים כמו תחב לו חבירו בבית הבליעה שמשלם מפני שנהנה ותי' דהנאה דהכא לא באה לו ע"י מעשיו מה שא"כ בתחב לו חבירו אף שאין זה מעשיו מ"מ נהנה גופו. ונראה ביאור סברתם כיון דהתם (בכתובות דף ל') איירי שהוא מזיד ומצי לאהדורי ע"י הדחק ומפטר רק לר"נ בן הקנה מטעם קלב"מ וא"כ כיון שהיה מזיד ונהנה גופו הרי קיי"ל מהאי דב"ק (דף ל"ב) דהנאה מיחשבה מעשה וא"כ שוב אף בתחב לו חבירו הוי כמו ע"י מעשה שלו משום הנאה שהיתה ברצונו שהי' לו לפולטו ולא פלטו מה שאינו כן בסמנים ע"ג צמר שלא נהנה גופו ל"ש למימר שהנאתו מיחשבה כמעשה וכיון שלא עשה מעשה ע"כ פטור מן התשלומין אבל אי לא הי' מזיד כגון שתחב לו חבירו ולא מצי להחזירה אף שהי' נהנה עכ"פ היתה הנאה הבאה לו בע"כ בלי מעשה שלו ולא היתה מיחשבה הנאה כמעשה וכמו שביארנו בשם הפלאה. ומעתה נבין החילוק לענין ברכה שהביא הרשב"א ז"ל דהתם באשה שתחלתה באונס אף שהי' סופה ברצון כיון דאמרינן דיצר אלבשה מיחשב כאונס והויא הנאה הבאה לה בע"כ וכיון דלא עבדה מעשה אף פסיק רישא מותר דהאונס מחשב לה כאלו לא מכונה להנאה משא"כ באוכל מפני הסכנה וגופו נהנה ובאמת עושה מעשה שאוכל בידים אף שמפני הסכנה הותרה לו המעשה ומה שאוכל איסור בע"כ הוא אוכל מ"מ הנאה ע"י מעשה חשובה הנאה אף שהיתה בע"כ וכמו שהוכיחו התוס' ב"ק לענין תשלומין נמי דהיכא שנהנה אין, חילוק בין מדעתו בין בע"כ היכא דעבד מעשה וכמו שהוא הבעל חייב בקרבן היכא דפריש באבר חי אף ע"פ שודאי לא ניחא בהאי הנאה ובאה בע"כ והוא לא ידע הדין שאסור לפרוש באבר חי מ"מ נחשבת הנאה כיון שהיתה ע"י מעשה וע"כ באוכל מפני הסכנה נמי חייב בברכה ול"ק זאת על שיטת רשב"א מהאי דכתובות דהתם שאני שלא עשתה מעשה משא"כ הכא דעשה מעשה והויא פסיק רישא אף שלא נתכוין להנאה מ"מ נעשה כנהנה מן האיסור דלתחייב בברכה וזה טעם הרשב"א ששתיק לי' ולא דחי האי ראי' של החולק ופוטר באוכל איסור מפני הסכנה בברכה:

ומעתה מיושבים נמי דברי הרמ"א ז"ל דבאוכל מפני הסכנה שפיר פסק כהרשב"א דחייב לברך מפני שעשה מעשה ואף הנאה בע"כ מיחשבה הנאה כיון דהויא פסיק רישי' ההנאה משא"כ כשאנסוהו לאכול מיירי כפשטו שתחבו לו המאכל בבית הבליעה ועיקר האכילה הוא באונס רק אילו הי' רצון היתה הנאה מחשבה לי' למעשה כמו בתרומה בתחבו לו בבית הבליעה והי' יכול להחזיר וכמש"כ התוס' ב"ק הנ"ל לענין תשלומין כן הדין לענין הברכה וכיון שאיירי שהיתה האכילה באונס בלי מעשה דמי לאשה שנבעלה באונס וסופה ברצון ולהא דפורש באבר חי לענין דין האשה כיון דעיקר באה הנאה בע"כ ולא עבדה מעשה לא מיחשבה כמעשה הנאה כמו שמבו' מב"ק (ד' ל"ב) ופטורה מן הקרבן וה"נ פטור מן הברכה דלא אמרינן דהוי פסיק רישא היכא דלא עשה מעשה וכמש"כ הפנ"י וכמו שאמרינן באשה דיצר אלבשה ואונס אף כי האי פטרי' רחמנא ואף שסופה ברצון גם לבעל לא מיתסרא ולא מעלה בו מעל ואמרינן כיון שתחלתה בע"כ מחשבה הנאה כיון דלא עבדה מעשה ואם אנסוהו לאכול אף ל"מ להחזיר והוי האכילה בע"כ ואיש פסקי הרמ"א:

ונפן ליישב פסקי הרמב"ם הנ"ל דהנה ראיתי בספר ברוך טעם שהביא הספק על הא דקיי"ל בכל איסורין שבתורה דחייב על הנאת גרונו אם נימא דעל הנאת מעיו פטור דהא איתא בפסחים (דף קט"ו ע"ב) אי כרכי' בסיב לא יצא ידי מצה והביא בשם הפר"ח דבאמת פטור על הנאת מעיו וכן איתא במל"מ (פי"ד מהל' מאכלות אסורות) דרק על הנאת גרונו איכא חיוב. וקצת יש להוכיח כן מלשון הרמב"ם בספר המצות ל״ת (סימן קפ"ז) שכ' וכבר ביארנו הסבה שלא כ' אכילה בב"ח שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח (ועיין רמב"ם ז"ל פ״ה מהל' יסודי התורה) ומשמע דאי הזיק לגרונו אף שאח"כ כשבא למעיו נתקרר והועיל שכן במעיו יסבול חמימות יותר פעור והקשתי ע"ז מתוס' (כתובות דף ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק שכ' והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחים בעלים בכך דכבר נמאסת הלכך ליכא חיוב ממון אם לא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ופירושם נראה דעל הנאת גרונו אינו מחויב כמו שביארנו כיון דבאה בע"כ דגוף התחיבה היתה בע"כ וא"כ אין הנאתו מחשבה למעשה כיון שאיהו לא עביד מעשה אבל כיון דמצי לאהדורה ולא להכניסה למעיו והוא עבר ונתן להאוכלין לירד למעיו חייב ע"ז דאף שלא עשה מעשה בגופו מ"מ רצונו נחשב לו למעשה דל"ה הנאה בע"כ והנאה רצונית התורה חשבה למעשה כמו בכל אשה דחייבת על ביאת עריות מהאי טעמא ועכ"פ נשמע מדברי התוס' דחייב אף על הנאת מעיו וקשיא לדברי המל"מ והפר"ח הנ"ל שוב ראיתי שהעירו כעין זה במפורשים:

וליישב זה על נכון אמרתי דהן ראיתי בכפות תמרים תוספת יוה"כ על יומא (דף פ"א ע"ב) על הא דשתה ציר פעור הא חומץ חייב דברי רבי דרש ר"ג אין הלכה כרבי וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' שביתת עשור) דשתה חומץ חי פעור אלמא ס"ל דאין הלכה כרבי ואיכא למידק דפלוגתא כי האי איתא נמי בירושלמי (פ"ו דתרומות) לענין מגמע את החומץ אי חייב קרן וחומש דלרבי חייב ולרבנן פעור והרמב"ם פסק פ"י דתרומות דמשלם קרן וחומש א"כ פסקי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי דהכא לענין יוה"כ פסק דחומץ חי פטור אלמא הוא מזיק וכיון שכן גם לענין תרומה ה"ל למיפסק דשתה חומץ משלם קרן ולא חומש משום דכתיב כי יאכל פרט למזיק. ויראה לי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דודאי אין החומץ מזיק דהא אמרינן דמשיב את הנפש וע"כ הטעם דפטור כמו שכ' הרב בייע"ק הל' יוה"כ על הא דקאמר התם הש"ס ביומא דרש רב גידל אין הלכה כרבי דעל חומץ חייב רק כרבנן דפטרי נפקי כ״ע ושתי חלא שמע ר״ג ואיקפד ואמר אימר דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ופי' דבאמת אף שחומץ משיב את הנפש מ"מ פטור משום שלא כדרך אכילתו. ודלא כהשאגת אריה שכ' דביוה"כ שלא כדרך אכילתו חייב ומזוג שכן דרכו לשתותו חייב אבל לא חי נהי דטובא משיב את הנפש מ"מ ה"ל שלכ"א ופטור ביוה"כ וכן הוא מסקנת הש"ס שם ביומא עי"ש. ולפ"ז דסברינן דחומץ באמת מיחשב שתיה ומשיב את הנפש רק ביוה"כ פעור משום דה"ל שלא כדרך אכילה הא חידש הצל"ח (ברכות דף ל"ח) דבתרומה חייב קרן וחומש אף שלא כדרך אכילתו דלא פטר רחמנא רק מזיק דכי יאכל פרט למזיק כתיב אבל שלכ"א חייב ואף שיש להעיר על דבריו מדברי התוס' (פסחים דף כ"ו) שכ' על הא דקאמר התם הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי דאף מעילה ילפינן מתרומה דבעי כדרך אכילתו ומשמע דתרומה ודאי רק כדרך אכילתו חייב. אולם בירושלמי (שבת פ' י"ד הל' ד') וכן ביומא (פ"ח הל' ג') איתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן האוכל כלאי הכרם לוקה כלומר אף שלא כד"א ר' אבהו בשם ר"י הכוסס חטי תרומה לוקה המגמע את החומץ של תרומה לוקה ומבואר דמיחייב על תרומה שלא כד"א וכס' הצל"ח מדמחייב מגמע את החומץ וכוסס את החטה ולפי"ז א"ש פסקי הרמב"ם דבחומץ דתרומה חייב קרן וחומש דבאמת משיב הוא את הנפש רק שאין דרכו לשתותו חי אך כיון דנהנה גופו ממנו מיחייב וס"ד בש"ס יומא דאף לענין יוה"כ יחייב אכן פטור משום שלכד"א אבל בתרומה דשלכ"א חייב ע"כ חומץ חייב קרן וחומש וזהו דעת הרמב"ם:

ויתבאר זה עוד לפנינו ביתר שאת עם יישוב דברי האחרונים שרצו לדון דעל אכילת מעיו באיסורים פטור רק הנאת גרונו מיחייב ואמינא דזה תלוי בחילוק סברא דהנך איסורים שחייבתה תורה שלא כד"א לא הקפידה על הנאת גרונו רק על הנאת מעיו ג"כ חייב דהא חלב חי ובשר חי שאינו מן העוף חשוב שלא כד"א כמו שאיתא בפסחים (דף כ"ד ע') ובתוס' שם ואף דפשיטא דמעיו נהנו שכן הוא מאכל בריאים מ"מ אמרינן דאין זה כדרך אכילתו שכן לא יטעם לחיך וגרון ופטור וכן חומץ חי שמשיב את הנפש והוי הנאת מעיו ואלו הי' דרך לשתותו חי הי' חייב מ"מ כיון שדרך לשתותו מזוג פטור דשלא כדרך אכילתו הוא אלמא היכא דלא אסרה שלא כדרך אכילתו לא אסרה הנאת מעיו וא"ש דברי המל"מ (פי"ד מהל' מ"א) ודברי הפר'ח הנ"ל בכל איסורין שפטור עליהן שלא כדרך אכילתן גם על הנאת מעיו פטור אבל בתרומה דלדעת הצל"ח וכן מטין דברי הירושלמי חייב עליה שלא כד"א יש בה איסור גם משום הנאת מעיו וע"כ שפיר כ' התוס' (כתובות דף ל') הנ"ל דאף דאין הכא חיוב על הנאת גרונו כיון שהיתה בע"כ ובלי מעשה שלו מ"מ הי' מצי להחזירה והי' מזיד שלא החזירה חייב על הנאת מעיו כמו שהוא הדין בכל דבר שחייב שלכד"א וחייב נמי אף שלא עשה מעשה דהנאתו הרצונית מחשבה לי' למעשה:

ומעתה יבוארו על נכון פסקי הרמב"ם ז"ל שהצלתי בראשונה דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דנפשו של אדם חותה באכילת איסור וביוה"כ אם אכל תרומה בשוגג אף שיש איסור יוה"כ ג"כ חייב קרן וחומש אולם הקרן והחומש אינו חייב על הנאת גרונו דע"ז אית איסור דיוה"כ ונפשו של אדם חותה רק כמו שכ' התוס' התם בכתובות דחייב על הנאת מעיו אף שהנאת גרונו פעור משום שהי' בע"כ והנאת מעיו היתה רצונית כן הכא על הנאת מעיו חייב קרן וחומש דאז אין נפשו של אדם חותה באכילת איסור דפקע איסור דיוה"כ דאין חייב שלכד"א ואין חייב על הנאת מעיו ומשום תרומה חייב אף על הנאת מעיו. משא"כ נזיר ששגג ושתה יין של תרומה דנזיר חייב אף שלכד"א דהא חייב נמי על החרצן וכדאיתא בש"ס (נזיר דף ל"ז ע"ב) דלא ילפינן שאר איסורין מנזיר דחמור איסורי' ואף חרצן אסור לי' ועי' ש"ס (שבועות דף כ"ב ע"ב) דחרצן אין דרך לאוכלו בעיני' והויא ממש דומיא דחומץ חי דאין דרך לשתותו רק מזוג והוה חי שלכד"א ה"נ חרצן בעין ה"ל שלכד"א וגלי רחמנא דחייב בנזיר שלכד"א. וכן ראיתי לשארנו בשו"ת בשמים ראש וכסא דהרסנא (תשובה ש"כ) דנזיר חייב שלכד"א מדאסרה תורה חרצן ולפי הנחתנו אף על הנאת מעיו חייב וא"כ בשותה תרומת יין בשוגג והוא נזיר אף על הנאת מעיו הוא חותה באכילת איסור וע"כ פעור נזיר ששגג ושתה יין של תרומה מחומש וא"ש [ולהרמב"ם סברת דנפשו של אדם חותה אלימתא היא אף לענין ברכה דפסק דאינו מברך ושלא כדעת הרשב"א והרמ"א הנ"ל דסבירא להו דלא מיחשבה הנאה אף אי עביד מעשה]:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה