חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כב
הש"ך ז"ל יו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס סימן כ' וכ"א פסק דבאיסור דרבנן בספיקו אי אתחזיק איסורא אזלינן לחומרא ולא עוד אלא אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו ד"ח ואח"כ נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בהא ספק דרבנן לקולא כיון שהי' מוחזק איסור באחד משתים ה"ל חזקת איסור. וע"ש בפר"ח ובמנחת יעקב בקונטרס הספקות שחולקין עלי'. ונראה דעתם להתיר איסור דרבנן באיתחזק איסורא ומכש"כ בתערובת חד בחד ונאבד אחד מהם. ולכאורה לא הבינותי מה שכ' שם המנ"י בס"ק ל"ז דבנתערב חד בחד ונאבד אחד מהם בחתיכה שלפנינו ליכא חזקת איסור דכמו שיש על חתיכה זו חזקת איסור דהיינו שאחד מן החתיכות הי' בחזקת איסור כן יש ג"כ חזקת היתר שאחד מן החתיכות הי' דהיתרא. וכבר כתבתי בס"ק ל"ו בשם התוס' דהיכא דאיכא חזקת היתר לא נפקא מינה מידי מחזקת איסור עכ"ל. ובאמת התוס' שכיון עליהם המנ"י והוא עירובין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה אמר לא איירי בתערובת חד בחד רק כ' דהיכא דאיכא חזקה לקולא כגון הועמד תרומה על חזקתה וחזקה לחומרא כגון העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב אזלינן בדרבנן לקולא אף לר' מאיר בכה"ג איכא חזקה נגד חזקה אבל בתערובת חד בחד שמעינן דאף בכה"ג שנאבד אחד מהם נקרא איתחזק איסורא דהא איתא בכריתות (דף י"ח ע"א) ת"ר הי' לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב בא ישראל ואכל את הראשונה בא נכרי ואכל את השניה חייב בא נכרי ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ורבי מחייב ופסק שם הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שגגות הל' ד' כרבי. וכן איתא שם במתני' (דף כ"ג) ופ' כן הרמב"ם פ"ח מהל' שגגות הל' ט' חתיכה של שומן ושל חלב אכל אחת ואינו יודע איזהו והביא אשם תלוי ואם אכל אחר את השניה מביא אשם תלוי אלמא אף שהראשונה איננה בעולם מקרי איקבע איסורא וכן כ' הכ"מ שם דבכה"ג חשוב איקבע איסורא. ונראה שזהו טעמו של הש"ך דמה שיש כאן אחד של היתר לא שקיל לי' מחזקת איסור שהי' על תערובת הלזה שעכ"פ איקבע בי' איסורא משא"כ התם בעירובין דלא איירי בתערובת רק תרומה ספק נטמאה ע"ז שייך לומר דהוי כלא איתחזק כלל היכא שיש חזקה נגד חזקה שוב ראיתי שהשעה"מ הל' מקואות פ"י כלל ב' כ' דהש"ך גופי' מחלק היכא דהחתיכות נכרות ונפלה אחת מהם לקדירה אף דלענין אשם תלוי מדאורייתא חשובה אתחזיק איסורא כגון שהיתה אחותו ואשתו עמו בבית ובא על אחת מהן אבל לענין איסור דרבנן לא חשבינן כה"ג איתחזיק איסורא ושניא דין איקבע איסורא מאיתחזק ועיין (ש"ך סימן קי"א סק"ד) וכן משמע לכאורה מתוס' עירובין (דף ל"ו ע"א) ד"ה אבל דאם היו ב' ציבורין לפניו אחד של תרומה טמאה וא' הי' תרומה טהורה ועירב באחד מהם דליכא חזקה כלל ור"ל דאיכא נמי חזקה דלא עירב ביתו ומשמע דבלא"ה הי' מותר ולא היינו דנין מה שאיקבע איסורא כאיתחזק איסורא באיסור דרבנן]:
והנה אמרתי סמוכין לדין זה כדעת הפר"ח והמנ"י דבאיסור דרבנן אם נתערב חד בחד ונאבד אחד מהם יהא מותר והוא בהקדם מה שאמרתי בביאור מה שהביא בתורת חטאת (כלל ל"ט סימן ב') בשם הג"ה בשם האו"ז (ועיין ש"ך יו"ד סימן ק"ט ס"ק ע') הא דבעינן בדבר יבש חד בתרי היינו באיסור מה"ת אבל באיסור דרבנן אפי' לא נתערב אלא חד בחד מותר לשני בני אדם פי' לישראל ועכו"ם וכ' ע"ז הרמ"א והרא"ש חולק ע"ז פ"ק דביצה והקשה שם במנ"י וכל האחרונים דלא נמצא בדברי הרא"ש פ"ק דביצה שום הכרח שחולק על האי דינא ומנין לו לרבינו הרמ"א ז״ל זאת:
ונלע"ד דשפיר הוכיח הרמ"א הפך דינו של האו"ז מהרא"ש פ"ק דביצה דבאמת גוף דינו של האו"ז דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד מותר ליתן אחד לגוי ולאכול השני קשה להבין. ונ"ל טעמו דהא קיי"ל דאף דבאיסור דרבנן הקילו בספיקו מ"מ אף הפר"ק דפסק דאף באיתחזק איסורא ספק דרבנן מותר מ"מ בתערובת חד בחד מודה דאסור לאוכלם כמו שמבואר בפר"ח כללי ס"ס סימן ט"ו ונ"ל לומר דהיינו טעמו דשניהם אי אתה יכול להתיר כיון דממ"נ אכלית איסורא ודאי ולא ספק ואת אחד אי אתה יכול להתיר דהי מינייהו מפקית ודמי לשני שבילין אם בא לשאל עלי' ועל חבירו (פסחים דף י' ובכמה דוכתי) אכן ביו"ד (סימן ק"י) קיי"ל לענין דבר חשוב דאם נפל אחד מהם לים הותרו כולן דאמרינן דאיסורא נפיל ופירשו בתוס' [זבחים ע"ג ע"ב ד"ה אלא] כיון דמדאורייתא ברובו בטל ולענין דרבנן הקילו בספיקא לתלות דהאיסור נפל והן דעת הגאון בעל תפארת למשה הובא בפת"ש שם דלאו דוקא אם נפל לים דה"ה אם נמכר אחד לגוי נמי שרי שאר התערובת דכיון דעל מה שביד גוי אי אתה צריך לדון כלל חשבינן להאי כאילו אינו:
ועל פי זה יובן לנו סברת האו"ז דגם באיסור דרבנן אם נתערב חד בחד ונתן אחד לגוי אין אנו צריכין לדון רק על אחד הנשאר דהשני כאילו אינו ולכך שרי באכילה מטעם ספק דרבנן ונימא דלא דנין חזקת איסור מאיקבע איסורא דאשם תלוי כנ"ל ודינו כמו התם בדבר חשוב אי נפל אחד מהם לים או נתנו לגוי אולם אי תקשה דהרי התם הדין דרק בנפל ממילא בשוגג הותר התערובת הא במזיד אסרו חז"ל. ונ"ל לומר חילוק נכון ביניהם. דהתם כיון דדבר חשוב אינו בטיל והוי ודאי איסור דרבנן ואף אי נפל אחד מהם משורת הדין לא הי' ניתר התערובת דנימא איסורא ברובא איתא רק חז"ל הקילו בנפל ממילא וכשהפילו במזיד שוב אמרינן דאסור דאיסורא ברובא איתא ואסור לגמרי. אבל הכא באיסור דרבנן כשנתערב חד בחד ס"ל להאו"ז כהנך שיטות דבתערובת דרבנן מותר להוסיף והמציא בזה דמה לי אם מוסיף עד כדי הביטול מה לי אם נותן אחד לגוי שאז נוכל לתלות שהאיסור איננו והאיסור ניתן לגוי כיון שא"צ לדון עלי'. וכה"ג כ' הט"ז או"ח (סימן תס"ז ס"ק ד') דהיכא דנתערב ספק חמץ לפני הפסח דהותר לאכול מקצתן כ"ה דליהוי ס"ס וכמו דאיתא בטבעת של ע"ז שנפלה אחד מהם לים הגדול ה"נ מצי למיכל קודם הפסח ונתלה שהאיסור נאכל ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דהוא קודם פסח. א"כ ה"נ באיסור דרבנן לשיטות הפוסקים דס"ל דמותר להוסיף ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה ה"נ מותר לתן לעכו"ם או להפילו לים. והכא אם יתן אחד לגוי אין כאן שום חשש דנימא איסורא ברובא איתא כיון שלא הי' כאן תערובת רק חד בחד ושפיר אתיא הפסק בשם האו״ז דרשאי לתן לגוי אחד לכתחילה דהאי נתינה תתיר השני דהוי כהוספה באיסור דרבנן. ועפ"ז ממילא יובן לנו וא"ש לשון התורת חטאת הנ"ל דכיון שהרא"ש הוא הפוסק מן הראשונים אשר השמיענו בביצה (דף ד' ע"ב) גבי עצים שנשרו מן הדקל דאף בדרבנן אי לא מקלי איסורא אסור להוסיף בתערובת עד כדי הביטול ממילא נשמע דחולק אהאי דינא דבאיסור דרבנן חד בחד מותר להאכיל אחד לגוי והשני לשתרי לישראל כיון דזה דתתלי בגוי לכתחלה שאכל איסורא ה"ל כהוספה דרבנן ואסור להרא"ש. ולפי האמור בזה ממילא יובן דהיכא דנפל בשוגג אחד לים או נאבד י"ל דלא חלק הרא"ש על האו"ז ומותר השני והוא כדעת המנ"י דבכה"ג ל"ה כאיתחזק איסורא. והנה אף שאין בידי להכריע כעת בזה מ"מ הוריתי באשה שמכרה בשר לכפר ואח"כ היתה מסופקת אם המליחה והבישול של הבשר היו אחר ג' ימים מפני ששחטה שתי בהמות אחת ביום ג' ואחת ביום ד' ואילו הי' הבשר מן הבהמה שנשחטה ביום ג' הי' בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה שהבשר מותר רק לצלי וברמ"א (סימן ס"ט סעיף י"ג) פסק ס' שהה ג' ימים מותר לבישול והן אין מבואר להדיא היכא דאיתחזק איסורא כי האי דנידן דידן שהיתה בהמה אחת שודאי שהתה ג' ימים בלי מליחה מאי דינה ועיין כו"פ. מ"מ נראה דשרי בנ"ד וכמו שביארתי דבחומרת הגאונים יש לסמוך על המנ"י שמתיר בנאבד אחד מן התערובת חד בחד והכא איירי שכבר מכרה ודאי הבשר מן בהמה אחת רק מסופקת היתה מאיזה בהמה נשאר לה אם מאותה שנשחטה ביום ג' או ביום ד'. ועוד נראה דאף לדעת הש"ך שאמרתי דיש לדמות להאי דשתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל נכרי את הראשונה וישראל השניה חייב אשם תלוי דחשוב כה"ג איתחזק איסורא שאני התם דבתערובת חלב ושומן וה"ה חד בחד באיסור דרבנן לש"ך יש שם איסור על האי תערובת ואף אי אכל הראשונה נחשבת השניה בקביעותה ובחזקת איסור עומדת משא"כ הכא כשהי' לפנינו השתי בהמות אחת נשחטה ביום ג' ואחת ביום ד' ל"ח איקבע איסורא בהכי דמאי איסור יש כאן וע"כ גם אח"כ כשמכר מבשר השניה אין דנין כאילו אתחזיק כאן איסור כיון שאפשר שלא אתחזיק כאן איסור מעולם שמה שנשחט קודם נמכר קודם וע"כ שרי לאחר הבישול הבשר הנ"ל שאמרינן שלא היה שם מעולם בשר ששהה ג' ימים: