אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן כא

סימן כ

פסחים (דף פ"ג ע"א) מתניתין העצמות והגידין והנותר ישרפו בע"ז חל להיות בשבת ישרפו בי"ז לפי שאין דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ושם ע"ב בגמרא פריך הש"ס ואמאי ניתי עשה (דבאש תשרופו] ונדחי ל"ת [דמלאכת יו"ט] אמר חזקי' וכו' א"ק לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו שאין תלמוד לומר וכו' עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו אביי אמר וכו' עי"ש. והנה אמרינן במכילתא (פרשת בא) הובא בילקוט דבר אחר מה ת"ל עד בוקר מגיד שאינו נשרף אלא לאור ששה עשר ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהן שריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד הבוקר אלא שאם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור שבעה עשר ע"כ ודברי ר' ישמעאל מקושי הבנה לעין רואה דאם ביו"ט דקיל פשיטא לי' דלא ישרוף הקדשים פסולים וא"צ קרא למעטם משום דשריפה מלאכה היא שבת דחמור לא כש"כ ולמה אצטריך לי' קרא דעד בוקר למעט שריפת נותר בשבת ולא נודע לנו איך הדברים נוטים:

ובהשקפה ראשונה רציתי לבאר דברי ר' ישמעאל ע"פ שיטת רבינו חננאל שפי' בפסחים (דף ה') למ"ד הבערה ללאו יוצאת אין עובר על מלאכת הבערה רק בל"ת והעשה דמלאכת שבת אינה במלאכה זו דהכא גלי רחמנא דיוצאת רק ללאו וביבמות (דף ו') גרסינן דר' ישמעאל ס"ל הבערה ללאו יוצאת ויליף לי' מלא תבערו אש דביום השבת כתיב וע"כ לדידי' קיל מלאכת הבערה בשבת דלית גבה רק ל"ת וה"א דעשה דשרפת נותר ידחנה אי לאו דגלי קרא עד בוקר משא"כ ביו"ט דכל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש נכללת בכל מלאכה לא יעשה בהן ואף העשה דשבתון אית גבה ובלאו קרא ידעינן דאין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. אכן באמת הא ליתא כלל דלא מצינו שיהי' חמור יו"ט משבת דנימא בהבערה בשבת ליכא רק ל"ת גרידא וביו"ט עשה ול"ת וכן שם נמי בפסחים (דף ה') על הא דקאמר ר' עקיבא דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט הא לא יוכל להשבית משום דשריפה אב מלאכה היא ועלה קאמר רבא ש"מ הבערה לחלק יוצאת וע"ז פירש רבינו חננאל דאי ללאו יוצאת ילפינן במה מצינו יו"ט משבת לענין הבערה דאין בה עשה דשבתון והטעם משום דחזינן דגלי קרא דשריפה אין דינה כאבות מלאכות ואף בשבת לית גבה כרת וגם אינו עובר על עשה דביום השביעי תשבות וגם ביו"ט אמרינן דאותה המלאכה קולא דלא יעבור עליה בעשה דשבתון ולפ"ז תקשי טפי דברי ר' ישמעאל הנ"ל במכילתא כיון דס"ל הבערה ללאו יוצאת למה אמר דא"צ קרא למעט יו"ט משריפת נותר הא אי לאו קרא הוה אמינא דעשה דשריפה ידחה ל"ת דהבערה ביו"ט דליכא גבה רק ל"ת גרידא:

ואשר ע"כ צריכנא לאמשוכי נפשי לבאר דברי המכילתא בעז"ה ובטרם אקדים מה שהקשיתי על דברי רשב"א ז"ל בחדושיו על שבת (דף ק"ו) שפי' דפלוגתא דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב או פטור תליא בפלוגתא דמשאצל"ג דלהכי לר"ש מילה בשבת מן הסתם היתה מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק ותיקון המילה אין אותו תיקון בגוף המילה רק לגבי אחרים ומלאכה שאצל״ג הוא וכן בהבערה אין אותו תיקון בגוף המלאכה ובבת כהן מן הסתם היתה מותרת לפי שכל מבעיר מקלקל והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולפיכך כשאסר רחמנא הבערת בת כהן ואצטריך קרא למשרי מילה בשבת שמעינן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב אבל ר' יהודה ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב עליה ולפיכך מילה בלא"ה אסורה היתה מפני שיש בה תיקון אצל אחרים ואצטריך קרא למשרי וכן בהבערה דבת כהן אסרה רחמנא ולא אשמעינן דמקלקל חייב עכ"ד הרשב"א ז"ל וקשיא לי בגווה דהא הקשו בתוס' התם בשבת (דף ק"ו ד"ה מה לי) דבשלמא לר' יהודא שמעינן שפיר דהבערה לחלק או ללאו יוצאת מדלא כתיב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתיב הבערה ש״מ לחלק או ללאו יוצאת לכל מר כדאית לי' אלא לר"ש דאצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל הבערה מנ"ל דיוצאת לחלק או ללאו ותי' וי"ל דנפקא לחלק מהיכא דנפקא לי' לשמואל וכו' כי"ש והשתא תיקשי דהא ר' יוסי ס"ל בשבת (דף ל"א) דמשאצל"ג פטור ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן ע"כ דס"ל מקלקל בהבערה חייב לפי סברת הרשב"א ואצטריך לא תבערו למקלקל בהבערה דמש"ה אסור בהבערת בת כהן דאין מ"ד בעולם דלישרי לה ולא אייתר קרא ללאו יצאת ובשבת (דף ע') איתא דר' יוסי ס"ל ללאו יוצאת ואי קרא אתא ללאו מנלן דאסור הבערת בת כהן הא מקלקל הוא כיון דס"ל לר' יוסי מלאכה שא"צ לגופה פטור וזה תליא בזה לסברת הרשב"א ז"ל. ועוד הקשיתי למ"ל לר"ש להוכיח מקרא דלא תבערו דמקלקל בהבערה חייב וע"כ לא אייתר ללאו או לחלק כדברי התוס' הנ"ל הא מעד בוקר דכתיב רבויא בשריפת נותר בפסח דגלי קרא דניתן בוקר שני לשריפתו דאין נשרף ביו"ט שמעינן דמקלקל בהבערה חייב דמאי מתקן בהאי הבערה כיון דאסור ליהנות בשעת שריפה ממנו דאפר קדשים לעולם אסור אע"כ דמקלקל בהבערה חייב ובשלמא לר' יהודה ס"ל דהמצוה הויא תקון אף במלאכה א"צ לגופה כמו גבי הבערת בת כהן וחייב לר' יהודה כיון דיש תיקון מצד המצוה אף שאצל"ג וכמבואר ברשב"א שם למעיין אבל לר"ש קשיא מסוגיין:

ונראה ליישב קושיות אלו בהקדם מה שאמרתי לבאר על נכון דברי המהרש"א (קידושין דף נ"ו) בסוגיא דהמקדש בערלה שהקשו שם בתוס' דאמאי לא חשוב פגול נותר טמא וע"ז הקשה המהרש"א דאין כאן קושיא כלל לכאורה דאי בהנך תיפוק לי' בלא איסור הנאה משום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן המקדש בחלקו אינה מקודשת וא"צ לומר דאינה מקודשת משום איסור הנאה ותי' דפסיקא להו בשום דוכתא דפגול ונותר וטמא דפקע מינייהו איסור קודש ושפיר הקשו התוס' [כס' המהרש"א אשכחן שביאר הרמב"ם (פ"ז מהל' תרומה הל' א') כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה שזו אינה קודש ועיין היטב פרי מגדים פתיחה לה' שחיטה שורש הב]. וע"פ דברי המהרש"א אלו מסולקת קושית הגאון בעל הלכות קטנות (חלק ב' סימן קצ"ח) שהק' דמאי הקשו התוס' דליתני פגול נותר וטמא הא במתניתין תני אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואלו פגול וכו' תפסו דמיהם כי קודש הם ולפי דברי המהרש"א ניחא דהני פגול וכו' פקע קדושתייהו מינייהו ואינם תופסים דמיהן ושפיר יכול לשנות בסיפא אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:

אכן הגאון בטל פנ"י ז"ל תמה התם על המהרש"א וכ' ובמחכ"ת הא ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש"פ ע"כ וכונתו על הא דאיתא בכריתות (דף כ"ג) ושם במתני' (דף י"ג) דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דאכל חלב נותר וכו' ומדחייב נמי אשם מעילות אלמא דלא פקע הקדשו מיני' בפגול ובאמת זהו לכאורה תימה רבתי. אולם נלע"ד דיפה כיון המהרש"א ז"ל ונוכל למצוא מקום שרמז המהרש"א שמשם הוציאו תוס' סברתם דאמרינן בזבחים (דף מ"ג ע"ב) אמר ר"י אמר ר' יוחנן הפגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן וכו' כשמשלה בהן האור מותיב ר' יצחק בר ביסנא אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו ר"ל האדם דאית לי' טהרה במקוה יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו ושם איתא הרי טומאה פורחת ממנו ע"י האור ומשני רב פפא בבשר שלמים עסקינן דלא חזי להקרבה ופירושו דבפגול ונותר וטמא דאימורין דעולין למזבח יכול לפקע מנהון איסור כשיעלם למזבח אבל לא מן הבשר דנאכל לאדם אין האיסור פורח ממנו זה נשמע התם מן הש"ס והשתא ממילא מסתבר לן דפגול ונותר וטמא דאימורין לא פקע קדושתייהו מנהון כשחל האיסור עליהם כיון דאדרבה האיסור עומד לפרוח מנהון ואית היתר ע"י העלאה למזבח לא קלשא קדושתייהו בעת חלות האיסור ולפ"ז התם בכריתות דאיירי בנותר דאימורין דהא אכל חלב לא נפקע קדושתייהו כיון דהוין מעלו לא ירדו ואי העלן למזבח נפקע האיסור מהם ולהכי הקדש קם בתוקפו ושפיר מעיל משא"כ התם בקידושין דע"כ התוס' בקושיתם דליחשוב נמי במתני' פגול וכו' איירי בבשר דלא חזי להקרבה וכמו שאבאר להלן וע"ז שפיר כ' המהרש"א דקים להו להתוס' דע"י האיסור נפקע קדושה מינייהו והדין עמו וכמו שמוכח מש"ס זבחים הנ"ל דבדבר דלא ראוי לעלות למזבח האיסור ממנו לא יוסר וכיון שחל האיסור בתוקף מפקיע קדושת הקדשים מן הבשר:

ובדרך זה מיושב נמי קושית הפנ"י התם על התו' שהקשו דליחשוב פיגול וכו' והקשה הפנ"י דלמא חשיב הנך דרבותא. בערלה קמ"ל דראוי להנות ממנה שלא כדה"נ וכן כלאי הכרם אף דאסורין שלא כדרך הנאתן מ"מ אפרן מותר. [כן צ"ל וליישב דברי הפנ"י התם בקידושין (דף נ"ו) דלא תיקשי עליו מסוגיא דפסחים (דף כ"ד ע"ב) ודבר זה אי' בס' נזיר השם לש"ב הגאון כמוהר"ר שמעלקא זצ"ל] וקמ"ל מתני' כיון דבעין אינו ראוי ואינו שוה מידי אינה מקודשת משא"כ קדשים דאסורין אף שלא כדרך הנאתן וכן אפרם אסור כדאמרינן בעלמא (פסחים דף כ"ז) אפר הקדש לעולם אסור להכי לא חשיב כיון דלא אשמעינן תנא רבותא בהא דאמר דאינה מקודשת דאנא ידענא דאיסורי הנאה אינם ראויין לקדושין ומאי מקשי התוס'. ולפי דברינו הנ"ל א"ש דהא דאמרינן בהקדש דאפרו לעולם אסור וקמוקי לה בפ"ב דפסחים (דף כ"ז) כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש דליכא איניש דלימעול ואפר נותר פסק הרמב"ם ז"ל והוא מש"ס סוף תמורה (דף ל"ד ע"א) דמותר בהנאה ולפי סברת המהרש"א הנ"ל וכן משמע מש"ס זבחים אתי שפיר דבשר שלמים דניתותר כיון דלא חזי להקרבה נפקע קדושה מיני' והוי כשאר איסור הנאה וכיון דבהנך דמצותן בשריפה קיי"ל דאפרן מותר וא"ש מה שפסק הרמב"ם דאפר נותר מותר בהנאה משא"כ התם דאיירי בפסחים בקדשי בדק הבית ל"ש לומר דנפקע קדושה מהם דאין כאן פסול ע"כ גם אפרן אסור. ולפ"ז מיושב נמי קושית הפני יהושע דשפיר הקשו התוס' דליחשוב נמי פגול נותר וטמא והיינו ע"כ של בשר דהוין חזיין בכשרותן לאכילה ולא למזבח והאיסור רובץ עליו בלי לפקוע והקדושה אזדא מנהון דאלת"ה בלא"ה הוין בכלל המקדש בחלקו כקושית מהרש"א וכיון דבהנך איירי שפיר הויא רבותא דאף דאפרן מותר ככלאי הכרם אינה מקודשת כיון דכל זמן שהן בעין אינו ראוי להנות מהם ולא חזיין מידי. כ"ז העליתי בביאור דברי התוס' קידושין וע"פ דברי המהרש"א ז"ל להעמידם על מכונם בס"ד:

אולם מהאמור שמעינן דזהו דוקא באפר מבשר קדשים אבל נותר חלב דאימורין כיון דחזיין עוד לעלות למזבח דאם עלו לא ירדו ויש היתר לאיסורן ע"י שתמשול בהם האור ולא פקע קדושתו שוב י"ל דגם אפרו אסור כדין דשן מזבח חיצון ופנימי דאפרן אסור (רמב"ם פי"ע מפסהמ"ק). ועפ"ד אלה ביארתי נכון דברי הרשב"ם בתוס' (שבת כ"ג ע"ב ד"ה גזירה) דאי' התם על הא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דקפריך הש"ס אלא מעתה ביו"ט לשתרי ומשני רבה גזירה יו"ט אטו שבת והק' רבינו אליעזר בתוס' התם דהכא מפרש רבה טעמא גזירה אטו שבת ומשמע דאין איסור רק מדרבנן ולקמן מפיק לי' מהוא לבדו דאסור מן התורה להדליק תרומה וקדשים שנטמאו ותי' רשב"ם ז"ל דע"כ לקמן הוי רבא שהוא אחר אביי והכא רבה נשמע דלתירוצו לרבה לפי האמת מדאורייתא מותר לשרוף קדשים פסולין ותרומה שנטמאת ביו"ט וצריך טעמא לשבח במאי פליגי הני אמוראי:

ואמינא דאזלי לשיטתם וכמו שאבאר דהא התוס' (שבת דף כ"ד ע"ב) הקשו בתרומה אמאי לא ישרוף כשנטמאת ביו"ט הא מותר להנות בשעת שריפה מ"ש משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו אטו תרומה מפני שיש מצוה בשריפתה מגרע גרע. ותי' התו' דדמיא לנדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם דמפני המצוה הויא עיקרן לגבוה ולמ"ד קרבין היינו משום דעיקר שחיטתן ועשייתן הויא נמי לצורך אדם ע"כ. ודברי התוס' צריכין ביאור להבין מלתא בטעמא:

ויש לומר עפ"מ שמצינו בש"ס (מנחות דף ס"ד ע"א) שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור רבא אמר חייב רבה אמר פעור זיל בתר מעשיו רבא אמר חייב זול בתר מחשבתו וכ' בתוס' התם לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפערינן בפסחים (דף מ"ו ע"ב) מטעם הואיל ומקלעי לי' אורחים ונימא הכא נמי הואיל ופער לי' אתינוק וכו' עי"ש מיהו בספר צאן קדשים פי' דלפי האמת אתי על נכון דתליא פלוגתתם במנחות בהאי דפסחים אי אמרינן הואיל ולשיטתם אזלי דמאן דס"ל דאמרינן הואיל באופה מיו"ט לחול ס"ל דאזלינן בתר מעשיו כיון דמעשיו להיתר דאופה דבר הראוי ליו"ט ומאן דס"ל דלא אמרינן הואיל ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו לאיסור דהא אופה מיום טוב לחול הוא מחשבת איסור:

ולפי זה שפיר אנהיר לן סברת הפלוגתא אי נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דמאן דאית לי' קרבין ס"ל דאזלינן בתר מעשיו ומעשיו להיתר נינהו כיון דשחיט מידי דראוי לאכילתו ומאן דס"ל אין קרבים ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו כיון דמעטינן מקרא דלכם דלצרכי גבוה אסור לו לעשות מלאכה ביו"ט והוא מתכוין לקרבן הויא מחשבתו לאיסור ולהכי אין קרבים נדרים ונדבות ביו"ט ולפ"ז א"ש מובן תירוץ הרשב"ם בתוס' שבת הנ"ל דרבה דס"ל הואיל וס"ל נמי דאזלינן בתר מעשיו שפיר מותר מה"ת לדידי' לשרוף תרומה טמאה דאף דמחשבתו לגבוה והויא לאיסור ביו"ט דמעטינן לכם ולא לגבוה מ"מ בתר מעשיו אזלינן וכיון שיכול להנות מהם מעשיו להיתר ולהכי קאמר דאין שורפין רק מטעם גזירה אבל רבא דלא ס"ל הואיל כיון דאימעוט לי' מקרא דמטעם המצוה אין דוחה יו"ט משום דאין קבוע לו זמן ואף שיכול להנות בשעת שריפה והוין מעשיו להיתר מ"מ כיון דמחשבתו לאיסור דצורך גבוה אסרה תורה ביו"ט ע"כ אסור לשרוף ביו"ט מן התורה תרומה טמאה פסולה וכן קדשים פסולים וכמו שנבאר (וזה שלא כתי' ר"י בתו' שבת דף כ"ה עי"ש):

ועל פי הדברים האלה מיושבת קושיתנו על ר' יוסי דדרש ללאו יוצאת וס"ל משאצל"ג פטור ומנ"ל בהבערה שאף מקלקל חייב דהא בפסחים (דף ה') על הא דאמר ר"ע תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם הק' בתוס' הא הויא לצורכו בהבערה כיון דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר ותי' מידי דהוי אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו"ט אע"פ שיש בהם מאכל הדיוע לבסוף כיון דעיקר עשייתו לצורך גבוה אסור ה"נ כיון דעיקר מלאכתו לצורך המצוה אסור והיינו כמו שביארנו דאזלינן בתר מחשבתו ואף דיכול להנות מגחלתו של החמץ ובאמת כן ס"ל לר"ע בשבת (דף קי"ד) דנו"נ אין קרבין ביו"ט ושמעינן ע"פ סברת התוס' דאף איסור הנאה כיון דמה"ת מותר להנות בגחלתו למ"ד קרבין ביו"ט ואזלינן בתר מעשיו אף מותר לשרוף ביו"ט דהוי כמו לצרכו. ולפי מה שביארנו והוכחנו מדברי המהרש"א בקידושין יצא הדין דבנותר שניתותר מן בשר של קדשים דלא חזי להקרבה נפקע ממנו הקדושה והוי כשאר איסור הנאה דאפרן מותר ולמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט הוי בשריפתו ביו"ט צורך הדיוט דיכול להנות בגחלתו ואזלינן בתר מעשיו ושפיר מותר לשרוף לדידי' קדשים פסולים ביו"ט. וכן ראיתי בספר מגן אבות להגאון מהר"ם באנטע ז"ל שביאר דלמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט שורפין קדשים ביו"ט. ומעתה תו לא תיקשי מה שהקשיתי אליבא דר' יוסי דאפקי' לקרא דלא תבערו דללאו יוצאת וס"ל משאצל"ג פטור וע"כ הבערת בת כהן דאסור משום דקיי"ל מקלקל בהבערה חייב ומנ"ל הא. די"ל דקים לי' מריבויא דעד בוקר דמיעט רחמנא שריפת קדשים ביו"ט וע"כ כי מיעטנהו היינו שריפת נותר דאימורין דאף אפרן אסור דכיון דיש היתר לאיסורן אי מעלם למזבח לא נפקע קדושה מינייהו כנ"ל דליכא בהו צורך הדיוט דקדשים אחריני של בשר הפסולים הא שרי רחמנא למ"ד נו"נ קרבין דאזלינן בתר מעשיו וכמו שמותר להקריב נו"נ כן מותר לשרוף קדשים פסולים ותיקשי איך מיעטה תורה עד בוקר ואסרה שריפת קדשים פסולין דאפרן אסור הא הוי מקלקל בהבערה אע"כ דמקלקל בהבערה חייב ואייתר לי' לא תבערו ללאו יוצאת. וכן הוא הדין לרבה דס"ל דגזרינן יו"ט אטו שבת הא לא"ה מותר לשרוף מה"ת תרומה טמאה וה"ה קדשים דאפרן מותר צ"ל דמיעטה תורה שריפת קדשים דאפרן אסור וזהו נדון לר' יוסי נמי אבל ר' שמעון דס"ל בביצה (דף י"ט) נו"נ אין קרבין ביו"ט א"כ ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו ואף נותר דבשר דיכול להנות בשעת שריפה אסר רחמנא ביו"ט ובכה"ג ל"ה מקלקל ואימעוט מקרא דאף דאיכא מצוה בשריפתו ואי לאו קרא ה"א נמי דאתי עשה ודחי ל״ת אי ללאו יוצאת ואין כאן עשה או ה"א דממילא מותר משום דאזלינן בתר מעשיו קמ"ל דאסור לשורפו ביו"ט אבל מקלקל בהבערה לא שמענו דהא ל"ה מקלקל דיכול להנות מגחלתן ולהכי אצטריך לא תבערו לר"ש דמקלקל בהבערה חייב ושפיר כ' התוס' דלר"ש אצטריך קרא אחר לחלק או ללאו ומיושבות הקושיות שהקשיתי למעלה:

ומעתה נפן ליישב דברי המכילתא הנ"ל דהא הקשה הגאון מהר״ם באנעט בספר מגן אבות דאיך מקשה בסוגין על נותר ניתי עשה דבאש תשרופו וידחה ל״ת דמלאכת יו"ט הא פשע כשעבר על בל תותירו ושיטת התוס' בעירובין (דף ק') גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת דלהכי לא אמרינן דייתי עשה דמתנות וידחה ל"ת דבל תוסיף משום דבעשה ע"י פשיעה דהתערובות נעשה בפשיעה ל"א עשה דוחה ל"ת * ותי' הגאון הנ"ל דבפסח משכחת לה נותר שלא ע"י פשיעה כגון עצמות שיש בהם מוח דבדין מותירם משום דועצם לא תשברו בו כתיב וטל הנך מקשי הש"ס ניתי עשה וידחה ל"ת ומרבה מקרא שעד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו והן הקשה בספר שעה"מ (פ"ג מהל' נדרים) אשיטת התוס' דעירובין הנ"ל דעשה הבאה על ידי פשיעה אין דוחה ל"ת מהאי דזבחים (דף צ"ז) דדרשינן קרא דכל הנוגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול וכו' ופריך הש"ס נימא עשה דוחה ל"ת ולדברי התוס' קשה מאי מקשה הש"ס הא הוי עשה ע"י פשיעה שנבלע פסול בכשר כמו התם דהוה פשיעה שנתערבו מתן ד' במתן אחת וכ' לחלק בסברא נכונה דדוקא בהאי דש"ס עירובין שחל האיסור ב"ת עליו על האי דמתן אחת קודם התערובות וכיון דע"כ ט"י פשיעה הביא עצמו שיצטרך לדחות האיסור לא אמרינן בכה"ג דידחה עשה ל"ת משא"כ התם בזבחים (דף צ"ז) דמיירי בחצי זית שנבלע ועיקר האיסור משום היתר מצטרף לאיסור וקודם הבליעה לא הי' איסור כלל לא דיינינן לי' כבא ע"י פשיעה ושפיר דחי דבשעת ביאת האיסור בא עליו ג"כ העשה ול"ת ועשה ע"י פשיעה לא מקרי רק היכא דהאיסור חל עליו קודם חלות העשה כן העלה בשעה"מ שם בשינוי קצת:

**(הג"ה ואמרתי להוכיח על פי סברת התוס' עירובין הנ״ל דשכחה ל״ה פשיעה רק אונס (ועיין מג״א סימן ק"ח) דהא פרש"י (פסחים דף נ"ט ע"א) גבי מחוסר כיפורים שדוחה עשה דפסח עשה דהשלמה דאיירי כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד שלב"ע אלמא דשכחה ל"ה כפשיעה רק כאונס דאלת"ה אמאי דחי עשה דהשלמה הא הוה כבאה ע"י פשיעה ועיין יו"ד סימן רל"ב ובט"ז שם):)**

ובזה עלה לנו ביאור נכון בדברי ר' ישמעאל במכילתא דהא בשבת (דף קי"ד) ס"ל לר' ישמעאל נו"נ קרבין ביו"ט דאזיל בתר מעשיו וכן שורפין לדידי' מה"ת תרומה טמאה וקדשים פסולים שיכול להנות בשעת שריפתם כגון בשר קדשים דפקע קדושה מנייהו בעת היותם נותר וקרא דעד בוקר ע"כ אתי לדידי' רק על נותר דאימורין דאינו יכול להנות מהם בשעת שריפה ואסור הבערה לדידי' או משום דס"ל מקלקל בהבערה חייב או משום מלאכה שא"צ לגופה וכמו לר"י עי"ש בסברת הרשב"א שהבאתי לעיל וכיון דאיירי באימורים אתי שפיר לדידי' דביו"ט ל"ש לומר אתי עשה דשריפת נותר וידחי ל"ת דלא תבערו אף דס"ל הבערה ללאו יוצאת (ביבמות דף ו') ואין בהבערה עשה דיו"ט כלל לשיטת רבינו חננאל מ"מ הא הוה עשה הבאה ע״י פשיעה דעבר על בל תותירו דלר' ישמעאל דאיירי רק באימורים ל"ש לומר דריבויא אצטריך לעצמות דפסח דאין בהם פשיעה דעצמות הבאים מבשר דלא חזי להקרבה ומותר להנות בשעת שריפה שורפין לר' ישמעאל מן התורה ביו"ט כיון דאזיל בתר מעשיו דהרי גם נו"נ קרבין לדידי' ואי אין שורפין קדשים אז הי' נשמע דאזלינן בתר מחשבתו ואף נו"נ לא הי' קרבין:

והכי קאמר ר' ישמעאל במכילתא ליו"ט לא אצטריך קרא דעד בוקר דאין שורפין הנותר של אימורין דאנא ידענא כיון דשריפה מעין מלאכה הוא ר"ל אף דאינה כשאר מלאכות דלית גבה עשה דשבתון דללאו יוצאת מ"מ לא תדחנה העשה דשריפת נותר כיון דבא ע"י פשיעה דעבר על בל תותירו כי אצטריך קרא לשבת היכא דחל ששה עשר להיות בשבת דהא תינח ביו"ט העשה בא ע"י פשיעה כיון דחל עליו הל"ת דמלאכה קודם העשה דבאש תשרופו כהאי דמתן ד' במתן אחת משא"כ בשבת דבעת חלות האיסור דלא תבערו בשבת כבר היתה עליו המצוה דבאש תשרופו ודאי עדיף מהאי דכל בבשרה יקדש שביאר השעה"מ דבכה"ג ל"ש דין דעשה הבא ע"י פשיעה וה"א דאתי עשה דשריפת נותר ידחה ל"ת דלא תבערו דבהאי ליכא עשה דשבת דללאו יוצאת קמ"ל עד בוקר דלא דחי וא"ש:

ומה שהקשו התוס' בפ"ק דיבמות שם מהא דאיתא בשבת (דף י"ב ע"ב) ר' ישמעאל קרא והטה ואמר לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה דמשמע דס"ל הבערה לחלק יוצאת יש ליישב דהא המג"א (סימן ער"ה ס"ק ג') כ' דאית גווני בהטיית נר דעובר משום מכבה והתוס' ישנים (שבת דף כ"ט ע"ב) על מתניתין דמכבה את הנר כ' דאף אי הבערה ללאו יוצאת מ"מ בכיבוי איכא מלאכה גמורה וא"כ יש לומר שעבר בהטיי ע"י כיבוי ולהכי קאמר אביא חטאת שמינה ודו"ק:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה