חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן כ
סוגיא דטעה בדבר מצוה פסחים דף ע״א ע״ב עד דף ע"ג.
פסחים (דף ע"ג ע"א) תוס' ד"ה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו מאי תיקן וא"ת והלא ר' יהודה פוטר מקלקל בחבורה ומתניתין דמחייב בשאינן ראוין דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבר שהוא אחר לא אתי כר"י דלדידי' מתעסק פטור כדמוכח בכריתות (דף י"ט ע"ב) דקאמר הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלמא משמע למאן דפטור מקלקל בחבורה פטור נמי מתעסק וא"כ מתניתין לא מתוקמא כמאן דפטור מקלקל בחבורה ומאי פריך הש"ס ותי' דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו ר' יוחנן אליבא דר"ש עי"ש והנה תירוצם ניחא לפי' התוס' (שם בשבת דף ק"ו) אבל לפי' רש"י ז"ל וכן הרשב"ם בתוס' שם בשבת דמאן דמצריך תקון בצריך לכלבו הוא אליבא דר' יהודה ולר' שמעון מקלקל בחבורה חייב אפילו בלי תקין כלל וא"כ הש"ס הכא בסוגין דפריך לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מאי תיקן היינו ר' יהודה ותיקו קו' התוס' הא מוכח ממתני' דמתעסק בחבורה חייב מדמחייב בשאינן ראוין וא"כ גם מקלקל חייב ומאי פריך הש"ס. והנה הא דהוכיחו התוס' דמתני' חייב בשאינן ראוין מתעסק דהיינו שוחט זבח זה וסבר שהוא אחר היינו משום דלא משמע להו להתוס' שטעה על העגל וסבר שהוא פסח דאז לא הי' מתעסק דהא הוי נתכוין לחתוך מחובר זה משום דזהו לא מיקרי טעות כלל כדאמר הש"ס לעיל דהני לא מיחלפי ע"כ פירשו שהוא ודאי לא טעה בכה"ג רק שהוא רצה לשחוט הפסח ושחט זבח אחר עגל של שלמים והיינו מתעסק גמור כמו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר עי"ש בכריתות ובסנהדרין (דף ס"ב בתוס') ולפ"ז ודאי תיקו קוש' התו' לפי פרש"י:
ויראה לע"ד שרש"י ז"ל נשמר לתרץ קו' התוס' לפי פירושו בשבת (דף ק"ו) ופירש במתני' על שאינן ראוין לפסח כגון עגל או איל בן ב' שנים חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת ובמהרש"א הקשה דלא היה צריך רש"י לפרש כן כיון דמוקמינן לה בטעה שפיר הוה שוגג בלא"ה כיון דהי' סבור דפסח הי' ומותר לשוחטו בשבת והנה לפי הנ"ל א"ש דרש"י ראה שהש"ס מוקי מתניתין אף למ"ד מקלקל בחבורה פטור דהיינו ר' יהודה וא"כ ל"מ לפרושי כפי' התוס' כגון שרצה לשחוט פסח וטעה ושחט זבח אחר דא"כ פטור מטעם מתעסק ואף כשסבר שזהו הפסח לא רצה רש"י לפרש דאז לא הי' מתעסק דהוי כמתכוון לחתוך מחובר זה כיון שאינו ראוי לפסח לא מיחלפי לי' דהכל יודעין שאין זה פסח וע"כ פי' שסבר שמותר לשחוט אחרים לשם פסח דל"ה מתעסק דרצה לשחוט קרבן זה וקמ"ל דחייב דאין זה טבד"מ. ועל המהרש"א ז"ל קשה לי שהקשה דלוקמי' בטועה שסבור שזהו הפסח דהא התוס' לא רצו לפרש הכי מפני שאין שייך טעות בזה שסבר על עגל שזהו פסח כמו דקאמר הש"ס הני לא מיחלפי לי' רק טרוד שייך בהו (ועי"ש בדף ע"ב ע"ב וברש"י ז"ל):
עוד שם בסוגיא (פסחים דף ע"א ע"ב) במתניתין ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם ראוין הן ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וכו' תאמר בפסח שאין לו קצבה ופרש"י ז"ל אם ראוין הן כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר ולהלן במתניתין על הא דאיתא שם תאמר בפסח שאין לו קצבה פרש"י ואפי' שחט כבר פסחו ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וכן פי' לקמן בפסח שאין לו קצבה אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה כסבור שהוא אבוד מבעלי' ושחטו לשם מי שהוא:
והנה אמרתי לעיין בדיבורי רש"י אלו ראשית דקדקתי נה זה שפירש"י ז"ל על בבא דראוין הן כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח ומאי איכפת לן אם הוא עולה הא עולה נמי מצי למיהוי כבש בן שנה זכר וטעה ושכח שהקדישו לדבר אחר ויפטור לר' יהושע דהא טעה בד"מ ועשה מצוה. ואמרתי ליישב בפשיטות דהא הק' אא"ז הגאון המפורסם כמוהר"ר משולם מפרעשבורג ז"ל (עיין תשו' רבינו משולם איגרא חלק או"ח סי' כ"ח) דאיך הוה במתני' טעה בד"מ ועשה מצוה הא הפסח נשחט אחר תשב״ע ואי' בסוף פרקין (דף ע"ג) דאף בשחיטה לבדה אחר תשב"ע נפסל הקרבן וא"כ לא עשה מצוה כלל ואמאי יפטור מן הקרבן. ומעתה לפי"ז יתכן שזה תקן רש"י בלשונו שכ' שה של שלמים דהא אף דבשבת אין חגיגת י"ד באה עם הפסח שאינה באה רק בחול ודאי אסור לשוחטו בשבת מ"מ יכול להשתמש בהנך שלמים שעבר ושחט בי"ד שחל להיות בשבת לחגיגת י"ד והפנ"י בליקוטים למס' פסחים רוצה להוכיח מדברי רש"י דחגיגה הבאה עם הפסח נשחטה אחר תמיד של בין הערבים וא"כ יפול הך איסור ופסול של אחר התמיד בהקרבן ששחט לשם פסח בטעותו ונהי דבשבת אסור לשחוט חגיגה משום דלא דחי מ"מ אם עבר ושחט וטעה עשה מצוה ע"כ שפיר כ' רש"י שלמים דיכול לקיים בה חגיגת י"ד ולא נפסלה אחר תמיד של בין הערבים משא"כ עולה היא נפסלה אחר תשב"ע:
אולם המל"מ (פ"ו מהל' כלי המקדש) הביא בשם הרא"ם ז"ל דא"א לומר כן דחגיגה נשחטה אחר תמיד של בין הערבים. ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא למה פי' רש"י ז"ל רק שה שלמים ואמרתי דהא לפי התוס' (יומא דף כ"ט) עיקר עשה דהשלמה היא על ההקטרה וכדמשמע (פסחים דף נ"ט) ונראה דסוגיות חלוקות מהאי דסוף פירקין דמשמע דשחיטה נמי פסלה אחר תמיד של בין הערבים. ול"ק קושית הגאון הנ"ל דהא בשחיטתו אחר תמיד של בין הערבים עדיין לא נפסל ושפיר הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולפי"ז ג"כ נוכל להבין מה שפי' רש"י שה שלמים דהא באמת הכא קיימינן אליבא דר' יהושע דהוא פוטר מטעם טעה בדבר מצוה ור' יהושע ס"ל (פסחים דף ע"ז ע"א) מקרא דועשית עולותיך הבשר והדם דאם אין בשר אין דם ופרש"י דאם אין בשר ראוי להקטרה אין דם ראוי להזרק והן איתא בפסחים (דף נ"ט) דרב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר הא כל הלילה כולה ילין ומעלן ומקטירן ולא נפסל אלא א"כ מצאן בעלות השחר כשהוא למטה אלמא כל הלילה כולה ראוי להקטיר והכתיב עליה השלם דמשמע שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים ומשני כשניתותרו מקרבנות שנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיק להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא נשלם ומשמע דהנך אימורים מקרבנות שנזרק דמן אחר תמיד של בין הערבים ודאי מיד נפסלו שע"ז קאי קרא דעליה השלם וא"כ לפ"ז תינח אם היכא שטעה ושחט שלמים דמשום השחיטה נסבור שלא נפסל אחר התמיד ונהי שהאימורין נפסלו ואינן ראוין מ"מ הא ר' יהושע ס"ל בין נטמא בשר וחלב קיים בין נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם א"כ כיון דהכא איכא עדיין בשר זורק את הדם והוי טעה בד"מ ועשה מצוה אבל אי הוי האי שה דטעה בי' עולה א"כ אין יכול להקריב כלום ממנה כיון דכולה כליל ואחר תמיד של בין הערבים נאמר עליה השלם שלא יקרב כלום ואי אמרינן אין. מעלה ומלינה בראשה של מזבח נפסל ואיך יזרק הדם ע"כ פרש"י ז"ל שלמים ואתי שפיר ככ"ע ועיין צל"ח דאף הותר לו לזרוק הדם לכתחלה]:
והנה עתה נעיין בהא דפרש"י ז"ל במתניתין על הא דאמרינן תאמר פסח שאין לו קצבה ואפילו שחט הוא פסחו ומצא זבח זה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וכן לקמן פרש"י אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה וכסבור שהוא אבוד מבעלי' ושחטו לשם מי שהוא וק"ל לכאו' אף שהוא סבר שזה פסח איך לקח אותו הזבח לשחיטה הא שחיטת קדשים בעי שליחות (ועיין פנ"י קידושין דף מ"ב) ומפסח ילפינן שליחות והוא סבור שהוא פסח ובעלים לא עשאוהו שליח דכן פרש"י ששחטו לשם מי שהוא כ"ה דליתי לי' שפיר חילוק דפסח שאין לו קצבה אף אחר ששחט פסחו ולא הי' מוטל עליו שחטו לשם מי שהוא שלו וק' איך שחטו בלי רשות ושליחות מבעלים:
וניחא לי קושיא זו דהא רבינו הרמ"א פסק ביו"ד (סימן שכ"ח) בשם התה"ד (סימן קפ"ח) דבעלת הבית שלשה לה המשרתת עיסה והלכה לחוץ קודם הפרשת חלה ומתיראה המשרתת להשהות האפיה בחימוץ יותר מכדי צורכה כדי שלא תתקלקל העיסה ורשאי המשרתת להפריש חלה שלא מדעת בעלת הבית ומטעם זכיה. ובספר קצות החושן (סימן רמ"ג ס"ק ח') הקשה טל פסקא דא מדברי הרשב"א ז"ל (נדרים דף ל"ו) שהקשה על איבעית הש"ס התורם משלו על של חבירו אי צריך דעת דהא שליחות לא מדין דניחא לי' הוא רק גזירת הכתוב ולכן אמרינן בחולין (דף י"ב) למאן דלא אית לי' חזקה שליח עושה שליחותו האומר לשליחו צא ותרום והלך ומצאו תרום דאינו תרום דחיישינן דלמא אינש אחרינא שמע ותרם ורחמנא אמר דבעינן שליחות לדעת ול"מ זכיה לבדה אלמא אפי' התם דניחא לי' שיתוקן כריו ל"א דיכול לתרום בלא דעת בעל הבית מטעם דמזכה ל' וכן לא תוכל המשרתת להפריש חלה ולא יועיל מטעם זכייה:
ולע"ד גם הרשב"א יודה לדינו של הרמ"א דהא המהרי"ט בתשובה הסביר הא דקיי"ל (בבא מציעא דף כ"ב ע"א) שטף נהר קוריו עציו ואבניו והמציל מזוטו של ים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם אף שלא אמר והטעם שהדבר הידוע לכל העולם סתמו כפירושו וא"צ הבעלים להוציא בפה וכן נמי לענין השליחות כשרואין שתתקלקל העיסה הא ידוע שודאי רוצית יותר שתפריש חלה וכפי שרגילין להפריש מן העיסה ורוצה שלא תתעכב עד בואה לבלי תתקלקל ע"כ לא בעינן אמירת בעלים לשליחות והרשב"א לא קאמר רק היכא דידעינן דניחא לי' שגילה דעתו שרוצה לתרום אבל לא ידוע לכל העולם ממצב הענין שלבעלים ניחא להו ע"כ ל״ה סתמו כפירושו ולא יכול השני להעשות שליח בלי דעתו:
ועוד י"ל שהתה"ד והרמ"א אזלי בשיטת התוס' (כתובות דף י"א) דהיכא דניחא לי' ודאי לא בעינן שליחות וזכיה כשליחות וקושית הרשב"א מחולין הנ"ל לא קשה בפשיטות דהתם נהי שגילה דעתו שניחא לי' שיתרמו כריו מ"מ אדרבה גילה דעתו שרוצה שהתרומה תנטל ע"י השליח האחר שעשה ועדיין לא בטלהו ומזה הוי כגילוי דעת שאין רוצה שליח אחר וע"כ אין יכול השני להעשות מעצמו שליח לתרום לו כריו בלי גילוי דעתו ולפי שנסבור שא"א חזקה שליח עשה שליחותו אין תרום אי שמע אחר ותרם אבל בסתמא היכא דניחא לי' כגון האי דנדרים התורם משלו על של חבירו שפיר יכול להעשות שליח ומכש"כ לפ"ד הרמב"ם ז"ל (פ"ד מתרומות הל' ט') והובא בש"ע (יו"ד סימן של"א) דהיכא דאמר לשליח צא ותרום אף שביטל השליחות לא אמרינן הכא אתא דיבור ומבטל דיבור ולא מצי לבטל השליחות אא"כ שינה השליחות עי"ש וא"כ כיון שלא יוכל לבטל שליחות הראשון איך נימא שניחא לי' בשליחות השני ששמע כשאמר לראשון צא ותרום ולא אמר בפי' שעשה השני שליח נהי די"ל דאף לרמב"ם שאין יכול לבטל השליחות מ"מ יכול לעשות שליח חדש להפריש תרומה מ"מ אין סברא לומר כ"ז שלא שמע ששינה הראשון בשליחותו שנימא שניחא לי' בשני כיון שאלים שליחות הראשון כ"כ שאין יכול לבטלו ומיושב שפיר קושית הרשב"א על האי דנדרים דשם שפיר נאמר דמטעם ניחא לי' ה"ל כשלוחו בתורם משלו על של חבירו:
ומאושר ומקוים פסק הרמ"א ז"ל. וא"כ ה"נ א"ש מיושב קושיתי על רש"י דמצא עלה עומד בעזרה לפי טעותו שסבר שהוא פסח יכול לשוחטו אף שלא עשאוהו הבעלים שליח דהכא זמנו בהול ויש לחוש עוד מעט ויעבור הזמן ועדיף טפי מהתם שתתקלקל העיסה וידוע לכל העולם שניחא להו לבעלים שישחט פסח זה עבורם ע"כ שחטו לשם מי שהוא והי' שפיר דינו כשליח בעלים. אולם כל זה ניחא שהשוחט כשמצא עלה בעזרה הי' מצוי לשוחטו בלי דעת בעלים לפי טעותו שזהו פסח מפני שודאי הוה ניחא להו כיון שעד מהרה יעבור הזמן והי' שליח דידהו בלי דעתם וע"כ הי' שפיר טבד"מ אכן כמו שהיה הדבר באמת שזה השוחט טעה וזה הקרבן שמצא הי' דבר שאינו נקרב בשבת שקרבן יחיד הי' שאין זמנו קבוע שאינו דוחה שבת וע"ז ודאי ל"ש כלל דניחא להו לבעלים שהוא יהי' שליח הכי ניחא להו שיעבור איסור סקילה בשבת ועוד בשבת אף אי ישלחנו עביד עבירה והשליחות בטיל לדעת הנוב"י והאחרונים וא"כ לא חלה שליחות על השחיטה ולדעת הפנ"י בקידושין בעינן שליחות אף בכל הקרבנות בשחיטת קדשים ויפסל הקרבן משום זה שהיתה השחיטה בלי שליחות והדרא הקושיא לדוכתא ניהו דטעה בד"מ שלפי טעותו שהי' זה פסח יכול להעשות שליח בלי דעת בעלים מ"מ כיון שלפי האמת שהי' קרבן אחר ולא נעשה שליח ונפסל הקרבן א"כ לא עשה מצוה ואנן בעינן במתני' שיפטר מקרבן רק אם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה:
ועל דרך הפילפול אמרתי בישוב זה דהא אא"ז הגאון המפורסם מהר"ם איגרא זצ"ל הנ"ל שם בספרו בסימן הנ"ל תירץ קושיתו שהקשה דאמאי הוא הכא טעה בד"מ ועשה מצוה הא נשחט אחר תמיד של בין הערבים ונפסל הקרבן ותירץ דמשכחת לה כגון שהי' בעל זה הקרבן מחוסר כפורים והי' זה הקרבן עולה דמחלף בפסח וזה מצד הדין נשחט אחר תמיד של בין הערבים כדאיתא לעיל בפסחים (דף נ"ט) וע"כ ליכא האי פסול משום דנשחט אחר התמיד של בין הערבים ומשום שבת הוא טבד"מ ועשה מצוה. והנה אנכי בעניי רציתי לדון בדברי הגאון אא"ז הנ"ל דאי איירי בקרבן של מחוסר כפורים ששחטו לשם פסח הא ר"א ס"ל דמכשירי פסח דוחין שבת ואיתא במהרש"א לעיל (דף ס"ט) בפסחים דמשום האי טעמא אף מצי למימהל בשבת כדי שיקיים מצות פסח דזהו הוא כמכשירי פסח כיון שא"א לקיים הפסח בלי מילה וא"כ אי אמרת דאיירי שזה הקרבן הנשחט בטעות הי' של מחוסר כפורים תקשי טפי לר"א אמאי מחויב חטאת הא לדידי' אף לכתחלה שרי לשחטו בשבת משום דה"ל מכשירי פסח דהא האי מחוסר כפורים אי אפשר לו לקיים המצוה אי לאו דשחט עולתו לר' ישמעאל בנו של ריב"ב ואי דתימא איברא לר"א פסול הוא דהא לעיל (דף ס"ב) אות לי' לר"א שאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח פסולין ז"א כלל דהא מוקמינן בסוגין בטועה שטעה בקרבן וא"כ כיון שטעה לא מיעקר ויודה ר"א דכשר כדאיתא במפורשים ושפיר תקשי אמאי מחויב חטאת לר"א הא לדידי' שרי לכתחלה לשחטו דישחוט לכתחלה מחוסר הכיפורים הקרבן דמכשירין דוחין שבת. אולם שוב ראיתי דאין זה קושיא על תירוצו של הגאון אא"ז הנ"ל דהא אמרינן בפסחים (דף ס"ט ע"ב) דאית לי' לר' אליעזר שוחטין וזורקין על עמא שרץ וה"ה לטמא מת בשביעי שלו ואף שהוא בשבת ולא יזה עליו בשבת דהזאה למאי לאכילה אכילה לא מעכבא וכן כ' התוס' התם (דף ס"ט ד"ה האי) דהיכי דאינו מחוסר מעשה בגופו כמו מילה חשבינן לי' לאוכליו וא"כ ה"נ לר"א אף דס"ל מכשירין דוחין מ"מ מחוסר כפורים לא דחי שבת קרבנו דהא יכול לשחוט עליו הפסח בלא הדחיי' דאכילה לא מעכבא והיכא דאין מחוסר מעשה בגופו לא בעי ר"א בר אכילה לפסחים וא"כ א"ש דמחייב ר"א הקרבן ושפיר אלים תירוצא של הגאון מהר"ם זצ"ל הנ"ל דהא תינח לר"א דסבר דלא בעינן חזי לאכילה היכא דאין מחוסר מעשה בגופו אין הקרבן מעכב הפסח אבל אנן קיי"ל דכל היכא דלא חזי לאכילה מעכבת הפסחים ודאי דחי עשה דהשלמה (ועיין היטב תוס' פסחים דף נ"ט) ושפיר ל"ק לר' יהושע אמאי פטור מקרבן דמשכחת לה במחוסר כיפורים שאז נדחה עשה דהשלמה למאן דפליג אר"א וס"ל היכא דלא חזי לאכילה יפסל הפסח:
ועל פי האמור בזה נתישבה קושיתנו על רש"י שפי' שמצא טלה בעזרה אבוד מבעליו ושחט לשם מי שהוא הא אין שליחות לשחיטה זו דהבעלים לא ניחא להו בשחיטה בשבת דהא קיי"ל בנדרים (דף ל"ו) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה דהתם גילתה התורה שא"צ לשליחותו של בעל הקרבן. ולפ"ז א"ש כל הדקדוקים ברש"י ומדוע שינה בפירושו מרישא לסיפא דמתניתין דברישא דלא איירינן כלל מסברא דפסח אין לו קצבה ומיירי שלא שחט עדיין פסח שלו אי אפשר לאוקמי' שהי' מחוסר כיפורים וע"כ מצי למישחט לי' אחר תמיד של בין הערבים דהא אין רשאי ליכנס בעזרה ואינו שוחט פסח כשחל בשבת ובקרבן של אחר לא בעי לאוקמי' דכפי הרישא עוד לא איירינן מדין שאין לו קצבה לפסח וע"כ פרש"י כגון שה של שלמים והי' שלו ושכח שהקדישו לדבר אחר ולא תקשי דהא נשחט אחר תמיד של בין הערבים ויפסל ז"א כמו שתירצנו למעלה די"ל כיון דעולה לחגיגת י"ד ורש"י ס"ל דחגיגת י"ד דוחה עשה של בין הערבים ושפיר כשר הקרבן וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ובסיפא על מתניתין דטעה בד"מ שייך אפי' בדבר שאין לו קצבה שפירש"י דהיינו אפי' שחט כבר פסחו חשוב טבד"מ אף בקרבן שאינו שלו ורק מצא קרבן אבוד מבעליו ושחט שאינו שלו התם נאיד רש"י מפירושו דאיירי שהי' שה של שלמים דהא בעי שליחות על השחיטה וכיון דאיירי בקרבן שאינו שלו ובשבת לא ניחא לי' לשליחות ומשווי הקרבן פסול ולא יהי' עשה מצוה ואמאי יפטר מחטאת וע"כ משכחת לה כתירוצו של רבינו משולם זצ"ל שהי' קרבן עולה של מחוסר כיפורים וזה שפיר לא בעי שליחות דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וממילא כשר הקרבן אף שנשחט לאחר תמיד של בין הערבים דמחוסר כיפורים דוחה עשה דתמיד [ומשום דבעינן קרבן דמיחלף בפסח מוקמינן בעולה וכר"י בנו של ריב"ב (לעיל בדף נ"ט). ולפ"ז דברי רש"י מדוקדקין ודוק היטב:
ולפום ריהטא יש לי לעורר על סברת הרשב"א שהביא הקצה"ח (בסימן רס"ג) דזכיי' אינה מתורת שליחות וקשה מדברי הש"ס (יבמות דף קי"ח ע"ב) דבעי המזכה גט לאשתו במקום יבם כיון דסניא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו ואף דהתם הויא איבעיא דלא איפשטא הוא מטעם שלא ידעינן אם באמת ניחא לה דזמנין דרחמא לי' אבל היכא שידעינן ודאי שניחא לה כגון במומר פסקינן בש"ע (אה"ע סימן ק"מ) דמזכה לה גט מטעם דתפסינן דזכיי' מועיל כמו שליחות דהכא צריך שליחות האשה שיהי' השליח הזוכה שליח לקבלה וצ"ל כפי שהסברנו דהיכא דגלוי לכל העולם שניחא לי' הכל מודים ואף הרשב"א מודה דא"צ דיבור לשליחות ויכול לזכות לו. ועוד אפשר לבאר זה ע"פ שראיתי בירושלמי (פ"ד ממעשר שני סוף הל' ד') ר' עזרי' בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן. [לרבי קבעי אי ס"ל גם במתנה הולך כזכי] אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו [ופי' המפרש בגט התורה זיכתה בגט לענין שתוכל לעשות שליח לקבלת גיטה כמו דדרשינן מושלחה אבל במתנה וכי אית לך למימר דאדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ולא יוכל הנותן לחזור בו] ומזה הטעם שהתורה זיכתה להאשה שיכול לעשות שליח לקבלה ע"כ במקום שודאי הוא זכות גמור נעשה שליח אף שלא בידיעתה ומטעם זכי' ואולי אף הרשב"א יודה ומטעם גזירת הכתוב. [והנה עוד אמרתי להעיר בהאי ענינא על הא דאיתא במתניתין דאם שחט אחרים לשם פסח הוי טבד"מ ועשה מצוה דהקרבן כשר מהא דאיתא במנחות (דף ה' ע"ב) דליכא למילף מבעל מום דטריפה אסורה למזבח מק"ו משום דאיכא למימר שבת תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה ומשני שאני שבת שמצותה בכך ופרש"י שא"א להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום אבל טריפה אפשר בכשירה וק' דאמאי הנך קרבנות דאין זמנם קבוע משתרין אפי' בדיעבד כששחטן הא אסורין להדיוט דאסור לשחוט בשבת ואמאי ישתרי לגבוה הא אפשר להקריבן למחר וי"ל]: