חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן יד
שלום לכבוד הרבני האברך הנגיד וכו' בק"ק זאלקווא.
הנה מכתבו בשאלתו בא אלי בימי החג העבר ותעיף עיני ממני אז ועתה אינו ת"י ע"כ לא השבתי אליו אולם יען בא בכותבת שניה אשוב לו על שאלתו כפי שישנה בזכרוני. ת"ש אחד קנה אצל שר אינו יהודי שכר שעורים לפני הפסח ואמר לו המוכר שאפשר שיעמיד לו השכר בתוך הפסח ועתה שאל איך ימכרנו הקונה שלא יעבור עליו בב"י והנה שאלה זו תוכל להפתר על שני פנים אם כבר נגמר השכר ועומד בבית הנכרי מוכן עבור הישראל. או אם עוד לא נגמר כלל השכר ויירא הישראל פן יגמר בפסח ויוליכנו אליו. ואז יחול עליו האיסור וע"ז אשיבנו כפי הנראה לע"ד בס"ד:
בספר מקור חיים סימן תמ"ח כ' קנין של מנהג הסוחרים כגון שנותן כפו לחבירו הנקרא סטומתא ג"כ מהני במכירת חמץ בדיעבד ולכן אם יש לו חמץ בדרך שלא יוכל למכור במשיכה יוכל למכור בזה האופן. או בכסף רק שנוסף לזה יפקירנו בפני שנים עכ"ד הח"י ויותר טוב לעשות כן ג' ימים לפני הפסח עכ"ל המקו"ח. וכונתו במה שכתב ג' ימים יראה לי שרומז על הא דש"ס נדרים (דף מ"ג ע"ב) המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו ועי"ש בר"ן. והנה ראיתי בס' איגרא רמה בסופו [וכעת נמצא ביתר באור בשו"ת רבינו משולם] לאא"ז הגאון האדיר כמהור"ר משולם מפרעשבורג זצ"ל שכ' דצריך למכור החמץ ואח"כ לבטל דהא המכירה הויא הערמה ומה"ט אוסר התב"ש למכור הבהמות לאכול חמץ בפסח ואם ימכור החמץ אחר הביטול יגלה דעתו דרוצה לקנותו וקונה לו חצרו ותשתייר לו רק המכירה שאין מועלת כ"כ דהויא רק הערמה אכן אם החמץ בקנין דרבנן מה יעשה דמכירה אחר הביטול מבטלת הביטול ואם ימכור קודם ואח"כ יבעל קשה הא מן התורה ל"ה מכירה רק מדרבנן ואיתא בש"ס פסחים (דף ו') ונבטליה בשית ומשני כיון דאסור מדרבנן כמה"ת דמי ולא מצי לבטל. והנה הכנה"ג כ' דנפל ספק בין החכמים אם ביטל בשעה ששית דאסור בהנאה מדרבנן אם מועיל הביטול עכ"פ לענין שלא יעבור בב"י מה"ת. א"ד כיון דמדרבנן ל"ה שלו ל"מ ביטול וממילא הוי כלא ביטל כלל ועובר מן התורה ואם כן הכא לא מועיל הביטול אחר המכירה דרבנן דלאו ברשותו קאי לבטלי' כיון דאינו שלו שהרי מכרו מדרבנן כמו התם באסה"נ מדרבנן והא דמהני מכירה מדרבנן זה אינו משום שמועיל לאיסור תורה לשיטות פוסקים ורק משום דמה"ת בביטול בעלמא סגי ולענין מצות ביעור דרבנן מהני המכירה אבל הכא אין שום כח בביטול עכ"ל עי"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה נצמח בנ"ד שיעשה להיפך מכפי שכ' המק"ח שנראה שדעתו אשר חמץ בדרך ימכור בקנין סטומתא ואח"כ יפקירנו ובאמת אחר קנין דרבנן ל"מ הפקר כמו דאמרינן דלא מצי לבטלו אבל הכא נראה לכאורה שיעשה להיפך ויפקירנו מקודם ואח"כ ימכרנו ול"ש החשש דגלי דעתי' דרוצה לקנות וקונה לו חצירו דהא הכא החמץ אינו בחצירו וברשותו של המוכר ושפיר מהני שיבטל מקודם וכמש"כ שם אא"ז הגאון הנ"ל:
אולם למטן לבאר וליישב דינו של המק"ח נלע"ד לתרץ קושית אא"ז הגאון מהר"ם ז"ל הנ"ל דשפיר יוכל למכור מכירה דרבנן ואח"כ לבטל דמ"ע רצית לומר שאינו יכול לבטל או להפקיר אף שמדאורייתא שלו הוא ע"כ כיון דמדרבנן מכירה מעליתא היא א"כ רשות אחר על החמץ ואינו ברשותו להפקירו כמו התם לאחר שש כשאסור בהנאה מדרבנן שאין יכול לבטלו ונלע"ד לומר דשניא היא מאה"נ דהכא מה"ת שלו הוא אף שרשות הנכרי על החמץ מפני שקנה מדרבנן ואם נימא דאין הישראל יכול לבעל מפני שאינו עוד ברשותו עכ"פ לענין ד"ת נימא דדמי רק לגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדיש כדאיתא בב"ק (דף ס"ח ע"ב) דהנגזל אף שהוא שלו אינו יכול להקדיש כיון שאינו ברשותו ה"נ כזה הוא שאף שמן התורה שלו הוא אינו יכול לבטלו כיון דרבנן רמי עלי' רשות הנכרי וכמו שהוא הדין בשעות דרבנו שאסרו חז"ל החמץ בהנאה ואינו יכול לבטל. ולפי זה י"ל דלא דמי לאסה"נ. דהתם באיסור הנאה דרבנן מכח האיסור הרובץ עליה נפקע כח בעלים מלהפקירו אבל הכא הא כ' הרב ב"ש אהע"ז (סי' כ"ח ס"ק ע"ז) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש ומשו"ה אם קדשה במה שגזלה ואמרה הן מהני שברצונה שיוכל לקדש בו היא מסלקה כחה להאחר שיכול לקדש עכ"ד עי"ש. ה"נ ודאי האי נכרי ניחא ליה שיפקירנו ישראל ויקנה את החמץ קנין גמור ובכה"ג יכול להפקיר אף בלי דעת הנכרי כיון דניחא ליה זה החמץ (ועב"ק ס"ו) ושם רק בישראל אינו רוצה לקנות משא"כ לנכרי. אבל באסה"נ ל"ש זה ע"כ אין בידו להפקיר. ונ"ד לא דמי להא שכ' התו' קידושין (נ"ו א') ד"ה מתקיף שהלוקח יכול לחלל מעות המעשר שביד המוכר משום דזכות הוא למוכר וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכיי' מטעם שליחות וי"ל דהכא בנכרי דאין שליחות לנכרי ג"כ ל"ש זכי' ליה. מ"מ הכא הא לא בעינן זכי' לשליחות כמו התם לענין חלול מע"ש רק מועיל סילוק הנכרי לענין שיכול להפקיר הישראל ד"ת ולא משום דישראל שלוחו של הגוי ע"כ ודאי מועיל הפקרו וממילא זוכה הגוי דודאי ניחא לי' וא"ש דין המק"ח. ולפ"ז בנ"ד יוכל לעשות באופן זה שימכור בקנין כסף וגם ישכיר לו מקום ואגב קרקע יקנה החמץ שלו באיזה מקום שהוא נמצא והגאון אא"ז מהר"ם הנ"ל כ' שיש ס"ס להתיר דילמא הלכה כרש"י שקנין כסף מהני בגוי ודלמא קנין אגב דאורייתא וגם יעשה סטומתא דהיינו האנדשלאג ואח"כ כשיבא החמץ ישלם הנכרי שכר עגלה וינהיגנו למקום ששכר וכמו שכ' בחק יעקב סימן תמ"ח. ולענין הביטול יכול לבטלו אף לאחר המכירה אף לדעת אא"ז הנ"ל דהא איכא ס"ס לטיבותא. וממ"נ אם הועילה המכירה למה לי הביטול ואם לא הועילה שפיר מהני הביטול אכן גם כן אם יבעל מקודם ודאי שפיר דמי דהכא כיון שהחמץ אינו עומד ברשותו ל"ש חששא הנ"ל דלמא מה שימכרנו ומקבל כסף עבורו ניחא לי' דליזכי ליה וקניא ליה חצירו ויבטל הביטול דכיון שאינו עומד בחצירו לא מהני מחשבתו מה שרוצה לחזור ממנו. (וע' סוף התשובה מה שהבאתי בשם הרדב"ז):
עד כה דברנו באם כבר נגמר השכר ועומד אצל הנכרי מסוים לישראל אכן אם לא נגמר קודם המועד עשיית השכר והוא רוצה למכור זה הקאנטראקט שיש לו מהשר שאף אם יגמר בפסח ויוליך אליו האדון השכר שיועיל ע"ז נ"ל לדון דהא עיין במג"א וט"ז סימן ת"נ לענין שכירות אראנדא ועיין מק"ח שם ס"ק ח' באורך ועיין היטב נתיבות המשפט סימן ר"ח סק"ג דדוקא כשקונה גוף הדבר שמחוסר מלאכות והוא מעכשיו שלו הוי דבר שבל"ט. אבל כשפוסק על דבר שיש בו חסרון מלאכות שלא קנה גוף הדבר מעכשיו ודאי הרי הוא דבר שלב"ל וא״כ אם קנה שכר שעוד לא נגמר או נגמר ואינו מיוחד לו ואח"כ מכרהו נופל תחת דין אוראנדא שם דנקרא דבר שאינו ברשותו ופשיטא לדעת המ"א שביאר המק"ח דשפיר כמו שקנה כן יכול להקנות ותיכף בשעה שמקנה נקנה להלוקח אם כן גם בנ"ד ימכור בקנין אסטומתא זכותו שיש לו על השם לנכרי ושפיר קני. ואפי' לדעת הט"ז שביאר דעתו במק"ח דהכא בשעה שקנה בפסח הרי הוא מקודם של הישראל ומכחו בא להלוקח ע"כ יאסר בנ"ד ועש"ה. ג"כ יש לכאורה לדון להתיר וכמו שביאר המק"ח דכמו ברחיים אמרינן מסתמא לא היה דעתו לקנותו רק אשעת היתר דוקא מטעם היתרא ניחא ליה דליקני ולא איסורא ה"נ בשעת קניית השכר אמרי' שלא היתה כונתו רק כשיבא לעולם בשעת היתר ולא שיקנהו בשעת איסור וזכותו שיש לו בהשכר מטעם קנין אסטומתא יוכל להקנות להנכרי:
והנה עוד אמרתי לפ"מ שביאר שם במקו"ח סברת הט"ז והמ"א והביא בשם תשובת רש"ל סי' ל"ו דמועיל מטעם דינא דמלכותא ומטעם סטומתא. והנה בחו"מ סימן ר"א הביא הנתה"מ בשם המרדכי דלא מהני סטומתא בדשלב"ל ועיקר הסמיכה על דינא דמלכותא ונ"ל עוד לומר דאם נימא דמועיל מטעם קנין סטומתא שפיר אתי שם סברת המק"ח לט"ז דאיכא חששא הכא שאף שקונה אף דשלב"ל מ"מ אינו מועיל קנינו רק אחר שבא לעולם וכיון שיבא בזמן האיסור בתוך הפסח לעולם ויקנהו הישראל מקודם וזה אסור. וגם י"ל כמו דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל בעינן שיהיו באופן שאם רוצה להקנותו בשעה שבא לעולם היה יכול להקנותו כדמוכח בב"ב (קכ"ז ע"ב) לענין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והכא אין יכול להקנותו תוך הפסח מפני איסור הנאה שבו ומפני זה פילפל שם הט"ז שאין מועיל המכירה. מ"מ אי נימא דמועיל מטעם דינא דמלכותא ל"ש לו' כלל זה דיש הך חששא שלא יהא יכול להקנותו מפני איה"נ דודאי דינא דמלכותא הוא דהקנין מועיל בכל ענין וכמו שקנה כן יוכל להקנות. אכן לפ"ז יש לעיין אם נימא כמו שהביא בשם המרדכי אין סעומתא בדבר שלב"ל ורק מטעם דינא דמלכותא מועיל והנה איתא בפוסקים דדינא דמלכותא הוא רק מה שמועיל למלכות והוא לתועלת המלכות שגזר חוק על בני מדינתו אולם הכא בנ"ד שעשה הישראל הקנין להפקיע מעליו איסור חמץ והוא דבר הנוהג בדת ודין לישראל קשה לומר דעל זה יועיל דינא דמלכותא והלא אין דנין בערכאותיהם מכירה משום איסור חמץ. וא"כ שפיר קנה ישראל מהנכרי מטעם דינא דמלכותא מה שא"כ למוכרו אולי אינו מועיל ואולי זהו הטעם של הט"ז וא"צ לדוחקים של המק"ח שם ומיושב עפ"ז מה שהקשה ממ"נ אם דשלב"ל הוא ולא מהני המכירה של ישראל לנכרי לא קנה אותו גם הישראל מן השר וגם יכול לחזור בו. ולפי הנ"ל א"ש דס"ל להט״ז דודאי קנה מטעם דינא דמלכותא שגם לא יוכל לחזור בו כדי שיתקיים הדין ושלטנות של אוראנדעס שהיו להם להשרים משא"כ הישראל כשמוכר להפקיע ממנו האיסור אולי לא מהני. וזה שהקשה שם הט"ז על הב"ח שכתב היתר באוראנדיס שיעשה דרך מכירה או נתינה לנכרי כמבו' בסי' תמ"ח ושם בסעיף ג' מבואר שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט מטעם דאנן סהדי דמפני איסור חמץ גמר ומקני וכל זה אין סברא שיועיל מטעם דינא דמלכותא. ואם קשה להעמיס זאת בדברי הט"ז ניתן להאמר בפ"ע. והנה עוד יש להסתפק אף לענין קנין סטומתא נראה לכאורה לומר חילוק זה דהא כ' הרא"ש בתשובה כלל י"ג סימן כ' בזה"ל ומה שטענו היורשין לבטל החכירות מטעם דשלב"ל ומשום דבר שאינו ברשותו מ"מ חכירות האלמענא אני רואה מנהג כל הארץ שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וע"כ מהני וכן הוא הדין בכל דבר שמנהג לסחור כן וא"א בענין אחר ואמרתי דמשום זה אין לדון מדין שהביא הנתיבות הנ"ל חו"מ סימן ר"א בשם המרדכי פ' ראד"מ דלא מהני סטומתא בדשלב"ל דהתם יש לומר שפיר לענין אשה מעוברת שנדר הבעל לעשות אחד מוהל ואמר כשעודה מעוברת אין מועיל ועיין רמ"א יו"ד (סי' רס"ד ס"א) בשם תשובת הרא״ש בעצמו וי"ל דהתם הטעם דבדבר מצוה אין שייך שהמנהג לסחור כן וע"כ אין מועיל שאין הקנין חל על דבר שאין בו ממש וא"כ אולי יש לומר דבמכירה שעושה לסלק מעליו איסור חמץ אין מועיל קנין סטומתא בדבר שלב"ל. ולסמוך רק על היתר הט״ז שאיסורא לא ניחא דלקנות ולא ימכור השכר כלל יש לחוש פן יביא אליו השכר בתוך הפסח כשיגמר בתוך הפסח וזה ודאי אין נכון. ומכ"ש בנ"ד שיירא אולי יגמר השכר במועד:
ונראה לט"ד לומר בנ"ד דהא המק"ח סימן תמ"ח כתב דאין לסמוך על קנין אודיתא האמור בב"ב (דף קמ"ט) דלענין הפקעת איסור לא מהני הודאה בשקר והביא מחידושי רשב"א קידושין (דף כ"ו) דאודיתא לאו קנין הוא רק אנחנו מאמינים לו לחובתו והב"ד עושים ע"פ הודאתו. וכן מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ד סימן נ' כ' שאין הודאה מועלת לקנין והלא נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין ולא מצינו שום מקום שתהא קנייתם הודאה ועיין תשובת אא"ז הח"צ סי' ט"ז שנראה מדבריו שמהני אודיתא לקנין ועיין חו"מ סי' ר"נ סעיף ג' וסי' רנ"ה סעיף ב' שנראה ג"כ שאודיתא הוא קנין גמור וכן אא״ז הגאון מהר"ם הנ"ל הביא שאודיתא מהני לאיסור חמץ וכן בתוס' ב"ק (דף ק"ד ע"ב) ד"ה אגב מבואר דאודיתא הוי קנין דרבנן (ועי' פת"ש חו"מ סי' ר"ג סק"ג) ואם כן זה שקנה השלוסצעטעל של השכר רק מטעם דינא דמלכותא ודאי לא עדיף מקנין דרבנן י"ל דמועיל נמי קנין דרבנן להפקיעו:
ועוד נ"ל לומר דבנ"ד שבאמת עתה השכר אינו ברשותו ואינו בעולם כלל רק עיקר אנו חוששים פן יעמיד לו שכר כשיגמר בפסח ואז יכול לחול קנין של המוכר נכרי מטעם דינא דמלכותא ולא יוכל לחול קנינו של הנכרי שקונה מישראל אם נימא שבקנין כזה אין סברא מטעם דינא דמלכותא מ"מ כשיודה שהוא אין לו עוד זכות לקחת אצל השר החמץ רק הוא של הנכרי מועיל האודיתא זו שנפקע ממנו הקנין שקנה מהשר והכי בע"כ יקנה לו החמץ בפסח וזה ודאי מהני ומועיל אף למאן דס"ל אין אודיתא קנין:
מלבד מה שאמרנו בזה נ"ל לדון בהני מכירות שמוכרין יי"ש ותבואות ושכר על שלוסצעטעל אין המכירה על גוף החפץ דהא דשלב"ל הוא אכן אין צריך לבא כאן כמו בשכירות אוראנדא דמועיל רק משום קנין סטומתא ודינא דמלכותא דינא י"ל שעיקר מה שמועיל בנ"ד הוא שאלו השלוסצעטעל הם רק חיוב על האדם דהיינו שהשר התחייב עצמו בעת שיגמר השכר מחויב להעמיד כך וכך להקונה וליתן לו ולכל מאן דאתי מחמתו ועי' ב״י חו"מ סי' ס' סעיף ע"ז שהביא תשובת הריטב"א כי אלו שנותנים לנשותיהם מתנות מעות צריך שלא תהא בלשון מתנה גרידתא אלא שיכתוב לה בלשון חיוב שנתחייב לה בסך ההוא בתורת חוב הא בלא"ה אע"פ שכתב לה אחריות לא קנתה עכ"ל. ומכאן הוציא הרשד"ם חו"מ סי' כ"ח לענין אחד שלא היה לו עורות בשעת מכירה דאע"ג דקי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל או דבר שאינו מצוי ברשותו ולא חל הקנין מ"מ כשהוא בדרך חיוב פשיטא לכ"ע דחייב וכן כ' התוס' כתובות ריש פ' אעפ"י (דף נ"ד ע"ב) דמה שמשעבד גופו לחייב דבר משתעבד ול"ה קנין דברים וי"מ דנתחייב מכח הודאה ועי"ש וכן כ' הב"י סימן ס"ע בחו"מ ועי' בש"ע חו"מ סימן ס' סעיף ו' ובסמ"ע ס"ק י"ח שנפסק גם כן שכן הדין שיכול להתחייב בדבר שלב"ל ולענין מכירה מבורר הדין בהרשד"ם הנ"ל ועיין מחנה אפרים דיני אסמכתא סימן ד' שכ' שלא קרינן אסמכתא מה שאדם מתחייב עצמו לעשות מה שאין בידו. ועל חיוב הזה שנתחייב השר כיון שנתחייב לו ולכל מאן דאתי מחמתו יכול הקונה הראשון למכור להשני ולא מכר לו ראשון להשני אלא כל זכות שישנו בידו ודמי למכירת שטיח (ועי' חו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ה) וכיון דשיעבוד נכסי שיש לו על השר ודאי יכול למכור א"כ כשיגמר השכר בפסח כבר הוא נקנה לנכרי הקונה מכח החיוב שנתחייב השר להישראל. והקנין לנכרי הקונה חמץ על נכסי השר חל מעכשיו לפני הפסח ולא דמי להא דב״ב (דף קכ"ז) דקאמר הש"ס ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דשיעבוד נכסי קנה לפני הפסח ועי' תוס' יבמות (דף צ"ג) ד״ה קני. ודו"ק:
ומה שאמרתי שאם יודה שלו אין שייך הזכות מה שקנה השכר אצל השר והוא של הנכרי יועיל בנ"ד שלא יקנה ע"כ. גדולה מזו מצאנו בנובי"ק (או"ח סי' כ') שכתב דמי שמת בפסח אין היורשים זוכים את החמץ לעבור על ב"י מטעם דלא ניחא להו דליקני ואף שהגאון מוהר"ר שניאור זלמן ז"ל בש"ע שלו בקונטרס אחרון לסימן תל"ה פליג על הנוב"י מ"מ בנ"ד היכא שהישראל בפי' הודה שאין לו עוד זכות בהקנין זה רק שייך להנכרי הקונה י"ל דכ"ע מודים דמהני וק"ל:
כללא דמילתא בנ"ד אם האי שכר כבר ישנו שם מיוחד עבור הישראל והולך בדרך למענו ימכרנו בכסף וגם יעשה האנדשלאג דהוא סטומתא. וישכיר לנכרי חדר וימכרנו גם אגב קרקע והביטול יכול לעשות אחר המכירה כמו קודם המכירה ואם השכר עוד לא נגמר יקנה בכסף ושטר מכירה ומסירת השלוס צעטעל בלי אחריותו. וכל זכות שיש לו על המוכר הראשון ימכור להשני וגם יודה ויכתוב כן בשט"מ שלו שאין לו עוד זכות על המוכר ראשון רק הכל שייך להקונה. ואם ירצה יכול לעשות נם קנין סטומתא וזה יועיל אף שזה החמץ שעוד לא נגמר אין יכול לבטלו ואין לחוש כלל להא שכ' התב"ש דבאיסור דאורייתא אין מועיל מכירת חמץ מפני שהיא הערמה. דדמי להא דאוראנדים שדנו הט"ז והמג"א משום דבחמץ שאינו עוד ברשותו והוא מגלה דעתו שאין רוצה לזכות בו על פי אופן המועיל ובקנין שאמרנו עדיף מביטול היכא שישנו ברשותו ויועיל אף להתב"ש, זה הנ"ל בנ"ד. וה' יצילנו משגיאות:
וראיתי בלבוש החור (סימן רמ"ה סעיף ג') שכ' דאם אפו גוים בתנורו של ישראל בשבת בעל כרחו ונתנו לו פתן בשכר התנור אסור להנות ממנו דהא הפת קנוי לו בשעת אפייה ונאפה בשבילו בשבת ואסור בהנאה מדרבנן עכ"ל ומשמע מלשונו דעקר האיסור משום דהפת קנוי לו משעת אפייה וע"ז איכא למיפרך כמו שהבאתי לעיל בשם הע"ז דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ועוד אף אם הוא כן למה נאסר בהנאה לעולם דאם נכרי עשה בשביל ישראל די להאסר בכדי שיעשו והלבוש בעצמו (סימן ש״ז סעיף כ') פסק כהרמב״ם דאינו אסור רק בכדי שיעשו עי"ש. ועוד לפי זה דרק הטעם מפני שהפת קנוי לו בשעת אפייה אם יתנו לו הנכרים אחר השבת מעות בשכרו לא יאסר לדעת הלבוש דהא ל"ש הך דיוקא דנאפה בשביל ישראל בשבת. ובאמת למעיין במקור הדברים מרדכי פ"ק דשבת בעובדא שבא לפני רבינו גרשום נראה דהאסור הוא משום שכר שבת כמו דאמרינן פ"ק דע"ז (דף כ"ב ע"א) דאם באו לחשבון במה נעל הגוי בשבת שיטול הישראל בא' בשבת אסור משום דמחזי כשכר שבת שע"כ נוטל הישראל חלק מן ראשון בשבת מפני שהגוי עבד עבודתו בשבת והוי כשוכר פועל לעשות עבורו בשבת והוא נועל בחול חלק יותר מפני השכר שנשתכר בשבת. וע"כ קשה דעת הלבוש. והי' נ"ל לומר דהכריע הלבוש בהאי דינא דהא שם מבואר בסימן רמ"ה דאם יש לגוי שותפות עם ישראל בתנור ואפה בו הגוי לכל הבא לאפות בשכר אם לא מתנה עמו הישראל שהוא אופה יום אחר בחול כנגד יום השבת שרי לחלוק השכר אף מה שנאפה בשבת דאין אסור רק משום דמיחזי כשלוחו וזהו רק כשאופה ישראל יום כנגדו אבל אם לא כן אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד כמו באריס ואם כן הכא בנ"ד שאפו הנכרים בע"כ של ישראל ודאי אדעתא דנפשייהו קא עבדי דאיך שייך לומר משום דמיחזי כמשלח אותו לעשות בשבת הא עשו בכפיי' וע"כ דומה לאריס ואין איסור משום דמחזי כשלוחו. ואי דתקשי הא התם כשהנכרי אופה בתנור לדעת עצמו שאין הישראל נוטל כנגדו בחול אינו מותר רק בהבלעה ואי לא אסור משום שכר שבת והכא מאי הבלעה איכא וליתסר משום שכר שבת. נ"ל די"ל דס"ל להלבוש דאין איסור שכר שבת רק אם היתה מרצונו כגון שומר פירות בשבת כי האי דב"מ (דף נ"ח) ואף שאין שם מלאכה אסור שכר שבת אבל לא היכא דהי' בע"כ מותר משום שכר שבת. והגהת אשרי פ' אע"פ (סימן ל"ז) הביא בשם הר"ש דהחזנים שמשכירין אותן אין איסור בדבר משום דהא נותנים להם שכר לקיים המצוה להתפלל וס"ל להלבוש דהטעם דכיון דעושים לקיים המצוה אינם מכוונין לשכר שבת ומותר בכה"ג ה"נ כיון שהוא באונס אין מכוין כלל ואין נעשה דבר ברצונו שיעשה משום שכר שבת ע"כ שרי. אולם זהו היכא דנאפה בע"כ ואח"כ נתנו לו מעות בשכר. אבל אי נתנו לו פת ממה שנאפה בשבת אי שקיל אח"כ הישראל י"ל דאגלאי דניחא לי' באפייה ונאפה בשבילו לקחת שכר שבת. (וע' תוס' ב"מ (דף ל') לענין פרה דאם נימא עלה עליה זכר כשרה א"כ יהיה ניחא ליה וע"כ פסולה) ומה שהק' הט"ז בסי' תקפ"ה על האי דחזנים שמותרים משום שכר שבת דהא בב"מ (דף נ״ח) השוכר את הפועל לשמור הפרה או התינוק איכא נמי מצוה ואף עפ"כ אסור משום שכר שבת י"ל כמו שתי' אא"ז הגאון ז"ל בבר ליואי חאו"ח (סי' כ"ו) ששם הוי רק הכשר מצוה אין מותר שכר שבת. כיון שהוא רק הכשר מצוה אינו עיקר כוונתו בשביל המצוה ואיכא איסור שכר שבת. ובדרך יותר מרווח י"ל לפ"מ שתירץ שם אא"ז הגאון זצ"ל בהא דאמרינן בע"ז (דף כ"ו ע"א) אולידי גויה בשכר שרי משום איבה וקשה יאסר משום שכר שבת אע"כ היכא דהמלאכה מותרת גם השכר מותר. ואם כן ה"נ אם אפו הנכרים בע"כ אין איסור עליו כיון שהוא שלא ברצונו ובזה אין דומה אף לנועל שכר שמירה. וע"כ אם נתן לו אח"כ שכר מותר ודמי כמו התם אם הוליד משום איבה מותר לעול שכר שעושה בע"כ. אבל אם נתנו לו לחם בשכרו אי שקיל ליה נגלה דניחא לי' וזה ודאי היה אסור שיאפה בשביל ישראל פת בשבת וכיון שכן אף שבעלמא קיי"ל הדין דאי עשה נכרי בשביל ישראל אינו אסור רק בכדי שיעשו וכדאיתא בסימן ש"ז מ"מ הכא כיון שהמלאכה בכה"ג איכא איסור לישראל כיון שהיא ברצונו ע״כ גם השכר אסור דשכר שבת במלאכת איסור ודאי אסור. משא"כ אם אינו נוטל רק מעות אין לומר דאיגלאי מילתא דהאפייה היתה ברצון ישראל כיון שבעת האפייה היתה בע"כ והנכרים קבלו הכל לעצמם ולא נעשה אפיית איסור בשביל ישראל וע"כ מותר בכה"ג:
ודע דאם אירע באחד שנתן מעות לנכרי שיקנה לו חמץ לפני הפסח ונשתהה הנכרי בדרך ומתירא פן יקנה עבורו בפסח נלע"ד דיש תקנה כמו שהורה הרדב"ז ז"ל ח"א סימן י"ג לענין בהמות העושות מלאכה בשבת שאם נתן לנכרי הדמים לקנות הבהמות יפקיר הדמים בפני ג' הפקר גמור והשתא ל"ה בהמתו של ישראל חדא דאין שליחות לנכרי ותו דכבר הפקיר המעות ולא קנו לו מעותיו ואע"ג שאין הנכרי יודע בהפקר וחושב שהם של ישראל לית לן בה עכ"ל אלמא אע"ג דעובר בהם הנכרי מלאכתו ששכר ישראל מן השלטון בבהמות אלו וסבר הנכרי שהבהמות של ישראל שרי כש"כ הכא שעוד לא קבל החמץ ודאי איכא תקנה בהפקר המעות וא"כ אף שיקנה הגוי החמץ בפסח לית לן בה ולא יהיה אחר הפסח כחמץ שע"ע הפסח ומטעם הרדב"ז ז"ל (ועאו"ח סרמ״ו ס״ג):