חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן יג
תמורה (דף ליד ע"א) במתניתין כל הנשרפין לא יקברו ופרש"י ז"ל דילמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל ונמשך אחר לשונו רע"ב ז"ל והקשה הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו ס"ס קפ"ח וכן בהגהות על משניות דלמאי צריכים לטעם זה משום תקלה הא בהנך דנשרפים יש להם לימוד מקרא ומש"ה מצותן בשריפה וכן הוא מוטל עליו לקיים ואפי' לזרות לרוח אינו רשאי דמצותו דוקא בשריפה וסיים בצע"ג. והנה יש לחזק עוד קושיתו דהא כ' התוס' ב"ק (דף ע״ו ע"א) דמש"ה אף קדשים שנפסלו אין להם פדיון היכי שמצותן בשריפה משום שצריך לקיים בהם מצות שריפה דהכי צוה רחמנא רק לשרוף הפסולים וגם זהו פשיטא דאם מצותן בשריפה אינו רשאי בביעור אחר וכדהקשו לו חכמים לר"י פסחים (דף כ"ז ע"ב) כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין דאם אין לו עצים לשורפו אי ילפת מנותר יהא יושב ובטל אלמא דאינו רשאי בהנך דמצותן בשריפה לעשות שאר ביעורים וקשיא אמאי צריך לטעמא משום תקלה:
ונראה לע"ד לבאר כוונת רש"י ז"ל דהנה עוד הקשה שם במתניתין התוי"ט דבנקברים נמי ניחוש לתקלה דלמא משכח להו איניש ותירץ דמש"ה אי אפשר לשרוף הנקברים דאפרן אסור בהנאה והואיל והנשרפים אפרן מותר אתו למיתהני מיני' וא"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל א"ם לחלק בין אפר לאפר איזהו בקבורה ואיזהו בשריפה ואתו למיטעי הילכך אמרו אותן שאפרן אסור יקברם בעצמן ר"ל בעינייהו עכ"ל התויו"ט. ואחר המחילה מעצמותיו הקדושים אומר דקושיתו הלוא מפורשת בדברי התוס' וגם תירוצו יקשה לדברי הש"ס ע"ז (דף ס"ב ע"ב) דאיתא התם בההוא גברא דיהבי לי' חטים באגרי' ששכרוהו לארבי' לסתם יינם אתא לקמי' דרב חסדא א״ל זיל קלינהו וקברינהו בי' קברי משום דאפרן אסור ופריך וליקברנהו בעינייהו ומסיק לא מוכחא מילתא ואסור דאתי לידי תקלה מאן דמשכח להו ומש"ה שורפם קודם והקשו בתוס' ומ"ש מכל הנקברים דחשיב פרק בתרא דתמורה ולא חיישינן דילמא משכח להו איניש ואתי לידי תקלה ותי' דכל הנך דמתניתין דהם בשר ושער דאין דרך לקבור מוכחא מילתא אבל חיטי אין קבורתו מוכחת דאיכא למימר דלמא איניש גנב וקבר הכא. ולפ"ז ל"ק קושית התויו"ט דהיא כקושית התוס' הנ"ל דהא הנשרפים דמתניתין חמץ ערלה וכלאי הכרם ותרומה הם דברים שאין קבורתם מוכיחה שהם איסור הנאה ע"כ שפיר יש לומר בהו דלמא משכח להו איניש ואתי לידי תקלה משא"כ נקברים דמתניתין דבבשר ושער מיירי ע"כ לא חיישינן דלמא משכח להו איניש וכדכ' התוס'. וחילוקו של התויו"ט דמשום דאיכא נשרפים דאפרן מותר ע"כ לא ישרוף הנקברים דילמא אתי לאיתהני מאפרן קשיא מדברי הש"ס ע"ז הנ"ל דהא התם בהנך חטים מסתם יינם אפרן אסור הוי ואעפ"כ התיר רב חסדא לשורפן ואח"כ לקבור האפר ולפי"ז צ"ל הפי' במתניתין דקאמר כל הנקברים לא ישרפו משום היינו דאפרן מותר שלא ישרפם ויסבור שכן קיום מצות ביעורם ואדעתא דיתהני מאפר אבל אי ישרוף הנקברים ואח"כ יקבור האפר ודאי שרי כנראה מהש"ס דע"ז להדיא רק דמתניתין לא מיירי רק היכא דירצה לעשות ביעור אחד וקמ"ל דינא דאין די בשריפה לחור לנקברים [ולהתוי"ט אולי יש ליישב בדוחק דרק התם בע"ז דסתם יינם דהוא דרבנן ל"ח הש"ס פן יבא לידי תקלה עם אפרן]:
והביאור בדברי רש"י ז"ל שלא תקשי עליה קושית הגרע"א ז"ל נראה דהא בש"ס שבת (דף כ"ה ע"א) בתוס' ד"ה מצוה לשרוף את התרומה טמאה כו' פרש"י דהטעם דלמא אתי בה לידי תקלה וכ' התוס' שם דנראה מדבריו דה"ה בשאר ביעורים כמו שפרש"י בפסחים (דף מ"ו) והק' בתוס' ממתני' דתמורה דחשיב תרומה טמאה בהדי נשרפים וקתני התם הנשרפים לא יקברו וכוונתם דאיך יוכשר בתרומה טמאה ע"פ שיטת רש"י עוד ביעור לבד משריפה ומתני' קתני דהנשרפים אין להם ביעור רק שריפה. ולפי המבואר י"ל דא"ש דרש"י קשיא ליה בסוגיא דתמורה לפי שיטתו דתרומה טמאה עיקר מצותו לשריפה רק מדרבנן משום תקלה ולא משום מצות ביעור אמאי קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפים שלא יקברו ע"כ פירש"י לפי הטעם דקים לן בש"ס ע"ז דבהנך חטים ודכותייהו אי קבר להו בעינייהו אתי בהו לידי תקלה אי משכח להו איניש וא"ש נמי תרומה טמאה אף דבאינך איכא נמי טעמא שכן מצוה לקיים מצות שריפה ול"ק קושית הגרע"א ז"ל אבל התם בפסחים (דף מ"ו) פירש"י בתרומה טמאה שיתננו לכלבו ואז ליכא חשש תקלה וע"כ שרי בתרומה טמאה לרש"י דאין מצותו מצד הדין בשריפה. ול"ק נמי קושית התוס' שבת על רש"י דאמאי קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפים דלא יוכל לחשבם בהדי הנקברים משום דלמא משכח להו בעינייהו משום הכי הדין דלא תקבר בעינה. ואף דבלא״ה לא יוכל לחשוב תרומה טמאה בהדי נקברים משום דמותרת בהנאה אכן קושית התוס' על רש"י היא דהק' איך שרי שאר ביעורים ולפי הנ"ל איש דלרש"י לא יסתור זה הא דקתני הנשרפים לא יקברו גם על תרומה ושייך לא יקברו בעינייהו דלמא אתי בהו לידי תקלה. אבל שאר ביעורים שלא ליתי לידי תקלה ודאי שרי בתרומה טמאה לרש"י:
ובמתני' דריש כל שעה (דף כ"א) איכא גירסא במתניתין דלחכמים אף מפרר וזורה לרוח ומשמע בשריפה ודאי קיים מצות ביעור חמץ ותקשי אמאי מותר לשרוף הא כיון דחמץ מן הנקברי' לחכמים והנקברים לא ישרפו. וכן הקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דאף שפסק אפרן אסור של הנקברים ופסק כחכמים דחמץ מן הנקברים ואעפ"כ פסק דמותר לשרוף. ותי' המג"א ריש סי' תמ"ה אליביה דהרמב"ם כמו שביארתי לעיל דה"ק מתני' לא ישרפו הנקברים לנהוג בהו דין דנשרפים להיות נהנה מאפרן אבל אם רצה לשורפו שלא ליהנות מאפרן שרי ולא גזרינן שמא יהנה מאפרן וכ"כ המהרי"ל שורפו וקובר הפחמים הרי הפי' כמו שכתבתי. וחילוקו של מג"א ודינו של מהרי"ל יש להם סמך בש"ס ע"ז הנ"ל דהי' רשאי לשרוף החטים ואח"כ שלא ליהנות מאפרו. ואין לומר דהתם בע"ז לא היה אפשר בענין אחר דהא אי' בש"ס בפסחים (דף כ"ח ע"א) דבחיטי של חמץ יפזרם על פני המים ולא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים ולא אתי בהו לידי תקלה וזה היה יכול לעשותו שם בע"ז נמי אלא קמ"ל דאיכא נמי האי תקנה וכן הדין בחמץ או יעשה פיזור החטים ופירור או ישרפם ויקבור הפחמין דלקברו בעינא לא שרי דילמא משכח להו איניש וכדפרש"י. ובע"ז (דף מ"ד) מייתי ר' יוסי מקרא דבע"ז דודאי אף אפרה אסור דהא משה היה שורפו וזורק אח"כ על הנחל עי"ש הרי דבכה"ג כשרוצה לאחר השריפה להאביד האפר רשאי לשרוף הנקברים ודלא כחילוקו של התוי"ט דחיישינן דילמא לא יחלק בין אפר לאפר. וק"ל. וכן ראיתי בס' קרבן נתנאל פ"ב דפסחים ס"ק כ״ג שפי' הא דכ' הרא"ש אליבא דחכמים דאית להו דחמץ בקבורה דלא ילפינן מנותר דנותר קודש וע"כ ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה חמורה כדאיתא בשלהי תמורה אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי והק' הק"נ דמאי ראיה היא זו הלא זהו דעת ר' יהודה התם בתמורה וחכמים פליגי ואמרו לו אינו מותר לשנות מטעם אע"פ שמחמיר בשריפתן מיקל הוא באפרן שהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור. ותי' דה"ק שיחמיר לשורפה ולקבור האפר כדי שלא יהנה ממנו עכ"ל. הרי דכה"ג שרי: