אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן יב

סימן יא

בסוגיא דאיש מדיר את בנו בנזיר דף כ"ח ע"ב ודף כ"ט ע"א.

מתניתין האיש מדיר את בנו בנזיר וכו' וקאמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר וריש לקיש אמר כדי לחנכו במצות וכו' ופריך בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר אהכי כי מיטמא מייתי צפרים וקאכיל כהן מליקה אלא לר"ל הא קאכיל כהן נבילה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת. והקשו בתוס' דאמאי לא קשיא לי' הא קאכיל כהן טריפה דמליקה מן העורף וה"ל נשברה חוט השדרה ופי' דאיסור טריפות יש בעוף אף למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת. ותי' דאיכא למימר דס"ל כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף. והנה לכאורה קשה דהא התוס' (חולין דף כ' ע"א ד"ה לא) תי' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אצטריך קרא דיחזקאל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים רק משום דאישתרי טריפה לגבי כהנים במליקה כיון דתבר לה המפרקת עושה לה טריפה ס"ד דאשתרי לכהנים קמ"ל קרא דלא (ועיין מנחות דף מ"ה) והשתא לפי דעת ר"ל אליבא דהתוס' דס"ל בסוגין אין שחיטה לעוף מה"ת וגם מחזיר סימנין אחורי העורף וא"כ מליקה אף טריפה איננה וקשיא ל"ל קרא נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים דהא אין כאן איסור כלל במליקה. נבילה אין כאן דהא אין שחיטה לעוף מה"ת וטריפה אין כאן דהא מחזיר הסימנין אחורי העורף ולא תבר המפרקת קודם. אכן באמת הא ליתא די"ל דהתוס' דכ' אליבא דר"ל דס"ל מחזיר סימנין רק אליבא דמ"ד בחולין (דף י"ט ע"ב) אף מחזיר ע"כ תפל להו. והשתא א"ש דשם בנזיר דאב הדיר את בנו הקטן דחינוך מדרבנן ולא דחי איסור דאורייתא יחזיר הכהן הסימנין כ"ה דלא לישווי' טריפה. וקרא דנבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים וכן הא דילפינן (זבחים דף מ"ה) מקרא דלכל חטאתם דהכהנים מותרים לאכול חטאת העוף אצטריך משום דאשתרי להו אף בלא החזרת סימנין ואז כשלא החזיר סימנין אף למ"ד אשלמה"ת מ"מ איסור דשבירת המפרקת ופסיקת החוט יש:

אבל אי קשיא לי הא קשיא לי הא ע"כ מ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא ס"ל כמ"ד אף מחזיר דהא אמרינן בש"ס (נזיר דף נ"ח) דלמ"ד דאצטריך קרא דראשו להקפה דמצורע ע"כ ס"ל דהקפת כל הראש שמי' הקפה דאלת"ה בלא"ה שריא. וקאמר רבא דכ"ע הקפת כל הראש לא שמי' הקפה וכי מגלח והדר מקיף לא אצטריך קרא למישרי דהא ה"ל הקפת כל הראש וליכא איסורא כי אצטריך קרא דהקיף ולבסוף גלח ופריך הש"ס ומי כתיב קרא הכי ופרש"י כלומר כיון דאלו מגלח בחד זימנא לא מיחייב מי כתבי' רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף והדר מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כולי' דלא קעבר כלל אי הקפת כל הראש ל"ש הקפה וקעביד מצות גילוח דמצורע כהלכתו וכמו דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' ואם לאו ידחה. ולפ"ז קשיא דאי ר"ל דס"ל אשלמה"ת ס"ל דבמליקה כשירה אף כשמחזיר סימנים ועיקר איסור דאשתרי לגבי כהנים דמש"ה אצטריך קרא נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים וכן קרא דלכל חטאתם הוא היכא דלא רצה להחזיר ומשום דשווי' לי' טריפה בשבירת המפרקת קשיא קושית הש"ס התם בנזיר וכי כתיב קרא הכי דקרא דלכל חטאתם יתיר לכהנים איסור הא אפשר לקיים שניהם ע"י החזרת סימנין דאז אין כאן איסור כלל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת:

והנה לכאורה יש לחלק ולומר דהתם לענין הקפה דמצורע דריבתה תורה מקרא דראשו הוא רק מטעם דחיי' דהא מהכא בעי למילף פ"ק דיבמות (דף ה' ע"א) דעשה דוחה ל"ת משא"כ מליקה דהותרה אצל כהנים ולא דחויה דהא דאישתרי מליקה אצלם ע"כ משום דהותרה היא דכן איתא בש"ס (חולין דף ק"כ) נבילה נמי אשתראי מליקת דחטאת העוף לכהנים והוה קבעי הש"ס מש"ה ליחשוב לאיסור נבילה להותר מכללו אי לאו דקדחי שאני מליקה דמשלחן גבוה קאזכי עי"ש. וש"מ דהותרה להם דאי תאמר דדחויה להם המליקה ל"ה קרי לי' הש"ס לנבילה הותר מכללו שכן כ' התוס' (יבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה) שהקשו דהיכא ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת שאני כלאים דהותרו מכללן לצורך בגדי כהונה. ותי' דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו עכ"ד. אכן במליקה דקרי לי' הש"ס הותר מכללו ש"מ דהותר לכהנים ולא בתורת דחוי' אתאן עלה. וא"כ י"ל דהתם בנזיר קם לי' להש"ס במצורע דהוא רק משום דחי' פריך שפיר דלא אפשר למדחי לאיסור אם אפשר לקיים המצוה ע"י הקפת כל הראש בלי עבור על ל"ת משא"כ במליקה דהותרה היא אצל כהנים ע"כ אף דיכול להחזיר הסימנין אחורי העורף ולא יהי' איסור כלל רשאי להטריף קודם ע"י שבירת המפרקת בלי החזרת סימנין וכתב קרא הכי דלכל חטאתם מפני שהותרה דומיא דאמרינן ביומא (דף ו') דלמ"ד טומאה הותרה בציבור אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בהאי בית אב עבדי נמי טמאין. ולפי"ז לא תיקשי תו על תי' התוס' בנזיר דשפיר י"ל אף מחזיר סימנין אחורי העורף וכשאב מדיר את בנו בנזיר עושה כן דמשום לחנכו במצות לא שרינן איסור דאורייתא. והא דאשתרי מליקה לגבייהו היינו אי בעי ותבר המפרקת קודם ואכיל כהן חטאת העוף היכא דמביא קרבן גדול בר חיובא ולהכי אצטריך קרא דלכל חטאתם:

אולם באמת גם ישוב זה אינו עולה יפה די"ל דל"ד כלל להא דיומא שהותר לעשות ע"י הטמאין אף איכא טהורין דאנן לא מצינו שיותר לכהנים לטמאות עצמן מפני שטומאה הותרה בציבור אדרבה מוזהרין הם יותר להשמר עצמם מכל טומאה רק כשאירע להם טומאה אז גם אלה הכהנים שנטמאו יכולים לעשות עבודה אף שהעבודה יכולה לעשות ע"י הטהורים לא דחינן גברי כיון דטומאה הותרה בציבור אבל הכא כיון דאפשר לקיים מליקה שיחזיר סימנים אחורי העורף ולא יטריף העוף ואח"כ ימלוק ולמ"ד אשלמה"ת לא יעשה איסור כלל לא אפשר דיותר לכתחלה למלוק ע"י שבירת המפרקת. וכן משמע בכל הסוגיא דמנחות (דף ה') שמשני שכן מצותם בכך וכן לענין דחיית שבת בקרבנות מה לשבת שכן מצותם בכך ופרש"י שאי אפשר להקריב תמידין ומוספים בו ביום אבל טריפה אפשר בכשירה. אלמא דבכה"ג לא התירה תורה איסור אף משום קרבן אף דאי' ביומא (דף מ"ו ע"א) דשבת הותרה לא הותרה היכא דיכול לקיים מצותו בלי דחיה כלל וכן לא דמי לכלאים בציצית עי' תוס' (כתובות דף מ') עי"ש ודוק (ועי' ישועות יעקב או"ח סימן ח' ס"ק ט') וא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אי נימא כתירוץ התוס' דס"ל מחזיר סימנים אחורי העורף וכמו שהוכחנו ע"כ אף מחזיר קאמר ודאי קשיא דדמי להא דאמרינן בנזיר ומי כתיב קרא הכי דהקרא יתיר לעבור עבירה היכא דיכול לעשות המצוה בלי עבירת הלאו כלל. ונצטרך לומר דמ"ד מחזיר סימנים אחורי העורף נמי כשר ע"כ ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וא"א מליקה לדידי' בלי איסור דהיינו איסור נבילה עכ"פ והאי איסור שריא קרא גבי כהנים. ומאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ס"ל מחזיר פסול וא"כ יש כאן איסור טריפה ושפיר אצטריך קרא דלכל חטאתם לשריי' לאיסור לגבי כהנים וא"כ תיקו קושית התוס' לר"ל הא קא אכיל כהן טריפה באב מדיר את בנו בנזיר אי הוה רק הטעם משום חינוך מצוה כיון שהוכחנו שיש לדון על תירוצם ז"ל:

ואשר נלע"ד לתרץ קושית התוס' דלר"ל באב מדיר את בנו בנזיר הא קאכיל כהן טריפה. ואקדים קושית הפלתי (סימן ק"י ס"ק ד') דמאי קושיא איך אכיל כהן מליקה והלא בבית המקדש היו כמה וכמה מקיני זבים ויולדות וא"כ י"ל דכשימלוק הכהן העוף יערב אותו עם שאר עופות קרבנות חטאות וחד בתרי בטיל ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה הלא מה"ת מבטלין וא"כ אין כאן איסור דאורייתא. ובתחלת ההשקפה רציתי לתרץ לפי מה שחידש הנוב"י תנינא (יו"ד סימן מ"ה) דאיסור הניכר לבטלו חד בתרי יבש ביבש לכ"ע אף מה"ת אסור דלא התירה תורה איסור הניכר לבטלו דאף אח"כ עוד כשיוכר האיסור יחזור לאיסורו ואיך תתיר התורה לערבו לכתחלה ורק ביתר מס' דהויא רק טעמא והאיסור נאבד מן העולם י"ל דמה"ת שרי וא"כ הכא ניחא. אולם עוד יש להקשות דהא יכול לערב הצפרים בעודן חיים ואין כאן איסור דביטול לכתחלה כלל דקודם איסורו ל"ש דין דביטול לכתחלה ואח"כ ימלקם הכהן ויקריב העופות לשם מי שהוא שלו דבכה"ג יצאו שפיר וכדאיתא בזבחים (דף ע"ג) ותיקו קושיא לדוכתא מאי קפריך הא קאכיל כהן מליקה הא אפשר ע"י ביטול טרם מליקתם ואין זה ענין לבא לעולם עי"ת כנראה למעיין ודוק]:

ולתרץ קושיות אלו נלע"ד דהא קאמרינן לקמן בסוגיין ואיבעית אימא דכ"ע [רבי ור"י בר יהודה] כדי לחנכו במצות והקשו שם בתוס' היכי מצי סבר כדי לחנכו במצות הא רבי ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת בחולין (דף כ"ח ע"א) ותיקו קו' הש"ס הא קאכיל כהן מליקה ותי' בתוס' דלרבי נימא דבהא דאב מדיר את בנו בנזיר נייתי ולא יאכל כמו חטאת העוף הבא על הספק. וקשיא לי לכאורה לפ"מ דקיי"ל בעירובין (דף ק"ד ע"ב) דמכניס או משהה שרץ במקדש וה"ה שאר טומאות עובר בלאו וא"כ אף אי לא אכיל לרבי בהא דאב מדיר את בנו בנזיר כיון דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אם ימלוק הכהן הרי הוא מכניס טומאה דנבילות עוף בידים ומשהה אותו עד אחר המיצוי עכ"פ ועובר איסור מה"ת ואיך הותר מפני חינוך. אכן באמת ל"ק דע"כ צ"ל כיון דעוף טהור בעצמותו אין מטמא לא טומאת מגע ולא טומאת משא רק אוכלו מטמא בבית הבליעה וא"כ כיון שהכא לא אוכלו לרבי כדפירשו התו' אין עובר על איסור דלא יטמאו את מחניהם וע"כ לרבי אין כאן איסור מה"ת כלל:

ועל פי דרך זה יש ליישב נמי קושית הפלתי וגם קושית התוס' הנ"ל שהתחלנו בראש דהא קיי"ל דעוף טהור שחישב עליו לאכילה אין צריך הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והויא ממילא ראשון לטומאה (ועיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל ריש פרק א' דטהרות) וכן פסק לה בפ"ג דהל' אבות הטומאה דכיון שסופו לטמאות טומאה חמורה בבית הבליעה אם חישב עליו לאכילה הויא כנוגע מעצמו לעצמו והרי הוא ראשון לטומאה ובנדה (דף נ"א ע"א) ילפינן לה מקראי וא"כ הא תינח לרבי כפי שתירצו התוס' למסקנת הש"ס בהאי איבעית אימא דס"ל לרבי הטעם דאב מדיר את בנו בנזיר רק משום חינוך מצוה ולדידי' הכהן אין רשאי לאכלו וכיון דלא חשיב לאכילה אין כאן בעוף רק טומאת בית הבליעה ודמיא להא דפ' הרמב"ם (פ"ג דט"א הל' ג') נבלת עוף הטהור בכפרים צריכה מחשבה משא"כ לר"ל דס"ל להש"ס אליבי' דקאכיל הכהן וא"כ הוי דינו כחישב עליו לאכילה וא"כ אי הויא בי' נבילה אז אף בעוף עובר משום שהיי' והכנסה דטומאה במקדש כיון דהוא ראשון לטומאה דהויא כנוגע בעצמו. ואף בראשון לטומאה איכא איסור תורה דהכנסה ושהיי' במקדש כדאיתא שם בעירובין בדבר שנעשה אב הטומאה איכא איסור אף בראשון וא"כ מכש"כ בעוף דהוא גופי' אב הטומאה לענין טומאת בית הבליעה איכא איסור דשהיי' במקדש אי חישב עליו לאכילה. וא"ש דהוצרך הש"ס לתרץ הא דקא פריך אליבי' דר"ל הא קאכיל כהן מליקה והוצרך לתרץ דע"כ ס"ל אין שחיטה למה"ת ול"ק קו' הפלתי דיבטלנו ברוב דהא תינח דיהני הביטול לענין האיסור אבל הכא כיון דחישב עליו לאכילה וה"ל ראשון לטומאה איכא עוד איסור דשהיי' דטומאה במקדש ולענין הטומאה בשהייתה ל"מ הביטול כדקיי"ל (בכורות דף כ"ב) דנבילה בטילה בשחיטה רק לענין טומאת מגע ולא לענין טומאת משא ומשמע מהרמב"ם דהויא מדאורייתא. ועי' בכ"מ (סוף פ"א דהל' אבות הטומאה) שהביא בשם הר"י קורקוס ז"ל להסביר הדבר דבנגיעה אף בנגע בב"א חשובה נגיעת בשרו בנגיעת הטומאה כל חלק נגיעה כנגיעה מחולקת בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו נוגע בזית זה וע"כ חשוב כנוגע וחוזר ונוגע ושפיר בטיל אבל לענין טומאת משא כשנושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וע"כ מטמא במשא אף שביטלו וא"כ ה"נ לענין שהיי' במקדש כיון דהויא השהיי' בב"א ל"ש ביטול דאף שיבטלו יעבור עליו משום שהיית טומאה במקדש דשהיי' הוא כטומאת משא דאין מקום לחלק ולעשותו כמשהה כל אחד בפני עצמו והכא כיון דחישב עליו לאכילה יעבור על איסור שהיי' ושפיר מקשה הש"ס הא קאכיל כהן מליקה וכיון שאכלו לא תוכל לדחות בתירוץ דיבטל האיסור ברוב ויכול לאכול כקושית הפלתי דאכתי יקשה כיון שרוצה לאכול חישב עליו לאכילה והרי הוא ראשון לטומאה כנוגע בעצמו דסופו לטמאות טומאה חמורה ויקשה מן השהיי' וע"כ ע"כ אצטריך לתרץ דס"ל אין שלמה"ת. [וא"ל דהכא לא חשוב סופו לטמא טומאה חמורה לפי הנחתנו דאיירי שיבטלנו דהא האכילה היא כל אחד בפני עצמו ועיקר הטומאה היא בבית הבליעה וזה דמיא לנוגע וחוזר ונוגע והי' שפיר מהני הביטול. וא"כ אף עתה לענין השהייה בב"א י"ל דלא יאסר דל"ה סופו לטמא טומאה חמורה אכן ז"א דהא אמרינן בכריתות (דף כ"א) דאי איכא פחות מכזית מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה. ופריך א"ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואלו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה א"צ הכשר עי"ש (ועיין בכ"מ פ"ג מהל' טומאת אוכלין ה"ג). ולפ"ז הכא בהאי עוף המתבטל בשאר עופות דנהי כמו שהוא אין סופו לטמא טומאה חמורה כמו התם בפחות מכזית מ"מ אלו יצטרף שם עוד עופות נבילות טהורים ויסתלק הרוב וחוזר וניער האיסור א"כ שפיר איכא צד דסופו לטמאות טומאה חמורה וא"צ הכשר. וכיון שמקרי סופו לטמאות טומאה חמורה הוי כנוגע מעצמו לעצמו ואיכא בי' טומאה כראשון ושפיר אסור שהיי' במקדש ושפיר קפריך הש"ס הא קאכיל כהן מליקה]:

אכן לפי האמור מבואר דל"ק קושית התוס' דיפה תי' הש"ס דס"ל לר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ולא תקשי תו הא קאכיל כהן טריפה ולפי מה שהוכחנו נתחזקה הקושיא דע"כ לר"ל לא מיתכשרה מליקה ע"י החזרת סימנים דהא עיקר קרא דלכל חטאתם אצטריך משום איסור טריפה לדידי'. ולפ"מ שביארנו א"ש דאם תקשי לר"ל באב מדיר את בנו בנזיר הא קאכיל כהן טריפה ע"ז ישני לך שפיר דיבטלנו ואף קודם איסור בעודנו בחיים יערבנו באחרים דכיון דס"ל דנחירת סימנים סגי בעוף א"כ אף שהוא טריפה עכ"פ המליקה תוציאנו מידי נבילה כמו שהדין בכ"מ בשוחט טריפה ולמ"ד אין שלמה"ת נחירה בסימנים במקום שחיטה קאי וכיון שאין כאן נבילה שפיר איסור טריפה מתבטל דאין כאן איסור שהייה טומאה במקדש משא"כ לס"ד דה"ל איסור נבילה וטומאה שפיר מקשה דלא יהני אף הביטול משום שהיי' והוצרך לתרץ דס"ל אשלמה"ת וא"ש ודוק:

והנה עוד אמרתי בפשיטות לתרץ קושית הגאון בפלתי הנ"ל דהא אפשר לבטלו ברוב ומאי קפריך הא אכיל כהן מליקה והרב ז"ל תי' דר"ל ס"ל דאף לאחר מליקה מדרבנן עכ"פ לא יתבטלו דציפרים הוי כל שדרכו לימנות ור"ל ס"ל דלא בטיל וכי שרינן כדי לחנכו חד איסור דרבנן וכאן יש תרי איסורי דרבנן ראשון דיבטל איסור לכתחלה ושנית אף דנתערב לא יבטל עכ"פ מדרבנן משום דהוא ד"ח עכ"ד. ולא הבינותי דהא בפי' איתא בש"ס דשרינן משום חינוך תרי איסורין דרבנן דקפריך הא קמייתי חולין בעזרה ומשני סבר חולין בעזרה לאו מה"ת והדר פריך הא קאכל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחלמה"ת והיינו תרי איסורין דרבנן ושרינן להו. ולחלק בין תלתא לתרין איסורי דרבנן ודאי אין סברא [ועוד הא שרינן אף איסור הקפה] וגם מלבד זה תירוצי לא יעלה יפה כפי שביארנו דקשה שיערב בעודן חיים דאז ליכא כאן איסורא דמבטלין לכתחלה דליכא כאן איסור עדיין ונפל איסור דביטול לכתחלה וליכא כאן רק חד איסור דרבנן מחמת שהעוף הוא כל שדרכו למנות. אכן לפעד"נ דל"ק די"ל דאף דשרינן משום חינוך לעבור איסור דרבנן מ"מ לא שרינן רק באותו קרבן דיביאנו לעזרה ויאכל חולין בעזרה או ע"י נחירת סימנין אי אשלמה"ת אבל הכא אם נערבנו בשאר אז כולם יאסרו לאכול מדרבנן משום דדבר חשוב לא בטול [לפי הנחה דהנך ציפורים חשובין דבר שבמנין לר"ל דס"ל כל שדרכו למנות ואף דהתם איירי בנוצתה שציפורי החטאת הם בנוצתם אתיא כשיטת הרמ"א ביו"ד (סימן ק"א) דדבר שבמנין שייך אף בנוצה] ומשום לזכות את המחנך הבן בקרבן נעבוד בשאר קרבנות איסור דרבנן זה לא אמרינן וכהאי דמצינו בש"ס (מנחות דף מ"ח ע"א) דלא אמרו חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה. וודאי אף איסור דרבנן אסור למיכל אף שאיכא עשה באכילת קרבנות וכמבואר סוף הל' פסח בכ"מ לענין החוטים והחלבים האסורים מדרבנן שכולם לא הותרו וע"כ לא תירצו בש"ס דיבטלנו רק אמרו קסבר אין שלמה"ת וז"ב:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה