אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן י

סימן ט

ב"ה יום ד' פ' תשא תרמ"ח לפ"ק קראקא. שלום וברכה לכבוד יד"נ תלמידי ה"ה הרבני המופלג חכם ונבון, ירא ושלם. ב"ש מו"ה פייביל ראבינאוויטש נ"י בק"ק ביעליץ ביאלא.

אחד"ש באתי להשיבו בנדון שאלתו אשר הציע לפני והן אין העת גורם להאריך בפילפולים ואשיבך בקיצור נמרץ. ת"ש באחד ששכר בית מישראל מומר וחזר והשכיר דירה אחת בזה הבית לישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא. ועתה נחלקו שם הלומדים מה לעשות בנידון עירובי חצירות שהמו״ץ דשם סובר כיון שפסק הרמ"א (או"ח סימן שפ"ב סעיף א') בשם הרב המגיד (בפ"ב מהל' עירובין) דאם השכיר ישראל ביתו לגוי אינו אוסר עליו דלא השכיר לו כדי שיאסר עליו ה"ה בהשכיר לישראל מומר הדין כן. ויש שם מפקפקים על היתר זה דזה לא מצינו רק בישראל שהשכיר לנכרי משא"כ במומר לחלל שבת בפרהסיא אולי דינו לחומרא כישראל שאם השכיר לו אינו מועיל רק אם יש לו כלים כבדים אצל השוכרים וכמבואר בש"ע (סימן ש"ע) עיין שם. ועתה שואל רו"מ מה לעשות בנדון דידן:

והנלע"ד בזה הנה אם המשכיר המומר דר באותו בית ודאי צריך לשכור ממנו רשותו ואינו מועיל לזה שכירות הבית כמבואר בסי' (שפ"ב ס"ב ברמ"א בשם האו"ז) וכמו כן יוכל לעשות השוכר הראשון עם השני המחלל שבתות שישכור אצלו הרשות ואז אין חשש כלום וכמו שיבואר. אכן ודאי עיקר השאלה שאינכם יכולים לשכור אצל הישראל מומר לחלל שבתות שוכר השני הלזה. אולם נראה דיש לסמוך על זה ולומר דישראל מומר לחלל שבת אף לקולא שוינן לי' כגוי א"כ אינו אוסר על השוכר הראשון. וראי' לזה דהא בסימן ש"פ הביא הב"י שיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' עירובין ושיטת הר"מ דבישראל אינו מועיל רק לבעל רשות אבל לא לשכור ממנו רשות וזאת היא הדעה השנייה בסימן ש"פ ס"ג. וכ' שם הע"ז טעם לזה כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש"פ וזה דוקא בגוי משא"כ ישראל פחות מש"פ לאו כלום ודלמא אתי למישכר בפחות מש"פ עי"ש. ובישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא מבואר בסי' שפ"ה דדינו כגוי דאין מבטל רשות וזהו ש"ס ערוך בעירובין (דף ס"ט) וכ"ע מודים בזה אבל שכירות ממנו מהני. והרמב"ם גופי' שהוכיח מדבריו הב"י דס"ל דבישראל אינו מועיל שכירות כ' (בפרק ב' מהל' עירובין הל' ע"ז) דשוכרין ממנו רשות אלמא דאף לקולא דנין ישראל מומר לחלל שבת כגוי דאלת"ה איכא נמי למיגזר בי' דלמא אתי לשכור בפחות מש"פ. וכן נראה דעת הישועות יעקב שכ' בסי' שפ"ה גבי כותי דאם ישראל יחיד דר עמו אינו אוסר עליו דאמרינן דירתו כדירת בהמה כמו גבי נכרי אלמא אף לקולא דיינינן לי' בנכרי וה"ה י"ל במומר לחלל שבת בפרהסיא דינו ככותי וכמו דאמרינן בנכרי אם השכיר לו בית דלא השכיר לו אדעתא שיאסור עליו ה"ה בישראל מומר לחלל שבת תפסינן האי קולא. וגדולה מזו מצינו דיש דעת פוסקים קדמונים דמומר לע"ז קידושיו תופסין רק מדרבנן דמדאורייתא אין דינו כישראל רק כגוי גמור ואף לקולא (עיין תשו' מהר"י מינץ סימן י"ב ותשו' הרדב"ז חלק א' סי' שנ"א) ואף ששם רבים חולקים. וכן במומר לחלל שבת בפרהסיא יש דעות דלענין קידושין אין דינו כישראל מה"ת (עיין אהע"ז בעור סי' מ"ד) ואף דלא קיי"ל הכי הני מילי לענין איסור אשת איש מה"ת אבל בעירוב חצרות קילא עובא ושפיר יש לסמוך אף להקל דדינו כגוי:

ועיין בתוס' (עירובין דף ע"ב ע"א ד"ה ומודין) שכ' דאם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותן הבחורים שבאין ללמוד תורה ושרוין כל אחד בחדר או בעלייה אע"פ שחלוקין מבעה"ב בפתן אין אוסרין זה על זה וכ' הטעם בחד תירוצא דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה. ולפ"ז צ"ל דהם סברי דמאי דאיתא במתני' (עירובין דף פ"ה ע"ב) דהדר שם בבית התבן דוקא אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב אינו אוסר הוא שלא כדעת רש"י שם שפי' בגמרא בד"ה בן בונייס דמיירי במשאיל בתים לאחרים דבכה"ג יש לומר דאדעתא דליאסרו עלי' לא אושיל ולמה לי' תפיסת יד של בעל הבית רק מיירי שהשכיר לו בית התבן או בית הבקר דאז אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא ול"ש לומר דאדעתא דהכי לא השכיר לו שיאסור עליו משא"כ הבחורים הלומדים תורה שנותן להם מקום לדור כיון שאין מקבל מעות עבור זה ע"כ אדעתא דהכא דיאסרו עליו לא נתנם. ולפ"ז אף בגוי נמי אם השכיר לו אוסר עליו כיון ששכר אצלו אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות (ריש פ"ו) להדיא דעיקר הטעם דצריך לשכור רשות כדי שישראל לא ישכיר מדור בביתו לגוי אלמא דאוסר עליו אף במשכיר לגוי דאלת"ה אכתי ישכיר לו ומאי הועילו חכמים בתקנתן. ויותר נ"ל לומר בכונת התוס' שם דס"ל שפיר כמו דקי"ל בש"ע (סימן שפ"ב) דהשכיר לנכרי אינו אוסר עליו דרק במלמד או בחורים הלומדים שאוסף אותם הביתה בחנם כיון שהוא עיקר הבית ועודנו נשאר בו ע"כ אין להם חזקה באותו בית לאסרו עליו. וכה"ג מצינו בריב"ש הביאו הרמ"א (חו"מ סימן קל"ח ס"א) דמי שלקח חבירו אצלו בביתו בחנם הבע"ה מיקרי מוחזק טפי וצ"ל הסברא שלא נתן לו רק הנאת הדירה ולא יותר ע"כ לא מיקרי מוחזק ואינה קונה מציאה משא"כ בשכירות ועי"ש בנתיבות דפליג על הסמ"ע ודוק. והסברא נותנת דאם תלוי רק בדעת הבעל הבית כמו מי שנותן דירה בחנם לחבירו ע"כ לא נתנו על כל הזכותים שיש בהדירה וגם לגרוע זכותו שיאסר עליו משא"כ כשנוטל מעות אינו תלוי בדעתו לבדו רק בדעת השוכר ג"כ ושכירות ליומא ממכר ורוצה שיהיה לו על זמנו זכות גמור בהבית. ולפ"ז י"ל נמי דבשלמא בשוכר לישראל ודאי י"ל דהשוכר ניחא לי' שיהי' לו זכות בהבית גם לענין עירוב כדי שישתתף גם הוא בהמצוה ולא שכר הבית רק גם כדי שיאסר עליו ויוכל להשתתף בהמצוה וכיון שנותן מעות אינו תלוי בדעת בעה"ב לבדו וע"כ אוסר עליו אף שהשכיר לו ואינו יכול לומר אדעתא דהכי לא השכרתי לך. אבל אם השכיר לגוי דאין לו זכות לגוי במה שיאסר על הישראל ומאי איכפת לי' בזה וכן מי שאינו מודה בעירוב ג"כ דיני' הכי כיון שביררנו דעיקר החילוק דלא אמרינן גבי השכיר לישראל דלא השכיר לו אדעתא שיאסר עליו כיון שהשוכר רוצה שיאסר וישתתף בעירוב זהו רק במי שמודה בעירוב ולא בפושע ישראל דמה איכפת לי' בזה והרי הוא כגוי לדבר זה ומה לו שיאסר עליו הכי רוצה להשתתף עמו בעירוב כנ"ל בהסברת הדברים ויאיר לנו נתיב למה בהשכיר לישראל פסקינן (בסימן ש"ע) דאוסר עליו ובהשכיר לנכרי אין אוסר עליו:

ועוד נ"ל לומר בנ"ד דלא אסר עלי' הישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא ששכר ממנו דהא כתב הלח"מ (בפ"ב מהל' עירובין הל' י') דדוקא בגוי אמרינן האי סברא דלא יצטרך עירוב אם השאיל לו או השכיר לו מקום משום דאי הוה שאלה גמורה אין לו תקנה אלא בשכירות רשות והוא דוחק גדול לישראל דהגוי לא ירצה להשכיר לו ע"כ ודאי אדעתא דהכי שיאסר עליו לא השכיר לו אבל בישראל אפי' הוה שאלה גמורה ויאסר עליו ל"ה דוחק דהוא יערב עמהן דהא הוא צריך לערב עכ"פ ג"כ וע"כ למה נימא דאדעתא דהכי לא השכיר לי' שיאסר עליו מאי איכפת לי' למשכיר אם יאסר עליו ודאי יערב עמו דהא גם הוא צריך לאותו דבר שצריך לעירוב עכ"ד. וא"כ זה תינח בישראל כשר אבל מומר שאינו מודה בעירוב ומהו מועיל עירובו שוב שייך אצלו לומר האי סברא דאדעתא דהכי לא משכיר ליה שיאסר עליו דאם יאסר עליו שוב הו"ל דחק שאין לו תקנה בעירוב. [ובש"ך (חו"מ סימן שי"ג ס"ק א') הביא דעת הפוסקים מחולקים אי אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא לכל מילי או אמרינן דרק להנאת שכירות השכיר לו הבית ולא לשאר זכותים (ועי' תוס' ב"מ דף נ"ו ע"ב ד"ה והאי) וא"כ אי אמרינן דיש לשוכר כל הזכותים א"כ נתיר בנ"ד ע"פ הסברא הקודמת שכתבתי דהכא ל"ה לי' זכות לישראל פושע אם יאסר עליו. ואי לא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא לכל מילי רק הנאת שכירות אשכיר לי' אעפ"כ ישראל השוכר אוסר עליו כיון שניחא לי' שיאסר עליו שלא יזיק לו כלום שגם הוא ישתתף בעירוב משא"כ במחלל שבת בפרהסיא ודוק]. ועל פי האמור י"ל בנ"ד דשוכר השני כיון דהוא מחלל שבת בפרהסיא אינו אוסר על הראשין דאדעתא דהכי לא השכיר לו שיאסר עליו:

ואם נימא דישראל מחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי גם לקולא לענין עירוב הא פשיטא דיכול לשכור גם משכירו ולקיטו ועוד נ"ל דאיכא תקנה בנ"ד לשכור הרשות משרי העיר היינו הרשות של כל העיר ולא דוקא מהשרים רק מאחד המשמשים הקטנים במאגיסטראע שנוטלים פרס והמה שכירים של השרים ולכתחלה ישכור גם מבן חיל (סאלדאט) אחד ועפ"ז ממילא יהי' להם רשות גם באותם הדירות שדרים המומר המשכיר והמחלל שבת השוכר. וכה"ג כ' בתשובות גינת ורדים הספרדי באו"ח (כלל ג' סימן כ"ב) וז"ל עוד יפה כח השכירות מן גזבר המלך לפי שיש בינינו צדוקים ודעת הרמב"ם דצדוקי אינו בדין שכירות ולא מהני עד שיבטל רשות וצדוקים אינם רוצים לבטל רשותם ולזכותם בעירוב שלנו אי אפשר כיון שאין מודין בעירוב אמנם אם נשכור מגזבר המלך נמצא שגם בתיהם של צדוקים מושכרים לנו ואינם אוסרים עלינו עכ"ל. וכן ביאר בשו"מ מהד"ת (ח"ד סי' ס"ב) מטעם אחר דשפיר דמי לשכור הרשות משרי העיר דכיון דהוא זכות גמור אף להמומר ואפי' אינו רוצה בעירוב יכולין לזכותו ואין יכולין לאסור עליו עי"ש שביאר דכיון ששוכרים הרשות משרי העיר מתוקן הכל:

כללא דמלתא אם דר המשכיר הראשון המומר בבית צריך לשכור ממנו הרשות ודי נמי אם שכר משכירו ולקיטו וגם מה שהשוכר השכיר לשוכר השני הסומך לומר דהשוכר השני לא אסר מפני שלא השכיר לו אדעתא שיאסר עליו המיקל לא הפסיד. אכן אם ירצה עוד יכול לשכור ממנו או משכירו ולקיטו וגם יש תקנה לשכור משרי העיר או משכיריהם ולקיטיהם רשות ולכתחלה ישכור גם מבן חיל אחד וממילא יותר זה החצר עם כל חדריו ואם ישכור הרשות ישכור לזמן מוגבל ואפי' לזמן מרובה דכן עמא דבר וכן מבואר שם בתשו' גינת ורדים הספרדי ובשבות יעקב:

והנני ידידו דו"ש

חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה