חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן ט
בו יבואר אם אנשים המניחים תפלין בחוה"מ מותרים להתפלל במנין אחד עם אותם שאין מניחים:
בשו"ת השיב משה יו"ד סימן ל"א באמצע התשובה כ' ומה ששאל בענין תפלין בחוה"מ כשיש במנין אחד מקצת אנשים המניחים תפלין ומקצת שאינם מניחים. אם יש בזה משום לא תתגודדו ידע מע"כ שמנהגי שלא להניח להתפלל בחדר אחד המניחין ואינם מניחין דודאי שייך לא תתגודדו, ואינו דומה לבל תוסיף דל"ה רק במתכוין להוסיף אבל לא תתגודדו הוא כשיש שינוי בהוראה בין אלו לאלו ומה לן שהמחמירין מחמירין מכח ספק מ"מ יש שינוי בהוראה דהא המקילין אינם חוששין לספק ומוחין שלא לחשוש והמחמירין מוחין לחשוש עכ"ל בשינוי קצת. ונראה כוונתו במה שכ' דל"ד לבל תוסיף דהתם לעבור בעי כוונה היא לפי שהמג"א סי' ל"א כ' בשם סמ"ק והמניחין בחוה"מ אינם עוברים משום בל תוסיף כיון שאינן מכוונין להוסיף רק עושין משום ספיקא שמא חוה"מ חייב בתפלין. וחילק הרב בעל השיב משה דהתם לענין ב"ת מהני אם דעתו משום ספיקא כיון שהעיקר תלוי בכוונתו ואי לא מכוון לא עבר על בל תוסיף אבל לענין לא תתגודדו עיקר הקפידא שלא לעשות פלג כן ופלג כן. ע"כ מה לנו אם אינם מכוונין מ"מ רואין אנחנו שינוי ביניהם שיש מהם שעושין כן ויש מהם שעושין להיפך ושייך לא תתגודדו:
והנה אף שאיני כדאי להשיג על דברי הגאון בעל השיב משה מ"מ מפני שלפעמים על פי פסקו תתבטל תפלת הצבור כשהעם מעט ויש שמניחין תפלין ויש שאינם מניחים והש"ס קרי לי' לתפלה בצבור מצוה דרבים (ברכות מ"ז ע"ב) אמרתי לדון בדבר לפע"ד ולומר דאם המניחין תפלין בחוה"מ נוהגין כפסק הרא"ש שמברכין עליהם איכא חששא דל"ת דהללו מניחין ומברכין ומשוו להו כחיוב ודאי להניח והללו מתבטלין בשעת ק"ש ותפלה מההנחה אז נראה חילוק ההוראה שכל אחד עומד על דעתו נגד דעת חברו אבל אנו שנוהגין שלא לברך על תפלין בחוה"מ וכדעת הט"ז סי' ל"א ועושים כן מכח ספק נראה ודאי דאין כאן חשש דל"ת וכמו שאבאר בעז"ה:
ולכאורה יש להביא ראיה לדבר מסוגיא דיבמות (דף י"ג) דקפריך הש"ס והא ב״ש מתירין הצרות לאחין וב"ה אוסרין ואיכא ל"ת. ומשני מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו כדבריהם. וקשיא נהי דלא עשי כדבריהם להתיר צרת הבת ליבום האחין אבל האיך היו מתירין אותה לעלמא לסברתם שהיא זקוקה. וצ"ל דהיו חולצין מכח ספק וש"מ דמשום ספק ל״ש לית מדלא פריך הש"ס למ"ד לא עשו האיך היו מתירין הצרות לעלמא והו"ל לתרץ כלמ"ד עשו. ומיהו זה יש לדחות דהא לקמן מתוך הסוגיא הוכיחו התוס' (בדף ע"ו ע"א) ד"ה וסיכך דמ"ד לא עשו אפילו היכא דב"ש לחומרא היו עושין כב"ה לקולא משום דהיו יודעים שב"ה רובא ומשום שלא לעשות אגודות היו סומכין אליהם. דמ"ד לא עשו ס"ל דבשני בתי דינים נמי איכא אגודות והתוס' (דף י"ד) ע"ב ד"ה בשלמא כ' דמ"מ היו להם לב"ש למנוע מלעשות טהרות של ב"ה דהא לדידהו טמאות היו דליכא אגודות דהרואה יאמר ל"צ לכלים דידהו. וא"כ אם נימא דלא עשו ב״ש כדבריהם לא הצריכו אף לחלוץ צרת הבת דהיו סומכין על דברי ב״ה שהיו רוב. וכן גם אין להוכיח להיפך לסייע לדברי הבעל השיב משה מדנקט הש"ס טעמו בשוקת יהוא משום דהרואה אומר לאפושי מיא הוא דקא בעי ובסוכה משום לאפושי אויר נימא כיון דהוה לחומרא היו מחמירין על עצמן מכח ספק אלא ודאי היכא דליכא הוכחה למתלי ולומר שאינם עוברין על דברי האחרים לא היו רשאין להחמיר על עצמן משום לא תתגודדו אפי' דכשהיו עושין רק מכח ספק וכדברי ההשיב משה. אולם באמת הא ליתא דודאי עיקר הטעם דמ"ד לא עשו בית שמאי כדבריהם הוא משום דב"ה רובא כדאיתא בסוגיא וע"כ מצד הדין היו להם לסמוך על הרוב ול"ש כלל לחשוש מן הספק דהא אין כאן ספק דמדאורייתא אחר רבים להטות וע"כ אלו היו מורין לשנות הדין אף לחומרא הוי כאן לא תתגודדו כיון דלמ"ד לא עשו אף בשני ב"ד איכא ל"ת דל"ש לומר מפני הספק אנו עושין דאינו נחשב לספק דהלכה כב"ה שהם רוב וע"כ אם באמת רצו ב"ש לסמוך על הוראתם ולהחמיר הוצרך הש"ס לתרץ דמשום דלא הי' הוכחה בשוקת יהוא ובסוכה שעוברין על דברי בית הלל עשו ב"ש כדבריהם. אבל אי באמת מסופק הדין כי האי דתפלין בחוה"מ שלא נכרע בין הפוסקים ואית מאן דחושש מכח ספק להחמיר ולהניח בלא ברכה למה נהא שייך כאן ל"ת וזה דומה ממש להא דמבואר בפוסקים ומעשים בכל יום שהחושש לשיטת ר"ת בהנחת הפרשיות מניח גם תפלין דר"ת או שתי זוגות בבת אחת למפורסם בחסידות או בזא"ז בזמנינו ואף שיש באותו ביהכנ"ס הרבה שאינם מניחין ואינם חוששין לצאת ידי הספק הזה מ"מ אין כאן ל״ת שהעושה כן יתרץ מנהגו מפני הספק אני חושש לצאת גם כשיטה זו. וה"נ בהנחת תפלין בחוה"מ. וכן נראה לי להוכיח מפשטת דברי הש"ס דהביא שם בדף ט"ו ע"א מעשה דר"ע שליקט אתרוג באחד בשבע ונהג בו ב' עישורין א' כדברי וכו' ומשני ר״ע גמרי' איסתפק לי' ולא ידע אי ב"ה באחד בשבע אמור או בט״ו בשבע אמור ומשמע שרק הוא היה המחמיר על עצמו כן. ועיין היטב עירובין (דף ז' ע"א) ול"ש כלל ל"ת וה"נ למאן דמחמיר להניח תפלין בחוה"מ או להניח עוד תפלין דר״ת בכל יום גמרי' איסתפק לי' אם הצריכו חכמי הש"ס להניח בחוה"מ תפלין ואם הוא חושש להאי ספק ומחמיר על עצמו האם יתבטל ממצוה יכול הוא לעשות כחומרתו:
והנה מגוף לשון הש"ס דאיתא כי אמרינן ל"ת כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה דלשון מורין נראה שסומכים על דעתם ואומרים כן הדין וחותכים פסקם אז שייך ל"ת אבל היכא דמחמירים מכח ספק נימא דאין בכלל הוראה. ואינו מבואר בש"ס לאסור משום ל"ת מ"מ אין מזה הוכחה שלא כדברי ההשיב משה. דהא אמרינן בכתובות (דף ז' ע"א) ומי איכא הוראה לאיסור והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות וא"נ הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו רי"א אפילו ניקב הורה רבי כר"י ועי"ש ברש"י. ובשטמ"ק ביאר דלהכי מייתי הש"ס עוד מהא דחוט השררה דקמייתא יש לדחות כיון דאתי לאסור להילני המלכה שתהי' נזירה עוד ז' שנים ודאי אי לאו דפשיטא להו טובא מאיזה טעם להורות לא היו מורין כאן לאיסור מפני אימת המלכות וכיון שכן אף דהוי לאיסור נקרא הוראה שהוא היכא שהחכם סומך על דעתו וטעמו ומורה בין לאיסורא או לקולא להכי מייתי הא דחוט השדרה דרבי גופי' קאמר מעיקרא ברובא ורב הונא נמי פסק כוותיה אלמא דמסתבר טעמי' והילכך כשאסר רבי אפילו ניקב מן הספק הוא דאסר ואפ"ה קתני הורה אלמא דאיכא הוראה לאיסור ואפילו היכא שמורה החכם רק מן הספק עכ"ד. וא"כ ה"נ בלשון הש"ס דקאמר פלג מורין כן ופלג מורין כן שפיר אפשר לומר דאית במשמע אפילו כשמורין כן רק מכח ספק ומחמירין איכא ל״ת:
אולם גוף הדבר לא הבנתי מה שיתקן הגאון בעל השיב משה אם לא יתפללו בבית אחד או בביהכ"נ אחד אי שייך לא תתגודדו בכל העיר אסור דהתלמוד מפליג בין שני בתי דינים לב"ד אחד בעיר דאם יש עיר שיש שם ב"ד פלג מורין כן ופלג להיפך שייך ל״ת בכל העיר ומ"ל אם מתפללין במקום אחד או בשני מקומות או בבת אחת או בזא"ז. ובפרט בזמנינו שיש כמה עיירות שבעלי הוראה בעצמם פלג נוהגין להניח ופלג שלא להניח האיך נדיינא בזה לשיטת ההשיב משה דמבואר בסתימת הפוסקים והש"ס דאף זה שלא בפני זה איכא ל"ת וכן מבואר בתוס' שם ד"ה כי אמרינן הקשו מאי תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה ותי' דבני הכפרים היו קורין בעירם ולהכי הוי כשני ב"ד בשני עיירות. והרא"ש תירץ דכיון דלא עבדי בני הכפרים משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם הי' בן מקום זה הולך למקום אחר הי' עושה כמותו לא מיחזי כשתי תורות. ועיין מג"א סי' תצ"ג דזה התירוץ חשבו העור ברמזים לעיקר אלמא דאי לאו ה"ע אף שקורין בעתים נפרדים ואינם עושים ההיפוך זה בפני זה אעפ"כ הי' נחשב לאיסור ל"ת ומה מועיל לנו מה שמניחי התפלין יתפללו בבית אחר מן שאינם מניחים ואף שכ' שם הרא"ש עוד תירוץ על האי דמגילה דמשו"ה הוה כשני בתי דינים בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קורין לבני הכפרים אלא בני הכפרים היו קורין לעצמם בכרכים. לא תימא דמשמע מדברי' כיון שעושין בפ"ע לא שייך לא תתגודדו רק עיקר כוונתו הוא כיון דבני הכפרים באים ממקום אחר ויש להם מי שיקרא להם בזה חשובי כב"ד בפ"ע דאינם נגררים בזה אחר הב"ד של בני עיירות גדולות משא"כ כשבני העיר יחלקו לשתי כתות ודאי שייך ל״ת אפילו אם עושין אלו בפני עצמו וכן נפסק באו"ח (סתצ"ג סעיף ג') דאם קצת מסתפרים בימי ספירה עד ר"ח אייר וקצת מל"ג בעומר ואילך שייך ל״ת כיון דע"כ צריך להמנהג ל"ג יום שלא יסתפרו ה"ל תרתי דסתרי אלמא ל"מ מה שאינם עושים רק בזמנים מיוחדים וה"ה במקומות מיוחדים דמ"ש כיון דעכ"פ שמעינן דהיכא דעושין ההיפוך אפילו אלו שלא בפני אלו איכא לא תתגודדו ואינו מועיל מה שיתפללו בפ"ט המניחים ושאינם מניחים. ועכצ"ל כמו שאמרתי דעיקר שריותא בנ"ד דהיכא שעושין מכח ספק ומחמיר ליכא ל״ת ומה שעען הרב בעל השיב משה א"כ נפל דין ל"ת בבירא דכל אחד יטעון מפני הספק אני עושה. כפי שאמרתי לא יפול אף בנ"ד בבירא דאם האחד יברך על התפלין והשני לא יניח בשעת ק״ש אז אין יכול לתרץ מפני הספק אני עושה דמי שהוא מברך ע"כ הוא מורה כן מפני שסמך על סברתו. וגם בלא"ה לא הבנתי מאי נפל דינא בבירא איכא הא כעין דינא שהבאתי מש"ע לענין תספורת דליכא לתרץ שעושה כן מפני הספק דאם מפני הספק יחמיר בשתיהם שפיר איכא ל״ת:
ודע דגוף סברתי שכתבתי שמפני שהי' ב"ה רובא לכן למ"ד לא עשו ב״ש כדבריהם לא היו מחמירין ג"כ מפני הספק כי נגד הרוב אין להחמיר אף מפני הספק הלכה למעשה נשמע נמי מן הירושלמי (דברכות פ"ק הלכה א') דמייתי פלוגתא לענין שדרה וגלגלת משני מתים ר' עקיבה מטמא וחכמים מטהרין תני מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות מכפר טבי וכו' אמר טודרוס הרופא אין כאן שדרה ממת אחד ולא גלגלת ממת אחד אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין התחילו מר' עקיבה ועיהר אמרו לו הועיל והיית מטמא וטהרת טהור ועיין שם בפי' הרב בעל חרדים שביאר הירושלמי ע"פ דברי ר"ש (בנזיר דף נ"ב) שאמר משום ר' עקיבא לא חזר בו כל ימיו ואעפ"כ לא רצה להורות הלכה למעשה כדעתו שלא רצה לחלוק על הרבים אף שהם היו מקילין וזהו הטעם שלמ"ד לא עשו ב״ש כדבריהם דס"ל אפי' בשני בתי דינים שייך לא תתגודדו וכיון דהוי ב"ה רובא לא הורו כדעתם אפילו להחמיר אם לא היכי שיש לתלות ההוראה בסבה אחרת כגון לאפושי מיא וכדומה אבל היכא דאין הדין מוכרע מחמת הרוב כנדון שאלתנו שפיר יכול להורות להחמיר מפני הספק וליכא ל"ת כנ"ל:
והנה עוד קשה לי מהא דמצינו בשבת (דף כ"ה ע"ב) כך הי' מנהגו של ר"י ב"ר אלעאי וכו' ויושב בסדינין המצוייצין והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותם א"ל לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והל' כב"ה ואינהו סברי משום כסות לילה. ופי' בתוס' דס"ל דבהאי מילתא הלכה כדברי ב"ש דס"ל האי גזירה עיי"ש וקשה דהא הרב ותלמידיו ודאי כב"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן דמי. וכן ביאר ביש"ש כאן דאינו נחשב כשני בתי דינים רק אם יש להם ישיבה בפ"ע והאיך לא חששו משום ל"ת ועכ"פ הי' להם להעגיל הכנפות. וי"ל בדוחק דשם נמי שייך לומר דהרואה אומר טלית שאולה היא ואפשר לומר כה"ג בתפלין בנ"ד דקיימ"ל באו"ח סימן ל"ח דמצטער פטור מלהניח תפלין מפני שאסור להסיח דעתו מן תפלין ואינו מוכח מן השאינן מניחים דפליגי וכל זה דוחק:
ועוד טעם להיתר יש למצוא בנ"ד והוא דבאמת הרמב"ם סוף ה' עכו"ם [והביאו הסמ״נ] פסק דשני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג מנהג וזה נוהג מנהג אחר אסור משום לא תתגודדו שדבר זה גורם למחלוקות גדולות. והקשו הראשונים על רבינו שפסק כאביי ולא כרבא ותי' בכ"מ דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד. ועדיין קשה הא אותבי' רבא לאביי והא ב"ש וב"ה כשני ב״ד בעיר אחת דמי ולא משני אביי מידי וכן יקשה לכאורה לשיטת הרמב"ם האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל עירות גדולות בם נמצאות שתי קהלות ספרדית ואשכנזית ולהם שני בתי דינים מיוחדים וכל אחד דן כקבלתו בהלכה ומנהגים ואמאי ישתרי בעיר א' הא איכא ל״ת וראיתי להרשד"ם יו"ד סי' קנ"ג שכ' דהיכא שהקהלות הם נפרדות בעצמן כמנהגם ל״ש ל"ת משום דפסקינן כרבא דשני ב"ד אף בעיר אחת ליכא ל"ת שהרי הרי"ף הביאו בהלכותיו אבל זה תינח לשיטה זו אבל להרמב"ם וסמ"ג וכפי שמפורשים דבריו דס"ל כאביי בכאן תיקשי טובא:
אולם שבתי וראיתי בירור הענין ברדב"ז חלק חמישי סימן י"א [אלף שפ"ד] דהרמב"ם ס"ל דהכא מסתבר טעמי' דאביי דשני ב"ד כיון שהם בעיר אחת א"א להנצל מן המחלוקת שהרי העם פוסחים על שתי הסעפים. ומה שהק' רבא והא ביש וב"ה כשני ב"ד בעיר אחת דמי לא חש אביי לקושיא זו דשאני ב"ש וב"ה כיון שיש לכל כת מהם כמה וכמה מישראל כשני ב"ד בשתי עיירות דמי וכ"ש שכבר הי' מחלוקותם מפורסם ולא באו לידי שנאה שלא נמנעו אלו מאלו כדאיתא בש"ס ופסק כדאביי כיון שפליגי אליבא דאחריני והנה הסכים הרדב"ז בתירוץ זה למרן הכ"מ שבכאן פסק הרמב"ם כאביי ואין חילוק בין שני בתי דינים בעיר או ב״ד אחד פלג מורין כן ופלג להיפוך רק עיקר הטעם דבב"ד חשוב דידוע ומפורסם לכל העולם שדעותיהם שונות ל"ש ל"ת שלא יבואו עוד לידי מחלוקות ע"י חילוק הדינים שכל אחד יתלה באילן גדול. ובזה מיושב נמי מה שנמצאו קהלות מפורדות בעיר אחת ספרדיות ואשכנזיות וכל אחת תופסת בקבלתה במנהגים והלכות שכיון שכל אחת נמשכת אחרי גדולי הפוסקים כגון הספרדים אחרי הרי"ף והרמב"ם ובני אשכנזים אחרי התוס' והרא"ש והמה בתי דינים חשובים וגם כמה וכמה מישראל גרירי בתר דכל כת אין איסור דל"ת בשני בתי דינים בעיר אחת אף אליבא דרמב״ם שפסק כאביי. וגם יש ליישב קושית התוס' אליבא דאביי האיך ישני האי דמגילה שבעיר אחת הי' הקריאות משונות וכמו שביאר ברדב"ז כיון שהיה הדבר מפורסם כן ל״ש ל"ת. ועפ"י סברא זו נראה לע"ד לומר דגם בב"ד אחד כה"ג ופלג מורין כהנך גדולי פוסקים המפורסמים בחילוקי דעותיהם והאחרים להיפך ליכא נמי ל"ת דכ"ה דשרי להרמב"ם בכה"ג בשני ב"ד בעיר אחת ה"נ בב"ד אחר דמ"ש וכל אחד יכול לסמוך לפסוק כדעה אחת שלא יבואו עוד למחלוקת שכל אחד יודע שלא מפני הקינתור הוא עושה. ונראה דבכה"ג אף בבה"כ אחד ישתרי וכדמצינו במתני' (סוכה דף ל"ז) והיכן היו מנענעין בהודו לה' ובאנא ה' הושיעה נא דברי ב"ה וביש אומרים אף באנא ה' הצליחה נא. א"ר עקיבא צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מנטנמין את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' וע"ש בירושלמי דקמקשי הא בהודו לא ופי' וכי לא נענעו רבן גמליאל ור"י בהודו לה' הא הם היו מתלמידי ב"ה ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא ופירושו שהעם היו עושין כב"ש ונענעו אף באנא ה' הצליחה נא וע"ז קאמר שלא נענעו ר"ג ור"י. אלמא שעשו ר"ג ור"י אף בבהכנ"ס אחת בשינוי ונבדלו משאר העם בנענועיהם מפני שכל אחד הי' לו על מה לסמוך שעושה כב"ד גדול שנמשכו אחריהם רבים מישראל ואין לומר דהכא בלא"ה ליש לא תתגודדו מפני שהנענועים אינם אלא למנהג הידור מצוה ואיתא בש"ס יבמות דפרכינן מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין וכו' ומשני אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא דמשמע במנהג ליש לא תתגודדו. מ"מ נ"ל דהכא אינו דומה כלל להתם דודאי עשית ומניעת המלאכה בערה"פ תלוי רק במנהג בעלמא משא"כ הכא בפלוגתת הנענועים י"ל דדמיא להא דאמרינן בברכות (דף י"א) עשה כדברי ביש שהטה עצמו בשעת ק״ש של ערב לא עשה ולא כלום וכן להיפך אם עשה כדברי ב"ה לא עשה כלום לדברי ב"ש ועיין תוס' (סוכה דף ג') דלא קיים אף מה"ת וא"כ אם עשה הנענועים כדברי ב"ש לב"ה או להיפך לא קיים המצוה ואף אם נימא מדאגבהה נפיק בי' מה"ת עכ"פ מצות דרבנן הנענועים בשעת התפלה לא קיים ונימא דשייך ל"ת. אלא ודאי כיון שהוא ידוע שלא עשו מפני הקינתור אין כאן ל״ח. וגם אף אם נימא דעיקר חלוקי הנענועים אין כאן אלא מנהג בעלמא הלא מסקנת המג"א (בסימן תצ"ג) דהסוגיא לפי המסקנא אף במנהג שייך ל"ת וכן מורה פסק הרמ"א שם ולשון הרמב"ם הנ"ל וא"כ הי' צ"ל דיש שם בחילוקי הנענועים איסור ל"ת ולמה נכנסו ר"ג ור"י לזה הדחק אע"כ כדאמרן דאין ל"ת היכא שלא יבואו עוד למחלוקת. ולפ"ז י"ל כיון דבשנים האחרונות רבו העושים כמנהג ספרד ואינם מניחים אף בינותינו התפלין ולא שמענו בימינו עוד מחלוקת עבור זה אין להקפיד על חלוקי דעות אף בבהכ"נ אחת כיון שכל אחד יכול לתלות שעושה כפי פסק גדולי הפוסקים וחילוף הדינים כבר מפורסם וה"ט דתפלין דר"ת שיש מניחים ויש שאינם מניחים וא"ש:
וראיתי בספר משנת חכמים לח״ז הגאון מהר"י הויכגעלעהרטער ז"ל [דף קכ"ג ע"ד מדפי הספר] שהסביר שיטת הרמב"ם דודאי בהוראת איסור והיתר דמאן דמתיר יש לו טעם או קבלה מרבו והאוסר ס"ל דהמתיר כעובר עבירה שני בתי דינים בעיר אחת יכול כל אחד להורות כסברתו ומדוקדק לשון הש"ס דקאמר הללו מורין והיינו בהוראה. ורמב"ם וסמ"ג נקטו שלא יהי' שני ב"ד בעיר אחת נוהגין זה במנהג זה וזה במנהג אחר דבמנהג בעלמא י"ל דאף שני ב"ד בעיר אחת אין לשנות ולהפרד רק ינהגו זה כדברי זה. וזהו דעת הרמב"ם דלמסקנת הסוגיא בשינוי במנהג גרע משינוי בדין וסברא גדולה הוא דלענין או"ה אין לחוש אף לפירוד הדעות שכל אחד יכול לסמוך אדעתו וקבלתו כדי לאפרושי מאיסורא וגם להחמיר אין ראוי נגד דעהו וגם בכמה ענינים מחומרא אתי לידי קולא. משא"כ במנהג עכ"ד. וע"פ דברי המשנת חכמים אלו יש להבין הא דהביא הטור בסוף הל' יוה"כ וחסידים ואנשי מעשה רגילים לעשות ב' ימים יוה"כ שמתענין ב' ימים ולפעמים היו עשרה והיו מתפללין בעשרה ככל סדר יוה"כ. וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם ר"ל להתפלל כסדר יו"כ אבל לשאר כל דברים ואיסור מלאכה היו נוהגין כמו בראשון. וע"ש בב"י ובלבוש שמבואר דלהכי היה מוחה דס"ל דטעות הוא לומר שיש חשש ספק איסור להתענות שני ימים יוה"כ דאנן בקיאין בקביעא דירחא ויו"ט שני אינו אלא מנהגא ואם יתפללו תפלות יו"ט בפ"ע איכא ל"ת שינהגו מנהג אחר שלא קבלו עליהם בני הגולה ביוה"כ שני ימים הא אלו היינו בספק אם צריך עוד לעשות שני ימים יוה"כ ומשום ספק איסור הי' רשאין לעשות בפ"ע הני דחוששין שני ימים יוה"כ להחמיר על עצמן ואף שהמקילין הי' מקילין משום דאתי לידי סכנה וכדאיתא התם ול"ה שייך לא תתגודדו כדאמרן. וגם מדחזינן דאסור להו להתפלל עשרה בפ"ע בתפלות יוה"כ שמעינן דהיכא דאיכא ל"ת אין חילוק אם מתפללין בפ"ע ודלא כחילוק ההשיב משה הנ"ל ובשאר דברים שהיו נוהגין המחמירין שהיו מתענין וכדומה ליכא ל״ח די"ל שיושבין בתענית משום נדר וכדומה וליכא היכרא והרגש בפירוד הדעות:
שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בריטב"א כאן שכ' על הא דאמרינן מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב״ש כדבריהם פי' לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה דפחות מכן א"א כיון שעמדו בשמועה פי' שקיבלו כן מרבם] וא"ת ואם ב״ה עשו כדבריהם לפוטרם שלא בחליצה עדיין יש אגודות אגודות יש לומר דהשתא ס"ל שאף ב"ה לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה עכ"ד וזה התירוץ חשבו לעיקר. והנה נראה מדברי' דאף כשמורין מכח ספק איכא ל"ת אף כשמחמירין מקצתם אם האחרים מקילין כי מזה נראה שינוי ההוראה ולהכי הקשה דאם ב"ה עשו כדבריהם לפוטרם שלא בחליצה איכא אגודות בזה שב"ש מחמירין ומצריכים חליצה אף שאוסרים היבום וב"ה אין חוששין וזה נראה לכאורה כס' ההשיב משה. אולם נלע"ד דאף עפ"כ אין פירכא להדין שאנו עוסקים בו אפילו לפי דברי הריטב"א וכמו שאבאר להלן. והנה תירוצו של הריטב"א שכ' דס"ל דלא עשו ביש כדבריהם לאו דוקא אלא שגם ב"ה לא עשו כדבריהם והי' מחמירין מכח ספק לכאורה יקשה על זה ממתניתין דמייתי לקמן (דף ט"ו) מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלם שהיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלם נעשים על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה ברובה דמשמע דב"ה עשו כדבריהם שהי' הנקב רק כשפופרת הנוד ועשו הטהרות על גביו. אולם ראיתי בירושלמי סוף פירקין דאיתא התם מודין ב״ש לב"ה לחומרא ומסיק אלו ואלו כהלכה היו עושין ופי' בקרבן העדה למעשה אלו ואלו מחמירין על עצמן שלא לעבור על דברי חביריהם ולא פליגי אלא מדינא עכ"ל ע"ש הרי כס' הריטב"א. והדר פריך הירושלמי מהא דשוקת יהוא ומשני עד שלא בא מעשה אצל ב"ה היו ב"ש נוגעין בו משבא מעשה אצל ב״ה לא הי' ב"ש נוגעין בו. ופי' בקרבן העדה ובשירי קרבן דשוקת יהוא לא נעשה ע"פ ב״ה עיי"ש. ולפ"ז ל"ק משוקת יהוא אהאי פירושא אי נימא דאף ב"ה לא עשו כדבריהם. אולם באמת פירושו של הריטב"א דחוק דהא מפורש (לקמן דף ע"ו) א"ל רשב"ג מה נעשה להם לצרות הראשונות פי' צרות דב"ה שנשאו לשוק בלא חליצה אלמא דב"ה ודאי עשו כדבריהם והתם קאי למ"ד לא עשו ב"ש. והנה עכצ"ל לפירוש הריטב"א דס"ל דלפי הסוגיא בהתחלתה בעוד שלא מפליג הש"ס לענין ל"ת בין שני ביד לב"ד אחד אז ס"ל דאיכא ל״ח אי ב"ה יעשו כדבריהם דהיינו שב"ש יצריכו חליצה בצרת הבת וביה יתירו לשוק בולא כלום אבל כיון שמסיק למ"ד עשו דהכא ל"ש ל״ת כלל בחילוקי ב"ש וב"ה כיון שהם שני בתי דינים. האי תירוצא שייך נמי למ״ד לא עשו דהיו רשאין הב"ה להתיר לשוק בלא חליצה אף שב"ש הצריכו חליצה כצ"ל בהבנת דברי הריטב"א. אבל עדיין קשה דהא משמע בכל הסוגיא דרק למ"ד עשו תפסינן דבפלוגתת ב״ש וב"ה לית דינא דל"ת כיון שהם שני ב"ד אבל למ"ד לא עשו עדיין הדין נותן דאף בשני ב"ד שייך לומר ל"ת. וע"כ הוצרך לתרץ בשוקת יהוא דלא מינכר הפירוד מפני שהרואה אומר לאפושי מיא הוא דקאתי וכן בשמאי שפיחת המעזיבה משום דהרואה אומר לאפושי אויר דקבעי הא אי לא"ה הי' אסור ואמאי ע"כ משום ל״ת. אלמא דלמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם בכל הסוגיא תפסינן דאיכא ל"ת אף בשני ב"ד. ואעפ"כ הוכחנו דע"כ ב״ה עשו כדבריהם כדאמר רשב"ג מה נעשה להן לצרות הראשונות שנשאו לשוק ע״פ ב״ה. אלמא אף אי לא עשו אפילו אי נימא כהריטב"א דב"ש היו חוששין להחמיר כשיטתם דהיינו לחלוץ בצרת הבת. עכ"פ ב"ה לא חשו כלל לזה ולא הצריכו אף חליצה. ועל הקושיא דהא איכא ל"ת יש לתרץ או כדאמרינן בהתחלת הפילפול. דכיון שב"ש החמירו מכח ספק ל"ש ל"ת. או דנימא דלמ"ד לא עשו הלכו ב״ש בכה"ג אף לקולא כב"ה והתירו הבת לשוק בלא חליצה. וכדתירץ הריטב"א בתירוץ השני. אולם אני הוכחתי דהטעם י"ל שהלכו ב״ש לקולא אחר ב״ה ולא עשו כדעתם אף להחמיר מפני שב"ה הי' רוב וכמו שהוכחתי מירושלמי פ"ק דברכות דנראה דלא הי' רשאי להורות הלכה למעשה נגד הרוב. ומהריטב״א נראה דלא ס"ל כן רק ס"ל דעיקר הטעם שסמכו ב"ש אף להקל על דעת ב"ה מפני שיצא הבת קול הא מפני שהיה בזה רוב לא היו ב"ש רשאים לעשות כדבריהם להקל. אבל מוכרחים היו להחמיר כפי דעתם מפני שכן קבלו מרבם. ולהכי תירץ הריטב"א דמשום שס"ל משגיחים בבת קול לא עשו ב"ש כדבריהם אף להקל כנ"ל בביאור דברי הריטב"א ומה שיש לי לדון בפירושו:
אכן אפי' לפי סברא זו של הריטב"א ז"ל נ"ל דאינו דומה לנ"ד דהא הריטב"א בעצמו לקמן גבי ר"ע שעישר ב' עישורין כ' דאפילו למ"ד לא עשו כדבריהם הי' עושין להחמיר היינו שהי' מחמירין על עצמן. אבל לא הי' מוחין לאחרים אפי' להחמיר מפני שההוראה לאחרים היא עיקר לא תתגודדו שמביא למחלוקת וכן מורה לשון הש"ס ב"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין להיפך והוכחתי דשייך הוראה אפילו היכא דמחמיר המורה מכח ספק איסור כדאיתא בשטמ"ק ריש כתובות שהבאתי הא היכן שלא מצד הוראת ב"ד רק אחד מחמיר על עצמו ודאי ליכא איסור דלא תתגודדו:
ועוד נ"ל דבהאי דתפילין קילא טפי כיון דאיכא הוכחה שעושה רק מפני הספק שהרי אינו מברך. אבל בחליצה ליכא האי הוכחה לא מיבעי' למ"ד מצות חליצה קודמת ליכא הוכחה כלל שחולץ רק מספק שכן תחלת מצותו אלא אפילו למ"ד מצות יבום קודמת מ"מ ליכא הוכחה כשחולץ שעושה כן מפני הספק דשמא עושה מפני שאין רוצה ליבם משא"כ בתפילין כשמניח בלא ברכה איכא הוכחה שעושה מפני הספק ומחמיר ע"ט. וגם י"ל כיון שעושה כן שלא בהוראת ב״ד שב"ד שבימינו אין מורין דין זה שכן עומד בספק מני אז נפלגו בו הראשונים ג"כ ודאי רשאי להחמיר על עצמו ואין כאן ל"ת לפ"ז. וזה נלע״ד פירוש הפשוט בש"ס עירובין (דף ו') ור"ה (דף י"ד) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה ומוקי לה קודם בת קול או אף לאחר בת קול וכר"י דאמר אין משגיחין בבת קול ואמאי עושה כדברי כל אחד הא איכא ל״ת ובפרט לאביי דס"ל דאף בשני ב״ד איבא ל"ת ופי' הריטב"א אליבי' דס"ל שאין דין ל"ת בבעלי המחלוקות עצמן דהיינו ב"ש וב"ה יכולין היו כל אחד להורות כדבריהם. אבל שני בתי דינים אחרים לא היו יכולין להורות זה כדברי ב"ש וזה כדברי ב"ה משום ל״ת דס"ל דבעלי המחלוקת בעצמן כיון שכל אחד סומך על סברתו או קבלתו וסובר שכן האמת ל"ש למנעו מלעשות כדעתו משום אגודות משא"כ לאחרים שנמשכו אבתרייהו ולהכי לאביי אף שני ב"ד חד מורה כב"ש וחד מורה כבית הלל איכא משום אגודות. וקשיא מה יענה לברייתא הנ"ל דאיתא מפורש הרוצה לעשות כב"ש עושה או כב"ה עושה הא שם איירי שלא בבעלי המחלוקת בעצמן רק באחרים הבאים לסמוך עליהם נימא דאיכא ל"ת לאביי ודוחק לומר ששם איירי בשני מקומות או בדבר שאינו ניכר ההבדל דכל כי האי ה"ל הש"ס לפרושי וה"מ בשני מקומות הא אי לא"ה איכא ל"ת. אע"כ צ"ל דאיסור לא תתגודדו ל"ש רק לב"ד כשמורין כן ולא בזמן כשאחד סומך ע"ז ועושה ואחד סומך ע"ז ועושה ומהתם משמע דאף להקל רשאי כל אחד לעשות כן ומכש"כ דרשאי להחמיר מדעתו ואין כאן לא תתגודדו אם האחר אינו מחמיר וסומך על דעתו. כללא דמילתא דאם מתפללים בבהכנ"ס אחד המניחין תפלין בחוה"מ עם האינם מניחין. אם אותם המניחים אינם מברכים על התפלין וא"כ איכא הוכחה שעושין מכח ספק. לפע"ד שפיר דמי וליכא אי' לא תתגודדו: