חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן ח
שלום וברכה לאהובי בני היקר החריף ושנון כש"ת מו"ה מיכאל הלוי איש הורוויץ נ"י בק"ק פינטשוב במדינת פולין.
אחר דיש באהבה אבוא בזה להשיבך על חדית אשר באת אלי ולא אוכל להרבות בדברים מפני טרדות שונות אכן בל להשיבך ריקם אומר. ע"ד קושיתך בהא דתנן (פסחים דף פ"ו ע"א) שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד וכו' כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. וכמו כן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' ק"פ. והנה לעיל (פסחים (דף פ"ה ע"ב) קאמר הש"ס המוציא בשר מחבורה לחבורה וכו' הוצאה כתיב בי' כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף ה"נ ויקשה מזה על הא דאיתא בש"ס שבת (דף ג') דקאמרינן התם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה"ה הנחת גופו כהנחת חפץ עיי"ש בתוספת ומעתה יתחייב ה"נ השמש כשעומד למזוג לחבורה השניה משום לא תוציא מן הבשר דהנחת גופו כהנחת חפץ ואין לדחות דאין דרך הוצאה בפה וכמבו' בשבת (דף צ"ב) במשנה דהא כ' שם התו' דמש"ה בכריתות (דף י"ג) אם היתה שבח והוציאה בפיו חייב משום דאוכלין נינהו שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה. ופסח נמי אוכלין כה"ג נינהו. ע"כ תורף קושיתך:
והנה אהובי בני הערתך היא מושכלת לכאורה. ואפס קצה ממנה תמצא בספר הנחמד מנחת חינוך ולענ״ד לא קשה שהרי מבואר בירושלמי סוף פרק כיצד צולין יחיד מפשיט ידו בכל הבית ואין חבורה מפשטת ידה בכל הבית וא"כ כל הבית הוא מקום המותר ליחיד לאכול. והנה לשון הרמב"ם (פ"ט מהל' ק"פ) אין מוציאין ממנו מחבורה שיאכל בה והמוציא ממנה כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה ומדיכול לפשוט ידו בכל הבית אלמא דבבית הזה שאוכלין נקרא מקום החבורה ליחיד. וע"ש היטב בפני משה מה שפי' התם על הירושלמי. ולפיכך אין השמש מוציא באיסור כשעומד למזוג. ובלא"ה יש לדייק בלשון הרמב"ם דקאמר אין מוציאין מחבורה שאכל בה וא"כ משמע דמיד חייב כשהוציא מחבורה ואח"כ אמר וכשיוציא בשר מחבורה לחבורה לוקה אלמא דאיכא איסור רק כשמוציא ומניחו בחבורה אחרת תיפוק לי' דכבר עבר כשהוציא מחבורתו וכעין קושיא זו הקשה שם בירושלמי פ"ז הל' י"ג אם אנן אמרינן חוץ לחבורה שהוא מתחייב לא כש"כ חוץ לבית ומשני הוציא מחבורה לחבורה בשני בתים [כפי גירסת הק"ע] חייב שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. ולפ"ז נתבררו אלו הדינים דאם הוציא חוץ לחבורתו מבית לוקה משום לא תוציא מן הבית ואם הביאו לחבורה אחרת לוקה עוד מלקות משום חוצה. אכן כששתי חבורות אוכלות בבית אחד אז אינו חייב משום חוצה רק כשמביא הבשר לחבורה אחרת. וה"פ בלשון הרמב"ם הנ"ל אין מוציאין ממנו מחבורה שיאכל בה שיוציאנו חוץ לבית חוץ למקום החבורה וכששתי חבורות בבית לוקה אם הוציאו מחבורה זו והביאו לאחרת. אבל יחיד מתפשט בכל הבית. ומעתה נחזי אנן בשמש הלזה מבואר ברמב"ם (פ"ט מהל' ק"פ הל' ד') כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר אח פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח"כ אוכל את מה שבפיו ולדעת הרמב״ם יש לכל חבורה מחיצה והיקף כמבואר שם וכשהשמש מחזיר את פניו ואף ראשו אינו מכניס למקום החבורה השניה ואין כאן משום מוציא מחבורה לחבורה ולא גזרינן דלמא יוציא כולו חוץ לחבורה שם דבני חבורה זריזין הן כמבואר בדף פ"ה ואיתא במתני' (עירובין דף צ"ט) דבמקום שראשו ורובו של אדם עומד הוא נגרר אחר אותו הרשות וע"כ אין איסור משום מוציא וכו' ול"ק קושיתך הנ"ל:
וראיתי שם בפי' פני משה שדחה פי' הקרבן עדה בירושלמי דהא פסק הרמב"ם ז״ל בשם הירושלמי דאין מוציא אחר מוציא בפסח כיון שהוציאו הראשון נפסל וע"כ גרס הוציא מחבורה לחבורה כשני זתים חייב שתים ופירושו שאם הוציא כזית אחד מחבורה לחבורה באותו בית וחזר והוציא מחבורה מחוץ לבית חייב שתים אבל מ"מ נשמע שאין הפסול באותו בית רק כשמוציא מחבורה ומכניס לחבורה אחרת שם באותו בית וכיון שהשמש הזה מחזיר את פניו ע"כ שרי וכדלעיל, ומכש"כ דא"ש לפמש"כ התוס' בעירובין (דף כ' ע"א) ד״ה לא בשם רש"י דאם הכניס ראשו לחודיה למקום אחר המשקין הנחין בתוך פיו מקרין נחין במקום פטור וא"כ ה"נ אם המשמש לחבורה קופץ את פיו שיהא נזהר שלא יאכל שם דאז הוי כאוכל בחבורה אחרת. אבל מה שיש לו בתוך פיו הוי כמונח על מקום פטור כיון שכל גופו עומד חוץ למקום ההיקף וכ"ז לפי' הרמב"ם אבל לפירש"י במתניתין בלא"ה ל"ק כמו שכ' בספר מנחת חינוך די"ל לרש"י קופץ את פיו מפני החשד ואין לו בשר כלום בפיו ולק"מ. וגם רש"י הא פירש דאין איסור מוציא מחבורה לחבורה רק בשני פסחים והכא במתניתין י"ל דאיירי בפסח אחד:
ודע דעל הא דכתב הרמב"ם שם בפ"ט מהל' ק"פ הל' א' שחייב כשיוציאנה לחוץ שהוצאה כתיב בי' כשבת מן האגף לפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו כלחוץ. והוה קשה לי ע"ז הא שם (פסחים דף פ"ה ע"ב) קמשני הש"ס כאן בשערי עזרה כאן בשערי ירושלים. דבשערי ירושלים דמצורעים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה וכו' וכן שער נקנור בעזרה שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידיהן ע"כ לא נתקדשו א"כ זה תינח דהאגף עצמו כלחוץ בשאר קדשים לענין מוציא חוץ לירושלים. ובקדשי קדשים כשיוציא ע״י שער נקנור והתם איכא טעמא למילתא כמו שאמר הש"ס אבל מוציא פסח דכל בית ובית שאוכלים אותו בו מחיצתו הוא מנלן שהוא כחוץ האגף עצמו משום דדינו כשערי ירושלים ושער נקנור דילמא דינו כשאר שערי עזרה שנתקדשו והאגף עצמו כלפנים ומנא לי' לרמב"ם דלענין פסח אגף עצמו כלחוץ ואי משום דאזיל לחומרא מחמת ספיקא היה לו לומר שהאגף הוא ספק דהא איכא נ"מ למלקות:
ונראה לע"ד דהוכיח לה הרמב"ם מהא דאמרינן התם (פסחים דף פ״ה ע"א) איבעיא להו יוצא גזרו בי' רבנן טומאה או לא תיש אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך וא"א גזרו בי' רבנן טומאה כי חתוך מאי הוה הא קא מטמא לי' וכו' והנה בבא זו קאי על פסח מדקולף עד שמגיע לפרק וחותך דאיכא איסור משום שבירת עצמות. והנה בצל"ח מביא דעת הרמב"ם (פ"א מהלכות פסהמ"ק הל' ט"ו) שחטה והיא כולה בפנים ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר וכו' דנשמע מיני' דבקדשי קדשים אם יצא ממנה מקצת אותו היוצא אינו מטמא. ובש"ס דילן נשאר בשר קדשים היוצא באיבעיא דלא איפשטא. וכתב הצל"ח דהרמב"ם פ"ח מהל' שאה"ט פסק לחומרא הך בעיא והא דבשר ק"ק אינו מטמא נראה לע"ד דהחילוק להרמב"ם בין קדשי הקדשים לקדשים קלים וכמו שאבאר:
דהא כ' התוס' במגילה (דף ד' ע"ב ובביצה דף י"ח ע"א) ד״ה שמא יעבירנה על הא דהקשו דאמאי לא תני ויוצאנה מרש ות היחיד לרשות הרבים ותי' דמרשות היחיד לר״ה לא טעי אינשי שיש היכרא בפתח ובגפופי החצר. ולפ"ז י"ל דהא עיקר איבעית הש"ס היא משום דיוצא אפוקי בידים לא אתי לאיעצולי בי' ובמזיד לא חשדינן שיוציא ויביא קדשים לבית הפסול וא"כ י"ל דס"ל לרמב"ם דהבעיא היא רק בקדשים קלים דאיסור הוצאה היא חוץ מחומת העיר וכיון ששם השערים לא נתקדשו ע"כ האגף עצמו כלחוץ ויש לחוש פן יוציא לחוץ כשיהיה בפנים דהיינו שיוציא האבר בעובי השער במקום האגף דעוד ליכא היכרא שלא עבר גיפופי החצר והבית משא"כ בפ"א מהל' פסולי המקדשין דשם איירי הרמב"ם בשחיטת קדשי קדשים ואיסור יוצא היא חוץ מעזרה ושם נתקדשו גם עובי השערים והאגף כלפנים ע"כ ליכא חששא פן יוציאנו לחוץ דלא ישכח דאיכא היכרא בגפופי ובמזוזות השערים ואי משום שער נקנור ליכא חששא בבהמה שם בשעת שחיטה מפני שהשחיטה בצפון ושער נקנור הוא במזרח וא"ש פסקי הרמב"ם דפסק בשחיטת ק"ק דאין עמא משום יוצא ובשאר קדשים פ' לחומרא כפי' הצל"ח דמשום בעית הש"ס אבר היוצא אית טומאה עליו:
ובהאמור נמי מיושב מה שעמדתי על הרמב"ם מנ"ל דבפסח נמי האגף עצמו ודאי דינו כלחוץ די"ל דהוכיח לה מדמייתי הש"ס ראיה דיוצא טהור מפסח דאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך דילמא התם היינו מפני שהאגף עצמו כלפנים וליכא איסור דיוצא רק אם יצא לחוץ ואיכא היכרא בגפופי החצר והבית וע"כ התם לא חיישינן דילמא יוציא וזה עדיף טפי ממה דמשני בני חבורה זריזין הן דהרי זה הטעם דהכירא משום גפופי החצר מועיל אף לכל אדם הטרוד במצוה דלא חיישינן דילמא ישכח [ועיין תוס' פסחים שם ד"ה דבני] ולמה נגזר טומאה ביוצא הא ודאי לא ישכח להוציאו אע"כ דגם בפסח אגף עצמו כלחוץ וליכא היכרא בגפופי ובפתח החצר ושפיר הוכיח דלא גזרו בי' רבנן טומאה דאין ביוצא גזירה דטומאה אף בשאר קדשים דבשניהם ליכא היכרא בהוצאה וחיישינן שמא ישכח ויוציאנו וכדי שיזכור גזרו רבנן טומאה ועי"ז לא יתעצל עד דמשני הש"ס דשניא דין דפסח דבני חבורה זריזין הן. והנני אביך דו"ש: