חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן טז
סוגיא דבל תוסיף עיין בסנהדרין (דף פ"ח) ובסוכה (דף ל״ד ע"ב).
במתניתין (שם בסוכה) ר' ישמעאל אומר ג' הדסים שתי ערבות לולב אחד אתרוג אחד וכו' ר"ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת וכו' עיי"ש בגמרא אר"י אמר שמואל להני דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון (פי' דדי בקטומין) ופריך ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי (פי' דס"ל דסגי אף באחד) ומשני תלתא קטומי שכיחי חד ולא קטום לא שכיח. והנה הרמב"ם ז״ל פ"ז מהל' לולב הל' ז' פסק כר' ישמעאל וכתב בזה"ל כמה נוטל לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה ברי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהם ואם הוסיף או גרע פסול. והנה הראב"ד ז"ל הקשה על הרמב"ם מהא דש"ס סוכה (דף ל"א ע"ב) דקאמר דלר"י דצריך אגוד אין אוגדין אלא במינו דאי שלא במינו ה"ל מוסיף מכלל דכי קטיר לי' בסיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום בל תוסיף משום דהן מינו ובאמת יש ליישב קושיתו על הרמב״ם די"ל דאין עובר על בל תוסיף אלא כדרך גדילתו וכמש"כ שם התוס' בסוכה משא"כ כשמוסיף סיב ועיקרא דדיקלא דאינם ראוים למצוה ע"כ אין עובר משום בל תוסיף ועיי"ש בהרב המגיד שקיים בדברי הרמב"ם מה שפסל בתוס' ערבה ולולב והרב בכ"מ שבש הספרים וגרס לא פסל. אבל לפ"ז תקשי תינח אם הוסיף לא פסל אבל אם גרע למה לא יפסל דהא אינו יכול לצאת המצוה וגם לפ"ד הכ"מ בעצמו נראה דלא אמרינן דלא מיפסל אלא כשהוסיף ערבה אבל בשאר מינים כגון לולב ואתרוג אם הוסיף פסול לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ועיי"ש בהרב המגיד ובלחם משנה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דאי אמרת דאם הוסיף פסיל במינו הלולב משכחת בסנהדרין (דף פ"ח) גבי זקן ממרא שיחייב על לולב נמי כגון אם ציה להוסיף מין אחר או אפי' מאותו מין אם הוסיף לולב או ערבה כיון דלהרמב״ם פסול ה"ל מוסיף וגורע אף אי ס"ל לולב א"צ אגוד ועיין שם היטב בש"ס סנהדרין ועוד הקשה שם הרב בלח"מ דאי אמרת דאם הוסיף פסול בערבה אף דקיי"ל דלולב א"צ אגוד מ"ש מאם הוסיף בית על ד' בתים בתפילין או חוט אחד על החוטין בציצית דקאמר התם הש"ס בסנהדרין דהאי לחודי' קאי וכו' ולא מיפסל. עוד הקשה הרב המגיד שהרמב"ם פסק למעלה שארבעה מינים מצוה אחת הן ומעכבין ואין מוסיפין עליהן ומ"ט לא כתב אם הוסיף פסול כמו שכתב הכא:
ואקדים מה שהקשה אא"ז הגאון המפורסם כמוהר"ר משולם זצ"ל הובא בספרו איגרא רמה. על הא דפסק הרמב"ם דעובר על בל תוסיף אם הוסיף ערבה א"כ מאי פריך הש"ס בסוגין ולדרוש להו כר"ע דהיינו שיפחיד אותם כר"ע כיון דבאמת ס"ל כר' ישמעאל ואיך מצי פחיד להו דהדין כר"ע דדי בהדס אחד וערבה אחת דמצי למימר לי' תינח דשבקת לן ליטול ג' הדסים דבהדס ליכא משום בל תוסיף כיון דהוא לנוי המצוה אבל ערבות איך שבקת לן ליטול שנים אי הוי הדין כר"ע הא דינו באחד לר"ע ואי נטל לדידי' שתי ערבות עבר על ב"ת להרמב"ם וידעי דאין הדין כר"ע ולא מצי פחיד להו:
ונראה לע"ד לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל ויסולקו אלו הקושיות ויבואו דברי' על נכון כפי גירסא הישנה דאיתא ברמב"ם דאם הוסיף פסול ומטרם ניישב מה שהק' התוס' שם בסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) דהא משכחת לה זקן ממרא בלולב לר' יהודה דס"ל דצריך אגוד בכה"ג שאגד ג' מינין בפ"ע דנעשה בכשרות והורה הזקן ממרא נם לאגוד עמהן מין אחר וה"ל מוסיף וגורע והתוס' שם תירצו ממ"נ אם מקודם נטילתו אוגדו ה"ל גרוע ועומד דמתחלתו נעשה שלא כהוגן ואנן בעינן גורע שכשר מתחלתו שפוסלו בתוספתו כפרש״י ואם נטלו ובעודו בידו הוסיף בו מין חמישי אין זה מבעל מצותו דמדאגבי' נפק בי' אבל בתפילין כשמוסיף ועון בראשו הא מבטל מצותו עיי"ש ולפי תירוצם לכאורה מתורצת עכ"פ קושיא אחת על הרמב"ם דמקשינן דמשכחת לדידי' דס"ל דאם הוסיף במינו לולב דפסול בזקן ממרא דה"ל מוסיף וגורע בכהאי גוונא שהורה להוסיף מין אחר או באותו מין אם הוסיף על הערבות והלולב דיש לתרץ דשייך הממ"נ של התוס' דאי קודם נטילתו הוסיף גרוע ועומד ואי כשנטל הלולב בכשרות ואח"כ הוסיף כבר יוצא מצותו ואין זה מבטל המצוה דצריכין בדין זקן ממרא שיתחייב מיתה. אולם תירוץ התוס' מופרך לפי שיטת והתוס' בפסחים (דף ז' ע"ב) דהיכא שמכוין שלא לצאת לא יצא המצוה אף כשנטל הלולב וא"כ הזקן ממרא שהורה דצריך עוד לאגוד ואי לא עשה כן לא קיים מצותו והוא מכוין שלא לצאת דאוגד עוד מין יתר כדי לעשות כתיקון לפי דברי הזקן ממרא. והוא דומה להא דאמרי' בב"מ (דף י') גלי דעתא דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א וה"נ כן רוצה לצאת רק ע"פ ציווי הזקן וא"כ כשצוה להוסיף עוד מין שפיר הוי מבעל מצותו כיון שבשעה שמוסיף המין אז מכוין לצאת מצותו ונתבטלה ע"י הוספתו וה"ל מוסיף וגורע:
ועל כן נלע"ד לתרץ קושית התו' שהקשו דמשכחת לה לר' יהודה זקן ממרא אם הורה להוסיף ולאגוד מין אחר בכה"ג דהן הראב"ד ז"ל בה' ממרים תירץ לה לקושית התוס' בסנהדרין הנ"ל דאין לומר שהורה לאגוד מין אחר על האגוד הכשר כיון דאין הזקן מחולק עם הב"ד רק בהאי דינא דהורה לאגוד מין אחר ואם כן לדידי' דצריך עוד מין לא יורה להוסיף על האגוד מכבר כיון דיהיה תעשה ולא מן העשוי וכן פי' שם הלח"מ דברי הראב"ד ז"ל אולם תינח תירוץ הראב"ד אי נימא דילפינן לולב מסוכה דפסול תעשה ולא מן העשוי אבל להאי לישנא בסוכה (דף ל"ג) דלא ילפינן לולב מסוכה ולא פסול תולמ״ה בלולב תקשי עדיין משכחת לה דהוסיף עוד מין ואגד ליה דהוסיף וגורע לר' יהודה. ואי משום שכבר השלשה מינים הראשונים באגוד לא יצוה להוסיף הא לא איכפת ליה אי לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי':
ואמרתי לתרץ לפ"מ דאמרינן בסוכה (דף ל"ג ע"ב) הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק ופרש"י דלא יקשור שני הראשים דזה של קיימא הוא דאינו חושש להתירו עולמית ואב מלאכה הוא וא"כ י"ל אליבא דר' יהודה דס״ל לולב צריך אגוד שוב לא יוכל הזקן ממרא לצות לאגוד ולקשור ביו"ט עוד מין כיון דהוי קשר של קיימא ואב מלאכה היא כיון דאינו מחולק עליהם רק בדינא דלולב ובזה אינו מחולק על הב"ד שהעשה אינו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ועל כרחך יצוה לאגוד מערב יו"ט וא"כ גרוע ועומד הוא ומיושב קושית התו' סנהדרין הנ"ל. אולם הא תינח לשטת רש"י והרא"ש דקשר של קיימא אף של הדיוט אב מלאכה היא אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם הובא באו"ח (סי' שי"ז) דס"ל דרק קשר אומן הוי אב מלאכה אבל קשר הדיוע אינו רק מדרבנן וא"כ תיקו קושית התוס' סנהדרין לדוכתא דשפיר משכחת לה דמצוה לאגוד ביו"ט כיון דמה"ת מותר דהכא באיגודו אינו עושה מעשה אומן ואף אחר שאסרו חכמים הקשר מ"מ הא כ' הפנ"י בסוגיא דאין ממעטין ביו"ט אליבא דרי"ף ורמב"ם דהיכא דאין לו לולב אחר מותר למעט הענבים מהדס ביו"ט אף דעי"ז מתקן מנא כיון דהוי שבות מדבריהם לא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה [ועמג"א (סי' תמ"ו) לענין איסור דרבנן אי דוחה עשה דשריפת חמץ כיון שעיבר בשעה שמקיים המצוה וא"א לקיים בענין אחר] ואם כן לשיטת הרי"ף והרמב"ם אף אחר שגזרו חכמים על קשר של הדיוט משכחת לה דינא דזקן ממרא בלולב אי ציה לאגוד עוד מין אחר וביו"ט מותר כיון דלמצוה מותר לדחות השבות והוי מוסיף וגורע כיון דלא יצא בנעילתו דלדעת הזקן ממרא שצוה לעשות כן המצוה היה מכוין שלא לצאת דהיתה כונתו בקיום המצוה כשהוסיף עוד המין שבדה מלבו. והשתא קא פסיל ומבטל ליה למצוה וקשיא על הש"ס סנהדרין דאמאי קאמר דלא משכחת לה רק בתפלין ואליבא דר' יהודה הא בלולב לדידיה נמי משכחת לה שפיר לשיטת הרי"ף ורמב"ם. דכל קשר שאינו של קיימא אינו אסור רק מדרבנן:
אולם יש לתרץ דהנה הקשיתי על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דקשר הדיוט רק מדרבנן אסור מהאי דש"ס סוכה הנ"ל והוא עפ"מ שקשה לע"ד לפ"מ דאמרינן בעירובין (דף צ"ז) המוצא תפלין מכניסן זוג זוג וכו' אחד חדשות ואחד ישנות דברי ר"מ ור"י אוסר בחדשות ומתיר בישנות וקאמר אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות כל שאין מקושרות ופריך הש"ס וליענבהו מיענב ומשני רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפלין. והק' בתוס' וכי לא ידע רב חסדא דהכא אליבא ר' יהודה קיימינן בתפלין ור' יהודה ס"ל דעניבה קשר גמור ומנ"ל דפסולה בתפלין ותי' בתוס' דכיון דהקשירה הגמורה עיקר מצותו אף דכשר בעניבה מ"מ לא הוי קשר של קיימא אף אליבא דר' יהודה דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשר של קיימא בחול כמצותו ולהכי אי לאו דעניבה פסולה בתפלין הוה מותר אף לר' יהודה לענבינהו אף דס"ל דעניבה קשירה מעליותא עכ"ד. וא"כ קשה איך יפרנס רב חסדא ברייתא דסוכה (ל"ג ב') דהותד אגדו אוגדו כאגודה של ירק וקפריך הש"ס ואמאי ליענבהו מיענב ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה מעליותא וכו' דהא כיון דעיקר מצותו בקשר גמור וכדמשמע בפירש"י בסוגיין דלכתחלה מצותו לרבנן נמי בקשר כמו שהוא לר' יהודה וכן פסקינן בש"ע (או"ח סתרנ"א) ע"פ הסכמת הפוסקים א"כ אף אם יענבנו לא יניחנו כך כשירצה לצאת בו למחר כמו התם בתפלין. וא"כ אף אי ס"ל לתנא דברייתא כרבי יהודה דעניבה קשירה מעליותא מ"מ קשה וליענבינהו דהכי מקיים המצוה טפי וכדפירש"י ז"ל והעניבה לא תהיה מלאכה כיון דע"כ יתירנו למחר כשירצה לקיים כמצותו לקשור קשר גמור וא"כ תו הוי העניבה קשר שאינו של קיימא אף לרבי יהודה וכמו שכ' התוס' בתפלין:
ותרצתי זאת הקושיא לפי מה דקיי"ל באו"ח (סימן שי"ז) דאז אמרינן דאסור הקשר מדרבנן היכא דקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא ולהכי לשיטת הרי"ף והרמב"ם קשר הדיוע וקיימא וקשר אומן ואינו קיימא אסורין מדרבנן דנסמכין למלאכה דאורייתא אבל לדידהו אינו קיימא והדיוע מותר לגמרי כיון שאינו נסמך כלל למלאכה ולשיטת רש"י דס"ל דקיימא של הדיוע אסור מה"ת ולהכי אף קשר שאינו של קיימא אם אינו רוצה להתירו באותו יום אסור מדרבנן כיון לדידי' נסמך למלאכה דאורייתא וקרוב לגזור שלא יבוא לידי קשירה:
ומעתה א״ש קושיתי הנ"ל מעירובין דשפיר אף לרב חסדא אתיא הא ברייתא דאוגדו כאגודה של ירק דהכי משני הש"ס דהא באמת אף דאמרי' דמשום ביטול מצוה נתיר השבות מ"מ היינו דוקא היכא דבלא עבירת השבות לא יוכל לקיים המצוה אבל היכא דבלא"ה יוכל לקיים המצוה לא שרינן. וכמו דאמרי' התם היכא דאית לי' הושענא אחריתי אי לאו דס"ל דשא"מ מותר ל"ה שרינן ועיין במפורשים וזה פשוט. וא"כ הכא כיון דתנא דברייתא ס"ל א"צ אגוד ודי אוגדו כאגודת ירק מ"ה פריך וליענבינהו היינו אף דיכול לקיים המצוה אם אוגדו כאגודה של ירק מ"מ הא לרבנן אין כאן איסור כלל אף שבות דחבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו (פסחים דף י"א ע"א) וליענבינהו אליבא דרבנן דר"י והכי יהי' הפירוש אליבא דרב חסדא דמשני הש"ס דברייתא ס"ל כרבי יהודא דעניבה קשירה מעליותא היינו כיון דבכל מקום היכא דעניבה הויא של קיימא היא מלאכה לרבי יהודא וא"כ אף היכי שאינו של קיימא מ"מ נסמכה למלאכה דאורייתא ואף דאין דעתו להתירו באותו יום אסור מדרבנן והכא אין להתיר השבות משום קיום המצוה כיון דיכול לקיים המצוה בלא עבירת השבות ע"י אוגדו כאגודת ירק אבל אי ל"ה ס"ל עניבה קשירה מעליותא שפיר הוי מותר בעניבה לקיים מצוה מן המובחר כיון דאין כאן אף שבות אבל התם בעירובין דאיכא בזיון תפלין דשרינן איסור הנחת תפלין בשבת אי הוי ס"ל דעניבה כשירה בתפלין שפיר הוה שרינן כיון דאינו של קיימא משום בזיון תפלין ולצורך מצוה שרינן באינו של קיימא אף דנסמך למלאכה דאורייתא וכדאיתא התם בש"ע ושפיר קאמר רב חסדא דש"מ עניבה פסולה בתפלין דאי כשירה הויא מותרת אף לר' יהודה משום דהא העניבה אינה של קיימא כיון שודאי עתיד להתירה למחר:
אולם הא תינח לשיטת רש"י דס"ל דקשר הדיוט דאורייתא היא וא"כ אי עביד עניבה אף שאינה של קיימא נסמכה למלאכה דאוריי' משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דקשר שחייב מה"ת היא רק של קיימא ואומן. ואי תרתי לטיבותא מותר לכתחילה וא"כ הכא תו תקשי הא תינח לאביי התם דלא ס"ל כר"ח דעניבה הוי אינו של קיימא. משום דודאי יתירנו למחר לשם מצוה כדאיתא התם. אתי שפיר הברייתא הכא בסוכה אליבא דרבי יהודא כיון דס"ל דעניבה קשירה מעלייתא וא"כ הכא בלולב אף דהוי רק מעשה הדיוע דאף השבות אסור דהרי יכול לקיים המצוה בלא"ה לא שרינן שבות. אבל אליבא דרב חסדא כיון דעניבה אינה של קיימא דדעתו להתירו למחר כנ"ל. וגם הוי מעשה הדיוע והויא תרתי לעיבותא למה יאסור לכתחילה. וע"כ נלע"ד לומר דע"כ לא ס"ל לרי"ף ורמב"ם דקשר אומן בעינן זהו רק אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יהודא כיון דס"ל אף עניבה קשר וזהו ל"ה אומנות. וע"כ אליבא דר"י מודו הרי"ף והרמב"ם שקשר ועניבה אף שאינו של אומן אסור מן התורה אלא דלא קיי"ל כותי' רק כרבנן וכן מוכח בש"ס (פסחים דף י"א ושבת קי"ב) דקאמר דר' יהודא לא גזר באיסורי שבת דבדילי מיני'. והא דאסור עניבה משום דהוא גופה מלאכה היא. והתם קאי אחבל דלי שנפסק דעונבו במעשה הדיוט ואעפ"כ אסור לר' יהודא דה"ל מלאכה משא"כ לרבנן דלא ס"ל איסור בעניבה ס"ל להרי"ף והרמב"ם דאינו אסור מה"ת רק מלאכת אומן:
אבל עוד הקשיתי ומצאתי כן בישועות יעקב שהק' על דברי הרי"ף דכתב והשתא דקי"ל לולב א"צ אגוד. אי לא אתנחי' בהושענה בעיו"ט מנח לי' ביו"ט ושפיר דמי ומשמע דאי ס"ל דצריך אגוד אין תקנה אי לא לאנד מערב יו"ט לצאת עוד י"ח ואמאי כיון דס"ל להרי"ף דקשר הדיוט רק מדרבנן אסור ולמה לא נתיר לו שבות כדי דיוכל לקיים מצות לולב. ונראה לע"ד לתרץ קושיתו ע"פ דברי הגהות מרדכי בפרק קמא דחולין דהביא שיטת רבינו אליהו בתפילין דצריך לקושרם בכל יום. והקשה ר"ת ז"ל מהא דהמוציא תפילין דחדשות אסור לקושרם בשבת משום דהוה קשר של קיימא ואי מתירן בחול בכל יום כשמניח התפילין תו ל"ה קשר של קיימא ולישתרי לקושרם. ותי' בהגהות מרדכי דאף דלא קשר של קיימא הוא אסור לקושרו בשבת. דרחמנא קריי' קשר דכתיב וקשרתם ומביא ראי' מסוכה (כ"א ע"א) דאמר ר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. ופריך מהא דאמר גבי תינוקות העוסקים בפרה שמביאים שוורים וכו' ומשני רחמנא קריי' אוהל וא"כ ה"נ רחמנא קריי' קשר ואף שאינו של קיימא כשל קיימא הוא עכ"ל. ומשמע דאף מה"ת אסור [דאי מדרבנן בלא"ה אסור כיון שאינו עשוי להתירו באותו יום וכדאמרן וגם אי מדרבנן שפיר שרינן משום בזיון תפלין וכמו דשרינן קשר של מצוה אף של אומנות באינו שלו קיימא וגם פשעת לישנא דהגהת מרדכי משמע דר"ל דמשום דאחשבי' רחמנא דקריי' קשר הוי מדאורייתא קשר]:
ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף דאי לר"י דס"ל דלולב צריך אגוד וילפינן מאזוב כיון דכתיב באזוב אגודה ורחמנא קריי' אגודה שפיר הוי קשר אף דאינו מעשה אומן וכן ילפינן לולב ממנו ואף התם אחשבה רחמנא מטעם המצוה שיהי' מלאכה דאורייתא וא"כ אי לא אתנחי' מאתמול לר"י אין לו תקנה דלא יוכל לאתנחי' ביו"ט דידחה המצוה השבות דקשר הדיוע כיון דלר' יהודא המצוה באגוד ורחמנא אחשבי' לקרוא אגודה באזוב שפיר הוי אגודה דאורייתא ואסור ביו"ט:
ומעתה לפ"ז יבוא על נכון מיושבת קושית התוס' בסנהדרין שהקשינו אותה אליבא דהרי"ף דס"ל דצריך מעשה אומן בקשר שפיר משכחת לה לר"י דצריך אגוד אי הורה הזקן דצריך מין אחר עוד לאוגדו עם האגוד דה"ל מוסיף וגורע וכמו שביארנו לעיל דלשיטת הרי"ף והרמב"ם דמלאכת הדיוע אינו קשר איסור דבר תורה רק שבות יהי' מותר לאוגדו ביו"ט כיון שאין הזקן מחולק עמהם רק בדין זה. דז"א דהא כיון דס"ל דצריך אגוד ולשיטת הזקן ממרא זהו מין אחר שחידש מן המצוה היא ואסור לאגוד ביו"ט דרחמנא קריי' אגודה ואסור מה"ת [ומכש"כ דהכא איכא למימר סברא דאחשבי' כיון דבאמת עושה קשר רק שהוא מעשה הדיוט משום לתא דהמצוה יחשב כקשר מעליותא דאומן דליחייב עלי'] וכמו שביארנו כיון דאינו מחולק עמהן לענין דין הלולב וגם ע"כ צ"ל דאינו מחולק עם הב"ד הגדול בדין הקשר דאי מחולק עמהן גם לענין קשר בלא"ה הוא זקן ממרא כיון שיש נ"מ לענין שבת ויבוא מזה איסור כרת וכמו שמבואר התם בסוגיא דסנהדרין אולם התינח למ"ד דלולב צריך אגוד ושייך סברא דמפני המצוה חשוב מלאכה הקשר אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו דלולב א"צ אגוד. ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאם הוסיף פסול אדרבה תיקו קושיא לדוכתא למה לא משכחת דינא דזקן ממרא כגון שנטל לולב בידו וניחא לי' שלא לצאת בו רק כשיוסיף והוא כשהוסיף אותו המין מבטל מצותו ומוסיף וגורע וקשה עדיין מה שהק' הרב המגיד ז"ל לדעת הרמב"ם:
אכן לבוא לתכלית ביאור הרמב"ם ז"ל ולהסיר מעליו תלונת המפורשים נאמר דהא הקשיתי בסנהדרין (דף פ"ט ע"א) דקאמר הש"ס בתפלין נמי אי עביד ד' בתים ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודי' קאי והא לחודי' קאי ואי עביד ה' בתים גרוע ועומד הוא ומשני הא אמר ר' זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול פי' לעולם דעביד ד' בתים ואנח החמישי גבייהו וכיון שפסל התפלין בעבירתו ל"ש האי לחודי' קאי ולהכי הוא מוסיף וגורע. וק"ל לפ"ד ש"ס (סוכה דף ל"ז) דקאמר להו רבה כי גדליתו הושענא שיירי בהו בית יד דלא תהוי חציצה וכן לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה [וע"ש ברשב"א דטעמא הוי משום דליכא לקרותה לקיחה תמה] ואף רבא דפליג עלי' טעמי' רק משום דמין במינו אינו חוצץ אי נמי לנאותו אינו חוצץ ועיין בב"ח בשם מהר"י ווייל ובט"ז (סימן תרנ"ח) דאף חציצה במקצתה הויא חציצה וכן משמע התם בסוכה בתוס' וא"כ קשיא אף אי ס"ל דלולב א"צ אגוד משכחת לה מוסיף וגורע כגון דאוסיף מין ה' ושם כמצות הזקן בלולב מין החמישי הנוסף והויא חציצה אליבא דכ"ע כיון דהוי מין בשאינו מינו וגם לא לנאותו והוי גורע אף דלחודי' קאי כמו התם בתפלין ומאי שנא הכא דפסול לי' משום חציצה ומאי שנא התם דפסל ליה משום בית חיצון שאינו רואה את האויר ואי תימא הא אי נקיט לי' הג' מינים באגוד קיום כמצות התורה ואח"כ כשמוסיף מין הד' באגוד שזהו מין החמישי של הזקן אין זה מבטל מצותו זה אינו הא הכא כיון דאוסיף עוד מין מכוין הוא שלא לצאת בכשרים וכשהוסיף מין הה' באגודה פסול להו למינים ושפיר הוי מוסיף וגורע ויקשה מאד דאמאי לא משכחת רק בתפלין הא בלולב נמי משכחת לה דין דזקן ממרא וגם אמאי קאמר הש"ס דאי א"צ אגוד האי לחודי' קאי ולא פסלו הא פסלו שפיר מטעם חציצה והיא קשיא אלימתא:
ונראה לע"ד לתרץ כל זה דהא הקשיתי לפ"ד הש"ס (ר"ה כ"ח ע"ב) דקמייתי ראי' מן הנתנין במתן ד' שנתערבו בנתנין במתנה אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר ינתנו במתן אחת ואמר לו ר' יהושע הרי עובר על בל תוסיף כשיתנו במתן ד' והא כיון דיהיב לי' מתנה דבכור דדינו באחת עברי' לי' לזמנו וקתני דעבר על בל תוסיף אע"כ דאמרינן כיון דאילו מתרמי לי' בוכרא אחרינא הדר מזה מיני' כולא יומא זמני' הוא ופי' החם בתוס' ד"ה ומנא דהכא כיון שאינו מתכוין להוסיף ואינו עושה רק מחמת ספק אין עובר אי לאו משום דחשיב זמנו דמאי דעובד מחמת ספק הוי כעביד בלא כוונה להוסיף ובזמנו עובר כיון דאז קיי"ל דעובר בלא כוונה ע"כ מחמת ספק לא גרע אי עביד לה בלא כוונה ועובר על בל תוסיף:
והן יש להעיר מהאי דש"ס חולין (דף פ"ד ע"ב) דקאמר התם לענין כיסוי בשוחט לחולה בשבת תקיעת שופר בגבולין יוכיח דספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת וקאמר אלא ספק איש ספק אשה ודוחה יו"ט גמור ומשמע התם דקסבר דאין נשים סומכות רשות וכן משני התם ר"י לטעמי' דסבר נשים סומכות רשות ומכלל דת"ק סבר דנשים אינן רשאין לתקוע והן דעת רש"י ז"ל בעירובין דהיינו משום דעוברות הנשים בבל תוסיף והשתא לפי דעת התוס' דאף מספק בזמנו עוברין על בל תוסיף ולמה יתקע ספק איש ספק אשה דילמא אשה הוא ויעבור על בל תוסיף אולם הא ליתא דממ"נ אם איש הוא שפיר תוקע ואם אשה הוא לגבי' דידי' לאו זמני' הוא וצריך כוונה לעבור וכיון שעושה מחמת ספק ל"ה כוונה לעבור וכמש"כ התוס' וכמדומה לי שכעין זה העיר בשאגת אריה. אכן יש להקשות מהא דקיי"ל דכוי הוא ספק חיה, ספק בהמה ומכסהו עי"ש בחולין וביצה (דף ח') הא התם אי מתרמי ליה חיה ודאית חייב בכיסוי ודמי להא דאמר הש"ס כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא והדר מזה הוה ליה זמנו ועובר על הספק כיון דלא בעי כונה וכמ"ש התוס' וא"כ למה מכסהו דילמא בהמה הוא ועובר על בל תוסיף:
ומה שעלה בלבי לתרץ ע"ז הוא לומר דנ"ש דנימא דעובר על בל תוסיף אף בלי כונה רק היכא דעושה עשייה דמינכר עשיית המצוה כגון שלובש תפלין או נוטל לולב וכה"ג אבל עשיה שעושה אדם לצורכו ג"כ ליש לומר דעובר על בל תוסיף בסתמא וע"כ בעי כונה לעבור [וכן נראה סברא זו מחידושי הר"ן בסנהד' וכמו שאבאר אי"ה בסמוך] ולהכי בכיסוי כמו דאמרינן התם בביצה (דף ח') לנקר חצירו הוא צריך בחול דאדם עושה ומכסה גם דם בהמה כשהוא צריך לנקר חצרו ולהכי ל"ש לומר דיעבור על בל תוסיף כיון דעושה מחמת ספק בכוי ובלי כונה להוסיף ואינו עובר בזמנו רק אם עושה דבר שמינכרא שעושה מצוה דבלאו הכי אין סברא שתמנע תורה עשיות שדרכם של בני אדם לעשות וכמו שאביא בשם הר"ן:
ובהכי א״ש מה שדקדקו הראשונים דקפריך בר"ה התם ובעירובין (פ' המוצא תפלין) א"ה הישן בשמיני בסוכה ילקה לפי הס"ד שעובר שלא בזמנו בלי כונה דמאי קפריך דוקא מישן בסוכה ולא מאוכל אלא ע"כ דאוכל איכא למימר דאכיל איניש היכא דמתרמי לי' משא"כ השינה ודאי מינכר עשייתה לשם מצוה [ולהכי יש מצריכין בזה"ז אכילת שמיני בסוכה אבל לא שינה] (ועיין בטור בסי' תרכ"ח) דאז מתחילין ימי הגשמים ע"כ צותה תורה סוכה אז וראי אין דרכו לישן בסוכה ולהכי פריך דילקה אי אמרינן דעבר שלא בזמנו בלי כונה וא"ש:
והנה ראיתי להרב פמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת (סימן ל״ע) שהביא דברי הרא"ם על הא דאמרינן בסוכה (דף ל"ו ע"ב) לרבי יהודה אין אוגדין אלא במינו כ"ה דלא ליעבר על בל תוסיף ולרבנן שרי דא"צ אגוד והא דבזמנו לא בעי כונה תירץ הרא"ם דהנ״מ בסתמא אבל לשם נוי ליכא ב"ת והק' הפמ"ג וז"ל ואני תמה דא"כ נתערבו מתן ד' במתן אחת אמאי לא יתן השאר בפירוש לשם מים ומתן דם דחטאת לשם מתנות ויוצא ממ"נ ומשמע אף דמכוין בפי' להיפך עובר משום בל תוסיף עכ"ל ובאמת לא על הרא"ם ז"ל לחודי' תלונתו שכן כ' הרא"ש במקומו בפירוש דאף לר' יהודה אחר שנמשה בו אגוד של חובה אם הוסיף אגוד אחר לנוי ליכא בל תוסיף וכתב דמינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אף דרך גדילתו ואף דבזמנו לא בעי כונה היינו בסתם אבל אם כוון לנוי מותר עי"ש וכן כתבו הפוסקים. ואף הרמב"ם דדעתו דבשאר מינים בהוספה עובר פסק דבהדס מוסיף משום דמכוין לנוי ואם כן תקשי לדידהו קושית הפמ"ג בהא דנתערבו מתן ארבע במתן אחת יכוין בפירוש לשם מים ולא יעבור על ב"ת:
ונראה לענ"ד לתרץ. דהן הקשה אא"ז הגאון המפור' אבד"ק סטניסלאב שליט"א [חבל על דאבדין] בספרו בר ליואי חלק אה"ע סס"ז בנתערבו מתן ארבע במתן אחת דמשמע דמתן א' הוי הרוב כמבואר בתוס' בכמה מקומות ועיין בתוס' שבת (דף מ"ב ע"א) ד"ה נותן איך יתן לר"א מתן ד' יבעול ברובא ואי דתימא דעולין אין מבטלין זה את זה הא הכא הוי הדין דמתן ד' אם נתנו במתנה אחת כיפר אליבא דכ"ע ותו ל"ה עולין דנעשה מצותו וליבטול דמו. [אני הבאתי הקושיא בסגנון אחר קצת] ונ"ל לתרץ כיון דאף אחר שנתן הבכור מתנה אחת איכא בדם מצות שירים אף דאין מעכבתן וכיון דאית בדם מצות שירים לא יוכל דם העולה לבטל דמצות אין מבטלין זא"ז אולם הא תינח אם יתננו סתם ויצא ידי שירים אבל אם יתננו לשם מים ודאי לא יצא ידי נתינת שירים דהא הוא מכוין להיפך המצוה והוי כרשות ויבטל דם הניתנין במתן ד' ומשו"ה א"ש מיושב קושית הפרמ"ג על הרא"ם הנ"ל דלא יוכל לתנו לשם מים דאז כיון דמתן הא' הוא הרוב יבטל דם הנתנין במתן ד':
וראיתי לב"ד הרב הגאון מהר"א הלוי נ"י האבד"ק סעריא בספרו שו"ת הרי בשמים הנדפס מחדש (בסימן י"ט) אשר כבוא לפניו קונטרסי זה כתב על דברי אלו בזה"ל הנה נעלם ממך דברי רש"י ותוס' בזבחים (דף פ' ע"א) שפי' להדיא דטעמא דר"א משום דרואין המתנות היתרות הנתנות מדם הבכור כאלו הן מים ור"א השיב לפי דברי ר"י דל"ל רואין וכ"כ התוס' (שם דף פ"א ריש ע"ב) וכן מבואר בדברי התוספות (בכורות דף ס"א ע"א) ד״ה והא בסה"ד עיי"ש עכ"ל וע"ז אען ואומר דלא נעלם ממני פירש"י ותוס' בסוגיא דהוה עסיקנא בה דהא כונת הפמ"ג בקושיתו הוא אף למאן דלית לי' רואין אותו כאלו הוא מים מ"מ אם יכוין בפי' לשם מים לשיטת הרא"ם לא יעבור על בל תוסיף וא"כ אית גוונא אף לר' יהושע דלא יעבור על בל תוסיף דהיינו כשיתן בפי' לשם מים ואמאי לא יתן מתן ד' ואני יישבתי זאת דאי יכוין להיפך מן המצוה רק לשם מים לא יקיים בזה מצות שירים ויהי' רשות ומבטל מתן אחת את מתן ד' לפי הנחת אא"ז הגאון שהפי' בתלמוד נתערבו מתן ד' במתן אחת שמתן א' הוא הרוב וזהו כשמכוין בפי' לשם מים וכונתו היפך המצוה אבל אי אינו מכוין בפי' לשם מים רק להאי מ"ד דאית לי' רואין כאלו הוא מים זהו אף בלא כוונתו לשם מים רק בסתמא אנו רואין זריקתו כאלו הוא מים אבל עכ"פ משום זה אינו מבטל ממנו מצות שירים דליהוי רשות רק לענין שלא יהי' בל תוסיף שנתן מתנות יתרות אנו חושבין לענין זה כאלו לא נתן לעבור על מצות התורה בנתינה מתן ד' במקום שהי' צריך ליתן מתן א'. וכן משמע לשון הפמ"ג שהק' לשיטת הרא"ם יכוין בפי' לשם מים ואמאי לא אקשי הא שם מיירי במכוין בפי' לשם מים ופליג ר' יהושע וע"כ דסבר הפרמ"ג אליבא דרא"מ ז״ל דלא מיירי במכוין בפי' לשם מים רק בסתמא ס"ל לחד מ״ד דרואין כאלו הוא מים לענין דלא עבור על בל תוסיף ולישנא דרואין כאלו מים לאו דוקא ר"ל דדינם כמים רק כלפי הנתינה דמתן ד' קרי לי' מים דאחר שנתן מתן אחת וקיים מצותו לענין הכפרה בזריקתו לא עבר עוד משום בל תוסיף כשנתן עוד מתנות למאן דאית לי' רואין אבל מצות שירים לא שייכא לזריקה ולא פקעה מן הדם עד שיכוין בפי' לשם מים וא"ש תירוצי על דב הרא"ם ז"ל:
ומעתה אחר שביארנו שסברת הרא״ם היא נכונה תינח לנו ליישב קושית אא"ז הגאון האדיר מוהר"ר משולם מפרעשבורג זצ"ל דבסוגין קאמר ולדרוש להו כר"ע דדי באחד ולא תיקשי לדעת הרמב"ם ז"ל דעובר על בל תוסיף בערבות היכא מצי פחיד להו הא יימרו עד השתא איך נטלו ב' ערבות ועברו על בל תוסיף די"ל דהתם הא עדיין לא נדרש ונתברר להם הדין מדקאמר אי בעינא מצינא למידרש לכו והי' הדין עוד מסופק להם [ובאמת גם הראשונים נפלגו בדעותיהם אי פסקינן כר"י משום דר' טרפון קאי כוותי' והלכה כר"ע מחבירו אבל לא מחביריו או פסקינן כר"ע משום דר' טרפון הוי רק כמפרש דברי ר"י והלכה כר"ע מחבירו] וא"כ שפיר נטלו שתי ערבות מספק ואי דתקשי הא בזמנו אף כשנוטל מספק עובר על בל תוסיף כמו שהבאתי בשם תוס' דר"ה הנ"ל ז"א די"ל דהדין היה דיכוונו אם הדין בשנים שפיר דמי ואי לא ליהוו השני' בפי' לשם עצים וכמו שביאר הרא"ם הנ"ל ועי' (ש"ע או"ח סי' ל"ד) דשרי להניח שני זוגות תפלין אחד לשם תפלין ואחד לשם רצועות בעלמא ולא עובר על בל תוסיף וכדאמרן ומיושב קושית הגאון מהר״ם זצ"ל מפרעשבורג. על הרמב״ם ז"ל:
ונשאר עלינו חובת ביאור דברי הרמב"ם שהבאתי בראש ולבארו על נכון ויוסרו הקושיות מעל דבריו והוא דהן ראיתי בסנהדרין (שם דף פ"ע) בר"ן בחידושיו שהק' ואי גרוע ועומד למה אינו מתחייב הזקן ממרא שהרי מורה לעשות דבר איסור ועוברים על ידו על בל תוסיף ואף שהלולב גרוע מתחלתו מה בכך. ותי' בשם הראב"ד דאי גרוע ועומד לא יעבור על בל הוסיף שהדבר ברור שהנוטל ביום אי של חג ענף של זית בידו שאין עובר על בל תוסיף שאין לו לקשור הידים שלא יעול בידו רק אותם הד' מינים ומשו"ה כשנוטל החמשה מינים שהורה הזקן בידו ואי צריך אגוד פסול הלולב וגרוע ועומד ואין נטילתו רק כעלה של זית שבעל מצות עשה בשב ואל תעשה אבל לא עבר על בל תוסיף בביטול המצוה דאין נטילתו כלום לא לעבור ולא למצוה וכשהורה הזקן ממרא אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שוא״ה וחיוב מוסיף אינו אלא כשהמצוה נגמרת בתחלתו ויוצא בה כראוי כמו ד' פרשיות בתפלין ובשביל התוספת פסולה כשמוסיף הה' ע"כ לשונו:
ולכאורה תירוצו אינו מובן דמאי קמתרץ דמשו"ה בגרוע ועומד אין עובר על בל תוסיף משום דלא יוכל לקשור ידים ובודאי מותר לטול בידיו דבר משאר מינים והוה רק שוא"ת דהא באמת למה לא יעבור על בל תוסיף אם עושה זאת במצות הזקן ומכוין למצוה לקיים מצות לולב ביום א' של חג כפי הוראתו אשר בדה מלבו דמה שחילקתי למעלה וביארתי בהאי דכיסוי דם בהמה ואבילה בסוכה דלא אסרה תורה עשויות שאדם רגיל לעשות שלא לשם מצוה ל"ש הכא דכ"ז רק כשלא מכוין למצוה אבל הכא ע"פ הוראת הזקן ממרא מכוין בתוספתו לעשות מצוה ולהוסיף על דברי תורה ודאי עובר על בל חוסיף דאלת"ה תקשי מעין קושית הר"ן דכי אינו רשאי לטול זית הכי כהן אינו רשאי לתת לישראל שום ברכה לבד מן יברכך ואפ"ה קאמר הש"ס בר"ה (דף כ"ח) מנין שלא יאמר אוסיף ברכה משלי כגון ה' אלהיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו אע"כ תצטרך לחלק התם כיון דמכוין להוסיף על מה שצותה תורה ולברך לשם ברכת כהנים ברכה נוספת ממה שציותה תורה עבר על בל תוסיף אבל בלא כונה אם מברך כהן את ישראל ודאי דאינו עובר אף דהתם הוה כל יומא זמנו אי מתרמי לי' צבורא אחרינא כיון שאין סברא שהתורה מנעה זאת ממנו אבל הכא בלולב ובזקן ממרא עדיין תקשי אף אי גרוע ועומד ופסול מתחלתו כיון דצריך אגוד הא הזקן ממרא צוה שיכוין לשם המצוה ולמה לא יעבור על בל תוסיף לסברת הר"ן הא אין מועיל תירוצו שתירץ דאין ראוי שימנע ממנו נעילת שאר מינים דתקשי הא ודאי נמנע ממנו היכא שמכוין לעבור על בל תוסיף. וצריך ביאור בדברי הר"ן:
ונלע"ד לבאר דבריו דהן הקשיתי בש"ס עירובין (צ"ה ע"ב) דקאמר דשרי ר"ע למוצא תפילין ללבוש ב' זוגות תפילין משום דהוא דרך מלבוש דמקום יש בראש להניח שני תפילין ופריך הניחא דראש דיד מאי איכא למימר ומשני כדרב הונא דפעמים שאדם בא מן השדה ותבילתו בראשו ומסלקן מראשו וקושרן בזרועו אלמא דרכו בכך ומשמע שם דקושרו על היד במקום תפילין ומש"ה בעי להוכיח דיש שם מקום הפילין דאשתרי לי' להכניס שני זוגות דרך לבישתן על היד ועל הראש והשתא יש להקשות לכאורה האיך רשאי לסלק מראשו ולקשור בזרועו הא שם בחול זמנו הוא וזמנו לא בעי כונה לעבור ועבר על בל תוסיף וע"כ צריך לומר דשאני התם כיון דשל ראש ביד פסולין וע"כ אף בזמנו בעי כונה דמה לי שלא בזמנו או מניח תפילין פסולין אף בזמנו ועיין מג"א סל"ד שכ' כן לענין תפילין דרש"י ודר"ת וא"כ בדרך זה יש לבאר ג"כ סברת הר״ן הנ"ל לענין זקן ממרא דהתם בעינן אליבא דר' יהודה אף שהורה בדבר שאין בו כרת רק שהמרה על דברי ב"ד הגדול ועשה או הורה לעשות ועשו אחרים כדבריו בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מדברי סופרים מחייבינן לי' מיתה אבל נלע"ד לומר דמ"מ בעינן שעכ"פ ע"י הוראתו תצא בבירור הקלקלה שיעבור העושה על פיו על בל תוסיף משא"כ היכא שאין הוראתו מכרחת לעבור על בל תוסיף לא יוכל לחייבו מיתה אף אי אתרמי שעבר העושה על פיו על בל תוסיף:
ובאומר הלזה נתבררה לנו סברת הר"ן בשם הראב"ד הנ"ל על נכון דהן אמת אף אי גרוע ועומד אי מכוין למצוה עובר על בל תוסיף אכן אי נימא דלולב צריך אגוד וע"כ אף לפי דברי הזקן ממרא צריך לאגוד מאתמול וכמו שביארנו למעלה דהא הקשירה מלאכה אף לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבכל קשר צריך מלאכת אומן דהכא איכא טעם דאחשבה למצוה והזקן אינו מחולק עם הב"ד בשאר דינים כמבואר לעיל בשם הראב"ד הן אמת אף היכא דנפסלו הה' מינים מקודם אם יכוין העושה לשם מצוה יעבור על בל תוסיף. מ"מ כיון דקיי"ל מצות אינן צריכות כונה וא"כ אין הוראתו של הזקן מכרחת העושים על ידו לעבור עב"ת דהא אף לפי דבריו יוכל לקיים המצוה בלי כונה והיכא שגרוע ועומד הלולב פסול ובעי אף בזמנו כונה לעבור בב"ת וכמו שהוכחתי מסוגיא דעירובין לענין תפילין וזהו נמי פי' בסברת הר"ן בשם הראב"ד דלא מנעה תורה לטול ענף של זית בידו וה"נ אין למנעו ליטול לולב של ה' מינים היכא דגרוע מתחלתו בלי כונה שיעבור על בל תוסיף וכיון דאין לחייבו בלי כונה קאמר הראב"ד דאין בהוראת הזקן ממרא מעשה של עבירת בל תוסיף רק שוא"ת דהא לכוין לא הורה כלל ואין בהוראתו בירור שיוכרח לעבור על בל תוסיף ואיך נקטילנו כיון שאין ודאי שיעבור על בל תוסיף בהוראתו משא"כ כשהורה להניח עוד בית לבד מן הד' בתים של תפילין דכשהם בכשרותם והוא מצוה להניח עוד בית ויפסלם בהנחתו יעבור על בל תוסיף ודאי דבכה"ג ודאי איכא בל תוסיף היכא שפוסל מצוה הנכשרת וע"כ קטלינן לי' לזקן ממרא זהו נ"ל בביאור סברת הראב"ד שהביאה הר"ן ועפ"ז יפלו הספיקות שיש לנו בדבריו ואף שלא ביאר התם לענין יו"ט מ"מ כפי הנ"ל גם כן צ"ל דאי צריך אגוד שצריך שיאגדם מעיו"ט. ועכ"פ נתבררה סברא זו להבין טעם הש"ס דאי גרוע ועומד אין הזקן חייב:
וע"פ הדברים האלה יעלו על נכון פסק הרמב"ם ז"ל וגם הפי' בסוגיא דסנהדרין ולא תקשי נמי מה שהקשיתי לעיל מהאי דש"ס סוכה דהא איכא גונא שיעבור על בל תוסיף ויהי' מוסיף וגורע היכא שצוה להוסיף עוד מין משום חציצה וכנ"ל. דהכי פירושא שם בסנהד' דאין בלולב דין של זקן ממרא דאי צריך אגוד וע"כ גם לפי מצות הזקן ממרא יצטרך לקושרו מעיו"ט דאי ביו"ט אסור משום מלאכה מטעם אחשבה וא"כ גרוע ועומד הוא ואי פסול מתחלתו אין הוראתו של הזקן מכרחת לעבור על בל תוסיף דיכול ליטלו בלא כונה וע"כ אין כאן דין דזקן ממרא ואי לולב א"צ אגוד קאמר הש"ס האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי דהא הרמב"ם פסק פ"ד מה' לולב דיכול ליטול המינים אף בזה אחר זה וא"כ אף אם יטלם בב"א לפי דברי הזקן ממרא הן אמת דיעבור על ב"ת אם יטלנו כך משום חציצה מ"מ אי א"צ אגוד יכול ליעול כל מין בפ"ע ולהוראת הזקן ממרא אם יטול המין הה' בידו האחת והד' מינים בידו השנית יצא כיון דאף בזא"ז יצא וא"כ אין הוראתו מכרחת לעבור על בל תוסיף כיון דאם נוטל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אין כאן חציצה ואינו פוסלו וע"כ אין כאן דין זקן ממרא. וזהו הפי' שם בש"ס סנהדרין. אבל האי דינא דהרמב"ם שם בהלכה ז' דמיירי דמוסיף באגודה וכמו שביאר בלשונו ומכוין למצוה שפיר עבר על בל תוסיף ופסול נמי משום חציצה ואף דערבה היתרה הוי מין במינו ואינו חוצץ כמבואר שם בסוכה מ"מ י"ל דהכא כשמניח הערבה היתירה לשם מצוה שבדה מלבו שפיר חוצץ דהא אמרינן בש"ס יומא (דף נ"ח) גבי כהן העובד עבודה היה עומד על גבי רגל חבירו פסול משום חציצה ואף דמין במינו אינו חוצץ משני הש"ס שאני רגל חבירו דלא מבטל ליה וא"כ הכא כיון דמכוין להוספה (ועיין מנחות דף מ') ודאי לא מבטל להערבה כמו דמשמע מהש"ס התם וכן נמי הסברא נותנת דהא בעי לה למצוה כפי טעותו והערבה השלישית אף שהיא מינה פוסלת משום חציצה וזהו הפסול של בל תוסיף שפסק הרמב"ם כמו דמצינו התם בסנהדרין לענין תפלין באנח גביה בית החמישי.
ולפי הצעה זו א"ש נמי מדוקדק מ"ש הרמב"ם ז"ל שם באותו פרק אלו הד' מינים אין מוסיפין עליהם ולא קאמר נמי דפוסלין כמו שהק' עלי' דהא הרמב"ם ס"ל לולב א"צ אגוד וגם בזה אחר זה יצא וכמו שפסק להדיא כדעת הל' גדולות וע"כ קאמר דאי מתכוין למצוה אסור להוסיף על הד' מינים היינו אף שיטול הזית הנוסף בפני עצמו כיון שמכוין ודאי עובר מ"מ מאי דקמוסיף לא פוסלו דאין כאן חציצה משא"כ אם נוטלן באגודה מיפסל נמי קאפסיל ומשום חציצה לבד מן הדס דמכוין לשם נוי ונתבארו דברי הרמב"ם ול"ק עליו הקושיות שהבאתי בראש הסוגיא כאשר יראה המעיין: