אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן טו

סימן יד

ב"ה מוצאי חג הפסח תרמ"ב זאלקווא.

אחד בא אלי היום ושאל מה לעשות עם חמצו יען שכח לחתום עצמו על השטר מכירה. ויהי כראותי את השטר שצוה לכתוב על חמצו וראיתיו כי הי' כתוב מאיש בור וריק ועלה כלו קמשונים. שכתב שמכר הגיוועלב דהיינו הכיפה בעד אלף כסף ובאמת לא היתה הכיפה שלו כי שכורה היא בידו מאת אדוני העיר ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו וגם השטר מכירה אינו כתב יד של המוכר ושאלתי את פיו להודיעני איך היתה המכירה על פה. וענני שעשה קנין אסעומתא שקורין האנדשלאג וגם קבל ערבון והשאר זקף במלוה. ורק לא פרע להנכרי מיני החמץ ואמר סתם הנני מוכר לך כל החמוצים הנמצאים פה בכיפה הכל כפי המקח שבשוק ועל השטר הנ"ל היו רשומים כל המינים. וכבר עבר הפסח ויש לדון מה יעשה בהחמוצים הנ"ל:

והנה ראיתי באחרונים לענין היכא שעשה שני קנינים והאחד נבטל שרצו לדמות להאי דב"מ (דף י') שאמרו שם נפל לו עליה מעבירין אותו ממנה מ"ט גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני ה"נ נימא במה שעשה השער גלי דעתי' דלא ניחא לקנות באסעומתא רק בשטר וכיון שנפל קנין השער שלא היה כתב ידו ולא חתם עליו ונכתב בשיבוש גם שאר הקנינים נימא דיבטלו. אכן נראה דאין הענינים דומים כלל דהתם בעת שעומד שם בד' אמות לא ראינו ממנו גילוי דעת שרוצה בהאי לקנינא וע"כ אח"כ כשרואין כשנפל על המציאה אמדינן דגלי דעתיה דבנפילה ניחא דליקני וכו' אבל הכא אטו אם יעשה ריבוי קנינים ואחד מהם יבטל כלם יבטלו הא בכלם עשה מעשה ונתכוין להקנות. ועל כל אחד מהם היתה דעתו וכדי להפקיע ממנו איסור חמץ עשה כן. וכן יבטל גם החמץ כדינא דרחמנא ועל כל מה שיועיל בקנינים דעתיה עילויה. ולא עוד דהכא עדיפא דבאמת על המטלטלין לא שייך קנין השטר כמבואר בחו"מ (סי' קל"ג) בטור ורק על הקרקע וי"ל דרצה קנין האסטומתא על המטלטלין והשער עשה משום הקרקע שטעה ומכר שאינו שלו. וגם מלבד זה לא קיי"ל כאותם פוסקים דאמרינן גלי אדעתיה דניחא ליה בנפילה ולא בד' אמות וכמבואר ברמ"א חו"מ (סימן רס"ח סעיף א'). ע"כ אין כאן חששא מהא דב״מ (דף י'):

איברא דאם נימא דעיקר הקנין הי' כאן האסעומתא איכא נמי לחשוש שלא פרט לנכרי מיני המכירה רק אמר לו הנני מוכר לך כל החמוצים הנמצאים פה הוי כמוכר דבר שאינו מסוים ומבואר בחו"מ סי' ר"ע דאין מועיל אכן נראה דבכה"ג כיון שאמר לו כפי המקח שבשוק וגם מסר לו האי שטרא אף שהוא חספא ששם היו רשומים כל מיני חמוצים שפיר קני ול"ד לדינו של רבינו האי שם. דהא אמרינן בב"מ (דף ע"ז) דאם אמר כל מה שאירש מאבא מכור לך אינו כלום מטעם דשלב"ל אכן למ"ד דקני דשלב"ל שפיר קני ובכתובות (דף צ"א ע"ב) בתוס' גבי עובדא דהאי גברא דזבניה לכתובתי' דאימיה הקשה ר"ת דהא הוי דשלב"ל ותירץ דלא דמי להאי דמאי שאירש מאבא מכור לך דהתם היינו כשאמר בסתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה דכיון שהירושה עתידה ליפול מאליה וגם בירר לו המכר קנה דלא חשיבא כולי האי דשלב"ל וע"ש בתוס' ורא"ש. שמעינן מזה דלמ"ד דשלב"ל קנה אף אם אמר מה שאירש מאבא סתם מכור לך קנה אף שלא בירר המכר והשתא תיקשי אף למ"ד דשלב"ל קני מאי טעמא קני הא דבר שאינו מסוים הוי כשחוק בעלמא וע"ש בסימן ר"ע בש"ך ואיך קני אלא ע"כ צ"ל דאיירי בגוונא שאומר לו מה שאירש מאבא מכור לך כפי השער שיהיה אז בשוק או כפי שישומו הבקיאים וכה"ג ומש"ה מהני. וה"נ בנ"ד שהזכיר להנכרי סוג חמץ דהיינו שמוכר לו כל החמוצים שנמצאים בכיפה זו ואמר לו שמוכר אותם כפי השער בשוק וגם בפרטותיהם היו רשומים בהשטר שמסר לו וע"כ אין דינו כמעשה שחוק ושפיר מועיל לענין מכירת חמץ. וכן ראיתי שם בפת"ש שהביא להכשיר בכהאי גונא לענין חמץ בשם תשו' באר יצחק אולם גוף התשובה אינה תחת ידי לעיין בה ולידע טעמי':

ויש עור חשש בנ"ד שלא הקנה הקרקע שמה שמכר בשער מכירה לא היה מועיל כיון שלא היתה שלו ורק שכורה מנכרים. והן המציא הגאון במק"ח סימן ח"מ דאף מי שיש לו בית שלו ל"מ מה שמשכיר לנכרי מפני שלשיטת רש"י לא מהני שכירות ויחוד בית וכיון דאם יאבד או יגנב ודאי לא ישלם לו הנכרי מפני שהוא עני ולשיטת הרמב״ם ז"ל דאחריות אנס הוה כחמץ שקיבל עליו אחריות וא"כ אי מוכר לו רשותו ש"ד. ואי לא הויא כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית ישראל רק אם שכר החדר שיש בו חמץ כשם שקנהו בשכירות כך יש לו להשכיר להנכרי זאת דעת המק"ח. ולפ"ז לפי שיטתו בנ״ד שלא השכיר רשותו להנכרי והנכרי לא ישלם אם יאבד הוי כמו אחריות אנס ואסור להרמב"ם. אכן ראיתי להגאון בעל שואל ומשיב דפליג על גוף דין של המק"ח וכן מסתברא לי כדעת השו"מ שיש לנהוג דאף מי שיש לו בית שלו יכול להשכיר להנכרי הקונה ואין בו חשש. דהא באמת הגאון בעל מק״ח מרכיב לה אתרי רכשי לחוש לשיטת הרמב"ם [אף שהט"ז פסק כהראב"ד] וגם שלא לסמוך אשיטת ר"ת דמהני שכירות ויחוד בית. והן הפר״ח פסק ג"כ (בסימן ח"מ) לחוש לדעת הרמב"ם בדין אחריות אנס ומ"מ כ' לסמוך לדינא באחריות אנס אה יחד לו בית ומשכיר לו ע"ש וכשיטת ר"ת. אולם בלא"ה לא דמי כלל דשם בבני חילא דיש להם חמצם ביד ישראל ואם אחריות אנס הוי כקבלת אחריות ודאי לא מהני ביטול וכמו שהוכיח הגאון בעל שאגת אריה דלכל חמץ שקיבל עלי' אחריות ל"מ ביטול מן הגמרא ומן הסברא דמי יכול לבעל דבר שאינו שלו וע"כ הוי חשש איסור דאורייתא בחמץ של אנס בידו משום האחריות וע"כ חיישינן לדעת הרמב"ם משא"כ בכל מוכר חמצו דעלמא דלחמץ שלו מהני ביטול [ובכל חמץ שמוכר הביטול הוא לאחר מכירה לפ"ד אא"ז הגאון מהר"ם איגרא ז"ל משום דהמכירה היא כהערמה וכיון שמהני ביטול א"כ אין כאן איסור מה"ת יש לומר דנסמוך אהראב"ד בדרבנן ומיקל באחריות אנס. ועוד דבאמת לא דמי כלל לאחריות אנס דאם מכרו להפקיע מעלי' איסור חמץ והנכרי חייב לו הלואת הכסף ולא ישלם לו מה זה ענין להחמץ הכסף שחייב לו בדמי החמץ הוא ענין אחר כלל וליש למישדי' אחמץ ול"ד לכל אחריות דעלמא דהתם ע"י אבידת החמץ נולד חיוב על האדם לשלם מכיסו ולרמב״ם אף שהחיוב יבוא באונס מקרי אחריות אבל הכא האם יתחייב הישראל ע"י שישרף החמץ רק הנכרי לא ישלם לו ואין זה דומה כלל לאחריות ועיין תוס' (ב״מ דף ע"ט ע"ב ד"ה דקא) שכ' דהא דאמרינן התם באומן מיגו דתפיס ליה אאגרא הוי שומר שכר הוא משום דמתהני שמרויח באמנותו משא"כ במלוה על המשכון ל"מ האי טעמא מיגו דתפיס ליה אחוביה דליהוי כשומר כיון דאין מרויח מידי במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון א"כ מכש"כ הכא אין מרויח מה שזוקף על הנכרי במלוה והוא בפי' התנה שאחריות על הנכרי ורק משום דלהוי כאחריות אנס נימא משום דתפיס לי' אחובי' זה ודאי לא מסתבר וכי גרע מהא דאמרינן (בסימן תמ"ח) דיכול למכור החמץ בדבר מועט ומהני מפני חומר האיסור. ונראה עוד דחמצו שלו יכול למכור לחלוטין אפי' אם יתנה בפי' ע"מ שלא ישלם לו כסף הלואה אם יאבד החמץ אין זה דומה לאחריות וג"כ יש לומר דבכה"ג משום חומר האיסור מהני. ומש"כ הגאון מק"ח דעיקר המכירה היא הערמה אכתי תקשי מאי הועיל בתקנתו האם מכירת הבית אינה הערמה האם אין אנו יודעין שגוי עני אין דרכו לקנות ועל החמץ עכ"פ הישראל עשוי למכור חמץ כל השנה משא"כ הבית ובפרט ברוב פעמים מוסר להנכרי חצי החדר ומוכר עד המחיצה ומי ימכור חצי חדר לנכרי ואי המכירה הויא הערמה שוב הויא כחמצו של גוי בבית ישראל לפי סברת המק"ח משא"כ שכירות מקום שמונח בו החמץ על ימי חג הפסח זהו ל"ה הערמה כלל שבודאי משום חומר האיסור משכיר בלב שלם ומהני לשיטת ר"ת עכ"פ וגם על החמץ שייך לומר משום חומר איסור חמץ גמר ומקני אבל זה דוחק לומר משום חומר איסור חמץ גמר ומקני אף הבית שאם ישרף לא ישלם לו ודאי הוי הערמה גמורה. ולכן המוטב להשכיר החדר שבו החמץ ואף כשהבית שלו:

ועוד נראה לחדש ולהבין בין בשיטת הרמב"ם ז"ל דרחוק מאד לומר בדעתו ז"ל דפשט אחריות אנס הוא אף אם בא איש ואנס אחד לקבל הפקדון וגם יאנסהו שאם יאבד שישלם לו ואף בכה"ג יאמר הרמב"ם שחייב באחריות זה לא מסתברא דבע"כ יבא איסור ב"י אע"כ מוכרחין אנו לפרש בשיטת הרמב"ם כמו שפירש בפ"ד מהל' חמץ הרב בלח"מ וז"ל. נראה דרבינו ז"ל סובר שלא היו מכריחים אותם שישמרו אלא כל זמן שהם רוצים להחזירו מקבלים אותם רק כל זמן שהוא בידם חייבים לשלם שלא מן הדין אלא מחמת האונס עיי"ש. אבל אם גם תחלת הפקדון היתה באונס ודאי גם הרמב"ם ז"ל יודה דאין חייבין לבער ולא נצטרך לעשות פלוגתא רחוקה בין הפוסקים. וא"כ בכל מוכר חמצו דעלמא האם הישראל קבל עליו לשמור החמץ ואף לסברת המק"ח דהכא דומה לאחריות אנס הויא רק כאונס על גוף הפקדון ובזה יודה הרמב"ם. והמשך דברי המחבר בריש (סימן ת"מ) נ"ל דה"פ גוי שהפקיד אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה או אף אם הוא שומר חנם ליש אומרים חייב לבערו וכל זה הוה כשקיבל עליו בפי' ובקנין חיוב השמירה והאחריות. אבל אם אינו חייב באחריות דהיינו שקיבל עליו השמירה סתם דאז בעכו"ם אין דין שומרים ולא יתחייב מן הדין אף בפשיעה כשומר חנם מ"מ כיון שהעכו"ם אלם חייב לבערו ע״פ שיטת הרמב"ם. אבל אי לא קיבל עליו השמירה והכל באונס לית דין ולית דיין דליעבור עליו. וגם כפי כל מה שביארתי דאין זה ענין לאחריות ג"כ אין דומה כלל למי שמחויב מצד דינא דמלכותא באחריות שהרגיש קצת בזה המק"ח ור"ל כיון שבדיניהם לא יחייבו את הנכרי לשלם שמחזיקין את המכירה להערמה ע"כ הוי כאחריות על ישראל וכפי שפי' אין זה ענין לאחריות כלל שמה שהנכרי לא ישלם לו אין זה מקרי חיוב על הישראל כלל שיבוא מחמת החמץ והחמץ יגרום לממון עיין היטב בפסחים (דף ה' ודף ו'):

הארכתי בדברי המק"ח אף שאינו ענין לנ"ד מ"מ נשמע מיניה דינא לענין הנהגת מכירת חמץ. וכפי המבואר בזה היכא שלא קיבל עליו הישראל שמירה כלל ל"ה כדין אחריות אנס שיעבור עליו בב"י וא"כ בנ"ד נמי שאין כאן קבלת שמירה ל״ה כלל כחיוב אחריות ויועיל קנין אסטומתא וכסף וגם י"ל בנ"ד אף שמכירת הכיפה לא הי' מועיל מ"מ הוא סבר כפי טעותו שזאת מכירה היא ויחד הרשות לעכו"ם ולא גרע מיחד לו בית דמהני עכ"פ לשיטת ר"ת ע"כ נ"ל להקל לסמוך על שטת החק יעקב (סת"מ סק"ד) דאף בקבלת אחריות גופי' אינו נאסר בהנאה והוכיח מן הירושלמי כן. ובנוב"י ובב"ש אחרון פלפלו אם יש להחמיר כהירושלמי לאסור החמץ בביטול וגם היה שוגג או אונס על הביעור ונ"ל לומר דבאמת קשה על ר"י בירושלמי שחושש בביטול להערמה מפ"ק דשבת (דף י"ח ב') גבי גיגית נר קדירה לב״ש דמפקיר להו ומדוע שם לא נחוש להערמה רק צ"ל כמו שמבואר בתורת השלמים דהתם עשה מה שביכלתו משא"כ הכא שלא קיים תקנת חז"ל בביעור. ולפ"ז י"ל בנ"ד דהא פירשתי לשון הש"ע בסימן תמ"ח שכתב שימכרנו לנכרי חוץ לבית ועיין בצמח צדק סל"ה שפי' כוונתו שימכרנו לגוי שאינו שכירו ואמרתי בטעמא אף שאינו קצת ע"פ דרכו של הצ"ץ דהא תקנת חז"ל דביעור חמץ הוא משום שלא יבוא לאוכלו לשיטת התוס' וע"כ ימכרנו לנכרי חוץ לבית שאינו רגיל עמו דהוי נכרי המקפיד ואם הביא חמץ לביתו יש היתר אף לאכול עמו עיין שם בחק יעקב. וא"כ הכא כיון שהיה סבור הישראל כל ימי הפסח שמכר כדינו עכ"פ ל״ש שמא יבוא לאוכלו והרחיק עצמו מן החמץ ובזה קיים תקנת חז"ל ואין לחוש לאסור כי אם היכא דשגג או נאנס ולא מכר כלל ומכש"כ בנ"ד הוי מכירה מעלייתא משום האסטומתא ואף שלא בירר כל הפרטים מהני מה שנתן לו הרשימה מהחמוצים ובזה לא דמי לשחוק וגם מה שאומר לו כפי השער שבשוק. ועל מה ששכח לחתום עצמו על השטר מכירה אף אם נימא דשכחה הוי פשיעה בכל מקום מ"מ י"ל במי שטרוד בערה"פ אז ל"ה שכחה פשיעה וכענין שאמרו בפסחים (דף ע"א) לענין טבד"מ שאני ערה"פ שזמנו בהול. מכל הני טעמי נלע"ד דיש להתיר החמץ בהנאה עכ"פ בנ"ד ובפרט מפני שהוא הפסד גדול מאד:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה