אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן ו

סימן ה

ב"ה יום א' תרומה תרמ"ד, זאלקווא. שלום לכבוד אהובי אחי הרב החריף השנון היקר המפואר בש"ת מו"ה פינחס הלוי איש הורוויץ נ"י.

אבוא בזה למלאות בקשתך להשיבך על הקושיא שהצעת לפני על תירוץ הרשב"א בתו' (פסחים דף ל"ח ע"ב) דמש"ה הווין ביכורים חובה שאין קבוע להם זמן כיון שאם אין לו פירות לא יביא ביכורים ומש"ה אין נקרבין בנוב וגבעון. והקשית לפ"ז א"כ איך תנינן במגילה (דף ט') דפסחים נקרבו בבמה כיון שהמה חובה הקבועה להם זמן הלא כ' התוס' (לעיל דף ג' ע"ב) ד״ה מאליה דמש"ה לא הי' ריב"ב עולה לרגל ועושה פסח משום דלא הוה לי' קרקע ופטור מפסח ואי נימא דמי שאין לו קרקע פטור מעשיית פסח א"כ גם פסח אמאי נקרב בנוב וגבעון הא חשוב קרבן שאין קבוע לו זמן כמו ביכורים עכ"ל:

הנה לכאורה יפה הקשית ויש לחזק עוד ולהקשות לפ"מ דקיי"ל דמש"ה פסח וכל קרבנות ציבור וכן חביתי כה"ג אף דיחיד נינהו דוחין שבת וטומאה משום דה"ל חובות הקבוע להם זמן. אבל שאר קרבנות אף דציבור כגון פר העלם דבר אין דוחין שבת וטומאה כדאיתא במתניתין דתמורה (דף י"ד) ועיין (רמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש הל' י') ובכ"מ שם. וא"כ לפ"ד הרשב"א בתוס' הנ"ל נימא נמי דמה שפטור כשאין לו קרקע דליחשוב כאין קבוע לו זמן וקרבן פסח לא לידחי שבת וטומאה או דנילוף מהתם בעלמא דאין תלוי בתנאי זה כיון שסברת הרשב"א נראה לכאורה דהיכא דיש גווני שיכול להפטר מן המצוה א"כ אין קביעתה תלויה בזמן כלומר שאין הזמן מכריח לעשותה דוקא וע"כ מקרי אין קבוע בזמן ופסח לענין שבת נמי נימא הכי. ומדילפינן במועדו אפי' בשבת בפסח ע"כ שמעינן דלא כסברת הרשב"א דאף דיכול להפטר אלו אין לו קרקע חשוב קבוע לו זמן:

ע"מ נלע"ד לומר דאם נבין בסברת הרשב"א בתוס' דמשום דאיכא גווני דפטור כגון באין לו פירות לענין ביכורים מיגרע חשיבותו וכאין קבוע לו זמן דמי כיון שאין מוטל החיוב עלי' בכל גווני א"כ קרבן פסח אף בלי סברת התוס' ריש פסחים דמי שאין לו קרקע פטור מפסח הא אילו הי' בדרך רחוקה פטור מפסח וכן טמא ואי טמא גם בשני לא מייתי כלל לרבנן דר"י (פסחים צ"ה) א"כ הכי יחשב כאין קבוע לו זמן. ולפ"ז צריך לומר דע"כ לא קאמר הרשב"א רק גבי ביכורים דעל כל יחיד בפ"ע החיוב מוטל ואף שזמנו קבוע מפסח ועד עצרת מ"מ כיון שחיובו תלוי בתנאי דאם אין לו קרקע ופירות פטור ע"כ אין חשוב קבוע זמנו ואין מביאים אותם בנוב וגבעון משא"כ פסח דהדין דראשון הוא קרבן צבור מפני שבא בכנופיא כדאיתא ביומא (דף נ"א) וע"כ אין נגרע חשיבותו דנימא דליחשוב אין קבוע לו זמן משום דאיתרמי יחיד שהי' טמא או בדרך רחוקה או אין לו קרקע דעכ"פ בהאי זימנא בי"ד בניסן איקבע חיובא לציבורא ועל הציבור בכללות אנו דנין שיש להם קרקע ודוחין טומאה ודאי עושין פסח בזמנו וזה חיובו בא בכנופיא ע"י הציבור והוא מתקיים בכל פעם בזמנו ע"כ חשוב קבוע בזמן. משא"כ ביכורים שאין בא בכנופיא ואנו דנים על כל יחיד שמייתי ביכורים וכיון שעוד תלוי בתנאי דאם אין לו קרקע פטור ע"כ אין קביעתו בזמן משא"כ פסח ודאי חשוב קבוע בזמן ומש"ה שפיר נקרב בנוב וגבעון וגם דחי שבת ול"ק קושיתך הנ"ל:

אולם לפ"ז אכתי תיקשי אמאי פסח שני דחי שבת הא פ"ש קרבן יחיד הוא כדאיתא התם ביומא וכן כ' התוס' (זבחים דף קי"ח ע"א) ד"ה תתרגם א"כ ליגרע חשיבות קביעתו בזמן משום דאילו לא היה לו קרקע פטור לפ"ד התוס' הנ"ל. אולם באמת כבר הרעישו רבים ובראשם הבעל מל"מ (פ"א מהל' קרבן פסח) על גוף סברת התוס' דמנ"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח. ובספר צל"ח ביאר דבריהם דבאמת מי שאין לו קרקע פטור מראיה דא"צ לעלות לרגל כדאיתא (פסחים דף ח') וכיון שלא עלה לרגל ממילא הי' בדרך רחוקה ופטור מפסח עכ"ד עי"ש. אולם אכתי קשה דאם ריב"ב רק מפני שהיה בדרך רחוקה פטור הי' למה לא עלה לעשות השני. ומשמע שם שריב"ב לא הי' מתראה בירושלים כלל שהארמאה לא הי' מתיירא לגלות בפניו סודו וריב"ב לא מצא מקום אחר לגלות שקרותו עד אשר הטעהו באמרו מאליה מי קא ספו לך. ולשיטת הראב"ד (פ"ה מהל' ק"פ) אף כרת איכא אליבא דרבי (פסחים דף צ"ג) כשהי' בדרך רחוקה בראשון ולא בא בשני לעשות הפסח כמשפט. ע"כ נ"ל לומר דס"ל להתוס' דהא דהטילה תורה חיוב על מי שהי' בדרך רחוקה לעשות פסח שני היינו היכא דגברא בר חיובא הי' לעלות לירושלים רק שלא בא שם מחמת אונס או שוגג ע"כ מחויב לעשות השני אבל מי שאינו מחויב כלל לעלות לירושלים שאין לו קרקע שאז פטור מראי' עכ"פ לפי סברת הצל"ח ואינו מחויב לעלות לא דמי למי שהיה בדרך רחוקה בעלמא או לפי שסבר המל"מ בדברי התו' אי אין לו קרקע גם מפסח גברא בר פטורא הוא אינו מחויב לעשות השני. וראי' לדבר ממה שחילק הגאון מהורא"ש שפירא הובא בתשובת נחלת שבעה (ח"ב סי' ע"ג) דמש"ה מי שהי' קטן בפסח ראשון והגדיל בין שני פסחים דס"ל לר"נ (דף צ"ג ע"א) דפטור ובריש מי שהי' טמא (דף צ"ב ע"ש) תנן מי ששגג או אונס ולא עשה פסח ראשון יעשה פ"ש אלא ע"כ צריכין לחלק דקטן דלאו בר חיובא מש"ה ל"ש תשלומין בי' משא"כ באונס דגברא בר חיובא הוא אלא שהאונס מעכבו כשעבר האונס חייב להשלים חיובו שהצריכה תורה בפסח שני ודמיא נמי להא דאמרינן בש"ס (חגיגה דף ט' ע"א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דפטור מראי' מפני שלא הי' גברא בר חיובא:

ולהכי לפי סברת התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"ש דלא הי' צריך ריב"ב לעלות ולעשות פסח שני נמי מפני שגברא בר פטורא הוא. ולפ"ז ל"ק נמי למה שהסברתי דקרבן יחיד הקבוע בזמן מיגרע חשיבות קביעתו בזמן לפי ס' הרשב"א הנ"ל אם יש תנאי לפוטרו שאין לו קרקע א"כ פ"ש דקרבן יחיד חשבינן לי' אמאי דוחה שבת אי מי שאין לו קרקע פטור פטור מפסח דזה ל"ש כלל בפסח שני דמי שמחויב לעשות השני הוא מי שהי' מחויב לעלות לראשון ולעשותו רק שנאנס או שגג ואין חיוב פסח שני תלוי כלל במה שאין לו קרקע דאף שאין לו אז קרקע אם הי' חייב בראשון חייב לעשות שני דהוא תשלומין דראשון לחד מ"ד ואי לא הי' לו קרקע בראשון באמת פטור נמי משני ומי שמחיוב לעשות שני לא תליא כלל אם יש לו קרקע ולא מיגרע חשיבות קביעותא בזמן ולהכי שפיר דחי שבת אף דניחשוב קרבן יחיד:

ולפי שראיתי באחרונים שפילפלו דהאי ריב"ב דסוגין הוא שהי' בימי הלל ששכחו ב"ב אם פסח דוחה שבת אולי יש להבין בזה הא דאמרינן התם לקמן (דף ס"ו ע"א) דאמר להו בשלמא ג"ש לא גמריתו אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן דמה תמיד שאין ענוש כרת דוחה שבת פסח דענוש כרת לא כ"ש ופרכי דמה לתמיד שכן כליל ותדיר* ואכתי סלקי התוס' בתימא דנילף מבינייהו דתמיד ומילה או שתי הלחם. ולפי הנ"ל א"ש אם נימא כסברת הרשב"א דמפני שאין לו קרקע חשוב כאין קבוע לו זמן ולדידהו מפסח פטור מי שאין לו קרקע ליכא למילף מבינייהו דמה להנך שכן זמנם קבוע ודאי משא"כ הכא אלו אין לו קרקע פטור מנ"ל דחשוב זמנו קבוע וע"ז צריך ג"ש. ויש לכוין זה נמי בירושלמי דאי' התם שהי' דן בהיקש הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד קרבן צבור ודוחה שבת אף פסח קרבן צבור ודוחה שבת. ודחי לי' אם אמרת בתמיד שכן יש לו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה. והמפורשים נדחקו מאד בפירוש הדברים עי"ש. ולפי הנ"ל נ"ל דר"ל מנ"ל דפסח קרבן צבור כיון שאין לו קצבה רק כל יחיד מייתי לי' וכיון דתליא ביחיד א"כ לא יועיל מה שזמנו קבוע כמו שביארתי דלכל יחיד יש לומר שאין נקרא זמנו קבוע דאילו אין לו קרקע פטור הוא. ולהכי א"ש דלא קאמר להו הלל היקש ומה מצינו מה תמיד שזמנו קבוע דוחה אף פסח נמי שהרי עיקר שפסח נקרא זמנו קבוע זה מפני שהוא קרבן צבור ובא בכנופיא וקאמר הלל בביאור יותר התם בירושלמי דיהא נקרא זמן קבוע לענין דחייה דמה תמיד קרבן צבור ודוחה שבת אף פסח קרבן צבור וידחה שבת ואף דבאמת יש להקשות על זה ההיקש דהירושלמי דהא דחיית שבת אינו תלוי בקרבן צבור דהא פר העלם דבר אין דוחה שבת כמו שנתבאר מ"מ קמקיש הלל וקאמר כיון שקרבן פסח נמי צבור מייתי לי' כמו תמיד א"כ ידחה שבת כיון שעי"ז שהוא בא בצבור בכנופיא ודאי זמנו קבוע נקרא ור"ל דהא הצבור בכללם ודאי יש להם קרקע ומקרי זמן קבוע וקדחי לי' דמ"מ כיון שאין לו קצבה וכל יחיד מייתי לפסח א"כ יש לומר דדמי לקרבן יחיד ויש לדון נמי דלא ידחה ונימא שיהא זמנו קבוע. ובהאי סברא מחולקין הלל ובני בתירה עד שלמד הלל מג"ש. אבל אעפ"כ אין להוכיח משם דאף אין זמנם קבוע דוחה שבת דמה לפסח שכן בא בכנופיא מש"ה ל"ש לומר דלא יהא זמנו קבוע משום שמי שאין לו קרקע או בדרך רחוקה פטור וכמבו' לעיל. ועתוס' (יומא דף ו' ע"ב) ד"ה אמר דאף דפסח משום שבא בכנופיא חשוב קרבן צבור מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות דינו כקרבן יחיד לענין שמהדרינן אטהורין עש"ה שכ' שיש בזה פלוגתא ובהאי סברא פליגי נמי הלל וב"ב:

**(הג"ה והנה יש לדקדק שם דקאמר הלל והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. ופי' רש"י דבכללם שנים מוספים לכל שבת וכן מבואר בירושלמי אית תנא תני מאה דפריך להו הלל והמה תמידין ואית מני מאתים תמידים ומוספי שבתות. ויש להקשות הא התוס' כ' ביבמות (דף ג') ד"ה לא דמש"ה א"א למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מדחזינן דיבום דוחה איסור אשת אח דשאני אשת אח דמצותה בכן וא"א לקיים מצות יבום בלעדה משא"כ בשאר עריות דיש לקיים עשה דיבום בשאר יבמות ולהכי (בדף ה') התם פריך מתמיד דדוחה שבת וא"כ מאי ראי' ממוספי שבת הא התם אי לא תדחי שבת תתעקר המצוה מכל וכל ואין ראי' לפסח דיכול לקיים כשחל בחול וצ"ע:)**

וראיתי בספר אור חדש שכ' (לעיל בדף ג') ושוב מצאתי במשנה (פרק בתרא דחלה) דיוסף הכהן העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו ופי' הרב ברטנורא דדוקא בפ"ר חייבים לילך לארץ ישראל משום מצות ראי' משמע להדיא דבני ח"ל פטורים מפסח וחייבים בראי' ומביא ראי' לתירוץ התו' דמש"ה לא עלה ב"ב לעשות הפסח מפני שהי' בנציבין שהוא מח"ל. ודבריו תמוהין דהרואה שם בירושלמי יראה שאין אפשרות לפרש דאיירי משום שבא מח"ל רק העיקר הפירוש הוא שהוא הביא אשתו ובניו לעשות פסח שני בירושלים והחזירוהו שאין עושין פסח שני נשים וקטנים עי"ש ובשנות אליהו. דעיקר החזרה היתה שלא יקבעו לחוב פסח שני בנשים ולא משום חוץ לארץ. ובפי' הר"ב אינו נזכר כלל שהעלה אותם מח"ל רק פי' דבפסח ראשון חייבים בניו משום דהכל חייבים בראיה אבל לא איירי כלל מח"ל דלפטרו מפסח:

והן עוד ראיתי בהאי ענינא קושיא שהקשה הגאון מהור"ד דייטש ז"ל להגאון בעל חת"ס ז"ל. והוא בתשו' באו"ח (סימן קכ"ד) דאם נימא כס' התוס' הנ"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי לר"א פסח ומכשירי' דוחה שבת כדאיתא בפסחים (דף ס"ו) הא בשבת (דף קל"א) איתא דמזוזה וציצית אין דוחין שבת לר"א ומסיק הטעם הואיל ובידו להפקירן א"כ הכא נמי נימא הואיל ובידו להפקיר הקרקע ויהי' פטור מפסח וממילא לא דחי שבת. וכן הק' שם החת"ס אליבא דכ"ע דסברא הואיל ובידו להפקירן סברא אלימתא היא ואיך פסח ידחה שבת כיון שיכול להפטר בלי דחייתו ואי תימא הא כתיב במועדו א"כ נילף מיני' דס' דהואיל ובידו להפקיע המצוה אינו מועלת שנימא דלא ידחו דברים הצריכים לדחות שבת ואמאי לר' אליעזר מועילה הסברא בציצית ומזוזה:

ונראה לי לתרץ קושיא זו דהא אנכי הקשיתי לר"א עוד שם בש"ס (שבת דף קל"א ע"ב) קחשיב לר"א מצה סוכה * ולולב דמכשיריהם דוחין שבת ואנן קיי"ל (נדרים דף ט"ז) דנדרים חלין על דבר מצוה דאם אמר קונם לולב שאני נוטל או קונם סוכה שאני עושה חל הנדר ופטור מן המצוה. ופי' שם הרא"ש דמש"ה נדרים חלין ע"ד מצוה משום דכל נדר אוסר החפץ עליו הלכך אינו נרא' דנודר לבטל המצוה שהרי לא קיבל על עצמו אלא איסור החפץ ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו [וכן מבואר שם בשטמ"ק] אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מן הדבר ולאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה הלכך אין **(הג"ה

[והנה לפום ריהטא קשיא לי איך ס"ל לר' אליעזר דסוכה וכל מכשיריה דוחין שבת ולרש"י ז"ל בפסחים (דף ע"ה) מש"ה חגיגה אין דוחה שבת מפני שיש לה תשלומין וכן הוא דעת הרמב"ם ור"א ס"ל דמי שלא אכל לילי יו"ט א' יאכל לילי יו"ט האחרון (עי' סוכה דף כ"ז) ואחר שחזר בו ר"א מהא דחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה ע"כ בשאר ימים לא דחה שבת דהא אי בעי אכיל ודאי לא עדיף מציצית דקאמר הואיל בידו להפקירן לא דחי שבת וע"כ בלילי הראשון ולר"א יש להם תשלומין ויליף מחגיגה עי"ש בסוכה ובפנ"י ואמאי תדחה סוכה שבת מ"ש מחגיגה דכ"ע ס"ל דאין דוחה לבד מבן דורתאי וכן בפסחים (דס"ט) דאמר הש"ס דלר״א תרומה לא דוחה שבת משום דאפשר לאכול **(למחר (ועיין חגיגה דף י"ז בתו' ד"ה יום טבוח) שהביאו לב"ש רבותיו של ר"א דאסור להקריב חגיגות משום דיש להם תשלומים ומ"ש סוכה לר״א דילפינן מחגיגה:

השבועה חלה ע"ד מצוה עכ"ד. וכיון שבנודר מן החפץ אין כמבטל עצמו מן המצוה רק כאוסר החפץ וממילא נפקע חיוב מצותו א״כ אמאי ידחו שבת לר"א סוכה ומצה וכו' מכשירים של אלו נימא הרי בידו להפקיע עצמו מן המצוה ע"י קונם כמו התם בציצית ומזוזה שמש"ה אין דוחין שבת. ובהשקפה ראשונה יש לדחות קושיא זו ע"פ דברי רמ"ע מפאנו ז"ל בתשובה (סימן ל"א) שהסביר דהא דתנן קונם סוכה שאני עושה דהיינו ישיבתה דומיא דלולב ותפילין וע"כ הכא בסוכה מושלמת כהלכתה עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאיני עושה אלמא סתם עשי' גמר מצוה הוא דאי ס"ד דסוכה שאיני עושה ר"ל שאסר על עצמו עשייתה אלמא ליתה לסוכה בשעת הנדר א"כ אינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידיה איתנייהו בעולם לא אמר כלום עכ"ד. ולפ"ז לא תיקשי תו מסוכה דאם כבר עשה הסוכה למה ידחה שבת ואם לא עשאה עדיין שפיר לר"א דוחה שבת דמאי אמרת יפקיע עצמו מחיובה ע"י נדר הא כשאינה עוד עשויה אין הנדר חל לפ"ד הרמ"ע מפאנו. והן מלבד שלא יעלה התירוץ על לולב דהא אפשר לומר שעודנו במחובר וצריך לדחות שבת לקוצצו או למ"ד לולב צריך אגוד וגוף האגוד הוא מלאכה מה"ת וא"כ הדבר שנאסר על עצמו הוא ישנו בעולם ושפיר יכול להפקיע ע"י נדר ואמאי דחי שבת. אכן גם גוף פירוש הרמ"ע ז"ל קשה לי מאד דהתם בכתובות (דף נ"ח ע"ב) דהוין מעשה ידיה דשלב"ל עד שלא עשאתם הטעם מפני שאין ביד הבעל שהיא תעשה מעשה ידיה והוין שלב"ל אבל הכא מי דוחקנו לפרש המשנה דקונם סוכה שאני עושה שהיא מושלמת כהלכתה כפירוש הרמ"ע ז"ל הא י"ל כפשוטו דיש בידו העצים לעשות הסוכה דהוה בידו לעשותה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ול"ה דשלב"ל כדאיתא בקידושין (דף ס"ב ע"ב) אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת כשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים מפני שבידו לתולשן (ועיין נדרים דף כ"ח) נטיעות אלו קרבן וכו' וא"כ מיירי מתניתין דלא עשאה הסוכה עדיין ואמר קונם סוכה שאיני עושה היינו שבידו לעשותה וחל הנדר דל"ה דשלב"ל. ובכה"ג לית לן למדחי שבת בסוכה ואינך מפני שיכול להפקיע ע"י קונם. אולם לפ"ז עדיין י"ל דאף אם לא נודה לפי' הרמ"ע ז"ל במתניתין דנדרים כמו שביארנו מ"מ נימא דמסתבר כוותי' היכא שאין בידו והווין הני עצים על סוכה וגם חטים לטחון מצה ביד אחרים שצריך לקנותם מהם והם מוכרים לו לצאת ידי מצוה וא"כ שפיר דחי שבת דאינו יכול להפקיע עצמו ממנם ע"י קונם דכיון שהם ביד אחרים תו יחשבו כדשלב"ל כמו שביאר הרמ"ע ז"ל ואין הנדר חל דאף שאדם אוסר על עצמו פירות חבירו מ"מ הכא שאוסר על עצמו הסוכה והמצה שעוד אינם עשוים וגם אין בידו לעשותם מפני שהם של אחרים שפיר דמי להא דיקדשו ידיך לעושיהם דאי לאו דאמר הכי ל"ה חל דה"ל דשלב"ל. אכן כ"ז ליתא דשפיר מצי לאסור על עצמו החטים למצה והעצים לסוכה והאילן לכשיקצצו לולבין ושפיר חל אף על של חבירו דאדם אוסר על עצמו פירות חבירו וגם בש"ע (אהע"ז סימן פ"א) מביא שיטת הרמב"ם דאף על אחרים בנדר יכול לאסור דשלב"ל עי"ש בב"ש וח"מ. (ועיין עוד למטה מזה):

ומה שיש לחלק לכאורה ולומר דשאני כשמפקיר הציצית והבית שאז פטור מן הדבר נקרא משא"כ כשנודר שבאמת גברא אינו פטור רק שאינו יכול לקיים דזהו וחק דעכ"פ יכול להפקיע המצוה מעליו שלא יצטרך לדחות שבת ולמה דוחין מצה ודכוותה אף מכשיריהם שבת. ונלע"ד לומר ולתרץ דהא איתא בש"ס (מגילה דף ג' וסוכה דף כ"ה) ובכ"ד דילפינן מקרא דלאחותו שאף לקרובים אינו מטמא כשצריך לעשות הפסח. (ועיין זבחים דף ק') דיש חילוק בין קודם חצות לאחר חצות ואפילו לחד לישנא דאף לאחר חצות יטמא כ' שם התוס' משום דפסח יש לו תשלומין בשני וזה שייך ליחיד הנטמא אבל לא ברבים לענין שבת שאין רבים נדחין לפסח שני. והטעם דמצוה דרמיא עלי' אין יכול להפקיע מעליו אף דאיכא מצוה אחריתי לפניו כההוא דטומאת קרובים וא"כ גברא דאקרקפתי' מנחא מצוה הקבוע לו בזמן ורוצה להפקיע עצמו ממנה כגון בפסח ע"י שיפקיר את קרקע שלו או בסוכה וכו' ע"י קונם כדאמרן איסור גדול עושה שהתורה רמיא עליו המצוה אף לדחות שאר מצות כגון טומאת קרובים אי לאו מת מצוה. וע"כ כיון שהוא עושה איסור להפקיע מעליו חיוב המצוה ל"ש לומר הואיל ובידו להפקיע ע"י הפקר ונדר שלא ידחה שבת דהא התורה רמיא עלי' וקבעה בזמנו ואסור להפקיע עצמו ממנה משא"כ ציצית ומזוזה איתא בש"ס (ע"ז דף כ"א) דקפריך הש"ס בתים איכא איסור כשמוכר לנכרי דקא מפקע ממזוזה ותי' הש"ס דחובת הדר הוא היינו שהתורה אמרה דרק בביתו איכא עלי' החיוב ומש"ה כשאין דר בו או כשמפקירו אין עליו חיוב וליכא נמי איסורא כשמפקיע ממזוזה כמו התם כשמוכרה לנכרי דזאת המצוה אינה על האדם חובת הגוף כמו פסח וסוכה וכו' רק חובת הבית אם הוא שלו אז חל החיוב וכן בציצית אי כלי קופסא חייבין או לדידן עיקר חיובו דחובת גברא ומנא הוא רק כשלובש טלית שלו (ועתוס' עירוכין דף ב' ע"ב ד"ה הכל) וע"כ כשמפקירן אין שייך לומר דעושה איסור כמו דאמרינן התם דמש"ה רשאי למכור בית לעכו"ם אף דמפקיע ממזוזה דחובת הדר בביתו הוא וע"כ שפיר קאמר דלר"א הני אין דוחין שבת כיון שיכול להפקיע מעליו חיובם ע"י הפקר דאין מפקיע מעליו המצוה באיסור דהמצוה לאו אקרקפתא דגברא מנחא רק בתנאי תלויה אם יש לו הני דברים בית וציצית אבל אין דומה לפסח וסוכה וכו'. דאם יפקיר הקרקע או יפקיע ע"י נדר הרי הוא מפקיע ומבטל מעליו המצוה ואף שאז כשידור לא יהא רשאי לעשות המצוה הא למה זה דומה כמו מי שמטמא עצמו ועי"ז אין יכול לעשות הפסח ודאי עביד איסורא וע"כ אין שייך לפטרו משום זה בשבת שנימא שלא ידחה לר"א דאמר הני מצות סוכה ודכוותייהו דוחה שבת:

ובדברי הרמ"ע מפאנו ז"ל הנ"ל יש לי מקום עיון להבינם מ"ש דהיכא דליתי' לסוכה בשעת הנדר אינו חל כשאמר קונם סוכה עלי ומדמה לה להא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידי' איתנייהו בעולם לא אמר כלום. יש לתמוה לכאורה דמשמע מדבריו דאף על עצמו אינו יכול לאסור בקונם דשלב"ל תה גם נגד משמעות הש"ס (כתובות דף נ"ט ע"א) דאיתא התם א"ל אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו יאסר דשלב"ל על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכ' בתוס' פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהם ברשותו יאסר דשלב"ל על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו ומשמע דעל עצמו יכול לאסור דשלב"ל בקונם וכן מבואר התם להדיא בהגהת אשרי דאי לא אמרה יקדשו ידי לעושיהם רק המעשה שעתידה לעשות אינו קדוש דלא בא לעולם ואפילו דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירות של חבירו עליו אבל בהקדש גמור לא. וכן מבואר להדיא בש"ס (נדרים דף ל' ע"ב) הנודר מן הנולדים אסור בילודים ר"ל דאסור בשניהם בין אותם שנולדו בין אותם שעומדים להולד אלמא דבקונם יכול לאסור על עצמו דשלב"ל דאוסר על עצמו הנאת מן הנך שלא נולדו עדיין וכן מבוא' להדיא בש"ס (נדרים דף מ"ז ע"א) הואיל ואוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דבר שלב"ל על עצמו וא"כ קשיא על סברת הרמ"ע מפאנו מה לי שהסוכה אינה עוד בעולם הא אסר על עצמו בקונם ישיבתה וזה חל אף על דבר שלא בא לעולם:

אולם באמת אחר העיון דבריו נכונים מאד דממקום שבאת דהא עיקר הטעם דשבועה אינה חלה ע"ד מצוה ונדרים חלים ביארו בראשונים (ועיין ר"ן נדרים דף י"ח) דכיון דמצוה רק אגברא רמיא וכן שבועה אוסר רק על עצמו ע"כ אינו חל ע"ד מצוה שגופו כבר מושבע ועומד מהר סיני להמצוה ואיך תחול עליו השבועה משא"כ נדרים דאיכא איסור חפצא נמי חייל הנדר על החפץ דעל הא אין רשות התורה עליו וממילא חייל נמי אגברא. ומעתה הא מה דאדם יכול לאסור על עצמו בקונם דשלב"ל ולא על חבירו מבואר ע"פ ד' התוס' הנ"ל בכתובות וביתר ביאור בר"ן (נדרים דף פ"ה ע"ב) דלא משכחינן בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוו חד מינייהו ברשותי' או החפץ הנאסר או האדם הנאסר בהם ומש"ה אדם אוסר פירות חבירו או דשלב"ל עליו דנהי דהדבר הנאסר אינו ברשותו גופי' מיהו ברשותו ועל הצד האחד שהוא ברשותו תפיס וחל הנדר וכן להיפך אדם אוסר פירותיו על חבירו דאע"פ שחבירו אינו ברשותו הפירות ברשותו הם אבל הבעל אי לאו דאמר יקדשו ידיך לעושיהם לא הי' חל שבהקדש הוא רוצה לאסור מעשה ידיה על כל העולם שהאדם הנאסר אינו ברשותו וגם המעשה ידיה אינו בעולם לא הוה חל. ולפ"ז א"ש מה שהוכיח נמי הרמ"ע מפאנו הכא שאמר קונם סוכה עליו דבדבר מצוה באמת הגוף אף שלו אינו ברשותו דמה"ע שבועה אינה חלה עליו ורק מפני מה תרצה לומר דנדרים יחולו אף על דבר מצוה מפני שהם נמי איסור חפץ והכא כשלא עשה עוד הסוכה וליתה בעולם סבר לה הרמ"ע מפאנו דה"ל דשלב"ל ולא חלה על החפץ וגם על הגברא איסורא דקונם. דשניהם הם כמו אינם ברשותו החפץ משום דשלב"ל והגברא משום דמוטל עליו חיוב מצות התורה ושפיר ס"ל להרמ"ע דבכה"ג לא חל קונם על סוכה אי לאו דעשויה הוא בעולם וכמו שביארתי עוד דבריו למעלה:

ועל פי האמור אמרתי להבין בין בדברי התוס' (נזיר (דף ס"ב ע"ב ד"ה יצא עי"ש). וביותר ביאור בשטמ"ק על נזיר בשם הרא"ש על הא דאמרינן התם אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לעבד לנזירות וא"צ לכפותו לנדרים ולא לשבועות דאמר קרא גבי שבועות ביטוי להרע או להטיב יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו ונדרים איתקשו לשבועה הלכך בנדרים לא חל הנדר של העבד כלל שהנדר הוא להרע לאדוניו שמכחיש כחו ואינו ראוי למלאכה אבל נזירות כשנדר העבד הנזירות חל ואי יצא לחירות צריך להשלים נזירותו אכן רבו יכול לכופו לעבור על נזירותו וילפינן זאת מקרא אחרינא. וקשיא להו דהא בריש נדרים מקשינן נזירות לנדרים ואמאי אינו יכול לשתות יין בלי כפיית האדון כמו בנדר ותירצו דשאני נזירות דגלי קרא דחייל על דבר שאין הרשות בידו כגון אם שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר חלה הנזירות כדדרשינן לעיל (דף ד') מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. הלכך חלה נמי הנזירות עליו אע"פ שאין הרשות בידו להרע לאדוניו עכ"ד שם בתוס' ושממ"ק בשם הרא"ש ז"ל. מבואר מדבריהם דדמי דבר מצוה שרשות התורה עליו כמו בעבד שרשות אדוניו עליו וכי היכי דהתם חל בנזירות ע"ד מצוה כשאומר שבועה שאשתה אף שרשות התורה עליו ה"נ חל הנזירות כשעבד נודר בה. אכן עדיין קשה להבין האיך ילפינן הכא בעבד הנודר נדרים משבועות שאין הנדר חל ומ"ש מן כל דבר מצוה שהנדרים חלים עליהם ולא מקשינן לשבועות אלמא אף דרשות התורה עליו חלים הנדרים ה"נ ניחול אף שרשות רבו עליו ובשבועות ילפינן בעלמא (נדרים י"ז) דאין יכול לישבע לבטל את המצוה מלהרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא כשבא לבטל את המצוה ואף ע"פ כן לא ילפינן נדרים משבועות ומ"ש נדרים מנזירות הא שניהם חלים ע"ד מצוה. ובנזירות אמרינן דחל נזירות על העבד ובנדרים לא וטעמא מאי:

אכן להבין דברי התוס' והשטמ"ק מוכרחים אנו לחלק כמו שאמרנו דבנדרים רק אז חלים היכא שעכ"פ אחד מן הני תרי או הגברא שנאסר להנות מהחפץ או החפץ ברשותו וע"ד מצוה חלים נדרים דנהי שאין האדם ברשותו דרשות התורה עליו מ"מ החפץ ברשותו ומיגו דחל אחפצא חל אגברא אבל בעבד מלבד שרשות אחרים עליו על גופו שאין בכחו לענות נפשו ולהכחיש כחו שברשות אדונו הוא גם החפץ אינו ברשותו דכל מה שקנה עבד קנה רבו (ועט"ז יו"ד סימן רס"ז ס"ק י') שחלק על הפרישה דס"ל דכמו דבאשה יכולים ליתן לה מתנה ע"מ שאת נותנת לפיך ה"נ בעבד כן וזה דחה הט"ז דבעבד גם מה שהוא נותן לתוך פיו או מתכסה בו יכול הרב ליטלו ממנו ע"כ גם אם נותן לו מתנה ע"מ שאתה נותן לתוך פיך ל"מ התנאי וקנה האדון עכ"ל עי"ש. וכיון שבעבד הגוף והחפץ הנאסר הכל אינו ברשותו ע"כ אין נדרו חל כלל דעל מאי יחול הנדר דל"ד לנודר ע"ד מצוה דהתם עכ"פ על החפץ יכול לחול דהחפץ ברשותו אף שהגוף רשות גבוה עליו ומה"ט אינו חל שבועה ע"ד מצוה משא"כ נזירות דכ' הש"ך והב"י (יו"ד ססר"ו) דרק איסור גברא הוא ואעפ"כ חל ע"ד מצוה כשאמר שבועה שאשתה ואח"כ נדר בנזיר מקרא דיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות אלמא דגילתה תורה דין חדש בנזירות דלא שמעינן אף מנדרים דחלים ע"ד מצוה דנזירות חלה ע"ד מצוה אף בזה שרשות אחרים עליו היינו רשות הגבוה עליו ויכול לאסור בנזירות ה"נ בעבד יכול לדור בנזירות אף שרשות רבו עליו ודוק:

ובזה יש ליישב נמי קושית התוס' על רש"י במכות (דף ט"ז ע"א) גבי אונס שגרש ומשכחת לה ביטלו לעשה כגון שהדירה ע"ד רבים ופרש"י שהדיר אותה ע"ד רבים כגון שמצא בה עון. והק' בתוס' דבחנם פי' כן דאף דכיון דמשועבד לה אינו יכול לאסור הנאתו עליה הא כשאמר קונם תשמישך עלי שפיר חייל דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו (נדרים דף פ"א וע"ו) ונראה דבשיטת רש"י וכפירושו ס"ל לרבינו רדב"ז ז"ל (ח"א סימן ס"ח) שנשאל במי שאנס אשה דחייבתו תורה ולו תהי' לאשה וכו' ואסר הנאתה עליו והרי אשה זו אסורה עליו בלא יחל דברו או דלמא לאו כל כמיני' לאוסרה ולהפקיע המצוה המוטלת עליו והשיב הרדב"ז דכיון שחל עליו תחלה עשה דולו תהי' לאשה שוב לא יוכל להפקיע ע"י נדר. הרי ברור דס"ל דאף כשאוסר הנאתה של האנוסה עליו אין חל וזה הכריח לרש"י לפרש שמצא בה עון וברדב"ז שם הק' ע"ז וא"ת הא תנן המדיר את אשתו מתשמיש המעה] יוציא ויתן כתובה ואמאי כיון דמשועבד לה לימא לא יחול הנדר לא קשיא דהתם אפשר ע"י גירושין ואשה דעלמא מתגרשת בע"כ אבל אנוסה מתחייב לכונסה ושוב אין יכול להוציאה בע"כ הלכך לא חייל האיסור להפקיע זכותה וע"ז הק' בספר לימודי ה' (לימוד קצ"ג) דהא מחלקינן בין אומר הנאת תשמישך עלי דחל הנדר ובין אומר הנאת תשמישי עליך דאינו חל כיון דמשועבד לה אף שאפשר ע"י גירושין אלא ודאי דל"ש. ולע"ד דודאי ידע הרדב"ז דמתניתין דכתובות (דף ס"א) איירי כגון דאמר הנאת תשמישך עלי כמו שפירש"י התם דהנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דכתיב ועונתה לא יגרע והוה ק"ל לרדב"ז ואמאי הנאת תשמישך עלי חל הא הרדב"ז בעצמו שם חילק דקונם אף שחל ע"ד מצוה זהו רק בין אדם למקום אבל להפקיע זכות חבירו לאו כל כמיני' ע"י קונם וא"כ מה לי אם אומר הנאת תשמישך עלי עכ"פ עי"ז לא תוכל לשמש עמו ומפקיע זכות שלה ואי אפשר אף ע"י קונם. וע"ז תירץ דהתם לא הטילה עליו התורה השיעבוד בע"כ דמוכרח הוא לכוף את נפשו להנות ממנה [וכמו שהבאתי למעלה לענין עבד שאין יכול לדור כלל מפני שמוכרח הוא להנות לטובת האדון שלא יוכחש גופו] שהרי אפשר לבטל שיעבודו אליה ע"י גירושין וזהו רק כשאומר הנאת תשמישך עלי אבל הנאתו עליה אין יכול לאסור כיון שכתוב בתורה ועונתה לא יגרע אף שאפשר ע"י גירושין עכ"פ כל כמה דלא גריש לה חל עליו זה השיעבוד שאין יכול להפקיע הנאתו ממנה ואין יכול לאסור הנאתו עליה כמו מי שאוסר פירותיו על חבירו דהנאתו משועבד לה מפני ציווי התורה ועונתה לא יגרע זהו הנראה לי בכונת הרדב"ז דקאי בחילוקו על היכא דאמר הנאת תשמישך עלי דחל הנדר וס"ל מפני שהאשה מתגרשת בע"כ חל עלי' האיסור להפקיע זכותה. עכ"פ נשמע דרש"י ורדב"ז קמו להו בחד שיטתא דאין אונס יכול לאסור הנאת האנוסה עליו ואין חל כלל והטעם יובן ע"פ הנ"ל. וע"פ האמור למעלה בהסברת דברי רמ"ע מפאנו מיושב נמי קושית הרדב"ז דמ"ש מהא דנדרים חלים ע"ד מצוה דהתם שאני דנהי דהאיש הנאסר ר"ל גופו אינו ברשותו מפני שרשות התורה עליו שמושבע מהר סיני להדבר מצוה עכ"פ על החפץ חל הנדר דהחפץ ברשותו וממילא ימשך על הגוף אבל באונס כשאוסר הנאתה על עצמו הלא הוי כאוסר פירות חבירו דהיינו הנאת האשה על עצמו ועצמו הוה כאינו ברשותו מפני שחל עליו חיוב התורה דולו תהי' לאשה וע"כ ה"ל כאלו שני הצדדים האדם הנאסר והחפץ אינם ברשותו וא"ש שלא פי' רש"י שם במכות כשהדירה ע"ד רבים כגון שאמר קונם הנאת תשמישך עלי דבאנוסה אף זה אינו חל דאין לו מקום לחול אבל התם בכתובות (דף ס"א) באשה דעלמא כשאמר הנאת תשמישך עלי שפיר חל דגופו עכ"פ ברשותו דהא לא הטילה עליו התורה חוב שיחזיקנה לאשה דהא אי בעי מגרשה וע"כ שפיר חייל הנדר משום דאדם הנאסר הוא ברשותו דלא כ' שם התורה ולו תהי' לאשה אבל כשאוסר הנאת תשמישו עליה אינו חל דהא זה הוא נגד ציווי התורה ועונתה לא יגרע וכל זמן שהוא בעלה לא יוכל לאסור הנאתו עליה כמו מי שאינו יכול לאסור פירות חבירו על חבירו וזה שהוסיפה התורה באונס בציווי דולו תהי' לאשה דע"כ יחזיקנה ולאו כל כמיני' ע"י איסור הנאה להפקיע ההויה אצלו שאף גופו משועבד שאינו יכול לגרשה. זה שנ"ל כעת לפלפל קצת ומעתה הנני אחיך דו"ש אוהבך

חיים ארי' הלוי איש הורוויץ חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה