חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן ה
חולין (דף י"ד) מתני' השוחט בשבת וביוהכ"פ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה. וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שחיטתו כשירה אם הי' שוגג ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שניה הוא שיהי' אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושע והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל. והנה גוף דינו של הרמב"ם דמשיעשה חבורה מחלל שבת ראיתי בדרישה (חו"מ סימן ש"נ ס"ק ט"ז) שכ' דאף למ"ד דשוחט חייב משום נטילת נשמה כששחט מקצת חייב דהא אמרו בירושלמי דעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה ולא הביא מקורו. אכן נראה שכיון על הא דאיתא בירושלמי (שבת פרק כלל גדול ה"ב) המוציא דם חייב משום נטילת נשמה [שבאותו מקום] אכן ידוע הא שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ח דהל' שבת הל' ז') בזה"ל. וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ושם בכ"מ הביא בשם הרמ"ך שהקשה עליו מן הירושלמי הלז דחובל חייב משום נ"נ שבאותו מקום וסיים בצ"ע. ובאמת הרמב"ם ז"ל בעצמו (פי"א מהל' שבת הל' א') פסק כשמואל דשוחט חייב משים נטילת נשמה ולא הביא הא דמפרק שאין חייב רק כשצריך לדם. לכן נלע"ד בביאור שיטת הרמב"ם בפשיעות דס"ל דאיכא תרי חיובין בחובל דאם חובל בחי בבשרו ובעורו ויוצא דם ליכא לחייבי' משום נטילת נשמה דהא בכריתות (דף כ"א) ובכמה דוכתי ממעטינן דם האיברים מכרת משום דאינו חייב כרת רק על דם הנפש וע"ש בריש דם שחיטה דאיתא דם עיקור וכ' התוס' אית דמפרשי דם עיקור שנעקרו סימנים ממקום חבורם והק' דהא אינה מתה ע"י כך ואמאי יתחייב כרת דיחשב דם הנפש. ונ"ל דהא שיטת ר"ת הובאה בכתובות (דף ה') בתוס' דחובל בשבת חייב משום נעילת נשמה דמה לי נוטל כולו או מקצתו דהדם הוא הנפש א"כ נמי בעיקור סימנים ממקום חיבורם בלחי ודם היוצא משם קרוי דם הנפש דמה לי נועל כולו או מקצתו וחייב כרת ולפ"ז אית לן למילף גם אליבא דרמב"ם בענין זה כללא. ואף שלא נתברר אם התוס' שם בכתובות ס"ל כן. דרק דם היוצא מהסימנים והורידים שהוא דם הפנימי ואם ינטף רוב ממנו ימות החי במהרה והאי דם קרי לי' הש"ס בכריתות דם קילוח ע"כ חייב עלי' כרת ואי הוציאו בשבת חייב משום נ"נ לשיטת הרמב"ם דמה לי כולו מה לי מקצתו. אכן דם האיברים מעור ובשר כיון שאינו דם נפש אינו חייב משום נ"נ רק הוא דעת הרמב"ם שחייב משום מפרק כשצריך לדם, ולכן אתי שפיר לישנא דפי' המשניות המוקשה מאוד כפי השקפה ראשונה שנראה כחזרה בתוך כ"ד ולא ידעינן למה. ולפי הנ"ל פירושו שכ' משיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת והיינו דמשכחת לה אי צריך לדם חייב כשעושה חבורה. ואח"כ כ' ואם תרצה לבאר יותר ר"ל דהא בסתם שחיטה אינו צריך לדם דהא קיי"ל (חולין דף ל"ג) דהשוחט חי' ועוף ולא יצא מהם דם מותרים מ"מ בשעה שישחוט קצת הסימנים מחלל שבת והיינו ששוב יוצא דם הנפש וחייב משום נעילת נשמה דמה לי נועל כולו מה לי נועל מקצתו. וכן שפיר פסק בפי"א דשוחט בסתמא אף שאינו צריך לדם חייב משום נעילת נשמה. ושם בירושלמי הנ"ל פי' הקרבן עדה חייב משום נעילת נשמה כי הדם הוא הנפש עכ"ל. ואף שלא כיון למה שכתבנו מ"מ דבריו אמתים לענין זה דנימא כפי שביארנו בדברי הרמב"ם שאינו חייב משום נ"נ רק בהאי דם הנפש שהוציא שחייבין עלי' כרת והוא דם הפנימי וכן מבואר בשו"ת אא"ז שער אפרים (סימן פ"ח) בשם התוס' דאף דם סמפונות הכבד הוי בכרת והטעם כמו שכתבתי:
אכן על דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות הק' בכו"פ (סימן י"א) דהא בב"ק (דף ע"א ע"א) איתא התם דאיירי הא דפטור מד' וה' כששחט בשבת בטובח בהמה שגנב ע"י אחר בשבת דפטור מד' וה' אי ס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ואתיא אליבא דר' יוחנן הסנדלר ואיירי בשחט במזיד וס״ל מעשה שבת במזיד אסורין הא לרבנן השחיטה כשירה. ולרמב"ם יאסר משום דבתחלת השחיטה נעשה מומר אף לרבנן דפליגי אר"י הסנדלר ותהי' שחיטה שא"ר כיון שאיירי ע"כ שם ששחט במזיד. וגם הקשו דהא אמרינן לקמן (חולין דף ט"ו) ונוקמה במזיד ור"מ ואי דנעשה מומר בתחלת השחיטה אי אפשר לאוקמי' כלל במזיד דאז אמאי שחיטתו מותרת. ונלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפירושו דלכאורה קשיא לי על הא דאמרינן בסוגין דגמרא אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמי' דרב דאסורה באכילה ליומא סברוה הא מני ר' יהודה היא וכו' ר"י דהכנה דתנן מחתכין את הדלועין וכו' ואת הנבילה לפני הכלבים ור"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. ויש להעיר מאן חכמים דפליגי עלי' דר"י ר' שמעון והא אמרינן בשבת (דף מ"ה ע"ב) אליבא דרב דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ע"ש ברש"י דלא פליג ר' שמעון רק במסוכנת דדעתי' עלוי' מאתמול. וא"כ קשיא למה סברוה דסתם מתני' כרבי יהודה הא אף כר"ש אתיא ובסתם בהמות אינן מסוכנות עסקינן דרק בבהמה מסוכנת כיון דדעתו עלויה מאתמול לכלבים עכ"פ אם תמות דאף אם לא הי' שחטה הי' מצפה שתהא מתה ע"כ אף אי שחטה אח"כ מוכנת היא אף לאדם כיון דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם כדאמרינן בביצה (דף ו') ע"כ שריא לר"ש והכא בבהמה בריאה איירי. וכה"ג מוקי לה הש"ס בביצה (דף כ"ז) סתם מתני' דבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה אף כר"ש ובבעלי חיים שמתו עי"ש. וש"ס דילן לא קאמר הניחא כמו התם. והתוס' בסוגין ד"ה מחתכין כ' דבהמה איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותן ולהכי חשוב ראוי. וק"ל על דבריהם וכן ראיתי שהעירו בספרים דאף דמיירי בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו האיך יכלו האחרים לראות כששוחט בשבת הא קטן אם עובר איסור דאורייתא פסקינן דאנו מצווין להפרישו והתוס' כ' בביצה (דף כ"ו) אליבא דר' שמעון כיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט הלכך לאו דעתי' עלוי' מאתמול ואסור אפי' אם בקרו ביו"ט דמי יימר דמזדקיק לי' חכם כדאמרינן בשבת (דף מ"ו) עי"ש דהכי משמע בדבריהם שם. והנה נראה לי לומר דבהא פליגי המ"ד אליבא דר"ש אי חלוק רק במסוכנת או אף בבעלי חיים שמתו מתיר דמאן דס"ל שאוסר ר"ש בבעלי חיים שמתו אין מועיל אף אם יושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו בהא דמתניתין דהא אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' לאיסור ואף בחש"ו ודאי שייך לומר כן מי יימר שישחטו לו בשבת דלא מיבעי' בקטן ודאי איכא איסורא וכן חרש איכא איסורא לשביק לי' לשחוט בשבת ואף בשוטה נראה דדינו לענין זה כחרש וקטן (עיין תשו' חת"ס או"ח סימן פ"ג ועיין תבואת שור סימן א' ס"ק מ"ט) דחש"ו דינן שוה לזה ואף אם נימא דיהי' השוחט בעצמו הרואה מ"מ מנא ידע דיזדקקו לי' דלמא יזכירום אנשים וימנעו אותם. וע"כ בכה"ג אף ר"ש מודה ואית לי' מוקצה אכן למ"ד דחולק הי' ר"ש אף בבעלי חיים שמתו שמותרין שפיר יש לומר דס"ל כס' התוס' דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו וס"ל דאף בכה"ג אמרינן דדעתו עלויה ולא חוששין דמי יימר שיעשה הדבר כיון דאיכא איסורא. והא דאמר ר"ש בביצה (דף כ"ו) בבכור דאין זה מן המוכן ס"ל כס' רש"י ז"ל שם משום דנראה כמתקן או כדן דין וסוגיא דשבת דמ"ו שהביאו התוס' ביצה שם להקשות על רש"י אזלא אליבא דאידך מ"ד]:
ונראה דקושיא זו דאמאי לא מוקי לה הש"ס אף אליבא דר"ש ואיירי רק בבהמה בריאה כסתם בהמות ולמ"ד מודה הי' ר״ש בבט"ח שמתו לא קשיא כלל דהא לקמן על הא דפריך ונוקמי' במזיד כר"מ משני הש"ס לא ס"ד דקתני דומיא דיוה"כ מה יוה"כ לא שנא בשוגג לא שנא במזיד לא אכיל וכו' [ועתוס' ד"ה אימר לקמן ע"ב) וכיון דביום הכיפורים ל"ש אי שחיט בהמה מסוכנת או בריאה אסורה ה"נ בשבת איירי מתני' בכל גווני אף במסוכנת וע"כ שפיר לא מוקי הש"ס מתני' רק כר"י. ולפ"ז א"ש הביאור בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דהא הקשו באחרונים דאמאי יתחייב אתחלת שחיטה הא ה"ל מקלקל דאי שחיט מקצת לא חזי לכלום. וראיתי בכו"פ דרצה לדמות זה להא דפסקינן באהע"ז (סימן קכ"ג סעיף ה') דאם כתב גט בשבת בזדון הרי זה בטל דלאו בר כתיבה הוא והב"ש מיישבו בסק"ח דלא הוה פ"א דכל ב' אותיות דכותב מחלל שבת והוה מומר. וק' דגם בשחיטה בכל חתיכה וחתיכה שחותך מחלל שבת וכ' ודוחק לומר גבי שחיטה אם אין דעתו לגמור שחיטתו מקלקל הוא ואם דעתו לגמור ה"ל כחדא מלאכה ואינו חייב אתחלת שחיטה משא"כ כל שני אותיות מיחשב מלאכה בפ"ע אבל כל זה דוחק עכ"ל. ולדעתי ודאי אין זה דוחק דהא כ' הרמב"ם (פ"א מהל' שבת הל' י"ד) כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אע"פ שלא השלים כל המלאכה שהתכוון להשלימה כיצד הרי שנתכוון לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שתי אותיות חייב עכ"ל. הרי כהב"ש. וזה בכתיבת גט דאם כתב ב' אותיות והניח מלכתוב יותר חייב דעכ"פ אינו מקלקל דראוי להשלימו משא"כ בשחיטה אלו שחט מקצת והניח מלשחוט אינו חייב דה"ל מקלקל. וצריך לברר טעם הרמב"ם ונראה דהא כ' התוס' (שבת דף ק"ו ע"א) ד"ה חוץ דמש"ה קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב מיחייב אף שאין התיקון בא בשעת הקילקול היינו משום שהקילקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף וזה התיקון אינו יכול לעשות בלי הקילקול. ומעתה בשחיטה שכ' התוס' (חולין דף ח') דבבהמה בריאה אף שקילקולה יותר על תיקונה חייב משום שחיטת שבת כיון דאיכא תיקון כל דהוא לענין אבמה"ח א"כ אין התיקון תיקון גמור שיחייב אף על תחלת שחיטה משום דהוה מקלקל ע"מ לתקן וע"כ אינו חייב בסתם שחיטה רק עד סוף השחיטה דאז בא התיקון ביחד וכמש"כ התוס' התם בשבת אבל פי' המשניות להרמב"ם א"ש כונתו דהא הוכחנו דע"כ מתני' מדקתני דומיא דיוה"כ איירי בכל גווני אף בבהמה מסוכנת ובמסוכנת א"כ ודאי הוי תיקון גמור השחיטה וכדאיתא בחולין (דף ח') א"כ אף אתחלת שחיטה חייב אף דהשתא מקלקל דאכתי לא שחיט לה מ"מ ה"ל מקלקל ע"מ לתקן תיקון גמור א"כ א"צ שיהי' התיקון בא מיד ודמי להא דקיי"ל דחייב בקורע ע"מ לתפור וא"ש טעם הרמב"ם דס"ל דע"כ איירי בשוגג דאם הי' במזיד אז הרי הוא שחיטת מומר ולא נקרא כלל שחיטה ול"ש לומר דשחיטתו כשירה. והשתא לא קשיא נמי מה שהקשו עלי' דקבעי הש"ס לאוקמי' במזיד כר' מאיר דהתם לפי הקושיא עוד לא מסיק דומיא דיוה"כ קתני וא"כ איכא לאוקמי' במזיד ובסתם בהמות שאינן מסוכנות דאז לא מיחייב אתחלת שחיטה כיון שאין התיקון בא מיד ואף שהוי מקלקל ע"מ לתקן מ"מ בבהמה בריאה אין תיקון גמור ובעי התיקון שיבוא מיד והש"ס כי מוקי לה התם בשוגג כר' יהודה תו לא מצי לאוקמי' במזיד כיון דדומיא דיוה"כ קתני דמיירי אף כששחט מסוכנת ואז אסור משום שחיטת מומר וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וע"כ הפי' אליבא דר' יהודה כמו שקאמר הש"ס אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הכא דבשוגג שחיטתו כשירה. וגם י"ל כדמסיק אליבא דר"י הסנדלר דשחיטתו כשירה משמע בין לו בין לאחרים ולר"י לו במזיד שחיטתו אסורה לעולם. ובתחלת הסוגיא אזיל כפי המסקנא ואשכחן טובא הכי:
ועל פי האמור יש ליישב קושית הפלתי מש"ס דב"ק (דף ע"א) דהתם קמוקי דשחט בשבת במזיד ע"י אחר התם אף דנימא דאיירי בפרהסיא לפי מש"כ כאן בספר מגן אבות להגאון מהר"ם באנעט דלפני שני אנשים חשוב מחלל שבת בפרהסיא והתם לענין חיוב ד' וה' שהוא קנס שאין חייב ע"פ עצמו ע"כ איירי שראו שנים מ"מ אין חשוב מומר דהתם ע"כ לא איירי במסוכנת דהא חיוב ד' וה' מפני ששנה בחטא (עי' ב"ק ס"ח) ואיתא בפסחים (דף י"ג) בשעה חמישית בערה"פ אחר חצות רשאי למכור פקדון דאם לא יעשה כן ילך לאיבוד וא"כ יש להסתפק דאין לחייבו ד' וה' מפני ששחט מסוכנת דיכול לומר שחטתיה כדי שלא תלך לאיבוד ולא עשה חטא בשעת שחיטה דאף אם הי' פקדון הי' רשאי לעשות כן. ואי נימא דלא יחייב ד' וה' במסוכנת ואיירי ע"כ כשהיתה הבהמה בריאה ואז לא נתחייב השוחט בתחלת השחיטה כיון שהי' מקלקל בשעת המלאכה לא ע"מ לתקן תיקון גמור וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ומסולקת קושית הכו"פ מהאי דב"ק: