אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן ג

סימן ב

והואיל דאיירינן בסוגיא דלעיל בהאי דכריתות (דף י"ב) אמרתי להציג עוד מה שחדשתי בהאי ענינא. דהן הוצאתי מן התוס' ישנים שכ' בפי' דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דלא דמי לעדים המעידים על המיתה שהם גמרו הדברים שהתרו בו שעבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' דכל היכא שאין העדות יכול להתקיים בלא סיוע הבעל דבר או הבעל דבר יכול לסתרו עכ"פ בדבר שלא יוכלו העדים להכחישו חשוב כהתראת ספק (עיין לעיל). והנה שם בכריתות קאמר הש"ס ומודה ר"מ לחכמים בנזיר שאמרו לו עדים שחייב קרבן דנאמן להכחישם מטעם דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי וקשיא איך משכחת לה נזיר שלוקה הא אי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ומעתה אף אם אינו אומר כן עכ"פ העדים אין ע"פ נגמר העדות ולא ילקה. ואין לומר דמשכחת לה כגון שאמר הריני נזיר ותיכף שתה יין דלא היה שהות דלישאל על נזירותו. ז"א דהא התוס' הקשו בגיטין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דנזיר שהיה. שותה יין ומטמא למתים אמאי לוקה הא הוי התראת ספק שמא נשאל על נזירותו ותי' משום דמוקמינן לה על חזקת נזיר והמהרש"א ז"ל הקשה הא כדי שינצל מן המלקות ודאי ישאל על נזירותו ומאי חזקה שייך כאן. ותירץ באורים ותומים (סימן ע"ג סק"ו) דמשכחת לה שילקה כגון אם ציער עצמו בנזירות זמן רב ובסוף הזמן שתה יין דאז אם ילקה יפטר מעונש ומקבל שכר על נזירותו משא"כ אם ישאל על נזירתו א"כ אין מקבל שכר על ימים הראשונים ובענין זה ודאי לא ישאל על נזירותו עכ"ד. וכן כ' בעל חות יאיר (סימן קכ"ט) בסופו סברא זו דמצינו מלקות אם אינו רוצה להתיר נדרו ונזירותו שלא לבטל זכות נזירותו עד היום הזה עכ"ד. א"כ לפ"ד אלו הגאונים דע"כ איירי מלקות דנזיר רק אי עבר על איסור נזיר בסוף ימי נזירותו דאלת"ה הוי התראת ספק דלמא ישאל להבא על נזירותו ואכתי תקשי לכאורה אף בסוף ימי נזירותו איך ילקה דלמא נשאל לשעבר על נזירותו וכמו דאמרינן לענין קרבן שנאמן מש"ה להכחיש העדים הואיל שאין הדבר נגמר ע"פ העדים ותלוי בידו לסתור דיבורם. וכפי שהבאתי בסוגיא דלעיל בדברי תשובת הרמ"א גבי הוחזקה נדה בשכינותי' דרק בעלה לוקה עליה ולא היא והסביר מהרש"ק ז"ל משום דהיא יכולה לומר דמצאה דם בלא הרגשה ומאי שקבלה התראה משום דלא איכפת לה וידעה שאינה נדה דאורייתא. ולפי"ז אין לחלק בין התרו בו בין חייבו אותו קרבן לכאורה דמאי שקיבל האי נזיר התראה היינו משום דלא איכפת לי' דידע שנשאל על נזירותו שלא היה נזיר כלל. וא"כ אף אי לא טעין הכי אין הדיבור נגמר ע"פ העדים כיון שהיה יכול להכחישם ואמאי מלקינן לי'. [ולכאורה רציתי ליישב דכיון אם יאמר נשאלתי עוד הוא תלוי ביד אחרים שיאמרו לו. אצל מי נשאלת משא"כ כשאומר שלא בהרגשה ראיתי אבל זה דוחק וכמו שיבואר בשם הפנ"י דלא נחית להכי]:

וראיתי להר״ן ז"ל (נדרים דף כ"ב ע״ב) בהאי עובדא שמביא הש"ס התם דרב סחורה הוה לי' נדרא ואזל גבי ר' נחמן למישרי לי' ולא הוה יכול למצוא פתח להתירו. והק' הר"ן דלמה לי' פתח לר' נחמן הא איהו ס"ל דפותחין בחרטה. ותי' בשם י"מ דאותו נדר היה כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת הזמן לכן לא רצה להתחרט על עיקר הנדר שלא יאבד שכר תעניתו אם היה תוהא על הראשונות עכ"ל. וצריך להבין אי הכי דנתיירא שמא יפסיד תעניתו למה שאל בפתח הא חכם עוקר הנדר מעיקרא ויתבטל נדרו. וצ"ל דמ"מ אם אינו מתחרט אף שהנדר נעקר מעיקרו שכר התענית לא הפסיד משא"כ חרטה אין לו להיות תוהא על הראשונות [ויש לעיין בנוסחא דידן בהתרת נדרים שאומר ואין אני תוהא ומתחרט על קיום המעשים הטובים ההם רק אני מתחרט על שלא אמרתי בלא נדר]. ומ"מ אין להקשות מסברת הי"מ בהר"ן הנ"ל על מה שהבאתי בשם החות יאיר והתומים דאי נימא כששואל בפתח לא הפסיד אף בשכבר עברו ימים רבים מימי נזירותו אכתי תקשי אף כשעברו ימים רבים דלמא ישאל וימצא פתח על על נדרו ולא הפסיד שכרו. די"ל דשאני התם בתענית כשאינו מתחרט ותוהא על מעשיו אף ששאל ונעקר הנדר מ"מ בלא נדר נמי מצוה קעביד כיון שהתענה מחמת תשובה וכדומה משא"כ בנזירות דעיקר מצותו שיקיים כמו שצותה התורה שינזר מדברים האסורים לנזיר ואיכא אף טומאת מתים דליכא הכנעת התאות בזה ורק כשמקיים המצוה ומביא קרבנותיו עביד המצוה כתורה לכן אף אם ישאל ע"י פתח כיון שתעקר הנזירות מעיקרו יפסיד זכותו וע"כ אי מתרינן לי' זמן רב אחר שנדר בנזירות ל״ח דלמא שאל על נזירותו אף בפתח כנלע"ד בהבנת הדברים]:

וליישב קושיא הנ"ל נראה לי דהא בכתובות (דף כ"ב) דקאמר הש"ס התם הבא עליה באשם תלוי קאי והקשו התו' הא בחטאת קאי דאוקמינן לה אחזקת אשת איש כיון דאיכא תרי כנגד תרי. וביאר הפנ"י שם אליבא דהרשב"א ז"ל דלא אמרה תורה שאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשאה תורה ספק זה כודאי אשר עונשין העובר עליה שיהא מוזהר עליה כודאי משא"כ כשהעובר אומר ברי נגד החזקה ל״ש לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה וכן כ' המהרש"א (יבמות דף פ"ת ע"ב) דלא אמרינן תרי ותרי אוקמי' אחזקה אלא למאן דמספק' לי' משא"כ כשניסת לאחד מעידיה שאומר ברי לי שמת בעלה לא אוקמינן אחזקה. וכ' שם הפנ"י בקונטרס אחרון וביאר הדברים דמש"ה אין עונשין מלקות או מיתה עד שיקבלו התראה דאי לאו שקיבלו התראה אי אפשר לעונשו מיתה ומלקות דרך משל הבא על אשת איש מצי למימר הבועל והנבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה ואע"ג דקיי"ל דאזלינן בתר רובא וחזקה ומוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אי אפשר להורגם על הספק דהם לגבי עצמם יהיו נאמנים לומר שאין כאן ספק להם משא"כ לאחר התראה התורה הזהירה על אותה חזקה שקיבלו התראה ועשאה כודאי ושפיר קטלינן להו עכ"ד עי"ש. ולפ"ד מיושב מה שהקשיתי דהתם בכריתות דמיירי לענין קרבן שאין כאן התראה שפיר יכול לומר נשאלתי על נזירותי דהוא יכול לטעון ברי נגד החזקה ואי אפשר לנו לחייבו קרבן משא"כ אם התרו אותו בנזיר והוא קיבל התראה אין יכול תו לטעון נגד החזקה נשאלתי לשעבר ושפיר מלקינן לי' היכא שעבר זמן רב שיש סברא לומר שלא ישאל להבא כדי שלא יפסיד נזירותו. אכן לדברי הפנ"י יקשה לכאורה מהא דאמרינן (סנהדרין דף מ"א) אליבא דר' יוסי בר יהודה אשה חבירה נערה המאורסה לא בעי התראה ומשכח גווני היכא דמשכחת לה דמקטלה ותקשי הא אי לא מתרינן יכולה לומר שהיתה מגורשת דיכולה לטעון ברי נגד החזקה ולפי מה שביארנו היכא דהבעל דבר יכול לסתור הגדת עדים הוי העדות לא נגמרה על פיהם א"כ אף אי לא אמרה שנתגרשה רק כיון שיכולה לומר נגד החזקה דנתגרשה כיון שלא הי' כאן התראה היכי משכחת לה דמקטלה. ויש ליישב דמשכחת לה שקדשה וזינתה לאלתר והגידו עדים שלא היה כאן גירושין בנתיים. אכן נראה דיש אעפ"כ לקיים מה שהבאתי לעיל בשם מהרש"ק ז"ל שפי' הא דכ' רמ"א בתשו' דהוחזקה נדה אינה לוקה האשה מפני שיכולה לומר שלא ראתה בהרגשה ומה שקיבלה התראה משום דלא איכפת לה וא"ש אף לפי ס' הפנ"י הנ"ל. דהא מצינו במרדכי ותשובת מיימוני לה' אישות (סימן ג') בשליח שבא לקדש אשה בשביל חבירו ושמעו העדים שאמר הרי את מקודשת לי דנאמן לומר שלא הי' בלבו כן רק שטעה ואף שאין ע"א נאמן נגד החזקה מ"מ הכא נאמן כיון שלפי דיבורו לא היה כאן חזקה כלל ע"כ יכול לעקר אפי' דיבורו שאמר בפיו הרי את מקודשת לי. ומעתה א"ש דודאי לומר האשה שנתגרשה אחרי שקיבלה התראה אינה נאמנת כיון שהיא בעצמה ע"כ אומרת שהיתה בחזקת אשת איש והחזיקה אותה החזקה ע"י קבלת התראה משא"כ התם בנדה אם תאמר שלא ראתה בהרגשה א"כ תאמר שלא הי' כאן חזקה כלל. וכן אם הי' נאמן לומר שקנה חמץ ע"מ לבערו או שביטל החמץ לא הי' כאן איסור כלל אף שהתרו בו נאמן כמו התם שנאמן העד לומר שטעה בקידושין אף שאמר בפני עדים הרי את מקודשת לי כיון שלפי דבריו לא הי' כאן חזקה דלא מיקרי אתחזק איסורא דהעד אין נאמן נגד החזקה רק היכא דאף לפי דברי העד שבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה כמש"כ שם בתשו' מיימוני. ומיהו אי לא היה כאן התראה כגון בתרי נגד תרי ואנו רוצים להעמידה בחזקת אשת אשת איש שפיר יכול לטעון העד אני יודע האמת שמת בעלה אף שהיא נגד החזקה ותשתרי לי' וכמש"כ הפנ"י. וע"פ דברי הפנ"י אולי יש להבין הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) רודף שהיה רודף וכו' אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא וכו'. ופירשו התוס' ישראל ולא עו"ג בן ברית ולא מומר דמומרין מורידין ולא מעלין. ולכאורה תקשי תינח ישראל צריך לומר לו כדי שלא יאמר שחשב שהוא מרובא דעו"ג אבל אחר שאומר לו ישראל הוא למה למימר ליה שאינו מומר הא רוב ישראל ורובא דרובא כשרין אע"כ כהפנ"י דהוא יכול לתרץ נפשי' שסבר שזה אינו מהרוב שמומר היה וכמו שביארתי שעכ"פ אין העדים יכולים לדעת אם לא היה שוגג שסבר שזה מן המועט וע"כ בעינן דנימא ליה בן ברית הוא שלעצמו יכול לטעון נגד הרוב. [והנה עוד הקשיתי שם בכריתות (דף י"ב) דקאמר הש"ס ומודה ר"מ לחכמים באמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי אלמא מוכח דאין העדים יכולים להעיד אם גמר ביאתו דאף כשראו כדרך המנאפים אין כאן חזקה רק שזה הערה בזו וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל (פ"א מא"ב הי"ט) וק' לפ' התו' (סנהדרין דף ע"ג ע"ב) ד"ה ממונא דקנס אינו חייב בהעראה רק בגמר ביאה א"כ איך משכחת לה חיוב קנס דאי ע"פ העדאת עדים הא ל"ה עדים גמורים שלא נגמר הדיבור על פיהם דהוא יכול לומר שלא גמר הביאה ויכול לסתור עדותם וע"פ עצמו אינו מחויב קנס. שוב ראיתי שהעיר כן הייע"ק (אהע"ז סימן קע"ז) ותירץ דהיכא שגוף הדבר בפני עדים אף שהיה יכול לפטור עצמו כשהודה ל"ח מודה בקנס וא"ש ודוק]:

והנה שם בכריתות (דף י"ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב חטאת ובתוס' שם ד"ה או דלמא מקשי האיך מחייב ר"מ הא אמר לא אכלתי ובע"כ לא יביא דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן עי"ש. וה"ק בספר חקר הלכה (חקירה ט') בשם כמוהר"ר ליב קאסוויץ ז"ל הא כ' התוס' בר"ה (דף ו' ע"א) ד״ה יקריב דחייבי חטאות ואשמות היכי דעבר בבל תאחר ממשכנין אותו הלכך א"ש מה שמחייב ר"מ קרבן ונ"מ דאחר שיעבור בבל תאחר דאז ממשכנין אותו עכ"ד. ונ"ל דהא ע"פ דברי הש"ס (ב"מ דף ג') דקאמר התם ר' חייא כר' מאיר ס"ל דעדים מחייבין אותו קרבן ותו ליכא למיפרך מה לפיו שכן מחייב אותו קרבן משא"כ עדים א"כ נשמע דלר"מ ה״ה בעדים מחייבים אותו אשם תלוי דאלת"ה אכתי איכא למיפרך מאי לפיו שכן מחייב אותו אשם תלוי וא"כ תו ליכא לתרוצי קושיתם דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו דג"מ לאחר שעבר על בל תאחר דהא באשם תלוי אי בעינן שלשה רגלים כסדרן ליכא לאשכוחי גונא דיעבור עליו בל תאחר אלא אפי' למ"ד לא בעינן כסדרן מ"מ משכחת לה אי אכל קודם יוה"כ ויוה"כ פוער מאשם תלוי כדאיתא בכריתות (דף י"ח ע"ב) וא"כ תיקו קושיתם בכה"ג היכי מחייב ר"מ להביא ע"פ עדים הא הוא אמר לא אכלתי וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וליכא בל תאחר אחר שעבר יוה"כ ע"כ הוצרכו לחדש תירוץ משום דהיכי דסבר להיות פטור כופין אותו וממשכנין אותו]:

וזה איזה חדשים נשאלתי במעשה שאירע אשה אחת נתגרשה בב"ד ואמרו לה שצריכה להמתין ג' חדשים ושאלוה אם היא מעוברת והשיבה לא. ואח"כ ניסת לבעל אחר עבור ג"ח ונמצאת מעוברת והיא טוענת שלא ידעה אם היא מעוברת כי מוסתה לא הי' לה שום הוכחה שכן דרכה לעכב הוסת כמה חדשים עד מחצית שנה. והנה הבעל היה שוגג גמור בדבר אכן היא יש לראות אם נדונה כמזידה ומבואר בד"מ (סימן י״ג) דאף דבשוגג די בהפרשה זהו דוקא כששניהם שוגגים אבל כשהיא מזידה צריכה גט. (ועיין בש"ע אהע"ז סימן י"ג סעיף י' וי"ב ובב"ש) דבשוגגין א"צ אפי' ישראל לגרש דדי בהפרשה. והשבתי דיש לדון בזה דאין צריכה להתגרש דהא הבאר היטב (סימן י"ג ס"ק ע') הביא דנאמן לומר שוגג הייתי. אולם מה שכ' שם דהא אמרינן פ"ק דב"מ דנאמן לומר מזיד הייתי. ועיין תוס' שם ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי. לא הבנתי משם שום משמעות דשם כ' התוס' אף דאין אדם משים עצמו רשע יכול לומר מזיד הייתי דיכול לומר שאין רוצה להביא חולין לעזרה א"כ מאי ענין זה דיהא נאמן לומר שוגג הייתי דלמא אין רוצה לגרש אשתו ואומר כן להעלים זדונו. אכן נראה דעיקר הוא הטעם דסתם אוקמינן לי' אחזקת כשרות שלא עבר בזדון. אכן הכא שטוענת האשה שלא הוכר עוברה אחר עבור ג"ח יש לדון דהא התוס' כ' ביבמות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת דרוב נשים עוברות ניכר לשליש וזו טוענת שהיא מן מן המיעוט שלא הוכר עוברה. אכן לפי דברי הפנ"י דלעיל שכ' דמי שטוען ברי נאמן נגד החזקה וגם נגד הרוב ה"נ האשה נאמנת לומר שהיא לא הוכר עוברה והוית שוגגת. אבל ראיתי להפמ"ג ביו"ד (פתיחה להל' שחיטה שכ' שאין דעת הפנ"י מוסכמת שהרי שם בכתובות ויבמות אהאי קושיא דאמאי יוכל העד לישא אותה וגם למה פריך הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי ולא פריך בחטאת קאי הוכרחו לתרץ בתוס' משום דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א אלמא דלא ס"ל האי סברא דברי נאמן לטעון נגד החזקה. אולם כפי שחילקתי למעלה ע"פ תשובת מיימוני די"ל דהתם שמודה ע"כ העד שהיתה בחזקת א"א ע"כ אינו נאמן להוציא מחזקה ע"י ברי שלו אבל הכא הא האשה טוענת שמעולם לא הוכר עיבורה והוא דבר שאינן אנו יכולין להכחישה ע"כ שפיר נאמנת דדמי להתם להיכא שהעד טוען שלא היתה בחזקת מקודשת כלל ומה שאמר הרי את מקודשת לי טעה בדיבורו. ועוד י"ל הא פסק הרמ"א (אהע"ז סימן ס"ח) דאף במוצא פתח פתוח ונתקדשה פחות מנ״ש דוקא שאינה מתרצת עצמה אסורה אבל כשאמרה נאנסתי נאמנת אף שרוב ברצון ומיעוט הוא האונס נאמנת. ואף מאן דפליג התם טעמא אחרינא דאין להאמין בברי שלה רק אותה היכא שיש נ"מ לדידה לחודא כמו התם בע"א אבל לא שיהא מותר לבעל לדור אותה משא"כ הכא שבטענת שהיתה שוגגת ולא ידעה שמעוברת היתה אין נ"מ רק לדידה שהרי הבעל הי' שוגג ול"ש לקונסו וחיוב הגירושין הוא אם היא מזידה ע"כ נאמנת על עצמה וכן איתא התם שבאשת כהן נאמנת לומר קודם אירוסין נבעלה אף דבשעת אירוסין אירסה בחזקת בתולה וכן הביא שם הח"מ (ס"ק י') בשם המ"מ (פי"ח מהל' איסורי ביאה עי"ש). וגם הנובי"ת באהע"ז התיר לאשה שנתעברה כשבעלה הרחיק נדוד לחזור לבעלה להאמין לה שנאנסה מפני שמוקמינן לה בחזקת צדקת. מכל הני סניפים יש להתיר בנ"ד ולומר דדי בהפרשה. והנה שם בכתובות נתן הפנ"י טעם למה שבויה אינה נאמנת בברי הוא מפני שנאמנת רק על עצמה אבל לא שישא אותה כהן. אכן קשיא על זה מהא דכתובות (דף כ"ז) בעובדא דר' זכריה בן הקצב דהעיד הוא שלא זזה ידה מתוך ידו ואעפ"כ לא התירו לו חכמים את אשתו ונימא אף שרוב נכרים פרוצים בעריות הא איכא ברי שטוענים הוא והיא ויהיו נאמנים לגבי עצמם. אולם ראיתי בנובי"ת (אהע"ז סימן ט"ז) שכ' דהטעם בשבויה שאינה נאמנת דמעלה עשו ביוחסי כהונה וסמך על דברי תוס' (כתובות דף כ"ז ע"ב) ד"ה במל"ת ולפ"ז א״ש. ובפנ"י בכתובות (דף י"ג) כ' דאשת כהן שאומרת שנבעלה קודם האירוסין נאמנת משום דאיכא ברי ושמא וחזקת היתר. אכן בשבויה הוא משום רוב גוים פרוצים בעריות וה"ל רובא דרובא כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומה שהאמינו ע"א היינו משום שאומר שלא נתיחדה עם השבאי אבל אם נתיחדה אז הוי רובא דרובא שנבעלה. אכן לפ"ז תיקשי התם בר' זכריה בן הקצב ג"כ העיד שלא נתיחדה עם השבאים ואמאי לא מהימנינן לי' וטעם הנוב"י א"ש טפי ודוק:

וזה לא כביר הקשה אותי הבחור השנון כמר ליבש בלייכער מפה על דברי התוס' שם בגיטין (דף ל"ג) שהקשו איך מחייבין מיתה אשת איש שזינתה והא הוה התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו. ותירצו דאוקמינן לה אחזקתה וכן נזיר שהיה שותה יין או טעמא למתים הטעם דלוקה משום דמוקמינן לי' אחזקה שלא שאל עד הנה. והנה המהרש"א הקשה דהא הנזיר ודאי ישאל כדי שלא ילקוהו והתומים תי' דלא ירצה להפסיד ימי נזירותו וע"כ לא ישאל והמהרש"א תי' דכשיבוא לחכם והחכם ידע שעבר על נזירותו ע"כ לא ישאל לו עי"ש. והשתא קשיא איך משכחת לו בבא על חמותי מיתה הא שם שייך קושית המהרש"א דודאי ישלח גט לאשתו ע"י שליח ויבטלנו כדי להנצל ממיתה. ול"ש תירוצו דגט א"צ לבוא לב"ד דאטו כל דמגרש בבי דינא מגרש וגם תירוץ התומים ל"ש הכא. ובשלמא בכל א"א אין כאן הת"ס דמוקמינן לה אחזקה דאשת איש דתלוי ביד בעל ולא באשה אבל הכא דתלוי ביד העובר עבירה ודאי ישלח גט לבטל הקידושין למפרע ולא תהי' עוד חמותו עכ"ק ובהשקפה ראשונה אמרתי דמשכחת לה חמותו שימות עליה בועלה דהא פירשו הרבה ראשונים הובא בשטמ"ק (ריש כתובות) הטעם דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הוא משום דהוי כמטיל תנאי בקידושין וזהו הפי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהוה כמו ע"מ שירצה אבא. ומעתה אמינא דביבמה דקיי"ל (יבמות נ"ג ב) דבין בא על יבמתו בשוגג בין במזיד קנה פירש"י שוגג כסבור שהיא אשתו והיא אשה אחרת מזיד שנתכוין לשם זנות ולא לשם מצוה וא"כ י"ל דלא גרע אם התנה תנאי ולא נתקיים התנאי ממתכוין בפירוש לשם זנות או כשסבור אשה אחרת. ואפי' שיש לחלק בזה מ"מ נראה דביבמה לכ"ע ואפי' לאבא שאול דכ' הרמב"ן שם אליבי' דבא על יבמתו מזיד ואונס לא קנה מ"מ אם התנה תנאי ולא נתקיים התנאי התנאי בטל והמעשה קיים. דהא בכתובות (דף ע"ד) אמרינן דאף בחליצה אין מועיל תנאי לבטל המעשה כיון שהמעשה אי אפשר להתקיים ע״י שליח ה"נ בביאה דיבמה. ואף דאמרינן התם דבביאה דקדושין מועיל תנאי משום דאיתקש הויות להדדי זהו בקידושי אשה דכל עניני קידושי כסף שטר וביאה דינן שוה אבל הכא בביאה דיבמה לא מקשינן לקידושי אשה דהא ישנה אפי' בע"כ. ולתשובת הרשב"א (ח"ד סימן שכ"ח) אינה צריכה ביאה דיבמה עדים הרי חזינן דשניא ביאה דיבמה משאר קידושי אשה ולא איתקש להויות דאשה. ושפיר הדרינן לכללא דכל היכא דאי אפשר להמעשה להתקיים ע"י שליח אין תנאי מבטל המעשה ואין מועיל תנאי בביאה דיבמה ולפי"ז גם אפקעינהו לא אמרינן ומשכחת לה בא על חמותו בכה"ג היכא שהיתה אם יבמתו דאז לא אמרינן אפקעינהו. וא"ל דביבמה היכא דהצריכו חכמים להפקיע הקידושין אמרינן אפקעינהו לקדושי אחיו שמת וממילא יתבטלו יבומין שלו. ז"א דהא בפרק המגרש הביא הר"ן שיטת הגאונים דסברי לענין גירושין אם התנה עם האשה תנאי אף אי עברה לאחר מיתת בעלה לא איכפת לן דכל תנאי הוא רק חל בחיי העושה מעשה וא"כ ה"נ אף שקידשה אדעתא דרבנן כיון שבחייו לא הי' אותו המאורע שיתבטלו הקידושין איך יועיל אח"כ התנאי וכיון שאין מועיל התנאי ה"ה אין מועיל הא דמקדש אדעתא דרבנן וכו' ושפיר משכחת לה מיתה בבא על חמותו. אולם מלבד שזה דבר חדש שנימא שהני דינים דאפקעינהו אינם ביבמה גם אינו מיושב שפיר דהא על דין תורה ל"ש כלל אף קושית התוס' דהא רק ע"י תקנת רשב"ג אמרינן אפקעינהו ע"י שישלח שליח עם גט ויבטלנו שלא בפניו ורק אחר תקנתו הקשו התוס' כן דאיך אפשר דע"י תקנתו בטלו דיני נפשות באשת איש ה"נ עדיין תקשי איך אפשר דע"י תקנה זו נימא דבעל דין חמותו היכא שאינה אם יבמה. אכן נראה דלא תקשי קושיא זו עפ"מ שכ' התוס' (שבת דף ד' ע"א) ד"ה קודם שהקשו. וא"ת היכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה. ותי' דל"ה התראת ספק רק היכא שמחוסר עודנו מעשה כגון בטלו ולא בטלו שמא לא ישבור כנפיה. אבל הכא כיון שהדביק תוך כ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה אמרינן דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה כיון שאין מחוסר מעשה עוד. הרי שהשמיעונו דכל היכא שקיבל התראה ואינו מחוסר עוד מעשה ל"ח התראת ספק דאף שעוד יש אפשרות אשר המעשה עבירה שרוצה לעשות יהא ניתר ע"י שירדה הפת מ"מ ע"י ההתראה איתחזקה לנו מחשבתו הרעה שודאי יעבור ולא איכפת לן באפשרות ההיתר ה"נ נימא הן בחמותו הן בנזיר הא איהו קיבל ההתראה וכיון שאינו מחוסר מעשה די לנו שלא יהי' עוד התראת ספק דאוקמינן לי' אחזקה דמחשבתו לרעה היתה לעבור עבירה. אכן באשת איש שאנן מתרינן האשת איש והספק הוא פן הבעל שלא קיבל ההתראה יפקיע הקידושין הקשו התוס' דחשוב התראת ספק כיון שאפשר שלא תגמור מחשבתה לעבור עבירה שסברא איכא שהבעל יבטל הקידושין. ותי' דמ"מ אוקמינן אחזקה שעד עכשיו נשואה היא כלומר דבכל מקום אנן אמרינן שלא ישתנה הדבר מכפי שהיא עכשיו דאף שהבעל לא קיבל התראה מוקמינן אחזקה שלא יעשה מעשה לבטל האיסור. וכן גבי נזיר אף ששם איכא סברא יותר מבעל באשת איש שודאי ישאל על נזירות כ"ה דלא לילקי מ"מ מוקמינן אחזקה כיון שקיבל ההתראה. ועולה לפ"ז דבכל אחד איכא למימר שיש ספק התראה בנזיר וחמותו דירצה להציל עצמו ולעמת זה איכא הא שקיבל התראה ומוקמינן אחזקה. ובאשת איש לא הוי הת"ס פן יחפה לה בעלה ואף שלא קיבל התראה מ"מ ליכא סברא דיעשה להציל עצמו וע"כ שפיר מוקמינן לי' אחזקה שתשאר כמו שהוא עד עתה:

עוד שם בכריתות (דף י"ב ע"ב) אמר אביי מודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. והנה צריך להבין הלא פשיטא דאף אם לא נתכוין מחויב להגיד עדותו ומה יועילנו אם יאמר כי לא נתכוין לעדות וגם צריך ביאור אמאי אי מתרץ דיבורו ואומר לא נתכוונתי לעדות מהימן טפי מבחלב כשאומר מזיד הייתי. ומהנראה ליישב דהא התומים (בסימן צ"ב ס"ק א') הרחיב הפילפול בהאי ענינא והסביר דעת התוס' (שבועות דף ל"ז) דקבעי הש"ס הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו והא דלא קבעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידים שיכולים לומר שכחנו. וכ' התומים דבפקדון מחויב הוא לזכור מה שנתן לו ואין לו טענה שכחתי משא"כ עדות הכי מחויב הוא לשום אדעתא עדות חבירו ולכך יכול לומר שכחתי. אכן הש"ך שם (ריש סימן צ"ב) הקשה דברי הסמ"ע אהדדי שבסימן צ"ב ס"ק ב' כ' דהא דנקרא חשוד אם נשבע לשקר בשבועת העדות מיירי שנעשה המעשה בזמן קרוב שודאי לא שכחו דאל"כ לא היה נפסל בזה דיכול לטעון שכחתי. ובסימן ל"ד ס"ק י"ג כ' דאינו נאמן לומר שוגג הייתי דאל"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי. ונלע"ד דהחילוק הוא עפ"מ שמצינו בתוס' (שבועות דף כ"ו) על הא דקאמר התם הש"ס היכי דמי האונס בשבועה כגון רב כהנא כי הוו קיימי מקמי רב מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והיו נשבעים כל אחד על שמועתו וכ' התוס' דאף עונש שבועה ליכא. ול"ד לההיא דגיטין (דף ל"ה) שאמרה האשה יהנה סם המות באחד מבניה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבוא לידי שבועה. וע"כ אין טענת אונס שלא ידעה שאפאתו לדינר בפת. ומעתה אמינא שכן הדין לענין טענת שכחה דהיינו שטען ששכח עיקר הדבר. וכמו שביאר בסמ"ע (סימן ל"ד סק"ל) דאמאי בעושה מלאכה בשבת אינו נפסל ויכול לתרץ ששכח שהיום שבת ובעדות אינו נאמן לומר שכחתי ותי' דהתם בשבת אף שהוא משמים מוזהר בו מ"מ כיון דמעלמא אתא עליו אינו עולה על זכרונו כ"כ כדבר שהאדם עצמו רמיא אנפשי' משא"כ בעדות שראה מתחלה רמיא אנפשי' לאדכודי עכ"ל. ואמרתי דהחילוק הוא היכא שהזמינו הבעל דבר לראות העדות ע"כ עליו החיוב לזכור דהא מפני זה חייבה תורה קרבן שבועת העדות בעדות ממון דוקא כדאיתא בשבועות (דף ל"ג) משום שהוא לטובת חבירו החיוב עליו לרמיא אנפשי' ולאדכורי וכמש"כ התו' שאין יכולה לטעון טענת אונס ה"ה דאינו יכול לטעון שכחתי ודמיא לפקדון. אולם אם לא הזמינו הבע"ד רק ממילא אתרמי שראה העדות ודאי אלו הי' זוכר מחויב להגיד אבל הוה תו כהאי דינא דשבת דה"ל כמעלמא אתי עלי' ויכול לטעון שכחתי ודמיא כמו התם דמר משתבע דהכי אמר רב ומר להיפך ומיהו אם היה הזמן קצר כ"כ שא"א ששכח כ' הסמ"ע (בסימן צ"ב) שנפסל לשבועה משום דחיישינן דודאי לא שכח עיקר המעשה שראה:

ולפי זה יש לבאר דברי הש"ס דכריתות דהא הקשה כמהור"ר ליב צינץ ז"ל דאמאי לא קאמר הש"ס בכריתות דהא יכולים לומר שכחנו לשיטת התוס' שבועות הנ"ל דהא כבר עמד שם בבה"ז דהיכי איירי דאם אותם השנים אומרים לו יודע אתה בעדות פלוני הם היו שם וראו העדות ויעידו הם. ותירוצו שם דחה בתומים. אכן נראה דמיירי שאותם השנים שאמרו יודע אתה בעדות פלוני הם היו קרובים לבע"ד וכדעת רש"ל שם בשבועות (דף ל"ז) בפירושיו וע"כ אינם יכולים להעיד אבל אינם קרובים לעדים ונאמנים לגבייהו. ומה שהק' שם המהרש"א על רש"ל ל"ק כאן דהא פסק הרמ"א בחו"מ (סימן ל"ג סט"ז) דקרובי המוכה יכולין להעיד נגד המכה לגרשו מבהכנ"ס כיון שאין נפקותא בעדותן לענין הקרובים ומעידין על דבר אחר לגמרי ה"נ אם הם אומרים יודע אתה בעדות פלוני ואם נשבעו לשקר ודאי אין נפקותא לבע"ד בעדותן רק נפקותא להעדים לחייבם קרבן והם אינם קרובים לעדים וע"כ יכולים להעיד נגדם. אולם בש"ס דכריתות לא איירי שהוזמנו להעיד זה אי אפשר כלל דאיך יטעון לא נתכוונתי לעדות אשר יודה אף ר' מאיר שזה קשה יותר מן טוען באוכל חלב מזיד הייתי דהכא כשהזמינו ודאי אין יכול לטעון לא נתכוונתי רק מיירי שלא הוזמן שם להעיד רק אומרים לו קרובי בע"ד יודע אתה בעדות פלוני לפי שהיית עמנו שם ובכה"ג כבר בארתי שאין החיוב עליו להיות רמיא אנפשי' ומדכר ושפיר יכול לפטור נפשי' מקרבן אם לא הי' זמן קרוב שיאמר לא נתכוונתי לעדות ולפיכך שכחתו ומש"ה מודה ר"מ דלא נתכוונתי נכלל בדיבורו שאומר לא ידעתי דמש"ה אינו יודע ואינו מכחיש עדותו כלל. שוב מצאתי שהעיר קצת בפשט גמרא דכריתות הרב בשער המשפט אבל לא ביאר דבריו כמו שאמרנו. והביא גם בשם המהרי"ט ז"ל עי"ש דהפירוש משום שלא נתכוין לא ידע העדות:

ועוד יש לתרץ בפשיטות טפי דהא ביאר הש"ך (סי' ל"ו ס"ק ג') דעת הרמב"ם דבאיכא קרובים נמי בשעת ראית העדות צריך לומר להם למיחזי אתיתו דהקרובים לא נתכוונו להעיד. אולם אף אם כל העדים הם כשרים דהדין דיכולים להעיד אף שלא נתכוונו זהו כשליכא קרובים בשעת ראית העדות אבל אי איכא קרובים נמי אז ע"כ צריכים הכשרים לכוין לעדות דאי לא כיונו לעדות מקרי נמצא אחד מהם קרוב או פסול זהו דעת הש"ך. ומעתה א"ש דהכא בכריתות קשיא דאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני יעידו המה וצריך לומר דהם קרובים לבע"ד [ולא לעדים] ולא נתכונו להעיד ולמחזי אתי וע"כ אי יאמרו ג"כ הכשרים למיחזי אתינן שיאמרו לא נתכוונו לעדות שוב אין לבע"ד תועלת בעדותם (ועיין ריש סימן כ"ח בחו"מ) דה"ל כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול וע"כ אין צריכין לומר העדות ואין כאן אם לא יגיד ופטורין מקרבן שבועה. וא"ש מיושב דל"ק דמה לי אם נתכוין להעיד או לא הא מחויב להגיד ז"א כיון שהיו כאן קרובים אין מחויב להעיד כשלא נתכוין להעיד דה"ל כנמצא אחד מהם קרוב או פסול. וכן א"ש דכשאומר לא נתכוונתי להעיד עדיף טפי מכשמתרץ דיבורו בחלב ואומר מזיד הייתי וע"כ מודה ר"מ לחכמים ודוק:

והנה אציגה מה שאמרתי שם בדרך העברה בחו"מ (סימן ל"ד סעיף ה') על הא שכ' הרמ"א מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אונס הייתי. וכ' הש"ך (שם ס"ק ז') אינו נאמן לומר, שוגג. זה קאי לסברא הראשונה ודוק. ועיין הגאון בעל נתיבות המשפט והגאון ר"ב פרענקעל ז"ל בהגהותיו שחקרו בכונת דברי הש"ך ז"ל ודבריהם לע"ד דוחק כי לדבריהם הוה להש"ך לציין דבריו על התחלת דברי הרמ"א מי שבאו עדים שעבר על שבועתו שנראה שהרמ"א קאי לדעה הראשונה אבל אינו מוכרח שקאי רק לדעה הא' כמבואר למעיין וגם לשון הש"ך אינו מדוקדק לדבריהם. ולע"ד תימה גדולה על הגאונים האלו הלא כונת הש"ך פשוט שרמז לש"ס ערוך בשבועות (דף כ"ו) בעא מיני' רבא מרב נחמן איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אונס הוא א"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן ופרש"י בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה וזהו שוגג. אבל בשלעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן רק אונס הוא עיש"ה. ומעתה דברי הש"ך מבוארים דהרמ"א קאמר שאינו נאמן לומר שוגג הייתי או אונס הייתי. וכ' הש"ך דזה שאינו נאמן לומר שוגג הייתי קאי רק לסברא הראשונה דאם מתרץ נפשו בטענת שוגג ולא אונס כ"ה דלא ליפסל ולסברא שניה שם בש"ע אין עד נפסל רק משום עבירה שבועה לשעבר ובשבועה לשעבר לא משכחת לה שוגג רק כשאומר שיודע שבועה זו אסורה ואינו יודע ששבועה זו בלאו או בקרבן ואי מודה שידע שיש איסור שבועה ועבר עליה כבר הוא מיפסל דאפי' עבר על ח"ר שהחרימו הקהל מיפסל כמש"כ שם בש"ע (ועיין עוד ט"ז יו"ד סימן ב' לענין מומר שנשבע ששחט בסכין יפה ובנה"כ ודוק) ע"כ פירש הש"ך דמה שכתב הרמ"א שטוען שוגג הייתי [כלומר רמה שאומר אונס הייתי יכול לחזור אף אסברא שניה] קאי לסברא הראשונה ואף משום שבועה דלהבא נפסל ומשכחת לה שוגג כמש"כ רש"י שם בשבועות שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאח"ז נתעלמה ממנו השבועה ובזאת הטענה רוצה להכשיר א"ע ואינו נאמן ודוק:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה