חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן ב
בסוגיא דפסחים דף ד' ע"ב ודף ה' ע״א וע"ב עש"ה.
תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר"י אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן אמר אביי וכו' איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכו' רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. תנ"ה וכו' ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך עכ"ל הגמרא ועש"ה. וז"ל הרמב"ם (פ"ב מהל' חמץ ומצה הל' אי) מצות עשה מן התורה להשבית חמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד ראי' לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות עד כאן. והקשה מרן הכ"מ מאחר שכ' רבינו שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד למה לי קרא דלא תשחט וי"ל דמיום הראשון לא אשמעינן אלא דהשבתת חמץ הוא בי"ד אבל לא שמעינן באיזה שעה ביום. אבל עדיין תקשה למה לי למידק מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון הוא פי' י"ד תיפוק לי' מלא תשחט על חמץ אית לן למימר הכי כדפרישת. והנה מרן תירץ קושיא זו שאילולא למדו מפי השמועה הוה ס"ד למימר דביום הראשון היינו ליל חמשה עשר כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ הוה מוקמינן לי' בשאר קרבנות ואתי לאזהורי בכל שאור לא תקטירו עכ"ד עי"ש. ולא זכיתי בעניי להבין דבריו הקדושים דכל שאור לא תקטירו לאו מיוחד הוא דאסור להקטיר שאור או חמץ לגבי מזבח ואיך אפשר לפרש קרא דלא תשחט דכתבה תורה בפירוש שחיטה לומר דקאי על הקטרת שאור וגם למה לי קרא יתירא הא מצינו מפורש לאו על הקטרת שאור. ודברי מרן הכ"מ נעלמו ממני:
וטרם אשוב לבאר דברי רבינו הרמב"ם ז"ל אציגה קושיות שנתעוררו המפורשים בסוגיא זו. א) קושית הפנ"י דמקרא דשחיטת פסח לא שמעינן רק דאיסור אכילת חמץ אינו אלא משום לתא דפסח אבל מי שאינו שוחט הפסח כגון טמא או מי שהיה בדרך רחוקה וכש"כ בזמן הזה מנלן דשייך איסור חמץ בי"ד. ב) דקדוק הצל"ח ואור חדש דאמאי מייתי רבא קרא דלא תשחט המאוחר בתורה מפרשת כי תשא ולא פסוק דלא תזבח על חמץ המוקדם והוא בפ' משפטים. ג) הקשו על דברי המהרש"א לקמן במכילתין (דף ס"ג) במתניתין דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה כ' התוס' בשם ריב"א דהפסח כשר ובתמורה (דף ד') הביאו הלימוד מן הירושלמי מדכתיב זבחי לבסוף מוכח דאחר שחיטתו בעבירה על חמץ קרי' רחמנא זבח והפסח כשר. ועוד כ' שם התוס' מדלא שינה עליו הכתוב לעכב מוכח דכשר. והקשה שם המהרש"א דהא שינה עליו הכתוב לעכב דכתיב שני לאוין לא תזבח על חמץ לא תשחט על חמץ ותירץ דאצטריך לטפויי לאוי ולא לשינה עלי' הכתוב לעכב. וע"ז תמהו דהא לא מצינו שילקו שתי מלקיות בשוחט הפסח על החמץ. ד) קושית האור חדש על המהרש"א לפמ"ש התוס' (בבא מציעא דף ס"א ע"א) דמש"ה מוקמינן לא תגזול אכובש שכר שכיר ולא אגזל לעבור עליו בשני לאוין משום דאיסור גזל לאו הניתק לעשה ואין לוקין ומש"ה מוקמינן לה אכובש שכר שכיר דאין לאוקמי' בשני לאוין על דבר שאין לוקין עלי' וא"כ הכא בשוחט את הפסח על החמץ דאין לוקין משום התראת ספק דלמא ביטל בלבו וכ"כ בשו"ת פנ"י וש"א א"כ מאי נ"מ בב' לאוין וטפי ה"ל לאוקמי' דשינה עלי' הכתוב לעכב דהפסח נפסל וקשיא לדברי ריב"א בתוס' הנ"ל ואף לפי דברי הירושלמי דמוכיח מן קרא להכשיר עכ"פ קשיא ל"ל קרא השני ואיך אשכחנא פתרון להדא מלתא. ה) הקשה הפנ"י בשם הרא"ש מלוניל דאיך ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אף אי אמרינן מתוך שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור ביו"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופי' לא דחה יו"ט כדאיתא בכמה דוכתי דקבעה לו תורה בוקר שני לשריפתו. ו) קושית הצל"ח (לקמן דף ל"ו) דאמרינן אין לשין עיסה בפסח ביין שמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד ופרש"י ובחול המועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך הוא. והקשה הצל"ח דמשמע דס"ל לרש"י דחמץ שלא ביטלו ועובר עליו בב"י אין שריפתו דוחה יו"ט ולעיל (דף ו') רש"י בד"ה כופה כתב ומיהו בב"י אינו עובר דבטלי' בלבו מאתמול ומוכח מדברי רש"י הללו שאם לא נתבטל הי' מבערו ביו"ט שלא יעבור עליו בב"י. [והכא אין לומר דביטלו קודם שנגמרה לישתן דלא משמע מסוגיא כן דבשלמא לקמן (דף ז' ע"א) בברייתא בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה בתוך ביתו קתני מבטלו בלבו אבל הכא דלש לי' לאכול ואח"כ אנו אמרינן לי' דישרף שא"א לשמור אין שייך לומר דביטלו דקודם לישה הא קסבר דיאכלנו ולאחר לישה כיון דדינו דישרף מיד הו"ל לאחר זמן איסורו]:
והנה במה דסיימנו נפתח לתרץ שתי קושיות האחרונות בחדא מחתא והוא דהנה הטור (בסימן תמ"ו) הביא בשם אחיו הר' יחיאל ז"ל שמותר לשרוף ביו"ט חמץ שנשאר בי"ד כשחל בשבת או כשמוצאו ביו"ט כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [והוא כדברי התוס' (כתובות דף ז')] הלכך אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו כדי שלא יעבור עליו במזיד שעד עתה לא עבר עלי' אלא בשוגג. והקשה הגאון מהרל"ח ז"ל בהגהותיו דמה תלה בזה שלא עבר עד עתה אלא בשוגג וכי אלו עבר עד עתה במזיד יעבור עוד וכי אמרינן למי שעבר עבירה שיחזור ויעבור ותי' דהא מה שכ' וישרפנו היינו לשיטת ר"ת שפי' שלא בשעת ביעורו הוא משעה ששית ואילך וטעמא משום דילפינן לי' מנותר ונותר גופי' אסרה תורה לשרפו ביו"ט [וא"כ איך ישתרי חמץ לשורפו ביו"ט] וע"כ כ' דהואיל ועד עתה עובר עליו בשוגג א"כ שפיר יקיים מצות שריפה אף ביו"ט משא"כ בנותר שעבר במה שהותירו עד הבוקר. אבל עדיין יקשה לדעת מנא לן חילוק זה עכ"ד:
ולהסביר הדברים ולהכריח חילוק של הגאון מהרל"ח ז"ל מן הש"ס נלע"ד דהא אמרינן (פסחים דף פ"ג) על מתניתין דהגידין והעצמות והנותר ישרפו לששה עשר דקפריך הש"ס ניתי עשה דנותר וידחה ל"ת דיו"ט ומשני דכתיב עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו רב אשי אמר שבתון דיו"ט עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולטעם רב אשי דלא יליף מקרא יתירה רק משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הקשו כבר אמאי לא ישתרי מטעם מתוך כיון שהוא צורך מצוה כמו דשרינן לשרוף חמץ כשלא ביטלו (ועיין פ"י דף ה' בפסחים) וא"ל דמש"ה ל"ח צורך קצת כיון דאפשר לעשות למחר השריפה בנותר משא"כ חמץ דעובר כל שעה בב"י וכה"נ כ' התוס' (יבמות דף ה' ע"ב) ד"ה כולה דהקשו אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף משריפת קדשים דלא דחי להאי טעמא דדרשינן אליבא דחזקיה מוהנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ותי' דשאני התם דלא ביטלה מצותו אח"כ ויכול לשורפו אחר יו"ט וכן משמע בתוס' (פסחים דף מ"ז) דבכה"ג חשוב אפשר לקיים שניהם עי"ש. זה אי אפשר לומר אלא אליבא דחזקיה אבל אליבא דרב אשי דלא שמעינן אליבי' מקרא דעד בוקר שני דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט רק ס"ל משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אין שריפת קדשים דוחה יו"ט משמע דאי הוה ל"ת לחודי' הוה דוחה שריפת קדשים יו"ט ותיקשי הא אפשר לקיים שניהם למחר אע"כ דרב אשי ס"ל כיון דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית ל"ת א"א לקיים שניהם מקרי שהרי א"א לקיים עכשיו וכן כ' הרשב"א בחידושיו לשבת להדיא (בדף כ"ד) עי"ש. וכיון דס"ל כן אלמא אמרינן דמאי דרמיא תורה המצוה עלי' אף שיכול לעשותה למחר מ"מ בזה היום שיכול לעשותה הוא מחויב לעשותה ואף אם היום עומד ל"ת כנגדה ידחנה. וא"כ תו תיקשי דנהי דבנותר מטעם עשה דוחה ל"ת לא יוכל לדחות ביו"ט מפני שיו"ט עשה ול"ת אבל תקשי דישתרי מטעם מתוך דיחשב צורך קצת כיון דהיום מוטל עליו לעשות המצוה ואין לדחות המצוה מיום זה ליום שלאחריו אע"כ צ"ל כסברת המהרל"ח שהסביר ס' רבינו יחיאל ז"ל דהכא ל"ח צורך מצוה דנימא מתוך כיון שעבר עליו בבל תותירו ולא אמרינן דמצוה חשובה נמי צורך קצת רק היכא שלא באה ע"י עבירה משא"כ בנותר עכ"פ אינו נזהר באכילתו לבל יותיר ע"כ לא חשוב מצותו צורך היום וזה כס' המהרל"ח דבנותר לא אמרינן מתוך אבל בב"י היכא דעד עתה לא עבר אלא בשוגג שרפינן ביו"ט משום דאמרינן בכה"ג מתוך. וזהו שיטת רבינו יחיאל בטור אם חמץ נשאר מי"ד שחל בשבת ולא עבר עליו אלא בשוגג ישרפנו ומטעם מתוך מכיון שלא בא הדחי' ע"י פשיעת עבירה וכן כשמוצא ביו"ט הדין כן:
ועל פי זה ממילא מיושב קושית הצל"ח (לקמן דף ל"ו) על רש"י דבמוצא חמץ ביו"ט שלא עבר על החמץ רק אונס בא לו ע"כ אי לא ביטל ואיכא ב"י מה"ת הי' מותר לשורפו משא"כ אם עבר ולש עיסה בשמן ודבש ל"ש לומר דידחה המלאכה שיחשב כצורך קצת מצוה דהמצוה באה ע"י פשיעה וע"כ פירש"י דאיירי בחול המועד דאי ביו"ט ל"ה מצי לשורפו אז. ולא תיקשי נמי קושית הרא"ש מלוניל שהביא הפנ"י דודאי לפי האמת דהשבתתו מעיו"ט ואי עבר במזיד שלא השבית בעודנו חול ע"כ לא ישביתנו תו ביו"ט דלא נימא מתוך דל"ח צורך מצוה כצורך קצת כיון שבא ע"י שנתרשל ולא ביער חמץ כמצותו. אבל לפי הס"ד דהש"ס דהוה ס"ל דאך ביום הראשון קאי ביו"ט וא"כ לא עבר שלא השביתו מעיו"ט ודמי לדינו של רבינו יחיאל כשחל טיו"ט בשבת תיקשי ודאי לר"ע אף אי יליף מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ אי אית לי' מתוך יבערנו ביו"ט דל"ד בזה לנותר דהתם עבר בבל תותירו וע"כ ל"ח צורך היום דנימא מתוך משא"כ בחמץ אי אין מצותו להשבתה בעיו"ט כפי הס"ד לא עבר א"כ נימא מתוך. אע"כ ש"מ דלא ס"ל לר"ע מתוך ומיושב קושית הרא"ש מלוניל:
והנה על הקושיא דמדכתבה תורה שני לאוין בשוחט על החמץ ש"מ דלוקין עליו דללאוי יתירי לא מוקמינן רק אי לוקין וקשיא איך לוקין הא הוי התראת ספק דלמא בטלו. וראיתי במקור חיים דיני בדיקה וביטול שתירץ דכיון שקיבל עליו התראה לא מצי אח"כ לטעון דבטלו דהוי דברים שבלב ואמרתי דיש לדחות דהא הוכיח הרמ"א (בתשו' סימן ב') על הא דאמרינן (קידושין דף פ') הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה דנראה מפשוטו דאבל האשה אינה לוקה וקשיא טעמא מאי ותי' הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו שירי טהרה משום דהיא יכולה לומר לא הרגישה ומאי שקיבלה התראה משום דלא איכפת לה דידעה שהיא אינה נדה מה"ת וא"כ ה"נ אף שקיבל התראה היינו משום דידע באמת דביטל ולא איכפת לי' מה שהתרו בו שידע שאין בו עון אשר חטא ואכתי תקשי נימא דיהוי התראת ספק דלמא ביטלו וכמו שהקשו באחרונים. והעיקר על קושיא זו תירצו דמיירי שקנה חמץ לאחר שש שעות בערה"פ דאז תו אין בידו לבטלו וע"כ אין שייך התראת ספק דלמא ביטלו:
וטרם נפלפל בזה אקדים מה שהקשיתי ע"ד חידוד התלמידים לפ"מ שהועלה דתרי קראי דכתיבי בשחיטת פסח על חמץ ע"כ מורים שיש מלקות בלאו הזה וקשה לר' מאיר האיך משכחת לה לאו זה הא איהו ס"ל בבכורות (דף ל') מומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה. והן מדברי התוס' (חולין דף י"ד) משמע להדיא דר"מ ס"ל מומר לד"א הוה מומר לכל התורה ובספר ראש יוסף הביא בשם מהרי"ק שורש ס' דמשמע שם בבכורות דאינו רק חשוד ויכשר שחיטתו באחרים רואין אותו ואכן ראיתי מתרצים דברי התוס' מהא דש"ס (עירובין דף ס"ט) דאמר ר"ה איזה מומר זה המחלל שבת בפרהסיא ופריך הש"ס אי ר"מ אף כל איסורין שבתורה נמי ומשמע דבכל איסורין קאמר ר"מ דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה. ואף שכ' התוס' (חולין דף י"ד ע"א) דלאותה עבירה שעשה פעם אחת לא חשוב מומר מ"מ הא אמרינן בחולין (דף מ"א) כיון שהתרו בו וקיבל התראה אין לך מומר גדול מזה וע"כ הטעם כיון דחציף כולי האי ופקיר טפי הרי הוא מומר. וא"כ הכא בשוחט על החמץ דהטילה עליו התורה מלקות ואנן מתרינן לי' והוא מומר ושחיטתו פסולה ונבילה הויא דלא שריא לה בשחיטתו. ובשוחט שלא לשמו דס"ל רק לר' שמעון דאין דין שוחט על החמץ הטעם משום שחיטה שאינה ראוי' דס"ל לר"ש דל"ה שחיטה ור"מ פליג עלי' בפרק אותו ואת בנו אבל בשחיטת נבילה אף ר"מ מודה דלא חשובה שחיטה כדאיתא התם] ואיך אמרה תורה לא תשחט על חמץ דמשמע דהוי שחיטה הא אין כאן שחיטה אף לר"מ. ולכאורה רציתי לומר דעיקר הטעם כיון שקיבל עליו התראה הרי הוא מומר הואיל והתיר עצמו למיתה בפני העדים ופקר בפניהם אבל אם הוא חבר וא"צ התראה ל"ח מומר אף כשעבר בפני עדים כיון שבפ"א ל"ה מומר ול"ה כשהוא חבר חציף לעבור על התראה וא"כ לא תיקשי לר"מ די"ל דמשכחת לה בחבר דא"צ התראה ול"ה מומר. אבל זה אי אפשר לומר דהא בסנהדרין (דף ע') לא ס"ל לר"מ דחבר א"צ התראה:
אכן באמת י"ל דלק"מ דהא איתא בש"ס (חולין שם) כיון דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה והאורים ותומים סל"ח נסתפק דלמלקות לא בעינן התיר עצמו א"כ י"ל דליש האי דינא דמשום דקיבל עליו התראה ליהוי כמומר בפעם אחת גבי מלקות. ושוב ראיתי דזה אינו דהלחם משנה הסביר אליבא דהרמב"ם ז"ל (פי"ב ופי"ח מהל' סנהדרין הלכה ה') דאף למלקות בעינן התיר עצמו למלקות ונדחה תירוץ זה. אולם יש ליישב בפשיטות דהא אמרינן (סנהדרין דף פ"א ע"ב) דאיתא פלוגתא מר סבר עבירות מחזיקות ומר סבר מלקיות מחזיקות ועי"ש ברש"י ותוס' דמשמע דאין מתחזק רשע עד דעבר ג' פעמים מלקות ואף בחייבי כריתות בעינן ג' פעמים באיסור כרת אחד דבשל שתים ושלש כריתות איסורא הוא דקטעים ולא קמוותר נפשי' כולי האי. עכ"פ בעינן ג' פעמים להחזיק נפשו ברשע א"כ י"ל דוקא במיתה אמרינן כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ולא במלקות אף שבעינן התיר עצמו למלקות אבל עודנו אינו נחשב למומר בפעם אחת ושפיר משכחת לה דיעבור על שחיטת פסח על חמץ וילקה כשהתרו בו אבל ל"ה עדיין מומר כמו התם אף בחייבי כריתות שאינו מוחזק לרשעות עד ג' פעמים. ולפ"ז ל"ק קושיתי דאף לר"מ דס"ל מומר לד"א הוה מומר לכל התורה אבל בפעם אחד אף שקבל התראה למלקות ל"ח מומר ומשכחת לה שילקה על לאו דלא תשחט על חמץ והשחיטה תהי' כשירה:
ועוד אמרתי להקשות לכאורה בהאי ענינא דאיך אפשר לומר דחייב קרא מלקות על לא תשחט והקרבן יהא כשר דאם עבר על לא תשחט ה"ל רשע וזבח רשעים תועבה דמוכח מסנהדרין (דף קי"ב) דשייך אפילו בשלמים ועולות וה"ה פסח [שוב הראוני שהעיר בזה דודי הגאבד"ק דילאטין נ"י בספרו אבני שהם] (ועיין חולין דף ה'). והי' אפשר לתרץ דקרא איירי כששחט קרבן חבירו א"כ ל"ה זבח רשעים שהקרבן אינו שלו אבל עדיין לא יונח לנו דיקשה דבש"ס (קידושין דף מ"ב) יליף מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דפסח דיש שליחות בקדשים לשחיטה ודחי דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' ואכתי תקשי דאי נימא כמו דהוה ס״ד דהש"ס דאין שליחות רק באית לי' שותפות בגווי' א"כ איך משכחת לה לאו דלא תשחט על חמץ דאי אית לי' שותפות א"כ הדר ה"ל זבח פסול משום זבח רשעים וש"מ דמועיל שליחות אף כשאין לו שותפות בגווי' ואמאי לא מוכיח הש"ס מלא תשחט דאיכא שליחות אף כשאין לו שותפות. שוב ראיתי דהא לק"מ דבפ"ג מהל' שגגות מסיק המל"מ דלא קרינן זבח רשעים תועבה רק במומר לעבירה אחת אז לאותה עבירה ה"ל זבח רשעים אבל בשאר עבירות חוץ מע"ז פשיטא לי' דאף אם הוא מומר לעבירה לא קרינן בי' זבח רשעים כשמביא על עבירה אחרת וא"כ ל"ש האי דינא הכא כלל דממאי דעבר על לא תשחט כיון דאינו איסור ע"ז ואינו שייך כאן לאותה עבירה כמו באוכל חלב אם מביא חטאת וכדומה ע"כ ל"ה זבח רשעים. ואין להקשות על המל"מ מהא דאמרינן בשבועות (דף י"ב) האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה ה"ל זבח רשעים דהתם שאני שלא יוכל לכפר הקרבן על חטא שלא שב ממנו ועודנו מחזיק במרדו בו אבל הא פשיטא דאף שהוא רשע לעבירה הקרבן כשר וכחילוקים שכ' המל"מ:
וכיון שביארנו דאין כאן קושיא אף אליבא דר' מאיר נשאר לנו עוד הביאור בתירוץ האחרונים הנ"ל דפירשו דמש"ה לוקין על לא תשחט דמיירי שקנהו ערב הפסח לאחר ו' שאינו יכול תו לבטלו. ועל גוף האי דינא ראוי לעורר עליו דהא רוב הפוסקים ס"ל איסור הנאה אין לו בעלים ואיך יש בו זכיה לקנות חמץ בזמן האיסור בשלמא על חמץ דידי' התורה אוקמי' ברשותי' לענין ב"י אבל איך יהי' לו זכייה בחמץ של אחרים לאחר זמן איסורו דהא חמץ הוא איסור הנאה. ואכן הדבר נכון וכפי שהסביר הר"ן על ש"ס (ע"ז דף מ"ג) על האי עובדא דר"א הקפר שמצא טבעת ועלי' ע"ז ומצא גוי גדול סטרו וביטלה דפי' דלא רצה להגביה עד שיבטלנו הגוי משום דאי הי' מגביה לה מקמי הכי ה"ל ע"ז של ישראל דאינה בטילה עולמית. והקשה הר"ן דאיך יכול הישראל לזכות בה הא אין בה דין ממון דאסורה בהנאה ותי' דכיון שיכול להתבטל ע"י גוי דין ממון אית בי' ומצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות והוי חמצו של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן ז״ל. ולפ"ז א"ש דמצי ישראל לקנות חמץ של גוי כיון דאלו ישתאר ביד הנכרי אית לי' היתר לאחר זמנו ע"כ יש לישראל בו זכיה דעדיין דין ממון עלי'. אולם באמת עדיין יקשה אליבא דר' יהודה דס"ל (בפסחים דף כ"ח) דאף חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ומעתה לדידי' הדרא קושיא לדוכתא דלא יוכל לקנות חמץ אחר זמן איסורו אפי' חמצו של גוי דאף של גוי אין לו היתר לאחר הפסח ול"ד לע"ז של גוי שיש היתר לישראל ע"י ביטול ותיקשי דאיך משכחת לה דילקה על לא תשחט על חמץ הא ה"ל התראת ספק:
והנה בתחלה רציתי לומר דהא במלקות (דף ט"ז) אמרינן דר' יוחנן ס"ל אליבא דר' יהודה דאית לי' התראת ספק שמה התראה עי"ש. ולפ"ז לכאורה לא תקשי אליבי' דר' יהודה כלל דשפיר לקי כיון דהתראת ספק שמה התראה ול"ש להקשות דלמא ביטלו. אכן מלבד דתקשי אליבא דריש לקיש דהוא ס"ל תרי תנאי אליבא דר' יהודה וס"ל דל"ש התראה אמרתי להציע מה שביארתי בהאי ענינא במכילתין (תוס' דף ס"ג) ויתראה שאין זה עולה לנכון דאף דס"ל התם ר' יהודה שמי' התראה הכא בכי האי התראת ספק יודה דל"ש התראה. והוא דהתם דברי התוס' מוקשים לכאורה להבינם דכ' שם בד"ה התראת ספק ל״ש התראה. מתוך פי' הקונטרס משמע דל"ה התראה משום כיון דלא ידעינן אי אית לי' בביתא חמץ לאו התראה היא אי אין עמו בעזרה ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן ל"ה ידעינן לאו התראה הוא דיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור דעדיין תיקו קושיתם דעכ"פ יכול ללקות אם יאמר אח"כ שלא היה שוגג או אם יודה בשעת התראה שיש לו חמץ הוה ודאי למותרה וכן בשבועות (דף ל"ז) ד״ה הזיד כ' התוס' דבשבועת העדות ל"ש דליבעי הש"ס אי העדים חייבים מלקות משום דאי אפשר לידע מעולם אם הם מזידים שיכולים לומר שכחנו ומשמע אף אי אמרו אח"כ מזידין היינו הוי התראת ספק ואמאי נימא דהוה ודאי למותרה:
ואשר נראה לע"ד בביאור דבריהם ואקדים מה שיישבתי קושית השטמ"ק (בריש ב"מ) על הא דאמרינן בכריתות (דף י"א ע"ב וי"ב ע"א) גבי שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב קרבן דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים פוטרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ובש"ס איבעיא להו טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דילמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור וע"ז תמה בשטה מקובצת הא בפי' איתא במתניתין טעמא דרבנן משום דאם ירצה לומר מזיד הייתי ואיך נסתפק הש"ס דליהוו טעמייהו משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' איש והתוס' (בב"מ דף ג') נמי הוה קשה להו כן ותי' דלדבריו דר"מ קאמרי רבנן וזהו דוחק. וליישב קושיא זו נלע"ד דהא כ' התוס' ישנים (שם בכריתות) אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דלא דמי לעדים המעידים על המיתה שהן גמרו הדברים שהתרו בו שעבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג היה. וכה"ג כ' הר"ן (פ' האיש מקדש) בסוגיא דשליח נעשה עד דאיתא התם דהא דמקודשת אם השליח הוא העד זהו כשמקדשה בשטר אבל כשמקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו השתא דתיקון רבנן שבועת היסת וע"ז כ' הר"ן דאפי' היא מודה שקבלתו ששוב אין העדים נוגעין אינה מקודשת דכיון שאינם נאמנים מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש בלא עדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת עכ"ל. אלמא היכא דעדים צריכים לדיבור הבעל דבר אז אין דינם כעדים גמורים ואין העדות נגמרה על פיהם. וא"כ ה"נ כיון שיכול לומר מזיד הייתי אין דינם כעדים גמורים ולכן פטור אף שהעדים אומרים אכל אם הוא מכחישם שאין עדותם חזקה כיון שאינה נגמרת על פיהם לבדם. ולפי"ז ממילא לא קשה תו קושית השטמ"ק הנ"ל דהא התם בכריתות הנ"מ בין הני תרי לישני אי הטעם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או משום מגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי מוקי הש"ס בטומאה חדשה ונכנס למקדש ואומר לא נטמאתי דליכא מגו דמגו היינו היכא שיכול לתרץ דיבורו הראשון לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל לא נטמאתי הגם דבטומאה ישנה יכול לתרץ ולומר לא עמדתי בטומאתי וטבלתי אבל בטומאה חדשה אינו יכול לתרץ כן ומש"ה בעינן טעם בטומאה חדשה דאדם נאמן על עצמו לענין כפרה יותר מק' איש דהוא נאמן להכחישם אבל עדיין תיקו קושית ר' מאיר במתניתין דאיכא ק"ו אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ולקושיא זו מה יתרצו רבנן. וע"ז יאמר במתניתין מה אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר לא מטעם מגו הם פוטרין אותו דהא בטומאה חדשה אין כאן מגו דאינו יכול לתרץ דיבורו רק רבנן אמרו כיון שרוצה יכול לומר מזיד הייתי כשאכל חלב וה"ה בטומאה יאמר מזיד הייתי כשנכנסתי למקדש אין כאן קושיא מעדי מיתה דהתם הם גומרים הדברים ואין לנו נ"מ מה שיאמר הרוצח אבל הכא קולא עדות דקרבן דיכול לומר מזיד הייתי ואין נגמר העדות על פיהם. ורק אי לא מכחיש להו הבעל דבר עדים נאמנים לחייבו קרבן ואף עד אחד ילפינן מקרא דיכול לחייבו קרבן. והכי פי' איבעי' בש"ס טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' איש ומה שאמרו רבנן ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי לא אמרו דוקא היכא שיוכל לתרץ דיבורו ויש לו מגו דהלא אף בטומאה חדשה אמרו כן רק הפי' דאם ירצה לומר מזיד הייתי הוא תירוץ דל"ד לעדי מיתה דמש"ה אין העדות נגמרת על פיהם משום דיכול לומר שעבר במזיד או דלמא נימא דטממייהו דרבנן משום מגו דעיקר נאמנותו רק משום המגו ובטומאה חדשה דליכא מגו לא מהימן ומיושב קו' השטמ"ק בטוב טעם:
ומעתה נוכל לפרש בדרך זה נמי דברי התוס' (פסחים דף ס"ג) הנ"ל דמש"ה ל"ה התראה דס"ל לר"י כרבנן טעם דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים כמו דמסיק התם הש"ס בכריתות וע"כ הכא ל״ש התראה כיון שהמותרה יכול להכחישנו ולומר שוגג הייתי אין העדות נגמר על פי העדים דבעדות מלקות בעינן שכל העדות יחתך ע"פ העדים ולא בסיוע הבעל דין כמו התם לענין קרבן וכמש"כ הר"ן התם בקידושין דחשיב מקדש בלא עדים כיון שצריכין לדיבורה שהיא תאמר קבלתי הכסף ואין כל הדבר נגמר ע״פ העדים [וכן י"ל התם בשבועת העדות ודוק] ולפ"ז נדחה ממילא תירוץ המקור חיים הנ"ל שכ' דמש"ה לוקין בשוחט על החמץ ול"ה התראת ספק דלמא ביטלו משום דקיבל עליו התראה אין לחוש לכך דאף שקבל עליו התראה נחוש שמא ביטל וכיון שאין העדים יכולים לדעת זאת ואילו ביטל אין כאן עבירה ע"כ אין אנו יכולים ללקותו כיון דאין העדות נגמרה על פיהם וזהו הפי' בדברי התוס' ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דהכי קאמר כיון דאנן ל"ה ידעינן אי אית לי' בביתא חמץ לאו התראה כיון דיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי ע"כ אין העדות נגמרה על פיהם כלומר כיון שהעדות אינו יכול להתקיים בלא סיוע הבעל דבר או הבעל דבר יכול לסותרו עכ"פ בדבר שלא יוכלו העדים להכחישו ע"כ חשוב כהתראת ספק:
ועל פי הדברים האלה אנן נמי נימא דלר' יהודה כיון דשמעינן לי' דס"ל (בכריתות דף י"ב) אדם נאמן על עצמו וקאמר במתני' הטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי כיון שיכול לסתור העדות ע"י אמירתו אינה נגמרת על פיהם ול"ד לעדי מיתה ולפ"ז לר' יהודה ודאי מיגרע גרע היכא שהחמץ אין עמו בעזרה או דיכולין אנו להסתפק דלמא ביטלו מהא דמכות (דף ט"ז) גבי נותר שעבר על בל תותירו או בהיה בן ע' לראשון ובן ז' לאחרון ואנן מספקינן אביהו מנו והכה את זה וחזר והכה את זה דהתם עכ"פ העדות נגמרה על פיהם ואין יכול להכחיש העדים בכלום רק התראת ודאי לא הוי אולי לא יכה את השני או אולי לא יותיר אבל כשהכה שניהם והותיר ראו העדים שעשה כל מעשה העבירה וע"כ לר' יוחנן אליבא דר' יהודה ס"ל דשמי' התראה כיון שאין תלויה הגדת העדים בהגדת הבע"ד כלל. אבל היכא דאין גוף העדות נגמרה ע"פ העדים אף ר' יהודה סובר דל"ה התראה שאין כאן עדות גמור ע"פ העדים וקשיא נמי לדידי' בשוחט את הפסח על החמץ איך ילקה דלמא ביטלו ואף שיודה אח"כ שלא ביטלו אין העדות נגמרה ע"פ העדים. ואין לתרץ אליבא דידי' דאיירי שקנהו לאחר שש דחמץ לאחר זמן איסורו אין יכול לקנותו אליבא דר' יהודה כיון דאף חמץ של נכרי לאחר הפסח אסור בהנאה ואיה"נ לרוב הפוסקים אין לו בעלים ול"ש אליבי' סברת הר"ן הנ"ל כיון שיותר לאחר הפסח לכן יוכל לקנותו:
ואמרתי ליישב דאף לר' יהודה אתי שפיר דהא איהו ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ולשיטת הרבה פוסקים אליבי' חמץ אפרו מותר וכיון דיש לחמץ היתר באפרו ואף יכול לקדש בו אשה משום אפרו ועיין תוס' (פסחים דף כ"ט) דתירצו דרק משום דאין האפר שוה פרוטה אינה מקודשת באיסורי הנאה וכיון דהוא מן הנשרפים דאפרם מותר ע"כ יש בו זכייה ג"כ לענין קנין דאם קנהו עובר עלי' וכבר נמצאה כעין סברא זו באחרונים. והתם הר"ן דאיירי בע"ז דהדין כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר ע"ז ואפר הקדש' כדאיתא (בסוף תמורה ופסחים דף כ"ז ע"ב) וע"כ הוכרח לומר דיש בו דין ממון בע"ז של גוי מפני שיכול להתבטל. וכן בחמץ קאמר דרק בחמצו של גוי יכול לזכות בו בפסח משום דקאי לפי ההלכתא כרבנן דחמץ השבתתו בכל דבר והוא מן הנקברים דאפרו אסור אבל אליבא דר' יהודה אתי שפיר דיכול לזכות בחמץ מטעם דאית לי' זכייה באפרו ומשכחת לה שפיר קנה חמץ בעהר"פ לאחר חצות דילקי על לא תשחט על חמץ דלא ה"ל התראת ספק דאז תו אין יכול לבטלו אבל עוד יקשה לפ"ז אם יש זכייה בחמץ ויכול לקנותו מפני שיש בו דין ממון לענין האפר ואמאי קאמר הש"ס (בדף ו') דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ואמאי אינו ברשותו כמו דיוכל לקנותו מפני שיש לו זכייה באפר ה"נ נימא דיכול לבטלו משום האי טעמא:
ולבאר זה נראה לי דבאמת הקשה הצל"ח למה הביא הש"ס דברי ר"א ומה חידש לנו באמרו שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אטו לא ידעינן דחמץ אסור בהנאה ועוברים עלי' ואי לאשמעינן דאע"ג דאסור בהנאה עוברים עליו בב"י למה לי דר"א קרא כתיב. והנה עוד הקשה בסוגיין בס' שאג"א דפריך הש"ס (בדף ז') מברייתא במי שנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ביו"ט לאחר זמן איסורו מבטלו בלבו אלמא דיכול לבטלו אף לאחר זמן איסורו ומאי קושיא דלמא ברייתא כר"י הגלילי והוא ס"ל חמץ בתוך פסח מותר בהנאה ולכן יכול לבטלו אף לאחר זמן איסורו. ובישוב הדברים נ"ל דהא הבית מאיר ליו"ד (סימן רכ"א) הקשה דאיך אמרו הפוסקים איסור הנאה אין לו בעלים והתורה כתבה ונתן בידה דמשמע דצריך ליתן לה משל בעל ואיתא בגיטין (דף כ') כתבו על איסורי הנאה כשר וכן קיי"ל [ומדברי מהרש"א (ביצה דף ל"ח) יש ללמוד סברא אחרת בענין זה שכ' שם כל איסורים לית להו בעלים דמסתמא בעלים מפקירים להו (ועיין פמ"ג יו"ד סימן קיט מ"ז סק"א) שפי' דבריו באסה"נ וא"כ אי כתב הגט על איסורי הנאה הלא גילה דעתו שאין רוצה להפקיר הגט משא"כ בסתמא בכל איסה"נ מפקרי להו ואכמ"ל] והביא שיטת הריטב"א (סוכה דף ל״ה) דס"ל דאיסור הנאה מקרי שלכם וע"כ המציא דבר חדש בהאי ענינא דאפילו להפוסקים דס"ל דאיסור הנאה יש לו בעלים מ"מ בחמץ לאחר זמן איסורו אינו יכול לבטלו ולאו משום איסור הנאה הוא רק כיון דהזהירה התורה עליו השבתתו ועוברין עליו בכל שעה כרשות אחרים עליו מיקרי ובכהאי לכ"ע אין לו בעלים מקרי דרשות התורה עלי'. ולפ"ז ל"ק קושית הצל"ח הנ"ל דהש"ס אשמעינן דחמץ אינו ברשותו ר"ל דאף דחמץ משום שצריך להשביתו מביתו רשות אחרים עליו מקרי והוה אינו שלו דדבר שלו לא מיקרי רק מה שירצה יכול להניחו בביתו ולא זה החמץ שרשות התורה עלי' רמיא להשביתו. ונהי דתשביתו י"ל דעובר אף בחמץ שאינו שלו וכסברת הפנ"י בסוגין אבל איך יעבור עליו בבל יראה דהתם כתיב לא יראה לך שלך והכא נימא דאינו כשלו מפני עשה דתשביתו. וע"ז קאמר דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו דאף בל יראה עובר עליו ומטעם זה גם אינו יכול לבטלו וממילא מסולקת נמי קושית השאג"א דאף אי נימא דהברייתא אליבא דר"י הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה מ"מ כיון שאינו יכול להניחו ברשותו אינו יכול לבטל אחר זמן איסורו [וכה"ג מצינו (נזיר ס"ב) דעבד אינו יכול לאסור על עצמו דבר אכילה כלל שרשות אחרים עליו ומדמה לה לשבועה ע"ד מצוה שאינו חל מפני שרשות התורה עליו עי"ש וה"נ משום חיוב השבתה אינו חשוב ברשותי לענין הביטול וכס' הבית מאיר] ולפ"ז אתי שפיר נמי מיושב אף אליבא דר' יהודה דחמצו של גוי אסור בהנאה מ"מ יש בו זכייה לענין האפר ומצי הישראל לקנותו מן הגוי וזהו רק קודם הקנין אבל כשקנהו ובא לרשותו שוב לאו ברשותי' קאי דליבטלי' כיון דרמי רחמנא עלי' תשביתו לאו ברשותי' קאי רק עשאו הכתוב ברשותו לענין בל יראה. ואתי שפיר גם לר' יהודה דמשכחת לה דילקה על לאו דלא תשחט חמץ אי קנה חמץ לאחר שש דאז אינו יכול לבטלו. ולפי דרכנו יש ליישב נמי מה שהק' הבית מאיר מהא דאמרינן (ב"ק דף ע"א) טובח לע"ז לאו דמרי' קטבח אלמא דאיסור הנאה אין לו בעלים כלל ותקשי לשיטות הפוסקים דס"ל דאיסור הנאה י"ל בעלים ולפי הנ"ל י"ל ולומר דאיסור הנאה דע"ז כיון דאפרן אסור ע"כ אין בו שום זכייה ולאו דבעלים הוא כלל ובגט שכתבו על איסורי הנאה איירי בהנך דאפרן מותר וצ"ע עוד בזה דבאמת נ"ל דעיקר הדבר אי נימא דהנך איסורי הנאה שאפרן מותר מקרי יש להם בעלים תלוי בפלוגתא זו דהריטב"א במס' קידושין (דף נ״ו ע"ב) הביא בשם רבו לתרץ הקושיא דתנן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת הא יכולה האשה להנות מן האפר ותי' כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לאו דידי' הוא וכל הקודם זכה באפרו עכ"ד עי"ש. ולפ"ז לא תועיל באיסור הנאה אף שאפרו מותר דיחשב מש"ה בעלים דאדרבה האפר הוא הפקר אולם פילפולי עולה ע"פ דברי התוס' (פסחים דף כ"ט) הנ"ל שנראה שעיקר מה דהתם אינה מקודשת שערלה וכלאי הכרם משום דאין באפר שוה פרוטה או כמש"כ דלא מסקא אדעתא רק להנות בעינא ולפ"ז שפיר י"ל דאיסורי הנאה שאפרן מותר מקרי יש להם בעלים]:
אולם עדיין יקשה איך משכחת לה דילקה שוחט את הפסח על חמץ ואף שקנהו לאחר זמן איסורו ול"מ לבטלו הא הוי הת"ס דלמא הוה בדעתו ע"מ לבערו וידוע שיטת ר"י (לקמן דף כ"ט) דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו וכן אם קנה חמץ לר"י הגלילי ומבערו תיכף תחת תבשילו אינו עובר וגם על לא תשחט אינו עובר כדמשמע ברש"י (לקמן דף ס"ג) דהיכא דעובר על בל יראה עובר על לא תשחט וכיון דבכה"ג אין איסור להשהותו ולא הזהירה עליו התורה משום בל יראה גם על לאו דלא תשחט אינו עובר ולר' יהודה תקשי טפי דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויכול להנות מאפרו דלמא קנהו ע"מ לבערו ולהנות מהאפר וכמ"ש התוס' לקמן אליבא דריה"ג. ולכאורה י"ל דהא ליתא כלל דהא כ' התוס' (שבת דף ד' ע"א) ד"ה קודם דמש"ה המדביק פת בתנור ל"ה הת"ס דלמא הוה בדעתו בשטת הדביקה לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקולה משום כיון דהאפיה לא היתה מחוסרת מעשה וקיבל התראה ודאי לא יחזור לטוב א"כ ה"נ נימא כיון דקיבל התראה ודאי לא יחזור לבערו. אולם נראה דבזה אין לדחות קושיא זו דהא בספר שאגת ארי' הקשה על סברת ר"י דהקונה חמץ ע"מ לבערו אין עובר עליו כיון שניתק לעשה דתשביתו א"כ בכל הלאוין שנתקו לעשין הכי רשאין לעבור על הלאו ויהי' מותר לגזול ע"מ להשיב ולהותיר קדשים ע"מ לשורפם ותי' בספר יהושע (חלק או"ח סימן י"ג) דהכא בחמץ הקנייה אינה איסור וכעין שאמרו בתוס' (יבמות דף צ') דלא הזהירה תורה ללבוש בגד בלא ציצית רק אמרה ועשו ציצית על בגדיהם אשר לבשו ובשעת הלבישה אין כאן איסור רק אח"כ עובר אם אינו עושה ציצית וה"נ בחמץ בשעת קניה לא עביד איסורא רק אח"כ כשמשהה אותו ואם קנהו ע"מ לבערו הרי לא עשה איסור כלל משא"כ בשאר איסורים דהזהירה תורה על אותן העשויות הגניבה והגזילה וההותרה בקרבן אין כאן שייכות היתר כלל, וע"פ הצעה זו ממילא מובן דלא דמי להך דהדביק פת בתנור דהתם העשיה היא הדביקה של הפת לתוך התנור עבירה היא וכשקיבל עליו התראה ודאי הוי שפיר התראה דאין לספק שמא יחזור משא"כ הכא כשקונה ע"מ לבערו בשעת הקנייה אין כאן עבירה כלל וכשקנהו ע״מ כן לא שייך לאוקמי' אחזקתי' כיון דלא עביד איסור אי קנהו באופן זה ותקשי אמאי ילקה הא הוי התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו ומה שקיבל עלי' התראה אינה ראי' דדלמא לא איכפת לי' כיון שאינו עושה איסור וכמו שביארתי:
וליישב זה אקדים מה שתרצתי קושית התו' (תמורה דף ד') דאמאי שוחט את הפסח על החמץ הקרבן כשר נימא אי עביד לא מהני ושם תירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר ותיקשי לפי תירוץ התוס' (בפסחים דף ס״ג) דמשום דלא שינה עליו הכתוב לעכב ע"כ אין הפסח נפסל ואמאי לא יפסל משום אעל"מ. ונראה ליישב דהא בפסחים (דף נ״ט) רמי לי' רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ויקטירנו בלילי יו"ט שנתותר מקרבן של חול דפסח נזרק דמו בי"ד בחול והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ומשני דקרא איירי כשחל י"ד בשבת עי"ש ולדידי קשה ושוב ראיתי שהק' כן בשם הגאון בעל ייע"ק למה לי' להש"ס לדחוק דקרא איירי כשחל בשבת הא התוס' (יומא דף מ"ו) הקשו אהא דדרשינן ולא עולת חול בשבת או ביו"ט הא בשבת (דף כ') מרבינן מבכל מושבותיכם דמבעיר הוא בשבת אברים ופדרים ומשמע אף קרבנות חול שרי בשבת ותי' דהא דלא מקרבינן עולת חול בשבת זהו בכל הלילה והא דאמר למשרי אברים ופדרים איכא לאוקמי קרא לדמיסתבר דהיינו סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומא וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למישרי אברין ופררין של חול שנתותרו ואפי' לא משלה בהן האור. ולפ"ז קשה דלמא קרא קאמר ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח דנפסל כשיראו עמוד השחר כשהן למטה ממזבח אבל בלילה ילין דאית להו תקנתא אי לא הקריב ביום י"ד אחר חצות עד הלילה דיכול להקריבן סמוך לעמוד השחר אבל מנלן דכל הלילה יכול להקריבן דמידי כל הלילה ילין כתיב בקרא וקרא לגופי' אצטריך לאסור לינה ולפסול באימורין בעמוד השחר. ונ"ל לתרץ דהא מצינו שני כתובים הבאים על ענין אחד לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בוקר דפ' משפטים ולא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח דפ' כי תשא. ונראה לומר דהכי קא רמי רב ספרא לרבא דהא תינח הקרא הראשון דלא ילין חלב חגי עד בוקר אתי' לגופי' דמיפסלי אימורין כשיראו עמוד השחר והן למטה ממזבח הא בלילה יכול להקריבן כשמדליק לצורך המערכה קודם הבוקר אבל קרא השני דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ל"ל אלא ודאי דתידוק מינה הא כל הלילה כולה ילין [וא"ש הא דלא מייתי רב ספרא כדרב כהנא התם לעיל קרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר דמהאי ליה קשיא לי' ועי"ש בתוס' ד״ה בי"ד ודוק] ור"ל דאף כל ליל יו"ט אף מתחלת הלילה יכול להקריב האימורין ואמאי הא הוי עולת חול ביו"ט ומשני דקרא איירי כשחל בשבת ע"כ הוי עולת שבת דמותר להקריב האימורין ביו"ט (ועיין לקמן דף ס"ג) דהנך לא תשחט ולא ילין פרושו דקרא דעבר על לא תשחט על הנך דקם לי' בבל ילין ואיירי בחד גוונא וכיון דקרא דפרשת כי אשא איירי בשבת כמו דמוקי הש"ס (פסחים דף נ"ט) שהבאתי:
שפיר יש לומר דלא קשיא קושית התוס' תמורה הנ"ל דנימא אעל"מ בשוחט את הפסח על החמץ דהא חידש המהרי"ט דלהכי לא אמרינן בשוחט בשבת אעל"מ ותהא השחיטה אסורה משום דלא יתוקן האיסור דהא עכ"פ עבר על נטילת נשמה אף דהשחיטה אסורה ע"כ לא אמרינן אעל"מ. וא"כ ה"נ בשלמא כשחל בחול יתוקן האיסור אי נימא אעל"מ והפסח פסול ולא יעבור על לא תשחט על חמץ אבל הא איכא קרא דפרשת כי תשא דמוקמינן לי' רק בשוחט פסח בשבת וע"כ ש"מ דהפסח כשר ולא אמרינן אעל"מ דיפסול הפסח דאי אמרת כן ע"כ חילל שבת בעבירתו ולא יתוקן האיסור אדרבה עוד יגרום דיעבור על איסור חמור מיני' וע"כ הפסח כשר ול"ק קושית התוס' דתמורה הנ"ל:
ומעתה לפ"ד אלו נבוא ליישב הקושיות שהקשינו דכיון דקרא השני דמיותר כדאמרן ע"כ איירי בי"ד שחל להיות בשבת ואי לא כתבה תורה רק חד קרא לא אשמעינן דאיירי בשבת דה"א דלעולם חל הפסח בחול ואי דתקשי איך יקריב האימורין הא קיי"ל לא עולת חול ביו"ט דיכול להקריב סמוך לעמוד השחר כדאמרן וא"כ בזה הקרא דאיירי כשחל בשבת שפיר חייב מלקות כשעבר על לא תשחט דמשכחת לה כשקנהו לאחר חצות דאז לא תקשי תו דהוי התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו דזהו רק אם קנהו בעת שיכול לבערו אבל בשבת לר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצי לבערו ובכל רגע עובר על עשה דתשביתו וגם ביו"ט ראשון לא יוכל לבערו דהכא פשע כשקנהו בשבת וליש מתוך כמו שביארנו שיטת רבינו יחיאל ז"ל בטור (ועיין תוס' פסחים דף כ"ח) שחילקו מהך דנותר דהתם אינו עובר רק פעם אחד והכא בחמץ בכל רגע ורגע עובר ואין שייך לומר כאן ענינא דקנהו חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו דע"כ השהייה בשבת וביו"ט שלאחריו איסור ברור עובר עלי' בב"י וע"כ גם אם שחט את הפסח על חמץ ג"כ עובר ולקי נמי:
ואתי שפיר מיושב קושית הצל"ח והאו"ח דאמאי מייתי קרא דפרשת כי תשא דלא תשחט ולא קרא המוקדם דפ' משפטים וביאורו ע"פ שמיושב לדרכנו קושית הפנ"י דאיך הכריח הש"ס מלא תשחט דחמץ אסור מו' שעות ולמעלה לכל אחד מישראל ואף מי שאין לו פסח חל עליו מצות השבתה דאי לת"ה דחמץ אינו מחויב להשבית רק למי ששוחט פסח וא"כ אין רשות התורה דהוא רשות אחרים עליו ויכול לבטלו ולא יוכל ללקות דתקשי דהא הוי התראת ספק דילמא ביטלו ותקשי דלמה לי קרא שני דפ' כי תשא אע"כ דלקי דתרי קראי ע"כ אתי חד למלקות כדלעיל ומקרא ראשון דפ' משפטים ודאי לא אתיא למלקות כיון דמיירי כשחל פסח בחול הוי התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו אף כשקנהו לאחר שש אבל קרא דפ' כי תשא דאיירי בשבת שפיר לקי דמשום מאי להוי התראת ספק דאי דלמא ביטלו הא י"ל דאיירי שקנהו לאחר שש ואף שאפילו אליבא דר' יהודה דחמץ לעולם אסור שפיר יכול לקנותו משום דיש לו זכייה לענין האפר מ"מ כשקנהו חל עלי' תשביתו נמי דקאי על כל אחד מישראל ואף שאינו שוחט פסח וקאי התשביתו על עיו"ט נמי וע"כ רשות אחרים עלי' וכדברי הבית מאיר וע"כ אינו יכול לבטלו ואי דנימא דהוי התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו זהו לא תקשי ומש"ה בכיון מייתי קרא השני דפ' כי תשא דלא תשחט דאוקמינן בערה"פ שחל בשבת מחמת יתורו כדלעיל ואז כיון שאינו יכול לבערו ל"ש התירא דקנהו ע"מ לבערו כדלעיל ומוכרח שפיר לומר דזהו הכתוב למלקות מדכתיב האזהרה פעמים ולא מוקמינן בלאוי יתירי וכיון דאתי למלקות ע"כ גלי דתשביתו מחצות של י"ד כ"ה דלהוי רשות אחרים עלי' דאי לא אסור מחצות להוי התראת ספק דלמא ביטלו ולמה לי קרא השני אם לא למלקות ומיושב דקדוק הצל"ח והאור חדש הא דמייתי רבא קרא השני דפ' כי תשא ולא קרא הראשון דפ' משפטים:
ולפי זה יעלה לנו ישוב לקושית האור חדש דלמה לי תרי קראי בשחיטת פסח על חמץ דשפיר צריכי דאי מחד קרא ל"ה ידעינן דתשביתו איירי מו' שעות ולמעלה וקאי על כל אחד מישראל וה"א נמי דלא לקי על לא תשחט על חמץ משום דה"ל התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו והשתא אשמעינן קרא השני דאוקמינן לי' בשבת ושפיר משכחת לה דילקה כשקנהו אז וגם אין כאן קושיא מה שהקשו על המהרש"א דילקה שמונים כששוחט פסח על חמץ או דנימא דשינה עלי' הכתוב לעכב דהא אצטריך קרא דמשפטים דלא תזבח על חמץ בשאר שנים כשחל פסח בחול ואז אי אפשר להלקותו דהוה התראת ספק דלמא קנהו ע"מ לבערו ואי ל"ה כתיב אלא חד קרא ל"ה ידעינן דלקי על שחיטת פסח על חמץ דחד קרא הוה מוקמינן כשחל בחול דאף מלא ילין ל״ה ראי' דאיירי כשחל בשבת דתקשי דלא עולת חול בשבת די"ל דהפי' הא בלילה ילין להקריבו קודם עמוד השחר ע"י אש המערכה כמש"כ התוס' ביומא כנ"ל אבל השתא דאיכא קרא שני וע"כ לחייב מלקות בא דהיכא דאיכא קראי יתירי מוקמינן להו למלקות ומשום דמוקמינן נמי האי קרא בשבת משכחת לה מלקות ול"ה התראת ספק ול"ק למה לי תרי קראי מהאי דתוס' דאיזהו נשך דשפיר אצטריך וכשחל בשבת:
ומעתה נפן ליישב שיטת הרמב"ם דהא הרמב"ם ז"ל פסק הקונה חמץ בפסח או כשחימץ עיסתו לוקה ואף דלדידי' חמץ איסור הנאה הוא והוא מן הנקברים ואפרו אסור מ"מ יכול להיות בו קנין דהא איהו לא פסק לאחר זמנו כר' יהודה וס"ל דחמץ לאחר זמנו מותר וע"כ יכול לחול עליו הקנין וכמש"כ הר"ן הנ"ל ומה שהקשו עליו איך לוקה הא הו"ל ניתק לעשה כבר תירץ הגאון מהר"ש אבוהב הובא בח"ץ (סימן מ"ב) דאיירי שקנהו בשבת ומה שדחה שם הח"ץ כבר סתר המגיה במל"מ בהל' חו"מ פ"א [ופליאה בעיני על הח"ץ שהוא תירץ דהרמב"ם לשיטתו דפ' (פרק ע"ז מהל' סנהדרין) דכל לא תעשה שניתק לעשה אם לא קיים העשה שבו לוקה והכי נמי לוקה אם לא קיים העשה דתשביתו עד עבור הפסח ובאמת הרגיש הד״ש בתירוץ זה בתשו' (סימן שט"ו) ודחהו מפני שלא פרט הרמב"ם בלאו המקיים חמץ ברשותו כ"א כשחימץ עיסתו ולא חשבהו בין הני מנין הלאוין שלוקה אף במתקן לעשה היכא שלא קיים העשה עש"ה ועי' בתירוץ הד"ש) ולע"ד ל"צ דוקא לאוקמי אליבא דרמב"ם שקנהו בז' של פסח כשחל בשבת רק אם קנהו בשבת בתוך פסח שאז אינו יכול לבערו וכיון שבכל רגע עובר ע"כ לא מיקרי ניתק לעשה כיון שאז אין בידו לנתק העשה ולתקן מה שעבר על אותה העת אחרי שקנהו בזמן שאין יכול לקיים התשביתו משא"כ בחול שפיר י"ל דהוא ניתק לעשה. וא"ש היטב הפי' בדברי הרמב"ם דצריכי תרוייהו מפי השמועה ומלא תשחט לאסור חמץ מו' ולמעלה דאי מהא דלמדו מפי השמועה דאך ביום הראשון קאי על יום י"ד ל"ה ידעינן איסור מחצות וה"א דשעה אחת כדי לבערו קודם יו"ט צותה תורה אך ביום הראשון תשביתו ואי מלא תשחט לחודי' ה"א דרק לעושה פסח אסור וכמו שהקשה הפנ"י ואי דתקשי תרי קראי למה לי על שחיטת פסח על חמץ ז"א דאי נימא דל"ה חיוב דתשביתו עלי' אז לא היינו יכולים ללקות את שוחט את הפסח על החמץ דהא הי' יכול לבטלו כיון שלא היה שייך סברת הבית מאיר דלא הי' רשות אחרים עליו כמו שהוא ברשותו שיכול לקנותו כיון שיש לו היתר לאחר הפסח היה יכול לבטלו והויא הת"ס דלמא ביטלו ולא יועיל לזה אף אם יחול ערה"פ בשבת ובכהאי התראת ספק דיכול לתרץ דיבורו ואין העדות נגמרת ע"פ העדים י"ל דגם הרמב"ם מודה שפסק כחכמים דר"מ בכריתות דאדם נאמן לענין קרבן עי' רמב"ם פ"ט מה' נזירות ה' י"ז ופ״ע מה' שגגות ה"ד] וכמו שפירשנו מטעם שיכול להכחיש העדים אין הדבר נגמר ע"פ העדים [ואף שפסק בכמה מקומות דהתראת ספק שמה התראה]. ואי דמ"מ תיקשי ל"ל תרי קראי על שחיטת פסח על חמץ הוה מוקמינן לעכב שיפסול הפסח וכמו שרצה לומר מהרש"א (בדף סיג) בקושיתו אבל השתא דגלי מפי השמועה דאך ביום הראשון בי"ד ראי' לדבר מלא תשחע דמחצות אסור חמץ והשתא ל"צ לומר דקרא השני אתי לעכב ולפסול הפסח רק אמרינן דאתי קרא השני ללקות ואי דתקשי דלמא קנהו ע"מ לבערו והויא התראת ספק ז"א שהרי מוקמינן קרא שני בשבת ואינו יכול לבערו ואי משום שיבערו אח"כ בחול לא מינתק העשה דהא בכל שעה עובר וכמו שפירשנו ואי דלמא ביטל בלבו הא תשביתו איירי בעיו"ט והיינו מחצות אסור וחיוב תשביתו עליו ושייך סברת הבית מאיר דהוי רשות אחרים עליו ואינו יכול לבטל ולא תיקשי נמי קושית הפנ"י דלמה לי למילף דתשביתו מעיו"ט הא הרמב"ם ס"ל חמץ לפני זמנו בלאו ז"א דהוה אמינא דלוקה על אכילתו אבל תשביתו ל"ה ידעינן דאין איסור אכילה והנאה מכריח תשביתו מערב יו"ט אבל לא תשחט לאוי יתירי מכריח קרא דתשביתו דאיירי בחצות דהשתא דידעינן נמי דתשביתו איירי מי"ד ואיכא תרי קראי אין לומר דאצטריך לשנה עלי' הכתוב לעכב ולפסול הפסח דאדרבה נימא דהקרא השני למלקות כמו שהדין בכל מקום דלא מוקמינן בלאו יתירי שני קראי היכא דאיכא נ"מ למלקות וזה אפשר רק אי נלמוד דתשביתו הוא מחצות. ואמרינן דלא תשחט גלי על תשביתו דלא איירי רק שעה אחת קודם הלילה רק מחצות ומש"ה יכול ללקות על לא תשחט כיון דאיירי קרא שני בשבת ולא יכול לתרץ נפשי' שקנהו ע"מ לבערו וגם לא יכול לתרץ שביטלהו כיון שרשות אחרים עליו משום תשביתו וע"כ לקי ושפיר לא שמעינן קרא השני לעכב רק ללקות. וא"ש הכל בס"ד ודוק היטב: