חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן א
שלום לכבוד ידידי ש"כ ומחו' הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין מוכתר כנימוסין כשית מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י האבד"ק קראסנעבראר במדינת פולין.
מאד עלז לבי בהשיגי יקרתו והודיעני כי אתו ת"ל החיים והשלום. וכי משמיא דאוקמי' לי' לנהל עם ה' ע"פ בינתו וחכמתו וה' יהי' עמו. ועלה יעלה למעלה. והתורה תשית לראשו עטרת ויהיה לגפן אדרת. והנה מכתבו איחר מועדו לבוא והשגתיו ביום ב' שבוע זו ואשיבו את אשר עלה במצודתי. ע"ד שאלתו באיש אחד אשר פדה בנו הבכור בסך ששה רובל (באנקנאטען) של נייר ונסתפק כ"ת אם יי"ח בזה:
תשובה הנה לדעתי הקלושה והעני' מה שראיתי באחרונים שדברו בזה אין בו כדי סמיכה לפעור עצמו בשערות של נייר (באנקנאטען) ממצוה הכתובה בתורה. ולדידי שורת הדין נותנת דאינו יי"ח דהוי כפודה בשערות וראשית דברי מה שרצה הגאון בעל חת"ס (יו"ד סי' קל"ד) לחדש דמטעם דינא דמלכותא דכופין לקבל את הבאנקנאטען והגזירה מקוימת טבעם בעולם ויוצאים בהוצאה ע"כ חשוב גופו ממון ומה לי כסף ומה לי נייר דהא גם בכסף אין שוה להתיכו כ"כ כמו שיוצא בהוצאה עפ"י דינא דמלכותא ואעפ"כ חשוב כמטבע בשויו ה"נ בנייר כן הוא. ואח"כ נסתפק דאולי בפדיון ל"מ כיון שעיקר הפדיון מהקב"ה וכלפי שמיא אולי לא מהני דינא דמלכותא עכ"ד. ולדעתי פשוט י"ל דאין כדאי גזירה דמלכותא לעשות מנייר שבעצמותו אינו שוה כלום שיהא דינו ככסף וכזהב ששוים בכל מקום ואשר צוה הכתוב לפדות על ידם. ואפילו לענין מסחר בין איש לרעהו נסתפק בשטמ"ק (ב"ק דף צ"ז ע"ב) בשם ר"ם מסרקסטה ז"ל דאיתא התם די"ל דאף דאיכא רשותא בידי' דמלכותא לתקן טיבעא וכל מאן דזבין ומזבין במטבע אחרינא ליקנסי' דהכי אשכחן דשלמה תיקן מטבע מיהו לא הוה רשותא בידא דמלכא למיגזר על טבעא דלישקלי' בטפי מדהוה שוה ואפי' מאן דאית לי' דכמו שהרשות ביד המלך להחליף טבעא כן רשות בידיו לגזור לקבל האי מטבע אף ביתר משוויו מ"מ יודה דאי יהיב מלכא רשותא לישראל למידן דינא בין חד לחברי' לא מצי חד מבעלי דינים למיפטר בדיני שמים בהאי דינא דמלכא כיון דאינה גזירה מוכרחת על ישראל אלא מדעתם עכ"ל:
ונראה דנשמע מן הדא דאף מי שלא יודה בדיני ממונות לסברת הר"ם מסרקסטה ז"ל ויאמר דאף על הישראל מוטלת לקבל גזירת המלכות אדות המטבע מ"מ אליבא דכ"ע לענין קיום המצות לא חלה גזירת המלכות. וה' הטה חסדו עלינו ומלכא אמר עבדו את ה' כתורתכם. ואף במטבע של כסף אי אינה שוה כמו שהיתה בימי משה ורק משום גזירת המלכות מקבלין אותה ביתר משוויו אינו פדוי. ועיין בש"ס (ב"מ דף מ"ד) ובכל הפוסקים מבואר דהיה להם בקבלה משקל הכסף וכמו שהביא החת"ס בעצמו שם ה' לויע וקווינע וא"כ מכש"כ נייר שאינו שוה כלום ורק משום גזירת המלכות יוצא בהוצאה ועל המצות אין גזירתו חלה כאשר הוכחתי במכש"כ מדברי הר"ם מסרקסעה. והלא אף המלך אין גוזר עליהם וא"כ מטעם זה ודאי אין לדון שערות מדינה של נייר שקורין באנקנאטען ככסף לפדות על ידם:
ומלבד זה נראה לחלק דאף אי נימא שלא כדברי הר"ם מסרקסעה ונתפוס שיש להמלך כח לקיים המטבע אף ביתר משוויו ויועיל גזרתו אף בדיני ישראל מ"מ י"ל דזהו רק במטבע של כסף אבל בנייר לא מהני. דהא כ' התוס' (ב"ק דף צ"ז) ד"ה המלוה דמטבע שנפסל חשוב רק כהוזל ולהכי פורע חובו ממנו ופשיטא דאף בנפסל לגמרי מ"מ יש בו קצת שיווי ע"כ יש להמלך כח לאוקים תרעא להוזיל ולהוריד מקחם כמו שיש לו כח לפסול המטבע ולצוות להוציאם שבזה ג"כ מעלה ומוריד אותם במקח אבל נייר שאינו שוה בעצמותו אף פרועה בזה לא מצינו שיש למלך כח לאמר קבלו בע"כ במקח ומחיר הלזה ע"כ פשיטא דל"מ כאן דינא דמלכותא דלא הוה דומיא דשלמה כלל שתיקן מטבעות שהי' בהם עכ"פ שיווי מצד עצמותם מפני שהי' של כסף וזהב:
והנה אין לומר דכיון דבהנך שערי המדינה שקורין (באנקנאעען) אין נכתב שם המלוה רק כל מי שמוציאו גובה יחשב כגופו ממון שהרי הרב ש״ך (חו"מ סימן ס"ו ס"ק י') פסק בפירוש דכל כי האי שערא לא חשיב גופו ממון ומ"ה אינו נקנה בחליפין עי"ש:
אכן הגאון בעל חת"ס ז"ל הרגיש שם בטעם אחר וכ' די"ל דמש"ה פודין בבאנקנאטען דדמי להא דאמרינן (בקדושין דף ח') רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שויא לי ה"נ הכהן ודאי אומר על הנך באנקנאעען לדידי שיווין לי ולא מחמת אונסא של מלכות דרכיב עלייהו כמו שכ' שם החת"ס רק מפני שיכול להוציאם בהוצאה ולקנות בם כל דבר. מ"מ נ"ל לדון בהאי דינא דיכול לומר לדידי שוה לי על פרטיו ומתחלה נבין פירושא דקאמר הש"ס בכל דוכתא יצאו שערות שאין גופן ממון מהו. והנה רש"י ז"ל (ב"ק דף ס"ב ע"ב) ובכמה דוכתי פי' שאין עומדים אלא לראיה שגורמין לגבות מנכסי הלוה והכונה דעיקר שווים אינו בעצמותם רק הם מראים השיווי למקום אחר שיש להמלוה שיעבוד על נכסי הלוה ואי גברא דמשפיא נכסי' האי לוה שערותיו ביוקר ואם לאו הם בזול הרי אין שוווין בעצמותם רק כפי עשירות הלוה נערכים. ומש"ה אין גופם ממון. וגם עוד בזה יתראה שאין שיווים בעצמותם דהלא כל מטבע כסף או זהב ושוה כסף אם יאבד או יפסד הפסדו לבעלי' משא"כ בשטרות אילו יקרע השער האם בזה נפקע חובו הלא הלוה ודאי מחויב להחזיר לו מעותיו שלוה ממנו וכל השיעבוד עליו כבתחלה ומי שנמחק או נשרף שע"ח באונס מעמיד עליו עדים לפני ב"ד ועושה קיומו וכמבואר (בחו"מ סימן מ"א ס"ב) ומש"ה שטרות אין גופן ממון:
ומעתה טרם נבוא לנ"ד נחקור אם יצויר שטר שיהי' גופו שוה ממון לאיש אחד וכמו שאבאר האם יכול לפדות בו ויהי' דינו כמו האי דרב כהנא בסודר דאמר לדידי שוה לי. והנה התוס' (ב"ב דף ע"ו ע"ב) ד"ה קני על הקושיא שהקשו דלמה אצטריך קרא למעט שטרות מאונאה אי מכירת שטרות מדרבנן תירצו דנפקא מינה במוצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעלים ביוקר. וגם דבריהם צריכים ביאור דמה הועילו בתירוצם דאי אמרת שאינו יכול למכור שטר ושיעבודו מה"ת מפני שהקרקעות השיעבוד אינם ברשותו וכמש"כ התוס' התם א"כ הבעלים כשקונים מהמוצא למה הוה הקניה ד"ת הא עיקרו מה שיכול לגבות בו הוא דשא"ב ואיך קונה דשא״ב שהרי אף המוצא לא קנהו דבמה יקנה דשלב"ל או דבר שאינו ברשותו ואיך יכול למכרו:
ועלה בלבי לבאר כונת דבריהם לנכון דהא המהרי"ק ז"ל הוכיח מתירוצם שהביאו בשם הסמ"ג דיש יאוש בחוב ומש"ה קנהו המוצא אכן אא"ז הח"ץ ז"ל בהגהותיו לט"ז (חו"מ סימן קס"ג) ובתשובותיו סימן קמ"ד הקשה על שיטתו דאי מהני יאוש להחוב א"כ על כרחך גם הלוה נפטר מלשלם ולמה יקנה אותו המלוה מהמוצא הרי המוצא לא קנה אותו כיון שנפקע החוב ממנו וכי יגבה בו המלוה שלא כדין. וע"כ פי' אא"ז הח"ץ ז"ל דברי התוס' והסמ"ג ז"ל בתירוצם דודאי אין יאוש בחוב והשיעבוד לא פקע רק מ"מ מגוף השטר נתייאש והמוצא קנה אותו לצור ע"פ צלוחיתו והמלוה יקחם ממנו לראי' ולטרוף מלקוחות עכ"ד עי"ש. ובאמת לכאורה אי אפשר להבין את דבריו דאם נימא שלא קנה המוצא ביאוש את השטר רק לצור ע"פ צלוחיתו כמו שנראה מפשטת דברי הח"ץ ז"ל א"כ ממ"נ איך נקיים תירוץ של התוס' והסמ"ג דאם מכרו ואונהו ע"ז השיווי של ההשתמשות לצור ע"פ צלוחיתו הא ודאי לא מיעטה תורה מאונאה דהא לענין זה ודאי גופו ממון ומה לי שטר לצור עפ"צ מחפץ אחר (עי' ב"מ נ"ו ע"ב) ואם נימא שמכרו למלוה לגבות בו ולראי' הלא כמו שנראה מרהטת דבריו המוצא לא קנהו רק לצור ע"פ צלוחיתו א"כ איך יוכל למכור כלל המוצא השטר לענין טריפה מלקוחות הלא לענין זה אין לו זכות בו. ולמה אצטריך למעט מאונאה דאונאה ל״ש רק אם מוכר דבר שלו ואונאהו שמכרו בפחות או ביתר ועיקר אונאה הוא בשתות קנה ומחזיר אונאה וביתר משתות כ' התוס' (ב"מ דף נ' ע"ב) על הא דקאמר הש"ס שהוה כביטול מקח דה"ל כיין ונמצא חומץ עי"ש. א"כ הכא שאין להמוצא בשטר רק לצור ע"פ צלוחיתו ואין לו עוד זכות למכור שיהי' חל עליו המכירה ועל מה יהא שייך דין אונאה דאצטריך קרא למעוטי שטרות. וכה"ג הקשה בתומים (סימן ס"ה ס"ק י"ג) דכיון דבחוב ל"ש יאוש א"כ המוצא אבידה חייב ליתן שטרו למלוה לגבות בו כדין מי שיש לו שטר שזכות חבירו בו שמחויב להראותו לב"ד לדון ולגבות בו עי"ש. שוב ראיתי בקצה"ח ובנתיבות המשפט (ריש סימן ס"ו) שעמדו בדברי אא"ז הח"ץ אבל לא נתחוורו לי דבריהם:
ואשר נלע"ד בכונת דברי הח"ץ ז"ל דהא כפי שביארתי מש"ה שטרות אין גופם ממון מקרי מפני שאין שיווים תלוי בעצמותם שעיקר השיווי תלוי במקום אחר בנכסי הלוה כנ"ל. ומעתה י"ל דאיכא חלק בשיווים של השטרות אשר שיווים תלוי בעצמות השטרות כגון אם נאבד השטר ודאי אלו היה ידוע שנאבד באונס היו ב"ד כותבין לו שטר אחר כמו שנפסק הדין (בחו"מ סימן מ"א) כנ"ל אולם כשלא ידוע אם נאבד באונס אף שבאמת הלוה חייב לו כל החוב כמקדם מ"מ למלוה גוף השטר יש לו שיווי כסף דמה יעשה אם יכפור לו הלוה או אף אם לא יכפור לו יטעון הב לי שטרי ואף למ"ד כותבין שובר מ"מ קשה הדבר להוציא הפירעון מיד הלוה כשאין לו שטר (טחו"מ סנ"ד ס"ג). וגם יש נ"מ לענין לגבות מיתומים ומלקוחות וכיון שאית לי' למלוה נפקותא גדולה בגוף הנייר של השטר א"כ לדידי' שווי לי' הגוף ואומר דאם אבד השטר ונתייאש הימנו ניהו דאין יאוש בגוף החוב והשיעבוד שיש לו על נכסי הלוה וגופו מ"מ יש להמוצא האי זכות שהי' לו למלוה בהאי שיווי ששוה לו גוף השטר בעצמותו. ואם כלו שוה מאתים זהו הזכות שוה מנה כיון שאין שיויו רק למלוה גופי' שיהי' נקל לו לגבות בו. וזה הזכות אם מכרהו המוצא להבעלים הוה אמינא דאית בי' דין אונאה כיון דעכבת גוף השטר הוא ממון לגבי המלוה וליש דין דשא"ב קמ"ל קרא דליתנייהו בדין אונאה. ועלה הביאור בתירוץ התוס' וסמ"ג ע"פ דברי הח"ץ על נכון ונסתלקו הקושיות דגם מה שהק' בתומים הא אין יאוש בחוב והמוצא מחויב להראות זכות המלוה בב"ד לק"מ דבאמת מה שיש להמלוה שיווי כסף כשיש לו גוף השטר בידו כנ"ל בזה מהני יאוש וקנהו המוצא שפיר רק גוף החוב והשיעבוד לא נפקע והא דכ' אא"ז הח"ץ ז"ל דהמוצא קנה אותו להשתמש בו לצור ע"פ צלוחיתו לא בא רק למעט שאין יאוש בחוב והמוצא לא יוכל לטרוף בו אבל ודאי אית לי' האי זכותא מה ששוה השטר להמלוה בעין דיוכל לטרוף בו. כיון שמזה נתייאשו הבעלים כשאבד ע"כ קנהו מההפקר ואין עליו חיוב להראות לו. וזהו אשר מכר לו וכמו שאמר הח"ץ שמכר לו להמלוה אשר יקחהו לטרוף מלקוחות ולראי'. וזהו הזכות פקע מן הבעלים מגוף השטר כשנתייאש קודם שבא ליד המוצא כדין כל יאוש. רק עכשיו ימכרהו לו לחזרה המוצא מפני שעל גוף החוב דהיינו שיעבודו על נכסי הלוה לא חל היאוש:
ובזה מבואר בש"ך (חו"מ סי' נ"ד ס"ק ד') שהביא שם דברי ה"ה שביאר שיטת הרמב"ם דיכול להשביעו שבועת היסת אם ישנו השטר בידו כשטען הלוה טענת ודאי משום דמחמת ראי' שבו יהא שום להלוה ליתן לו פרוטה ויותר אף שהנייר שלו אין שוה פרוטה ואף אחר שכתב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוטה. ואף שהקשה הש"ך דמפני מה אין נשבעין על שטרות ליחשבו גופן ממון משום כ"ה דשוין ללוה מחמת ראי' שבם ה"נ שוין להמלוה המפקיד וגם ה"ל לישבע מחמת גילגול על השאר והוכיח מזה דהוה רק כמו שוה פרוטה ול"ה שוה פרוטה ממש. ולפע"ד הטעם בזה כמש"כ והוכחתי מדברי התוס' וכמו שיבואר עוד להלן דל"ח משום זה גופו ממון לענין שבועה ול"ק קושית הש"ך. ומיושב ג"כ בזה מה שהק' שם בתומים במצא ג' שטרות דבעינן כרוכים והרא"ש ז"ל כ' דמש"ה בעינן כרוכים דאל"כ מייאש והק' דהא אין יאוש בחוב ולפי הנ"ל א"ש דאשמעינן הרא"ש דמש"ה שייך דין דאם יכול ליתן בו סימן לא מייאש המלוה אבל אי מייאש אז קנהו המוצא לענין מה ששוה למלוה גוף השטר לגבות בו כנ"ל וגם מה שהי' נותן בעדו הלוה כמו שהבאתי בשם הש"ך ומה שהק' עוד התומים הא גוף השטר שייך להלוה י"ל דבשטר הוה כמקנה למלוה ע"ת שכל זמן שלא יתן המעות יהי' של המלוה וכ"ז שלא פרעהו יש למלוה קנין בגוף השטר]:
והנה לפי מה שביארנו נשמע מדמיעטה תורה שטרות מאונאה אלמא אף דיש בו דין ושיווי ממון להמלוה כיון שלכל אדם אין בשטר זה שיווי ממון דרק מי שיש לו חוב על חבירו ראוי שטר זה לדידי' או עכ"פ כפי מה שהבאתי בשם הש"ך אינו ראוי בגופו רק עוד להלוה שמש"ה יכול להשביעו להרמב"ם ומכל מקום אין פטר חשוב משום זה גופו ממון. וצריך להבין מ"ש מהאי דרב כהנא שהבאתי לעיל משום דגברא רבה הוא ומיבעי' לי' סודרא ארישי' בנו פדוי אף שאינו שוה ה' סלעים. וה"נ האי שטר ודאי מיבעי' לי' למלוה ויועיל לענין פדיון ואונאה ולכל מילי. ואמרתי ליישב זה דהא קשיא לי לכאורה על שיטת המחבר שפסק (ביו"ד סימן ש"ה סעיף ה') נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה"ס הרי בנו פדוי והוא שישוה ה"ס לשום אדם שכן פי' בב"י שם שיטת הרמב"ם דמאי דקאמר הש"ס לא אמרן אלא כגון סודרא לרב כהנא פירושו רק כהידרא שלדידי' ולדכוותי' שוה לפעמים ה"ס אבל כ"ע לומר מלתא דלכ"ע אינו שוה ה"ס לא כל כמיני' לומר לדידי שוה לי. וק"ל מש"ס (ב"מ דף ס"ה ע"א) דאיתא התם דמאן דמסיק תריסר זוזי דריבתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה ואוגרי' ניהלי' בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן ופריך הש"ס ולימא כי ארי הכי דהוה משתרשי לי השתא דלא אשתרשי לי אגרא כ"ע דאגרנא ומשני משום דא"ל סברת וקיבלת וכן פסק בש"ע (יו"ד סימן קס"א ס"י) דאם שכר חפץ שלא הי' ראוי לשוכרו רק בחצי דינר ושכרהו בדינר רבית דאח"כ ב"ד מוציאין ממנו כל הדינר. וכ' הט"ז דה"ה בקונה חפץ ברבית כה"ג עי"ש והשתא תיקשי הא התם ודאי לכ"ע אינו שוה דינר רק לדידי' שוה החפץ דינר משום דברבית לקחהו כמבואר בש"ס דטוען כדאגרי כ"ע הוה אגרנא. ואפ"ה במאי שקיבל עליו החפץ והיינו שאומר לדידי שוה לי אמרינן שכן נתעלה לו וצריך אח"כ לשלם כל הדינר ולא נישום החפץ בשוויו ומ"ש מהאי דרב כהנא דצריך שישוה ה"ס גם לשאר בני אדם ולא סגי במה ששוה רק לדידי':
ועל כן נראה לי דסבר הב"י בשיטת הרמב"ם דהיכא דאמר לדידי שוה לי אף שנתחייב בתשלומין כפי מה שאמר כמו התם ברבית מ"מ אין העילוי על גוף החפץ רק הוי כמו שהאדם מתחייב בדבר חיוב וכיון שלכ"ע אין שוה כזה אין העילוי על החפץ רק כשאר חיוב התלוי באדם וע"כ בפדיון דבעינן שיתן לו חפץ שום ה"ס ומעטינן שטרות שאין גופן ממון אי אמר לדידי שום לי מ"מ ל"ה כנתן לו חפץ ששוה ה"ס ול"מ לענין פדיון אכן אם שוה החפץ לקצת בני אדם כגון הני חשובים דבעי סודרא ארישא שוה האי סודרא ה' סלעים שפיר מהני הפדיון דתו תלוי העילוי בחפץ והוה כפודה בשוה כסף. ולפי"ז א"ש נמי התם בשטר דממעטינן אם מכרהו המוצא לבעלים מדין אונאה דכיון שאין השטר שוה לשום אדם רק למלוה לגבות בו ל"ה גופו ממון ורק כיון שנתייאש מהזכות שהי' לו כשישנו בידו דלהכי מהני יאוש שפיר כיון של"ש לענין זה הטעמים שכ' אא"ז הח"ץ ז"ל שם עי"ש יכול המוצא למכור למלוה דדינא דיכול לעכב בידו דהא קנה האי זכותא ביאוש שנתייאש המלוה. זהו שאמרתי בביאור דברי הח"ץ ולהבין האי ענינא דאומר לדידי שוה:
והנה מטעם זה כפי החילוקים שהעלתי לכאורה י"ל דבשטרי מדינה שקורין באנקנאטען שמקבלם הכהן בה"ס וכל אדם אומר לדידי שוה לי שפיר דמיא להא דרב כהנא ועדיף מיני' שהרי התם אינו שוה כן רק לקצת אנשים חשובים והכא לכ"ע וכי תימא דהתם בדרב כהנא שאני דהוה כלי ולכן חשוב דיאמר לדידי שוה. איברא הא התוס' (בב"מ דף מ"ה ע"ב) ד"ה אין כ' דלמ"ד מטבע נקנה בחליפין חשוב מטבע כלי לפי שיוצא בהוצאה וקונין בו כל דבר וא"כ הני באנקנאטען י"ל דחשובי ככלי לדעת התוס' והוין גופן ממון דדמי לאומר לדידי שוה לי ועדיף מיני' כיון שכן ראוין לכ"ע לצאת בהוצאה כנ"ל. וכן לשיטת הט"ז והש"ך שם (ביו"ד סי' ש"ה) דס"ל דאם שוה לאחד ה"ס אף שלא קיבלו בפי' או שקבלו בה"ס פודין בו שפיר ולדידהו תו תיקו הקושיא מ"ש כשמכרו המוצא דלא אמרינן דאית בי' בגופא דין ממון אף לענין זכות שקנה המוצא מהיאוש ואף שאין שוה רק לבעל השטר מ"מ הא אף בכה"ג אמרינן לדידי שוה לי. ונ"ל לחלק דסודרא שאני כיון שעכ"פ ראוי להשתמש בו לכל אדם בשימוש שבו רק לגברא רבה שוה יותר ע"כ בהאי עילוי חשוב שוה כסף מפני שאומר לדידי שוה לי אבל שטר שלכ"ע אין ראוי להם כלום לענין הגביה ומצד עצמות הנייר אין שוה רק לצור עפ"צ ל"מ מה ששוה להמלוה לגבות בו שיהי' בו דין ממון ויהי' חשוב גופו כסף או שוה כסף. וכה"ג חילק שם הר"ן (בקידושין דף ח') דאשה שאמרה על דבר שאינו שוה פרוטה לדידי שוה לי דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף והכא בסודר שאני כיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה לי מהני. וה"נ לענין אונאה אף שאומר המלוה לדידי שוה לי כיון שהנייר בפ"ע אין עליו תורת כסף כלל לאו כל כמיני' לתת עליו תורת ממון שיהי' דינו כגופו ממון ועיין בקידושין (דף נ"ו) וב"ש (סימן ל"א ס"ק ו') ודוק. ועיין מל"מ (פ"ה מה' אישות) לענין מקדש חולה שיס"ב באיסורי הנאה מש"כ לשיטת רש"י. אולם אף שביארתי בזה להבין שיטת הש"ך והט"ז עדיין יש לנו לחקור ולמצוא טעם נכון מדוע באנקנאטען לא יחשבו גופן ממון דהא עלייהו איכא האי שיווי ששוים לכל אדם ויוצאין בהוצאה וראוין לקנות בהם כל דבר:
אולם מה שנראה לע"ד בהביטי על מהות שטרי המדינות שיוצאים בהוצאה שקורין באנקנאטען נראה שאין לדונם כגופם ממון שכל אדם יודע כפי החקים בזמננו ודאי אין מלכות ושלטון בעולם שיגזור על בני מדינתו קבלו נייר בשוה כסף שזה אי אפשר וכן בארצכם ברוסיא מונח באוצרות המלכות כמאה מיליאן רובל מעשת כסף וזהב לבד מן שאר חובות שיש להם ואלו יצויר שנאבד הכסף והבטחונות אז ודאי יפול מחיר שטרות הנייר המה הבאנקנאטען כי גם דינא דמלכותא שמקיימם בהוצאה יפקע מהם אז שדינא דמלכותא נתן להם רק על תנאי זה. רק כעת יש מדינות אשר הנייר היוצא מובטח על אוצרות כסף וזהב אשר כל הבא עם באנקנאטע יתן לו כסף או זהב כפי שוויו ואף במדינתכם שאינו כן מ"מ עיקר שטרי הנייר מובטחים על בטחונות וגם פועל חשיבותו שיוצא בהוצאה וראוי לקנות בו כל דבר וגם דינא דמלכותא שנקחים בכל מקום אף שאין שיווי זהב וכסף כנגדם מ"מ כיון שעיקר שיווין של שטרי הנייר הוא הרובל הוא בנכסי ואוצרות הבאנק ודינא דמלכותא רק פועל ששיויו ניתוסף א"כ אין עצמותו ממון וקאי רק לראי' על נכסי הבאנק. ועוד יש לדון בשטרי נייר כאלו שאין גופן ממון דהא ידענו אלו ישרף הנייר הזה בפני עדים אז דינא דמלכותא כמו מי שנשרף שטר חובו שנותנים אחרים תחתיהם ומכל זה ניכר שהשטרות נייר שקורין באנקנאטען בכל מקום אין גופם ממון דכל מטבע או חפץ שנאבד ההפסד לבעלים אבל אלו מפני שאינם אלא לראי' ואין גופם ממון לכן אין ההפסד על הבעלים. והגאון חת"ס אולי לא דן רק בימיו שמסבת מלחמות הגדולות אז היתה גזירה זמנית מטעם הממשלה לקבל הנייר שלא הי' שוה וגם זה אין יסוד לדינא לענין פדיון וכמו שביארנו:
וכיון שביארנו שעיקרן של באנקנאטען רק שטרות ואינם עומדים אלא לראי' אין לסמוך בזה גם על מה שהשיב הגאון בעל השיב משה ז"ל (תשובה נ"ה) דחשוב מה שיוצאים בהוצאה לגופן ממון והביא ראי' מתוס' (ב"ק דף י"א ע"א) דגזלן משלם או החפץ או הדמים ואינו משלם שוה כסף אלמא דכסף מפני שיוצא בהוצאה עדיף משוה כסף וא"כ בפדיון שמועיל שוה כסף אין דין שיועילו שטרי מדינה שקורין ב"נ דהא יוצאים בהוצאה. ולפע"ד לאו ראי' היא דהתם בגזל מהני כסף נמי כמו שכתוב מפורש והשיב את אשמו בראשו ומטבע שיש בו חשיבות וגם גופו ממון ריבתה תורה שיכול להשיב כיון שיכול לקנות בו חפץ אחר תחת אותו שגזל וגם קרקעות מיטב יכול להשיב כמו שמפורש בב"ק (דף ה' ע"א) ויועיל בגזילה בתורת השבה ולא בפדיון משום שאימעוטי מקרא ולכן עדיין לא נשמע דשטרות אף שיוצאין בהוצאה יקראו גופן ממון ואין לדמות כלל ענין החשיבות זה לזה להוציא שמותר לפדות בבאנקנאטען דהא כל נזקין דדינן למ"ד רק כסף או מיטב קרקעות (עיין ב"ק דף ז') ולא אמרינן כל מילי מיטב הוא אלמא דהתם קרקעות מהני ושוה כסף לא ובפדיון הוא להיפך דגזירת הכתוב דלא מהני קרקעות ועתוס' (ב"ק דף ע"א ע"ב) ד"ה וסבר דאיכא סברא בשטרות דעדיף מדבר הגורם לממון כיון שראוי למכור לכל העולם ואעפ"כ מפני חשיבות זו לא חשוב שוה כסף כיון שעכ"פ אין גופן ממון וכן בבאנקנאטען כן מה שהם ראוים לכל העולם אין מחשיבן לגופן ממון:
וראיתי להגאון בעל חת"ס שהביא מקידושין (דף ה') דאיתא שם ומנין שאף בשטר פי' שאשה מתקדשת בשטר ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אין דין שמכניס ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדש והק' החת"ס דנימא דשטרות שגזרה עליהן המלכות כעין באנקנאטען יוכיחו שאין פודין בו הקדש ומתקדשת בהם ואין מוציאות כש"כ שטר שמוציא אינו דין שמכניס אלא ודאי כל כה"ג אף פודין בו הקדש ול"ש יוכיח. ולא זכיתי להבין ראי' זו דאכתי תקשי במרמנות שהביא הש"ך (חו"מ סי' ק"צ)* דאין פודין במרמנות ואעפ"כ מקדשין בהם ואמאי לא קאמר הש"ס הני יוכיחו אלא י"ל דהש"ס לא חש להקשות מפני שהי' יכול לשנויי כיון דבקידושין העיקר מפני שיש לה הנאה גמרה ומשעבדה נפשה וזה שייך נמי בממרנות והא דל"מ בגירושין מפני ששם ל"ש כלל רצון האשה ולענין כסף עדיפא מיני' משני דאין פודין בו:
וברי"ט אלגאזי בכורות (דף נ"א) ראיתי שהק' לר"ן דתי' האי קושיא אליבא דסוברים דמכירת שטרות דרבנן דעיקר קרא דאונאה אצטריך רק לקרקעות ועבדים ויקשה לרבי דס"ל פודין בעבדים וקרקעות וקרא אתי לשטרות ול"ל קרא דאין פודין בם הלא אין מכירה עליהם מה"ת וכ' עוד דאין לומר כשמתחייב ה' סלעים בשטר אצטריך קרא ז"א דהא ידעינן מסברא לשיטת הר"ן דשטר חוב לא מהני אף לקידושין ול"ל קרא לפדיון עי"ש ולענ"ד נראה לתרץ קושיא זו דהא בסוטה (דף כ"ה) איכא פלוגתא אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וקיי"ל כב"ה דלאו כגבוי וכ' שם התוס' דהיכא דהיתומים אמרו אנו השבחנו וב"ח אומרים אביכם השביח ודאי בחזקת ב"ח קיימא כיון שהיתומים אין מעכבין בפניו ומודים שהשדה שלו וגם כ' דהטעם בשטר אינו כגבוי משום דמי יימר דמזדקקי לי' בי דינא. ורצה התומים לחדש בסימן ס"ו דרק היכא דצריך שבועה בב"ד קיי"ל לאו כגבוי משא"כ כשהבעל חי וא"צ שבועה לגבות רק אי אומר אישתבע לי מהיכי תיתי ימנע מלהגבות לה. ועפ"ז נ"ל דאם מתחייב בשטר ה"ס בשביל פדיון בנו דאז איכא סברא דמשום מצוה דרמי עלי' ודאי יתן ועתו' (ב"ב דף ה') ד״ה כי דבבכור איכא טירדא דמצוה וזריזין מקדימין לשלם ודאי יהא זריז ליפרע יותר משאר חוב ועתוס' (סוטה שם) ותוס' (ב"ק דף ע"ו ע"ב) ד"ה והלא דהיכא דהמצוה לזרוק אמרינן כזרוק דמי וא"כ כיון שמתחייב עצמו לכהן ומברר לעצמו כהן בשטר שיעבודו לפדיון והשיעבוד חל עלי' דהוא מלוה הכתובה בתורה ומשום המצוה אמרינן אף לב"ה כגבוי דמי והנכסים בחזקת כהן וה"א דיהני דהא עיקר מה שלא יועיל מכירה בשטרות הוא משום דהקרקעות השיעבוד אינן ברשותו כמ"ש התוס' (ב"ב דף ע"ו) אבל הכא ברשותו דכהן עומדים מטעם העומד לגבות כגבוי דמי. ובשלמא לרבנן לא אצטריך קרא להכי דתיפוק לי' דעיקר שיעבוד על הקרקע ואין פודין בקרקעות אבל לרבי דס"ל פודין בקרקעות ה"א בשטר חיוב דמתחייב עבור הפדיון פודין כיון דקרקעות השיעבוד הו"ל כעומדים ברשותו מטעם דבזה אמרינן כל העומד לגבות וכו' כיון דהפדיון הוא מצוה קמ"ל קרא דממעטינן שטרות דאף דקרקעות פודין בהם מ"מ בשטרות שיעבוד על הקרקעות איך פודין משום דלא נתן דבר מסוים לרשותו ולא קיים מצות נתינה וזהו רק בפדיון אבל בקידושין דל"ש הני טעמי דשם אין חיובו מלוה הכתובה בתורה וגם אין שייך הא דזריזין מקדימין למצות לקדש זאת האשה וידעינן מסברא דאינה מקודשת. ובזה מיושבת קושית הרי"ט אלגאזי. ועוד י"ל בפשיטות קושיתו דאליבא דרבי א"ש דהא רבי ס"ל (ביבמות דף צ"ג) אדם מקנה דבר שלב"ל ולפ"ד התוס' העיקר דמכירת שטרות דרבנן הוא משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ולרבי דאדם מקנה דשלב"ל וה"ה שא"ב י"ל דהוי מכירת שטרות דאורייתא ואצטריך קרא למעוטי:
**(הג"ה הש"ך הביא שם במרמנות שאין גופן ממון ועיין בש"ך (סימן נ' סק"ד) שכ' דמש"ה שייך במרמנות בזמנינו תקנת השוק אף דבשאר שטרות קי"ל דלא עשו תקנת השוק היינו בסתם שערות דעלמא משא"כ ממרנות שכיח טובא שקונין זה מזה יותר מן המטלטלין פשיטא דשייך תקנת השוק אלמא אף דשכיח שקונין ממרנות אף יותר מן המטלטלין מ״מ זה לא מחשיבם להיות כמטלטלין לענין פדיון וכה"ג וכמבואר בש״ך (סימן ק"צ) אלמא דאין תלוי בחשיבות לענין שיהיו גופן ממון וגם בזה נדחת סברת ההשיב משה:)**
והנה מה שחידש בקצה"ח (סימן קכ"ו ס"ק ט') דאע"ג דאין אונאה לשטרות היינו דוקא המוכר שט"ח בכתיבה ומסירה דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעוטי מדין אונאה אבל מוכר חובו בע"ס במעמד שלשתן יש להם אונאה דחובות גופייהו ה"ל כגופו ממון. ולכאורה אין דבריו מובנים דאם מה שנותן לו החוב ומתחייב להאחר חשוב גוף ממון אטו חוב בע"פ עדיף מחוב בשטר האם אם מוכר לו שטר לא נתחייב לו שיעבוד ג"כ מלבד שקונה השטר וצ"ל דכונתו עפ"י שיטת ר"ת דבמכירת שטר אינו יכול למכור רק השיעבוד נכסי אבל שיעבוד הגוף נשאר עלי' ומעתה במעמ"ש ל"מ לשיטות הסוברים דבעינן שנתרצה הלוה שיתחייב להאחר כמבואר בהש"ך (סימן קכ"ו ס"ק כ"ח) ודאי נכנס הלוה בגופו ובנכסיו לשיעבוד המלוה מחדש אלא אפי' לשיטת המחבר שם דאף בע"כ הדין כן הנה מחמת תקנת השוק נסתלק מיד הממחה והמומחה נכנס במקומו א"כ אף גופו נכנס להשיעבוד השני דכן תקנו חז"ל ע"כ ס"ל להקצה"ח דזהו הוי גופו ממון דמה לי שנותן לו חפץ מה לי שנותן לו שיעבוד גופו. אולם לכאורה גוף הסברא תיקשי ע"פ דברי הש"ס בסוגיא דבכורות (דף נ"א) וכתובות (דף ק"ב) דאם כתב לי' חייב אני לך ה"ס בנו אינו פדוי וחייב ליתן ב' פעמים ואיתא בש"ס ד"ת בנו פדוי לכשיתן וכמו שביארו התוס' בכתובות (שם) ד"ה אי הכי דקודם שבא לידו דינא הוא דאינו פדוי דהא ליכא עלי' אלא שיעבוד בעלמא. ולשיטת הקצה"ח נימא באמת זהו גופו ממון דהא בשטר זה בירר לו כהן ונשתעבד אליו בגופי' וממונו וכפי שביארתי הכא לכ"ע הוא שטר חיוב וגם הוא עומד לגבות מפני המצוה מלוה הכתובה בתורה ונימא דהא דממעטינן משטרות זהו רק כשנותן לו שטר על אחרים דגופן של אחרים לא נשתעבד להמקבל אבל הכא גוף הנותן נשתעבד לו והוה גופו ממון כמו שיש לו אונאה לשיטת הקצה"ח. אע"כ צ"ל דאף לבעל הקצה"ח נהי דחשיב מה ששיעבד לו את גופו ונכסיו כגוף ממון מ"מ לא קיים מצות נתינה בפדיון מה ששיעבד עצמו לו דאין זה דומה לנתינה ליד כהן (ועיין עוד לקמן בסוף התשובה). וא"כ ה"נ מצד הבאנקנאטען מצד עצמותן אין גופן ממון שאינם אלא לראי' ומראים למקום אחר ומצד שיש לו שיעבוד על נכסי הבאנק הא זה אין ברשותו ולא קיים מצות נתינה וכן בקצה"ח שם כ' דאף שהמציא דכה"ג הוי גופו ממון מ"מ אינו יכול להקדישו דזה דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדישו. ואפי' לר"ל דס"ל (בב"ק דף ס"ח) דהבעלים יכולים להקדיש אף דאינו עומד ברשותו מ"מ אינו יוצא ידי פדיון עד שיתן וכמבואר (בכתובות דף ק"ב) אליבא דר"ל והיינו מטעם שבזה עדיין לא קיים מצות נתינה במאי ששיעבד עצמו אליו:
שוב אחר כותבי זאת ראיתי לבעל קצה"ח פלפול בענין זה (בסימן ק"צ ס"ק ו') וכ' דאפשר כיון דשט"ח ה"ל שיעבוד קרקעות ואין פודין בקרקע וכמו שאמרו לשבועה דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ומש"ה אינו פדוי אלא לכשיתן. ולפ"ז מיושב מה שהקשתי עליו מהא דחידש בסקכ"ו דבמע"ש חשוב גופו ממון דהתם שאני שאין כאן שיעבוד קרקעות דאינו בשטר רק מלוה ע"פ ולהכי יש בו דין אונאה כצ"ל לסברתו. אולם אכתי תיקשי דא"כ נימא לרבי כה"ג מהני פדיון כיון דס"ל דפודין בקרקעות ובש"ס לא חילק שם בבכורות לרבי ותיקו קושית רי"ט אלגאזי. ולפ"מ שביארתי ניחא:
ואף דבב"ק (דף צ"ח) מייתי מתניתין דמע"ש דאין מחללין מעות שיש לו בקסטרא. וראיתי לדו"ז הגאון מהריעב"ץ ז"ל בהגהות שנדפסו מחדש דפירושו היינו מקום שיפקידו רבים המעות שיש להם בבאנק המלכות. וזהו רק אולי אימעוט במעשר מקרא דוצרת הכסף בידיך דבעינן שיהא מצוי בידו וגם רש"י פירש שם דהוא רק משום דאיכא סכנה לבוא שם. ומ"מ נ"ל דאף באותן מדינות כגון אשכנז שמשפטיהם שכל מי שבא בבאנקנאטען נותנים לו כסף וזהב והוי כמו שיש לו מעות בקסטרא והכא ל"ש טעמא דרש"י דיש סכנה לבוא שם ונימא דיועיל לפדיון דבשעה שנותן הבאנקנאטען לכהן הוה כנותן לו הזכות בקסטרא דאי בעי ייעול שם ויקח לעצמו הכסף והזהב מ"מ לא דמי דהתם בקסטרא הוא הפקיד אותם והם מסוימים לו משא"כ הכא ולא קיים מצות נתינה:
והנה עוד אמרתי להביא ראי' דאין שטרות ב"ל נדונין כגופן ממון לענין פדיון דהא אמרינן (בב"מ דף מ"ה) אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתו אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. ופי' הר"ן שם בחדושיו דה"ל כאותיות דאין גופן ממון ומיהו כי אמרינן דדעתו אצורתא ה"מ היכא שמקבלו בתורת חליפין שכיון שהוא מקפיד בהן ורוצה אותן בעין איכא למימר דדעתו אצורתא אבל היכא שהוא מקבלו בתורת דמים ל"א דדעתו אצורתא שאם לו תאמר כן האיך קרקע נקנית בכסף ואשה מתקדשת בו נימא בכלהו דעתא אצורתא אע"כ כדכתיבנא עכ"ל ומביאו ב"י בחו"מ (סר"ג ס"א) ונשמע מזה דאף במטבע מה ששוה יותר מפני הצורתא שמכשיר המלך אותה הצורה לצאת בהוצאה גם זה חשיב אין גופו ממון וזה מבואר שלא כס' חת"ס וההשיב משה הנ"ל. ועיקר הטעם שראוי מטבע לקדש בו אשה וכן לענין פדיון ושאר דברים זה רק מפני הכסף ששויו בעצמותו וקבלו חז"ל משקל הכסף ואם במשקל קטן מזה יעלה בהוצאה יותר מפני הצורה כלומר מפני שגזר המלך שיוצא בהוצאה אינו מועיל שיהי' משום זה גופו ממון. ורק מפני שבכל עניני ממון אין דעתא אצורתא להכי מועיל שיהי' נחשב כגופו ממון. וזה לע"ד ברור:
העולה מכל הנ"ל דבאנקנאטען אין גופן ממון מפני שאין עומדים רק לראי' שמראים על נכסי הבאנק ואלו ישרפו בעדים וידעו סימניהם יתנו אחרים וגם מה שיוצאין בהוצאה ע"פ דין המלכות אין מועיל שיהי' נחשבין לגופן ממון. והפודה את בנו ברובל של נייר לענ"ד צריך לפדות אותו מחדש. שוב ימים רבים אחר כותבי זאת יצא לאור תשובות אא"ז רבינו משולם איגרא ז"ל וראיתי בחלק חו"מ (סימן ט"ז) שביאר ע"פ דברי התוס' (ב"ב דף צ"ד) על הא דקאמר התם הש"ס בורר צרור מגרנו של חבירו נותן לו דמי חטים שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין לי' עם החטים דעפרורית מקבל לוקח רובע לסאה. וכ' ולא דמי להא דב"ק (דף צ"ח) בשורף שטרותיו של חבירו דהתם ניירא בעלמא קלא לי' ולא את החוב. וביאר הגאון הנ"ל דהא אי הוה נשרף בעדים בשטר הוה אפשר למיגבי מיני' וא"כ אין גופו ממון. אכן סיים אי הוה דין המלכות כמו באנק צעטל אפי' אי נשרף בעדים דפטור מלשלם א"כ הוי שפיר גופו ממון כמו בורר צרור מתוך גרנו של חבירו עכ"ל. והנה לא ידענא לענין מה נשאל הגאון ז"ל אכן חילק כמו שביארתי. ונראה ג"כ שדן כמו החת"ס בהשטרות שבזמנו ששוים היו בעצמותם מטעם גזירת של המלכות ולא על ב"נ שבזמננו ואף בזה כבר ביארתי דאין שייך לומר לענין פדיון הבן שיועיל מטעם דינא דמלכותא ועוד אם אין שיוים כלום רק מפני גזירת המלכות ג"כ י"ל דאין נקראים גופן ממון לפ"ד הר"ן שכ' דמטבע משום דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה ע"י המלכות ל"ח גופן ממון א"כ ג"כ בהני באנקצעטל עיקר שיוים מפני הצורה כלומר שהוא מקפיד רק שיהיו כמו שנכתבים מדעת המלכות וזאת אין שוים בעצמותם דאם תגזור המלכות יבטלו ויבואו אחרים תחתיהם. ובשלמא בכל מטבע כסף יש ג"כ שווי בעצמותם וכשמקבל בתורת דמים חשוב גופו ממון משא"כ בב"נ שאין שוים רק גזירת המלכות. מיהו אף שיש לפקפק בזה ולומר דעיקר תלוי מה ששויו בעצמותו לענין שיהא חשוב גופו ממון ורק לענין קנין חליפין הוא ענין אחר שדעתו אצורתא מ"מ מגוף הדין אין לזוז ממה שכתבתי דאין מועיל פדיון בב"נ. [ולענין הברכה לא אחליט הואיל ויצא מפי גאונים להתיר ע"כ יוכל לפדות בלי ברכה]:
אמנם מה שנוהגין לדון דין שמירה בבאנקנאטען וגם לענין שבועות מחייבין עלייהו שבועה נראה דלענין דיני ממונות שאני שהולכין אחר המנהג וכמש"כ הרשב"א הביאו הב"י (ריש סימן ס"ח בחו"מ) דאף להך גירסא דגרסינן דשטר העולה בערכאות אין גובה מבני חרי אעפ"כ גובין ממשעבדי שבכלל דברים אלו של ממונות הולכין אחר המנהג וכדגרסינן (ב"מ פ' איזהו נשך דף ע"ד ע"א) האי סיתומתא קניא עכ"ל. ובסימן ס"ז הביא הב"י תשובת הרא"ש וז"ל מצאתי כהתנצלות לעצמי על שמטת יד שאיני מתעורר ל טל מנהגם היינו שגובין חוב בשביעית ואומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעין זה ה"ל כאלו התנה ע"מ שלא תשמטנו שביעית עכ"ל. והן התם ג"כ משום דינא דמלכותא היו יכולים לגבות אחר שביעית וכדאיתא התם שטענו שמתנין שיגבו בדרכים שאינם דתיים עי"ש. ומעתה כן י"ל דהדין ג"כ שיועיל דינא דמלכותא ומנהג בב"נ לענין שמירה ושבועה משא"כ בפדיון הבן ל"ש זה שאין דין מלכות לענין מצות. (ומלבד כל זה לפי מה שהוכחתי לעיל בסברת הח"ץ וע"פ דברי הש"ך (חו"מ סימן נ"ד ס"ק ד') דאף בכל שטר יש קצת שווי בעצמותו למלוה ומש"ה נשבעין עליו היסת (עיין לעיל) לא קשיא מהא דכ' התוס' (ב"ב לעיל) דבורר צרור חייב לשלם לו ושורף שטר פטור ואמאי הא בעצמות השטר יש בו ממון היינו דל"ה רק דינא דגרמי למלוה ולא חשיב גופו ממון כיון שאין שויו רק מחמת שראוי למלוה וכמשכ"ל. ולכאורה יקשה התם ודאי הצרורות אינם ממון מ"מ לבעלים חשובים כממון לענין היזק שיכול למכרם ומזיקו בזה אבל אינו שוה בעצמותו ועדיין יקשה לרבה אמאי שורף שטרו של חבירו פטור מכלום ליחייב כפי ששוה השטר שיכול להראותו וא"צ לחזור אחריו וכמו שביארתי וצריך לחלק בין האי שטרא לבורר צרור ואין להאריך יותר]:
והנה ראיתי בספר ראש יוסף לגאון ספרדי מהר"י אישקפה ז"ל על חו"מ (סימן ל"א ס"ק י"א) שהביא שיטת הרמב״ם ז"ל המובא שם בב"י דב' כתי עדים המוכחשות שהדין שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו וכו' ואם המה מעידין בשני שטרות אחרים ללוה ומלוה אחד שהדין שגובה השטר הקטן בתורת ממ"נ כיון שאחת מאלו הכתות ודאי כשירה עכ"פ חייב לו כפי השטר הקטן. ופסק הרמב"ם ז"ל דחייב לישבע בנ"ח כדין מודה במקצת שהרי יש עלי' ב' עדים והק' הר"ן הא הוי שיעבוד קרקעות בשטר ואמאי חייב בנקיטת חפץ שבועה. וכ' הגאון הנ"ל לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דזה טוענו שני שטרות שיש לו עליו דהם כשרים ורוצה הוא לגבות את שניהם והלוה כופר ואומר דשניהם פסולים נמצא דהתביעה והכפירה בגוף השטרות ולא במעות וה"ל בחד מן השטרות כהודה לו במקצת כיון שיש עליו עדים כשרים ועדים כהודאתו מר' חייא קמייתא והוה ככפר באחד והוה ככל שאר מודה במקצת ול"ק קושית הר"ן דה"ל מודה בשטר שהוא שיעבוד קרקעות דבשלמא אם הי' במעות התביעה והכפירה ה"א דבמנה יש לו עליו שער וא"א לפטור ממנו דה"ל שיעבוד קרקעות אבל התביעה היא על שני שטרות והודה על אחד מהם דהיינו שיש לו עדים דהוה כהודאה ע"כ אין שייך הא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות עכ"ד:
וקשיא מאד על דבריו דהא ממעטינן שטרות ג"כ משבועה והלא אפי' מאן דס"ל בגמרא דדרשינן ריבה ומיעט וכו' ועל קרקעות נשבעים על שטרות גם לדידי' אין נשבעים. ואם כן אפילו לפי דבריו דעיקר הטענה והכפירה בשטרות לא מתורץ הרמב"ם ואמאי ישבע כחומר שבועה דאו'. והנה יש לומר דהראש יוסף ס"ל כמו שהבאתי למעלה בשם הקצה"ח ועדיפא מיני' דהא דדין שטרות אין נשבעים עליהם זהו רק בשטרות שיש לו על אחרים אם הפקידן אצל איש ואח"כ כפר במקצת אבל הכא דאיירי שתבע השטרות שיש לו על הלוה עצמו נימא דבכה"ג לא אימעוטי שטרות מדין שבועה. ומיהו לא משמע כדבריו מהא דבכורות (דף נ"א ע"ב) אמר עולא ד"ת אם כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים בנו פדוי ולפי דמסיק הש"ס דחכמים אומרים אין בנו פדוי ומשמע דגוף החיוב שנתן לו אין מועיל כלום וכן הביא הרי"ט אלגאזי בשם הר"ן פ"ק דקידושין דלכל דברים המתחייב בשטר ל"ח כסף ואף אם קידש אשה בשטר חוב שנתחייב לה מנה אינה מקודשת. ומיהו בט"ז (יו"ד סימן ש"ה ס"ק ג') כ' על דברי המחבר אם כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון בנו חייב לתנם ובנו אין פדוי דמן התורה פדוי במה שחייב עצמו ליתן לו בשביל הפדיון אלא שהחכמים אמרו שלא יהי' פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות שיש לו על אחרים ומשמע דיש חילוק בין שטר על אחרים דאימעוט דאין פודין ובין שטר חיוב שמחייב את עצמו דמהני אף בתורת נתינה. ולפ"ז נמי אם תבעו שטרות שיש לו עליו והוא כופר מקצתם או שיש לו עדים על מקצתם אין כאן מיעוט שטרות לענין שבועה ומובן תירוצו של הראש יוסף ז"ל. ועדיין צ"ע בזה ועיין (ב"מ דף ד') גבי שטר שכתוב סלעין דינרין ודוק: