אור ברסלב
חיי אריה חלק א מפתחות והשמטות › השמטה

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

מפתחות והשמטות · השמטה

השמטה

דף ו' ע"ד מובא בפנים בזה"ל תירוץ הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל הוא בח"ץ (סימן מ"ב) דאיירי שקנהו [בז' של פסח שחל] בשבת [כצ"ל] ומה שראה שם אא"ז הח"ץ כבר סתר המגיה במל"מ פ"א מהל' חמץ ומצה. והבאתי בקיצור דברי הח"ץ ושם מפורש שהרי הרמב"ם פסק פ"ג מהל' חמץ ומצה הל' י"א שהשבתת חמץ בכל דבר כחכמים דס"ל מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ א"א לחייבו כלל משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים עכ"ל. ולע"ד יש להעמיד תירוץ הר"ש אבוהב ז"ל דמשכחת לה שקנה חמץ של תרומה טמאה שעובר על ב"י דהוא שלו ודעת רש"י (פסחים דף מ"ו וביצה כ"ז) דמטעם אחשבה אף שאר ביעורים אסורין. ועיין נובי"ק או"ח (סימן ט"ו) שביאר דבחמץ ל"א אחשבה מפני שהטילה תורה על גברא הביעור. וע"כ אינה נחשבת המלאכה זו כיון שלאחר אינה נחשבת מלאכה [ויש לעיין משבת (דף צ' ע"ב) המצניע לזרע ולדוגמא חייב בכל שהוא וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו ויש לחלק ודוק] משא"כ בקדשים דלכל אחד איכא מצוה לבערם אמרינן אחשבה עכ"ד ומשכחת לה שפיר שלא קיימו לעשה אם קנה תרומה טמאה בז' של פסח שחל בשבת ולפי שביארתי בפנים אף בשבת או ביו"ט תוך הפסח הדין כן. אולם לפ"ז יש לכאורה להקשות ע"ד חידוד מאי קאמר רבא שם בסוגיא ש"מ מדר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה מדהוכיח דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואי שרי מג שאר ביעורים אין כאן מלאכה וקשיא דילמא ס"ל השבתתו בכל דבר והוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דמה יעשה עם תרומת חמץ ועתו"ס שבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה כך דתרומה איתקש לקודש אף דאורייתא ואולי משום דקרא קאי אמדבר נמי ושם לא הי' להם תרומה ודוחק. ודע שמה שתירץ הח"ץ דברי הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה משום שפסק פרק ט"ז מהל' סנהדרין דבלא קיים להעשה לוקה א"כ משכחת לה שהשההו עד אחר הפסח תירוץ זה הרגיש בתשו' דבר שמואל (סימן שט"ו) ודחהו עיי"ש:

דף ז' ע"א ובכהאי הת"ס דיכול לתרץ דיבורו ואין העדות נגמרת ע"פ העדים י"ל דגם הרמב"ם מודה. נ"ב שוב מצאתי בתשו' פנ"י (ח"ב או"ח סי' ה') שביאר קושיתו דאיך לוקה שוחט פסח על חמץ דילמא ביטלו בלב ואף אם הוא אומר שלא ביטל. וכי נלקה על פי' והא אין לוקה ע"פ עצמו. ואע"פ שהודה לפני זה שלא ביטל חמצו והתרו בו שלא לשחוט וקבל עליו התראה ועבר ושחט אפ"ה נראה דפטור דאטו אם אחד אמר חלב בידי והעדים אינן יודעין אם הוא חלב או שום והתרו בו אם חלב הוא לא תאכל ואכל מי מלקינן לי' כיון דלא ידעינן אם חלב הוא אם לאו והרי תניא סנהדרין (דף מ' ע"ב) מכירין אתם אותו עכו"ם הרג או ישראל הרג ואע"ג דע"כ צריך לקבל עלי' התראה אין ההתראה מועלת דבעינן הכרה שידעו העדים אם הרג ישראל ה"נ לא מועלת הודאתו לחייבו מלקות אף שקיבל התראה דילמא ביטל עכ"ל תשו' פנ"י. ומוכח להדיא שלא כחילוק המק"ח שהבאתי לעיל בפנים דמשום דקיבל עלי' התראה אין לחוש תו שמא ביטלו רק הס' כמש"כ כיון שאין העדות נגמרת על פיהם שהוא יכול להכחישם בדבר שלא ידעו אין יכולים לחייבו רק העדים צריכים לידע בבירור שעשה איסור. ולכאורה קשה ע"ז מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שבועות הל' י"ב שכ' דאם הודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עלי' התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי על דבר זה ואחר שהעידו עלי' שנשבע או נדר אמר לא הי' פי' ולבו שוין או תנאי היה בלבו אין שומעין לו ולוקה עכ"ל אלמא אף שאין העדים יודעין בבירור אם הי' תנאי מועלת החזקתו שקיבל התראה. וכן ק' מהא שפסק פ' כ' מהל' א"ב הל' י"ג דאם אמר כהן אני אוסר עצמו בגרושה וזונה ואם נשא לוקה. ונ"ל די"ל החילוק ביניהם דודאי סבירא לן גדולה חזקה ואם החזיק עצמו בכהן אנן מלקינן לי' אחר שהחזיק עצמו דאיסור בע"א יוחזק כמו שהוא שיטת הרמב"ם מירושלמי והוה כאילו ידענו בעדים שהוא כהן. וכן מסתמא כשנשבע אנן תפסינן שלא היה שם תנאי שהוא אומר שהוציא בשפתי' בלחש וכמו שפי' שם בכ"מ משום דדברים שבלב אינם דברים כשקיבל התראה. ומה שאמר לא נשבעתי אינו יכול לתרץ דיבורו שהוי משום התנאי כאילו לא נשבעתי וכמש"כ הש"ך יו"ד (סימן רל"ב ס"ק כ"ז) דהוי הטעם דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואיך נאמינו כנגד עדים ועתוס' ב"ב (דף ו' ע"א) ד"ה כל שכ' דאם הדיבור מורה שמכחיש להדיא העדים לא מהימן ולא מצי לתרץ דיבורי. ובפ"ט מהל' נזירות שכ' הרמב"ם הטעם דאדם נאמן על עצמו וגם טעם דיכול לתרץ נראה שהוא משום שאינו יכול להכחיש העדים להדיא. אבל בחמץ שאינו מכחיש העדים ואמרינן דילמא ביטל דהא כל ישראל מבטלין וכמש"כ שם בתשו' פנ"י דכל בתי ישראל מלאים חמץ ע"י הביטול מה"ת קודם שהתקינו בדיקה ולכל אחד לא מתרינן ולזה מתרינן אף שיאמר אני שוחט על חמץ לא נוכל לו' שהחיוב יבוא על דיבורו שאמר הריני שוחט על החמץ והוי הת"ס וכתשו' פנ"י. ומיהו מש"כ הש"ך שם ביו"ד אפי' יש עדים כדברי' האחרונים כלומר שהיתה שבועתו על תנאי אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והוא אמר בתחלה לא נשבעתי ודמי להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודאי צ"ע דאם באו עדים שהיה תנאי בדברי' ולענין ממון ודאי אינם מועילין עדים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל הכא הא איגלאי מילתא למפרע שלא הוחזק בשבועה ופטור הוא ממלקות ודוק (ובכ"מ נראה שדעת הרמב"ם שנאמן משום מגו) וצ"ע בכל הנ"ל:

סימן ג פילפול ארוך בסוגיא דכריתות (דף י"ב). ובתוכו מבואר תשובת שאלה באשה שנתגרשה בב"ד והשיבה שאינה מעוברת וניסת ונמצאת מעוברת וטוענת שלא ידעה אם היא מעוברת ומוסתה אין ראיה שכן דרכה לעכב וסתה ו' חדשים אם צריך לכוף ולגרש. ומסיק שדיו בהפרשה. ישוב קושיא על התוס' גיטין (דף ל"ג). עוד פילפול בכריתות שם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני וכו'. פי' בדברי הש"ך חו"מ סי' (ל"ד סק"ז) מש"כ זה קאי לס' הראשונה:

סימן ד יישוב לדברי הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' י"ח:

סימן ה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל פי' המשניות חולין (דף י"ד) ושם ישוב לדברי הרמב"ם שפ' חובל בשבת חייב משום מפרק:

השמטה

דף י' ע"א וש"ס דילן לא קאמר הניחא כמו התם נ"ב ועיין מרדכי פ"ק דביצה (סימן תרנ"ב) שהביא בשם סה"מ שנראה שקיי"ל אליבא דר"ש דמודה בבעלי חיים שמתו שאסורין ורק במסוכנת התיר:

שם ע"ג יש להסתפק במסוכנת אי לחייב ד' וה' דיכול לומר שחטתיה כדי שלא תלך לאיבוד. נ"ב וא"ל מהא דב"ק (דף ק"ו ע"ב) גבי שאכלו משלם תשלומי כפל ולא משני כגון שאכלו מסוכנת דהא מסיק דחדא מתרי ותלת טעמי נקט ועיי"ש בשטמ"ק:

סימן ו ישוב קושיא על תירוץ הרשב"א בתוס' דכיון שאם אין לו פירות לא יביא בכורים לכן הווין חובה שאין קבוע להם זמן. פילפול בדברי התוס' ריש פסקים על ריב"ב שלא עשה לעשות הפסח. ישוב קושית הר"ד דייטש ז"ל אמאי לר"א פסח ומכשיריו דוחה שבת נימא הואיל ובעי מפקיר קרקע ויפטור. ביאור דברי הרמ"ע מפאנו ז"ל תשובה ל"א. ישוב קושית התוס' על רש"י במכות גבי אונס שגירש:

סימן ז יישוב קושית הרשב"א בחדושיו לב"ק (דף ס"ז):

סימן ח ישוב קושיא על מתני' דפסחים שתי חבורות שהי' אוכלות בבית אחד. ביאור דברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ק"פ הל' א':

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה