אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות פ › פלגינן דיבורא

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות פ · פלגינן דיבורא

פשיעה בקרקעות

עיין בסנהדרין דף י"א ועיין ב"ב פ' י"נ סוגיא דבעל שאומר גרשתי לענין אי פ"ד כשאמר למפרע גרשתי שיהיה נאמן עכ"פ על להבא ועיין בגיטין פ' א' פלוגתא דאביי ורבא אי פ"ד דעל עצמו יהא נאמן ולא על הנכסים ועיין ברא"ש פ"ק דמכות שהביא הירושלמי בכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים היו קרובין לאחד דפליגי ר"י ור"ל אי פ"ד ועיין בכתובות דף י"ח בתוס' שם ד"ה ואין אדם משים א"ע רשע דהקשו בעדים שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון דאמאי לא פ"ד דאנוסין היינו ולא מחמת ממון רק מחמת נפשות וכתבו כיון דקיום שטרות לא אמרינן פ"ד כדי לבטל השטר ובזה לא קשה קושית תומי' סי' ת"א על הא דסובר רבה ב"ק פ' הגוזל דשורף שטרות של חבירו דפטור ופריך היכי דמי אי דאיכא עדים דידעי מה היה כתוב בשטרא ליכתובו ליה שטרא אחרינא ואי לא ידעו מה ידעינן לחייב השורף ומשני בהאמינו והקשה דילמא העדים דידעו מה היה כתוב בשטרא הן קרובים להלוה ולהשורף הן רחוקים דאז לא יכולין לכתוב שטרא אחרינא לחייב הלוה אך לשורף יכולין לחייבו וע"כ אשמעינן רבה דמ"מ פטור השורף דלא אמרינן דגרמי חייב אך לפי מה דסוברים דאפי' למאן דמחייב גרמי הוא רק מדרבנן ועיין בש"ך סי' שפ"ו וא"כ כיון דמדאורייתא אינו מחויב לא אמרינן פ"ד לחייב משום גרמי ולא איצטריך רבה לאשמעינן דגרמי פטור דאפי' אי חייב אי אפשר לחייבו לשורף דאמרינן דעדות שבטל מקצתו נגד הלוה בטל גם לגבי השורף ולא פ"ד:

ובזה ניחא הא דהקשו לפי מה דמשני בהאמינו א"כ ל"צ כלל ופרט למעוטי שטרות מכפל ת"ל דהא קשה קושית הגמ' אי דאיכא עדים וכו' ליכתוב ליה שטרא וכו' ואי ליכא עדים איך ידעינן והכא ל"ש בהאמינו דא"כ הוי מודה בקנס ועיין ביה"ת אך הכא יש לומר דהעדים הן קרובים להלוה ורחוקים לגנב דהכא דחיוב דאורייתא אז פ"ד וה"א דחייב כפל ואיצטריך כלל ופרט למעוטי מכפל:

ובזה ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף כ"ה בר ביניתום אסהידו ביה תרי סהדי וכו' עד וחד אומר לדידי אוזפן בריביתא פסליה רבא לבר ביניתום ופריך והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ומשני דפ"ד והקשו דילמא מיירי בריבית דרבנן דבריבית דרבנן אין הלוה עובר ועיין בנ"י שם ועיין ברמ"א ביו"ד סי' ק"ס ועיין בתומים ס' ל"ד וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו בשטר שיש בו ריבית דפליגי ר"מ וחכמים אי גובה עכ"פ הקרן אי לא משום דקנסינן היתרא אטו איסורא והקשו הא העדים הן פסולין דחתמו על שטר שיש בו ריבית ואיך גובה בשטר זה מ"נ אי מפורש הריבית נעשה העדים פסולין ואי בכלל הקרן עם הריבית גם לרבנן איך גובה דיש לחוש דיגבה גם הריבית וע"ש. והא דהקשה בתומים דילמא באמת העדים נפסלו רק דאיירי דחייב מודה וע"כ נקט לשון גובה ולא נקט דהשטר כשר אך דשטר ודאי הוא פסול רק דפליגי בחייב מודה אי קנסינן ליה וע"ש סי' נ"ב ונראה דהא בס' קצה"ח הקשה בס' ל"ח לר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם א"כ אמאי גובה הקרן לחכמים הא הלוה עובר על לאו ואי הותרו היה חייב מלקות ולריש לקיש אפי' בלא הותרו פוטר מלשלם. אך נראה לפי מה דסוברים היכי דאין שום ספק על השטר לכ"ע חשוב כגבה וא"כ חשוב כאילו המלוה מוחזק בהממון ותפיסה מהני אפי' בקלבד"מ וכש"כ הכא דעדיף מתפס דחשוב כאילו מוחזק בחוב. ולפ"ז ע"כ איירי דהשטר הוא כשר דאל"כ לא הוי כגבה וע"כ שפיר הקשו בתוס' דאיך שטר כשר הא העדים הן פסולים. ובתוס' תירצו דעדים לא נפסלין אפי' בריבית דאורייתא משום דלא משמע לאינשי דלאו לא תשימון דקאי על העדים ועיין בתשובות ברית אברהם דתמה דאמאי העדים דכיון דלא משמע להו איסורא אמרינן דכשרים הם לגמרי ואפי' מדרבנן ובמלוה אמרינן נהי דלא משמע ליה איסור דכיון דמדעתיה יהיב כדכתבו בתוס' סנהדרין שם וע"כ לא נפסל מדאורייתא מ"מ מדרבנן נפסל המלוה לכ"ע ועיין במש"ל מה שמתרץ. והנה בתשובה הנ"ל כתב וז"ל דהא בלא"ה לדקדק דלמאי הוצרכו בתוס' לומר דלא משמע להו לא תשימון בעדים ת"ל דלא משמע להו איסור כיון דהוי מדעתי' דלוה לשיטתם דגם גבי מלוה כתבו כן אך יש לומר דזה החילוק דבמלוה איכא רק חדא ספיקא דשמא לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ליה ובעדים איכא ס"ס שמא דכיון דמדעתו לא משמע להו איסור ואם תמצא לומר דמשמע להו איסור גם מדעתו שמא לא משמע להו דקאי על העדים רק על המלוה ולהכי לא נפסלו גם מדרבנן וע"ש:

ובזה ניחא הא דהקשה להסוברים הגם דמחילה ל"צ קנין מ"מ בתפס שטרא בעינן קנין משום דהיכי דאין שום ספק על השטר לכ"ע חשוב כגבה דבשלמא התם בפלוגתא דב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתה שאנו דנין על השטר דיש בו ספק דהאשה זינתה ואין מגיע לה הכתובה ונתבטל שטר הכתובה וע"ז קיי"ל דלאו כגבה דמי והקשה מהא דמסיק הש"ס כאן דכ"ע לאו כגבה הגם דאין שום ספק על השטר ועיין בס' יש"י ועיין ב"מ דף ס"ב וע"כ נראה דבלא"ה הקשה על הא דאיתא שם דלמ"ד דכגבה דמי כבר עבדי לאיסורין הא שטר דאינו טורף מלקוחות ל"ח כגבה וכש"כ בשטר שאין בו עדים והתוס' כתבו דהא דגובה את הקרן בשטר שיש בו ריבית זה בריבית דרבנן אבל בריבית דאורייתא העדים נעשים פסולים וכיון דכאן איירי בריבית דאורייתא והעדים ידעו שיש בו ריבכי א"כ איך נימא בזה דשטר העומד לגבות כגבה דמי וע"ת נראה דהא דכתבו דאיירי בריבית דרבנן ולא אמרינן דאפי' בריבית דאורייתא העדים כשרים משום ס"ס הנ"ל אך משום דס"ס הוא משום רוב ובממון לא אזלינן בתר הרוב להוציא מחזקת ממון כמו שהקשו על התוס' סוגיא דפ"פ אבל אי אמרינן דחשוב כגבה אז אזלינן בתר הרוב וגם בתר ס"ס ומהני ס"ס להכשיר העדים אפי' בריבית דאורייתא וע"כ מקשה שפיר דאי כגבה דמי כבר עבדי לאיסורו ואפי' אי איירי בריבית דאורייתא העדים לא נפסלו משום ס"ס וע"ז משני שפיר לעולם דלאו כגבה דמי ולא קשה דהא היכי דאין שום ס' על השטר לכ"ע כגבה דליתא דהכא הספק על גוף השטר דשמא העדים נפסלין וליכא דין שטר מעולם אך אי כגבה העדים כשרים משום ס"ס ול"ש לומר דס' על גוף השטר דהא גם התם ספק אי זינתה ובטל השטר ואעפ"כ לב"ש אמרינן דכגבה וע"ז משני שפיר דכ"ע לאו כגבה היכי דס' על השטר כמו הכא דשמא העדים פסולים ומעולם לא היה שטר. ובזה ניחא הא דפריך הגמ' בסנהדרין דף כ"ז אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ריבית אלמא דבעינן רשע דחמס והקשו דכיון דמלוה בריבית ליכא מלקות משום דניתן להישבון ובלאו שאין בו מלקות לכ"ע בעינן רשע דחמס וע"כ הני דליכא מלקות ומ"מ פסולים משום דהוי רשע דחמס ובא הברייתא למעט שארי לאוין היכי דליכא מלקות דכשרים כיון דלא הוי רשע דחמס דבזה גם אביי מודה דפלוגתייהו הוא דוקא בלאו שיש בו מלקות אי בעינן רשע דחמס דאביי סובר דלא בעינן משא"כ היכי דליכא מלקות כמו בריבית אז גם לאביי בעינן רשע דחמס. וע"כ נראה דהא תמהו דאמאי לא פריך מברייתא דשטר שיש בו ריבית דגובה בשטר את הקרן לחכמים ואמאי לא נפסלו העדים וע"כ משום דבעינן רשע דחמס וע"כ דמהתם אין ראיה דכיון דחזינן דהמלוה לא נפסל מדאורייתא משום דאפשר לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ליה א"כ אצל העדים איכא ס"ס הנ"ל דאיכא עוד ספק דשמא לא משמע להו דקאי הלאו ל"ת על העדים וע"כ כשרים ולעולם דלא בעינן רשע דחמס וא"כ יש לומר דקושית הגמ' אזלא אל תשת חמס עד אלו מלוי בריבית אלמא דמלוה נפסל מדאורייתא דהא קרא קא דריש דקאי גם על מלוה בריבית ולא אמרינן דלא משמע למלוה איסור וא"כ ליכא לגבי העדים ס"ס ואפ"ה לא נפסלין התם בשטר שיש בו ריבית וע"כ משום דבעינן עד דחמס הגם דגבי העדים איכא מלקות דלא ניתן להישבון לגבי העדים ועיין במש"ל ושפיר קשה על אביי דסובר דלא בעינן רשע דחמס היכי דאיכא מלקות. ובזה ניחא קושית תומים הנ"ל ונקדים דהא הקשה על הא דלוה לא נפסל בריבית דרבנן דהא עכ"פ עבר על לפני עור שמכשיל למלוה שעושה איסור כמו גבי טבח שהוציא טריפות מת"י דפסקינן דכיון שחשוד להכשיל לאחרים ולעבור על לפני עור משום חימוד ממון וע"כ נעשה פסול וא"כ גם כאן דכיון בלוה הוא משום חימוד ממון דהא רבא סובר דבעינן רשע דחמס וע"כ דגם בלוה שייך חימוד ממון שצריך למעות וא"כ אמאי לא נפסל הלוה באבק ריבית דהא חזינן דחשיד ג"כ להכשיל להמלוה משום ח"מ ועיין בתשובות הרי"מ דכתב דכיון דגם בריבית דאוריית' כתבו בתוס' דמלוה לא נפסל מדאורייתא רק מדרבנן משום דלא משמע ליה איסור כיון דהוא מדעתו רק אעפ"כ פסלוהו חכמים כיון שעושה איסור אבל בלוה שאינו רק משום לפני עור וכיון דלא משמע ליה איסור גם על המלוה ולא ידע דמכשילו שוב לא פסלוהו כלל כיון שאינו עושה גוף האיסור ולפני עור ל"ש דהא לא משמע ליה איסור אפי' למלוה דכיון דמדעתיה א"כ לפי דברי' אינו מכשילו כלל:

ובזה ניחא הא דהקשה על רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ופריך והאנן תנן מלוה בריבית פסול לעדות ומשמע אבל לוה לא וקשה הא במתני' איירי בריבית דרבנן דמתני' לא חשיב רק פסולי דרבנן וע"כ לא קתני לוה דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה. אך לפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן דמתני' איירי בריבית דרבנן וע"כ לא הוי רק פיסולי דרבנן וע"כ נאמר דמשמע ליה איסורא דאל"כ בלא"ה לא נפסל המלוה רק מדרבנן אפי' בריבית דאורייתא וע"כ אי תאמר דמיירי בריבית דרבנן משום דלא אמרינן דלא משמע ליה איסור משום דמדעתיה וכו' א"כ אפי' בריבית דרבנן נפסל הלוה משום לפני עור דהא ידע דמכשילו דכיון דמשמע ליה איסור ופריך שפיר דאמאי לא תני לוה בריבית פסול ואפי' אי מיירי בריבית דרבנן מ"מ פסול משום לפני עור שמכשילו דוקא אי המתני' מיירי בריבית דאורייתא ואפ"ה לא נפסל מדאורייתא משום דלא משמע איסור אז בריבית דרבנן הלום אינו עובר משום לפני עור דלפי דעתו אינו מכשילו משא"כ להנך דאוקמ' דאיירי דוקא בריבית דרבנן אז ע"כ לא אמרינן דלא משמע איסור ופסול הלוה משום לפני עור אפי' בריבית דרבנן:

ועכ"פ אמרינן דאי לא אמרינן הך דלא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה אז אפי' בריבית דרבנן נפסל הלוה משום לפני עור שמכשילו אך נראה דזה תליא דלרבא דסובר דבעינן רשע דחמס וא"כ העדים לא נפסלו דאין מרויחין שום דבר וא"כ לדידי' דלעולם דמשמע למלוה איסור והא דהעדים לא נפסלין דהשתא ליכא ס"ס גבי עדים אך דהעדים לא הוי רשעים דחמס ולדידן דפסקינן כאביי דלא בעינן רשע דחמס וע"כ הא דלא נפסלו משום דאיכא ס"ס ע"כ אמרינן דלא משמע איסור אפי' לגבי המלוה וממילא בריבית דרבנן הלוה אינו עובר אפי' על לפני עור דל"ש שמכשילו. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דאי התנה הלוקח לכשיהיה לך מעות אחזיר לך השדה מחויב לקיים תנאי ומ"מ שרי לאכול הפירות והקשו דכיון דצריך לקיים התנאי אמאי מותר לאכול הפירות דהא בגמ' פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני רבא סיפא דאמר ליה מדעתו דאז אינו מחויב לקיים התנאי אלמא היכי דמחויב להחזיר אסור:

אך הא הקשו דאמאי לא אמרינן אפי' היכי דהמוכר התנה דכוונתו הי' דאם יהיה לו מעות יחזירו לו בקנין חדש וא"כ עד שעת כחזרה הוא שלו כמו באתרוג דמהני מתנה ע"מ להחזיר ופי' הרא"ש בסוכה דכוונתו שיחזיר לו בקנין חדש וכתבו משום דאוקמא בחזקת מ"ק ומעולם לא יצא הקרקע מרשותו אך הא יש לו חזקת כשרות ובודאי כוונתו הי' שיחזור ויקנה לו בקנין ועיין אות נ':

אך הא הלוה לא עבר על ריבית דרבנן ולא איתרע חז"כ שלו אך ולפ"ז קשה למאי צריך רבא לומר דסיפא דאמר ליה מדעתיה ת"ל הא המלוה עבר אפי' על ריבית דרבנן וע"כ מותר משום דאמרינן דכוונתו הי' באם יהיה לך מעות אחזיר היינו בקנין חדש ועד עכשיו הי' שלו וע"כ שרי ואין לומר דאוקמא על חזקת מ"ק הא איכא חזק"כ כנגדו אך לרבא גם הלוה עבר על ריבית דרבנן משום לפני עור שמכשילו ותקשה מ"ש רישא דהמוכר התנה דאסור וע"כ מוכרח לתרץ דסיפא אמר ליה מדעתיה משא"כ לדידן דלוה לא עבר על ריבית דרבנן יש לומר דגם בסיפא מחויב לקיים התנאי ואפ"ה שרי משום דכוונתו הי' שיחזיר לו בקנין חדש ואין לומר דאוקמא על חזקת מ"ק דיש כנגדו חזקת כשרות משום היכי דהמוכר התנה דהוא לא עביד איסור לא היה כוונתו שיחזיר לו בקנין חדש וע"כ אסור. וניחא קושית תומים דשפיר פריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול ואין לומר דאיירי בריבית דרבנן דלרבא מ"מ נפסל משום לפני עור שמכשילו דכיון לדידי' אמרינן דמשמע ליה איסור והא דעדים אין נפסלין משום דבעינן רשע דחמס וניחא גם קושיא הנ"ל בפשיטות דשפיר פריך והא חנן מלוה בריבית דוקא ואין לומר דמתני' הא איירי בריבית דרבנן דלרבא אין חילוק ודו"ק:

עוד כתבו לחלק בין מלוה לעדים דבמלוה דאי ידע ומשמע ליה איסור הגם דמדעתו יהיב ליה אז הי' פסול מדאורייתא וע"כ נהי דתלינן דלא משמע ליה איסור עכ"פ מדרבנן מיהא נפסל משא"כ בעדים דליכא ח"מ דאפי' אי ידעו דלא תשימון קאי גם על העדים לא נפסלו מדאורייתא וע"כ כיון דיש לומר דלא משמע להו דקא עלייהו לאו לא תשימון וע"כ אפי' מדרבנן לא נפסלו ועיין בתומים סי' ל"ד בתרי ותרי על גזלן דרבנן דגם מדרבנן לא החמירו כמו בתרומה דרבנן דלא החמירו אפי' מדבריהם. והנה לפ"ז בריבית דרבנן אז גם המלוה לא נפסל דתלינן דלא משמע ליה איסור וס' דרבנן לקולא וא"כ בס"ד דמקשין דפריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול וע"כ הא דלא אמרינן פ"ד וע"כ משום דסובר השתא דמלוה לא נפסל מדאורייתא וע"כ לא אמרינן פ"ד ליפסול המלוה כיון דכל הפסול הוא מדרבנן ודמי לקיום דכיון דהוא מדרבנן לא אמרינן פ"ד ליפסול השטר וא"כ אי מיירי במעשה דבר בינתים בריבית דרבנן אז גם המלוה לא נפסל ושפיר פריך רק למסקנא דמסיק דפ"ד וע"כ דנפסל המלוה מדאורייתא דאל"כ ל"ש דפ"ד וע"כ דלא אמרינן דלא משמע ליה איסור וע"כ ה"ה דאפי' בריבית מדרבנן דהמלוה פסול כיון דאין שום ספק בדבר ודו"ק:

ועיין בחמ"ש סי' ל"ד דמבואר שם הדין הנ"ל דלוה שהעיד על המלוה שהלוהו לו בריבית ויש ע"א עמו דמצטרפין לפוסלו הגם שעושה א"ע רשע פ"ד וכתב בסמ"ע ולאפוקי מדעת המרדכי דסובר דצריך לומר אוזפן בריבית ולא שקיל עוד הריבית דאל"כ חשוב נוגע והקשה בש"ך דהרי לשון הרמב"ם ממש כלשון הש"ס וכמו דפי' המרדכי לשון הש"ס לדידי' אוזפן ולא שקיל מידי כן יש לפרש לשון הרמב"ם והמחבר וע"ש:

וע"כ נראה דהא הקשו במש"ל על הסוברים דלוה לא נפסל משעת הלואה רק בשעה דנתן הריבית אבל על השימה לא נפסל דא"כ מאי פריך והא אמר רבא לוה בריבית הא לשיטת המרדכי ע"כ איירי דאמר אוזפן בריבית ואכתי לא נתן א"כ אכתי לא נפסל הלוה ומה פריך הגמ':

אך יש לומר דלרבא דסובר דבעינן רשע דחמס ע"כ דלוה עובר בשעת הלואה דאז חשוב רשע דחמס מחמת מעות שלוה ממנו משא"כ בשעת שנתן אז ל"ח רשע דחמס ושפיר פריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול הגם דאיירי דלא נתן לו הריבית לדידי' ע"כ נפסל מיד בשעת הלואה ובזו יש לומר עוד על הרמב"ם הנ"ל דהא קשה דאפי' אי צד אחד בריבית הוא מדאורייתא אעפ"כ יש לחלק בין היכי דמוכר התנה לכשיהיה לי מעות תחזיר לי ליכא חזקת כשרות של המוכר דאכתי לא עביד איסור משעת השימה וע"כ אמרינן דכוונתו לא היה שיחזור בקנין חדש דאוקמא על חזקתו שלא יצא מעולם מרשותו משא"כ היכי דלוקח התנה דעובר מיד וע"כ אוקמי על חז"כ דכוונתו היה בקנין חדש ולמאי צריך רבא לומר סיפא דאמר מדעתיה אך רבא לשיטתו לדי' ע"כ גם הלוה עובר מיד בשעת שימה דאל"כ לא הוי רשע דחמס משא"כ לדי' דקיי"ל כאביי והלוה לא עבר מיד ויש לומר גם בסיפא מחויב לקיים התנאי ואפ"ה ישרי דכוונתו היה שיחזיר לו בקנין חדש משום דאוקמא על חזקת כשרות וזה ל"ש היכי דהתנה המוכר דאכתי לא עביד איסור ויש לאוקמי על חזקת מ"ק דמעולם לא יצא מרשותו וכוונתו לא היה בקני חדש ועכ"פ לדידן דלא בעינן רשע דחמס והלוה לא נפסל מיד שפיר כתב בסמ"ע דלא כמרדכי דאי מיירי דאוזפן ולא נתן א"כ ל"צ פ"ד דבלא"ה לא נפסל וע"כ דכבר נתן הריבית וצריכין פ"ד א"כ הוי נוגע וע"כ דלא כמרדכי רק דאפי' בכבר נתן הריבית כשר להעיד דאי בלא נתן בלא"ה לא נפסל משעת שימה. והנה בתשובות כתבו על מה דהביאו ראיה דלוה לא עבר בריבית דרבנן מהא דאיתא ב"מ פ' א"נ ר' עיליש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ואמאי לא קאמר דהוא גופא לא הוי עביד איסור וע"כ דאינו עובר הלוה על ריבית דרבנן ועיין בנ"י וכתבו דאין ראיה כיון דאכתי לא קבל הנותן חצי ריוח אכתי לא עבר הלוה דהא איני עובר עד שעת נתינה ולפ"ז לרבא דסובר דבעינן רשע דחמס ולדידי' ע"כ עובר הלוה מיד בשעת שימה א"כ לדידי' מוכח שפיר דבריבית דרבנן אינו עובר הלוה מדקאמר דלא הוי ספי:

ובזה ניחא שיטת הרי"ף דסובר דבאומר לו הלוני ודור בחצרי אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חשוב ריבית קצוצה והקשה מהא דמסיק רבא דלא משכחת תרבית בלא נשך וקשה הא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא דנשך ליכא ותרבית איכא. ולכאורה נראה דהא הרא"ש הקשה אמאי אמרינן דהא דאמר לו דור בחצרי הוא בשכר הלואה דילמא משום דבלא"ה אינו משכירו לאחרים והגם שאינו במשמעות הלשון אמרינן שכן היה דעתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואוקמא על חז"כ וע"ש. ולכאורה נראה לפי מה שנחלקו הפוסקים היכי דאיכא ספק אי הוי ריבית קצוצה או אבק ריבית אי חשוב ספק איסור ולחומרא או חשוב ס' ממון ולקולא ועיין בר"ן נדרים פ' א' ובתשובות י"א ועיין בש"ך ביו"ד בהלכות צדקה ונראה דהא הקשה דאפי' ספק ממונא אמאי אזלינן לקולא והא חשוב ספק איסור גזל ואמאי לא מחמרינן מספק להוציא מת"י וכתבו דא"כ יהיה אצל התובע ספק איסור גזל ועיין בתומים.

ולפ"ז הכא בריבית דאפי' באבק ריבית חייב לצי"ש להחזיר וע"כ מהני תפיסה וא"כ אי הוי ספיקא אי הו ריבית קצוצה או אבק ריבית מחויב מספק להחזיר אפי' אי חשוב ס' ממון משום ס' גזל ולגבי לוה לא יהיה ספק גזל דשמא הוא א"ר דהא אפי' בא"ר מחויב להחזיר לצי"ש ומהני תפיסה של הלוה וע"כ כיון דהוי ספיקא הא דאמר לו דור בחצירי אם הוא בתורת ריבית מס' מחויב המלוה לשלם שכר דירה וזה תינח לאחר שאסרו חכמים אבק ריבית משא"כ על התורה מספק ל"צ להוציאו מת"י משום דאז יהיה אצל הלוה ספק איסור גזל דמהתורה אינו מחויב בא"ר לצי"ש וע"כ רבא דקאי על הקרא קאמר שפיר דלא משכחת תרבית בלא נשך:

אך בס' יש"י כתב דקודם שאסרו חכמים אבק ריבית שייך לומר דאוקמא על חזקת כשרות משא"כ אליבא דאמת שאסרו אב"ר וא"כ אם אנו מסופקין אם נעשה הדבר באופן שיש בו איסור תורה או אין כאן רק איסור דרבנן כיון דע"כ יצא מחזקתו דהרי עבר עכ"פ על איסור דרבנן יש לנו לומר אולי נעשה הדבר באופן שיש בו איסור דאורייתא וה"ה בזה דאמר לו הלוני ודור בחצרי הגם שלא היה כוונתו בשכר הלואה עבר על איסור דרבנן שוב יש לנו לומר דכוונתו היה בשכר הלואה ידור בחצרי וע"ש אך זה אי הלוה עובר בריבית דרבנן אז יצא מחזקתו לאחר שאסרו חכמים אבק ריבית משא"כ אי הלוה לא עבר אכתי לא יצא מחזקתו וע"כ נראה דרבא לשיטתו דסובר דבעינן רשע דחמס וע"כ דעובר מיד וא"כ ע"כ שמעינן מדקאמר דלא הוי ספי דהוא לא עביד איסור בא"ר וא"כ משום חזכ"ש אמרינן דהא דאמר ודור בחצרי לא היה כוונתו משום שכר הלואה וע"כ מסיק רבא דלא משכחת תרבית בלא נשך משא"כ לדידן יש לומר דלוה עבר גם בא"ר ול"ש לאוקמי על חזקת כשרות ואמרינן דכוונתו משום שכר הלואה וע"כ חשוב ריבית קצוצה:

ובדרך פלפול נראה לתרץ קושית ש"ך על הסמ"ע הנ"ל דהא בפ"י הקשה מה פריך הגמ' מ"ט דר"י דסובר דריבית אינה יוצאה בדיינין הא ר"י סובר דכל היכי דאיכא ממון ומלקות אינו לוקה ומשלם וע"כ כיון דמחויב מלקות ע"כ א"צ להחזיר ותירצו דאי אפשר ללקות על ריבית לר"י כיון דס"ל נמצא אחד מהעדים קו"פ עדותן בטילה והקשה בש"ס נרבע יציל ומסיק יקום דבר במקיימי דבר וכו' ומעתה כיון דהלוה בעצמו יכול להעיד על המלוה שהלוה לו בריבית אי לאו דהלוה ג"כ עובר על שנתן הריבית והוא פסול לעדות וא"כ יתבטל כל העדות כמו נמצא אחד פסול דכאן אי לא היה פסול היה נאמן כע"א ולא בע"ד ועיין בס' יש"י אך לפי מה דסוברים דלוה לא נפסל מדאורייתא משום דלא משמע ליה איסור ועיין בנ"י ופסול דרבנן אינו פוסל כל העדים ועיין במש"ל הלכות עדות א"כ אי אפשר לתרץ כן:

וע"כ נראה לפי מה דסובר הרמב"ם היכי דהוי הכחשה והזמה ליכא דין הזמה וא"כ קשה לכאורה איך מועיל עדות של הלוה על המלוה לדידי' אוזיף בריבית הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ אך לפי מה דסוברים דלפסול אדם דמי לממון דתיקנו דלא בעינן עדות שיכול להזימו ניחא דהלוה יכול להיות עד. ובזה ניחא קושית נ"י בסנהדרין על הא דפריך הגמ' שם והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות ואיך יכול להעיד על המלוה לפוסלו וקשה הא לא הוי הכרזה ופסול דרבנן בעינן הכרזה וע"ש. ולכאורה נראה דכיון דלשיטת התוס' המלוה כשר מדאורייתא משום דלא משמע ליה איסור והנה הטעם דפסול דרבנן צריך הכרזה היינו כיון שמה"ת כשר לעדות לא ראו חז"ל להעמיד דבריהם לפסול עדותן נגד הד"ת בעוד שלא הכריזו עליו ונודע פסולו לרבים והכא דמה"ת כשר המלוה אפי' לפי דברי הלוה ע"כ אמרינן להיפך דעדות של הלוה נגד המלוה פסול אפי' בלא הכרזה להעמיד על ד"ת דמהתורה כשר המלוה:

אך לפי מה שאמרנו יש לומר דהא עדות הלוה מה"ת לא מהני כלל דהא אי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ אך דמי לממון דלא בעינן יכול להזימו וא"כ ל"ש לומר דמש"ה בעינן הכרזה כיון דמה"ת כשר לא ראו חז"ל להעמיד דבריהם לפסול עדותן נגד הד"ת בלא הכרזה דליתא דמהתורה העדות של הלוה לא מהני כלל ורק מרבנן עכ"פ אין זה עקירת דבר תורה והם אמרו וכו':

ולפ"ז הא תינח לפסול המלוה לא בעינן עדות שיכול להזימו משא"כ לענין מלקות בעי עדות שיכול להזימו והכא ליכא הזמה דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ וא"כ פוסל העדים כשרים דחשוב נמצא אחד מהעדים פסול כיון דאי אפשר להזים חשוב פסול שבטל כל העדות ועי' תוס' סנהדרין דפי' על הא דקאמר דלא כר"ע היינו כיון שאי אפשר להזים העד שאמר אינו יודע בחקירות וע"כ חשוב פסול ומבטל כל העדים ועי' בתומים ס' ל"ח דפי' הא דפריך נרבע יציל היינו משום דהוא עד פסול דאי יוזם יהיה הכחשה ג"כ ופוסל כל העדים אך הגמ' משני במקיימי דבר וכו' והכא בלוה ל"ש דלוה לא חשוב בע"ד רק מקיימי דבר אך חשוב עד פסול דאי אפשר להזים ופוסל העדים וא"כ ליכא מלקות למלוה ופריך שפיר אמאי אין יוצאה בדיינים:

והנה בתשובות איתא דדין של הרמב"ם היכי דהוי הכחשה ג"כ ליכא דין הזמה זה לדידן דקיי"ל דלמפרע נפסל משא"כ לרבא דסובר דמכאן ולהבא נפסל לא איכפת בזה דהוי הכחשה והזמה. וא"כ לרבא בלא"ה ל"צ המלוה להחזיר הריבית משום דאין אדם לוקה ומשלם דאין לומר דהלוה פוסל העדים משום דהוא ע"פ דאי אפשר להזימו דיה' הכחשה דאליבא דרבא חשוב הזמה וא"כ איירי לרבא דכבר לקח הריבית ואפ"ה ל"ח נוגע דהא א"צ להחזיר וע"כ פריך שפיר והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות משא"כ לדידן דצריך להחזיר הריבית וע"כ כתב בסמ"ע דלא כמרדכי דבלא נתן לא נפסל הלוה דאינו עובר רק משעת נתינה ול"צ פ"ד וע"כ מדכתב הטעם דפ"ד איירי דכבר נתן א"כ ע"כ דלא כמרדכי דסובר דאז נחשב נוגע משא"כ אליבא דרבא איירי בכבר נתן וע"כ צריכין פ"ד ואפ"ה ל"ח נוגע דל"צ להחזיר והמרדכי לא קאמר רק לדידן ע"כ איירי בלא נתן ובאמת ל"צ אז פ"ד דאכתי לא נפסל הלוה בלא נתן והא דאיתא בסוגיא דוקא משום פ"ד משום דאיירי בכבר נתן ואפ"ה ל"ח נוגע דא"צ להחזיר לרבא משום דאין לוקה ומשלם משא"כ המחבר דכתב משום דפ"ד וע"כ בכבר נתן איירי ואפ"ה ל"ח נוגע וע"כ דלא כמרדכי:

ובזה דלפוסלו לעדות לא בעינן עדות שיכול להזימו ודמי לממון אבל מהתורה בעינן יכול להזימו. וניחא בזה הא דקיי"ל דהנשבע להכחיש העד דהעד ובע"ד מצטרפין לפוסלו והגם לשיטת הרמב"ם חשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו יהי' הכחשה ג"כ וע"כ משום לפוסלו דמי לממון. ובזה ניחא מה שמקשין דלמאי צריכין קרא דעדות מיוחדת כשר בד"מ בלא"ה יכול להוציא הממון דיתבע ע"י עד שלוה ממנו ומחויב לישבע להכחיש העד ואז יכול הוא ועד לפוסלו לעדות ולשבועה ואח"כ יתבע בעד השני א"כ כיון דכבר נעשה חשוד ויהיה מתוך שא"י לישבע להכחיש עד השני ומשלם. אך מהתורה דבעינן גם בממון עדות שיכול להזימו לא נפסל ע"י העד ובע"ד:

ובזה ניחא הא דהקשו דהוכיחו דהיכי דהוא מתוך שא"י לישבע דמשלם כגון בנסכא דר"א דנוטל התובע בלא שבועה דאל"כ אמאי אמר אביי הכל מודים בנסכא דר"א דחייב קרבן שבועה ועי' בשבועות פ' ד' ואי התובע מחויב לישבע אכתי לא חשוב רק גורם דמי יימר דמשתבע והקשה דילמא משום דאזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא דא"צ לישבע ל"ח גורם ובשלמא הא דפריך גבי חשוד מי יימר התם ניחא משום דמדאורייתא לא אמרינן בחשיד מתוך משא"כ הכא אך הא בתוס' ב"ב פ' ג' הקשו דאמאי לא מהימן דהוא שלו בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפו והיה נאמן בשבועה וכתבו דל"ח מיגו דירא דאחר השבועה יופסל העד ובע"ד וזה ל"ש על התורה דחשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ וא"כ אי אזלינן על דאורייתא לא חשוב ממון דל"צ לשלם דיש לו מיגו דלא חטפו ואין לו לירא דיפסול הוא ובע"ד וע"כ שפיר הוכיחו דבנסכא דר"א ליכא שבועה על התובע:

ועיין בנהמ"ש ס' ל"ח דכתב דטעם של הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאיכא גם הכחשה בגוף העדות דבטל דין הזמה משום דאמרינן דעדות שבטל מקצתו לענין הכחשה דלזה אין אחרונים נאמנים יותר מראשונים וע"כ גם בטל גם העדות של הזמה ולפ"ז לרבא דסובר בגיטין דפ"ד והירושלמי הוכיח מזה דלא קיי"ל כר"י דסובר דלא פ"ד וא"כ לרבא אפי' אי איכא הכחשה והזמה לא נתבטל העדים לענין הזמה הגם דבטל על מה שמכחישין לראשונים מ"מ העדות של הזמה קיים. ובזה ניחא הרמב"ם דהנה במכות דף ה' איתא דאמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש וכו' עד וכן לענין קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב משלמין ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש גנב וטבח משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר חיובא וכו' והרמב"ם השמיט זה וע"כ נראה דהא הקשו דהא ע"כ איירי שעדים מעידים שאותו שור שאתם מעידים עליו היה בתרי בשבת או קודם דאל"כ יכול להיות שהיה שני פעמים וא"כ הוי הכחשה והזמה. אך רבא לשיטתו דסובר דפ"ד א"כ עדות קיים להזמה עכ"פ הגם דנתבטל לענין הכחשה וע"כ הרמב"ם דסובר דנתבטל גם להזמה וע"כ השמיט זה אך רבא לשיטתו ניחא:

והנה הקשה על הרי"ף דפסק כר"י דעדות שבטלה מקצתה בטנה כולה בכתב נכסים לשני בני אדם והעדים היו קרובין לאחד ופסק בעד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנויין לך כרבא דפ"ד ועצמו קנה נכסים לא קנה דבעינן קיום. ועי' ברא"ש במכות פ"א ובחמ"ש ס' נ"א. אך נראה דהא בירושלמי למד דעדות שבטלה מדחזינן דאפי' מאה עדים ונמצא אחד פסול כל העדות בטל וע"ש ברא"ש וכיון דפסול דרבנן אינו מבטל כל העדות א"כ יש לומר דה"ה היכי דבטלה מקצתה רק מדרבנן ומדאורייתא מהני העדות לא אמרינן דבטל כולה וא"כ הכא בקיום דמה"ת ל"צ קיום וקנה גם הנכסים ורק מדרבנן לא קנה וע"כ לא בטלה כולה וקנה עצמו משא"כ בעלמא אמרינן דבטל כולה. כר"י:

ובזה ניחא קושית תוס' בכתובות דף צ"ב ד"ה דינא הוא דהקשו מה נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון ואין לומר דנ"מ שהעדים המקיימין השטר קרובים לראובן ואין קרובים לשמעון ואי לא הי' ראובן בע"ד יכול לקיימו הא נמי לאו מילתא דאפי' משתעי דינא בהדי שמעון לא מצי מקיימו ליה כמו גבי אילעא וטובי' דמס' מכות וע"ש. אך לפי מה דאיתא ברא"ש במכות להקשות גבי אילעא וטובי' דאמאי לא אמרינן דפ"ד וליהמניה לגבי לוה ולא לחייבו הערב ותירץ הראב"ד דאדרבה דאמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"ש וכיון דגבי קיום לא אמרינן בטלה יש לומר דנ"מ דהעדים המקיימין קרובים לראובן דפ"ד ולשמעון מהני עדותם משא"כ אי ראובן משתעי דינא אך זה ליתא דהא אביי סובר דאפי' בקיום לא פ"ד וסובר דגם עצמו לא קנה:

וע"כ נראה לתרץ קושית תוס' לפי מה שאמרנו דהתוס' סוברים דכיון דקיום שטרות דרבנן ע"כ לא אמרינן פ"ד לבטל השטר ובזה ניחא הא דתמהו על הא דאיתא בכתובות דף י"ח דרב"ח היה מחלק שם דוקא באנוסין היינו מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים ופריך כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכי תימא היינו בע"פ וכו' והא אמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומסיק על רישא אתמר דבאין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמנין דוקא מחמת נפשות והקשו דמ"ל עוד לומר דבאנוסין מחמת ממון אפי' באין כת"י יוצא וכו' אין נאמנים דלא היה צריך לומר רק דהיכי דיוצא ממקום אחר אין נאמנין אפי' מחמת נפשות דכיון שהגיד וכו'. אך נראה דהא כתבו דמש"ה הי' סובר רב"ח דבאין יוצא ממקום אחר נאמנים אפי' מחמת ממון משום דמשמע דכל אחד מעיד עליו ועל חבירו דאנוסין היינו א"כ נהי דאינו נאמן על עצמו פ"ד ונאמן על חבירו וזה הכל קודם דידעינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן וממילא קיום מדאורייתא וע"כ פ"ד לבטל השטר ונאמן על חבירו משא"כ השתא דידעינן דכמי שנחקרה וקיום הוא דרבנן א"כ לא פ"ד לבטל השטר וע"כ אפי' ברישא דאין יוצא ממקום אחר לא מהימני אנוסין מחמת ממון. ובזה ניחא קושית התוס' הנ"ל דיש לומר דלא פ"ד משום דהרמב"ם סובר דהכשר שטר רק מדרבנן וע"כ לא פ"ד להעדות ואמרינן דבטל כולה והא דהכשר שטר לאו דאורייתא משום דעל עדות שבכתב ליכא הזמה משום דהזמה חידוש הוא וע"כ חשוב עדות שא"א יכול להזימו וא"כ אביי דסובר למפרע נפסל ולא סובר דחידוש הוא ויכול להזימו והכשר שטר מהתורה ויש לומר דפלגינן דיבורו וא"כ נ"מ היכי דעדי' המקיימין השטר קרובים לראובן:

ויש לומר עוד על הרי"ף דהנה בתומים סי' ל"ח כתב על הקושי' על הרמב"ם מפלוני רבעני דחשוב עדות שא"א יכול להזימו דיהיה הכחשה אי יוזמו וכתב דכיון דפ"ד ואמרינן דרבע לאחר נמצא אי יוזמו לא יהי' הכחשה בגוף העדות אך דאכתי קשה לאונסו דאז לא פ"ד וקשה דהא יהי' הכחשה אי יוזמו. אך לפי מה דאיתא בתוס' סוטה דהיכי דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן דבטלה כולה וא"כ כיון דאונס קלא אית ליה ובירושלמי משני כן דמש"ה ל"ח ספק אונס לספק וע"כ מדלא היה קול עכ"פ רגלים לדבר וע"כ לא אמרינן דבטל גם לענין הזמה וכן בעבד דל"ש זיוף דחזקה דלא חציף אינש לזייף וחשוב עכ"פ רגלים לדבר וע"כ פ"ד ולא אמרינן דבטל כולה ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה