חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ס · יבואר ספק טומאה ברה"י אי מהני ס"ס:
עיין בס' גינת וורדים כלל ח' דהביא שם שני טעמים הא דאזלינן בתר ס"ס דרשב"א בתשובה ס' ת"א כתב דס"ס חשוב כמו רובא דיש שני צדדים להיתר וצד אחד לאיסור טעם השני לשיטת הרמב"ם דסובר דכל ספיקות מהתורה שרי ורק מדרבנן לחומרא נמצא ע"י הספק ראשון דמהתורה שרי לא נשאר רק איסור דרבנן א"כ הספק השני חשוב ספק דרבנן ולקולא ונ"מ דלטעמא דרשב"א אז אפי' בס' כרת מהני ס"ס דחשוב רוב משא"כ לטעמא של הרמב"ם לא מהני ס"ס דהא בספק כרת מודה הרמב"ם דספק אסור מהתורה או באיתחזק איסורא דאז מודה הרמב"ם דספק אסור מהתורה וממילא לא מועיל ס"ס משא"כ לטעמא דרשב"א מהני דכיון דס"ס הוא משום רוב רובא וחזקה רובא עדיף גם נ"מ היכא דאיכא ס"ס להחמיר לטעמא דרשב"א אזלינן בתר ס"ס להחמיר וחשוב ודאי איסור משא"כ לשיטת הרמב"ם משום דספק שרי מהתורה וס' שני חשוב ספק דרבנן ולקולא להחמיר ל"ש זאת וע"ש דכתב דבזה יש לומר מה דמחולק ר"א וחכמים פ' ד' משנה י' דטהרות כל ספק וס"ס ברשות הרבים טהור ברה"י טמא ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור ועי' תוס' ב"ב ד' נ"ה דפליגי בס"ס והיינו דרבנן סוברים דטעמא דס"ס משום דספק דאורייתא מהתורה מותר וכל זה בשאר איסורין משא"כ בס' טומאה דספק אסור מהתורה לכ"ע דהלכתא גמירי מסוטה וע"כ לא מהני ס"ס בספק טומאה ברשות היחיד משא"כ ר"א לשיטתו דסובר בכריתות דלא בעינן באש"ת חתיכה משני חתיכות הגם דלא איתחזק מחויב אש"ת וא"כ לדידי' ע"כ ספק אסור מהתורה וע"כ דטעמא דס"ס הוא משום רוב וע"כ גם בספק טומאה ברה"י מהני ס"ס דהא רובא מהני גם בס' טומאה ברה"י ומש"ה מטהר ר"א וע"ש:
ובזה יש לומר הא דפירש"י בריש כתובות דהא דתקנו דבתולה נשאת ביום ד' שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ופירש"י דיתברר הדבר דיביאו עדים והיינו דהיה קשה לרש"י דמאי בכך דיבא לב"ד הא איכא ס"ס שמא אינו תחתיו ושמא באונס ועיין בתוס'. וע"כ כתבו דיתברר ע"י העדים. והקשו בתוס' דא"כ מאי מייתי אביי ראיה ממתני' דאומר פ"פ מצאתי דנאמן לעולם דאינו נאמן רק דנ"מ דיתברר ע"י עדים. וע"כ נראה דהנה בשמ"ק הקשה דמאי פריך הגמ' דס"ס הא ספק טומאה ברה"י לא ילפינן רק מסוטה וא"כ כיון דס' טומאה ברה"י לא מהני ס"ס ה"ה ספק סוטה. וע"כ דקושית הגמ' למ"ד דעל חתיכה אחת חייב אש"ת וע"כ דסובר דס' מהתורה וס"ס ע"כ הוא מטעם רוב וממילא מהני ס"ס הן בס' טומאה ברה"י והן בסוטה:
ולפ"ז לפי מה דאיתא בס' ש"ש דאביי סובר דס' מהתורה שרי ורבא פליג בזה יע"ש וא"כ לאביי יש לומר דהתקנה לא היה משום שיתברר ע"י עדים משום דזנות בעדים ל"ש ואין לומר דא"כ הוי ס"ס דלאביי ע"כ ס"ס משום דס' מותר מהתורה וממילא מהני ס"ס הן בס' טומאה ברה"י והן בסוטה וכיון דלא היה התקנה דיבואו עדים שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ. ובזה ניחא הרי"ף דהקשה על הא דמשני הגמ' דאיירי בא"כ או בפחות משלשה שנים דאכתי איכא ס"ס דהא איכא עוד ס' דמכ"ע ותירץ דמכ"ע פתחו סתום ועיין בר"ן דהקשה דא"כ תקשה לפי מה דדחי הגמ' לא דטעין טענת דמים הא איכא ס"ס דמכ"ע וע"ש אך על אביי לשיטתו לא מהני בספק סוטה ס"ס:
ועיקר נראה לי לתרץ שיטת רש"י דשפיר מייתי אביי ראיה לפי מה דאיתא במכות דף ז' בבועל את הערוה היכי הוי עבדי אביי ורבא דאמרי תרווייהו ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן כשמואל דאמר מנאפים עד שיראו כדרך מנאפים ובהכי סגי לה והיינו מצד חזקה דכיון דראו כדרך מנאפים בודאי בעל ועי' ברא"ש יבמות פ' שני מה שהביא בשם בה"ג לאוסרה על בעלה לא סגי כדרך מנאפין אך לא קיי"ל כן דחזקה דודאי בעל והנה עיקר הטעם של רש"י דכתב דיתברר ע"י העדים והגם כי אמר לפני ב"ד דפ"פ מצאתי מותרת לו ע"פ הדין משום ס"ס ולמאי תקנו שתנשא ביום ד' כדי שיתברר ע"י עדים אך כיון דאיכא לברורי דיבואו עדים ויעידו אי היה ברצון או תחתיו וע"כ לא סמכינן על ס"ס ועשו תקצה שמא יתברר ע"י עדים ועיין בתשובות ולפ"ז שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ וא"כ ידעינן ע"י דיבורו דהיתה בעולה רק דאיכא מ"מ ס"ס וע"ז יתברר הדבר ע"י עדים משא"כ אי אינו נאמן לומר פ"פ וא"כ ספק איכא אי הי' בתולה ל"ש לומר דעשו תקנה דיתברר ע"י עדים דכיון דע"י עדים ג"כ לא ידעינן בברור דהי' בעולה רק דצריכין לסמוך על החזקה דכיון דראו כדרך מנאפין בודאי בעל א"כ לא הוי בירור גמור דכיון דע"כ צריכין לסמוך על חזקה וממילא ל"צ בירור כלל דהא אפי' כי אמת דפ"פ מצא איכא ס"ס ושרי ליה אך מטעם בירור נעשה תקנה ולא חשוב בירור אלא ודאי דנאמן לומר פ"פ וידעינן דזינתה רק ס"ס שמא באונס ושמא א"ת ע"ז עשו תקנה שתנשא ביום ד' ויתברר הדבר ע"י עדים:
ובאמת נראה לי על קושית שמ"ק הנ"ל לפי מה דאיתא בתשובות ת"ר על הא דכתבו בתוס' ב"ב דיי"נ הוי כמו טהרות דלא מהני ס"ס והגם גם בס' טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לישאל טהור וכאן החשש נגיעה חשוב אין בו דעת לישאל כמו בקטן דכל שאין נאמן מיקרי אין בו דעת לישאל ובסוטה שאני דחשוב יש בו דעת לישאל דכיון דנאמנות היכי דאיכא רגלים לדבר דכיון דנתיחדה לכ"ע נאמנת אפי' להסוברים דגם ברגלים לדבר אינה נאמנת לומר דטמאה אני לך מ"מ בנתיחדה לכ"ע נאמנת וע"ש ועכ"פ אמרינן דהיכי דאינו נאמן דמי לאין בו דעת לישאל ולפ"ז בשלמא בסוטה דס' הוא אי נבעלה אי לא ע"ז איכא רגלים לדבר ע"י היחוד שהיה ואז נאמנת לומר טמאה אני לך וחשוב דבר שיש בו דעת לישאל משא"כ הכא דאמר פ"פ מצאתי והספק רק אי באונס או א"ת וע"ז ליכא רגלים לדבר וא"כ אפי' אי היא אמרה דהיה תחתיו ברצון אינה נאמנת דע"ז ליכא רגלים לדבר וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וא"כ חשוב אין בו דעת לישאל כיון דאין לה נאמנות וע"כ מהני ס"ס אפי' בסוטה דהגם ברשות היחיד מהני ס"ס באופן זה:
ובזה ניחא הר"ן לקמן בההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמי דר"י היא אמרה מיניה והוא אומר אן מינאי אמר ר"י למאי ניחוש לה חדא הא קא מודה ועוד דהא הלכה כר"ג וכו' עד והא נמי כדיעבד דמי ועי' בר"ן דהקשה למאי הוי כדיעבד אי לגבי עובר הוי לכתחלה היא ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא וע"ש והקשה בתשובות ברית אברהם הא היא לא נאסרה כלל דהא איכא ס"ס דשמא מיניה ושמא באונס אך לפי מה דאיתא בתשובות דארוסה נאמנת להפקיע א"ע. ועי' בתוס' רי"ד דהא עיקר הטעם דלא אמרינן דשויא חתיכה דאיסורא כתב בר"ן בנדרים משום דמשועבדת לו משא"כ בארוסה לא חשוב משועבדת וא"כ לא מהני ס"ס דחשוב יש בו דעת לישאל דכיון דנאמנת וא"כ דמי לספק טומאה ברה"י דלא מהני ס"ס ובזה ניחא הא דסובר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופו ברצון ופריך הגמ' אלא אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והקשו לשיטת הרמב"ם דספק שרי מהתורה א"כ מה פריך אונס דשרי רחמנא וכו' הא מהתורה דס' לקולא לא חיישינן שמא סופו ברצון. אך נראה דהא חזינן דספק טומאה ברה"י לכ"ע טמא מהתורה וה"ה ספק סוטה ואין לומר דאין בו דעת לישאל כיון דאין לה נאמנות דליתא דהא מדאורייתא נאמנת לאסור א"ע עליו וא"כ ספק אסור מהתורה. גם יש לתרץ דברי הר"ן דהא מהראוי לומר היכי דאמרה טמאה אני לך ברצון דמפסדת הכתובה דתהיה נאמנת דקושטא קא אמרה כמו במאיס עלי דנאמנת מה"ט ועי' בתוס' כתובות אך כתבו דמ"מ אינה נאמנת משום דאין אדם משים א"ע רשע ועי' בשעה"מ ור"י הא סובר דאדם משים א"ע רשע ושם קאי הר"ן על ר"י וכיון דנאמנת וחשוב יש בו דעת לישאל וע"כ לא מהני ס"ס.
גם יש לומר לפי מה דאיתא בתשובות בית אפרים דהא דלא מהני ס"ס בספק טומאה ברה"י הוא רק מדרבנן דמה"ת מהני וא"כ לפי מה דסובר הרא"ם דהיכא דאיסור הוא רק מדרבנן לא אמרינן דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' והא ס"ס היא היינו דכיון דבאמת לא קים ליה בפ"פ והאיסור רק משום שח"ד וע"ז קשה דהא ס"ס הוא והגם דבס' סוטה לא מהני ס"ס כמו ברה"י הא זה אינו רק מדרבנן וא"כ לא אמרינן דשויה אנפשיה ח"ד כיון דליכא רק איסור דרבנן וזה תינח הכא משא"כ בארוס וארוסתו דחזינן דמעוברת ובספק אי מיניה שפיר לא מהני ס"ס כמו דלא מהני בספק טומאה ברה"י:
ולפ"ז בטענת דמים דהיא טענה מבוררת ואיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דבשלמא בטענת פ"פ ליכא הך חזקה דלא קים ליה ואיסור רק משום שויה ח"ד משא"כ בטענת דמים וממילא לא מהני ס"ס:
ובזה ניחא דברי הרי"ף דמשני דמש"ה לא חשוב ס"ס דמכ"ע משום, דמכ"ע פתחו סתום והקשה דאכתי תקשה לפי מה דמשני בטענת דמים הא איכא ס"ס דמכ"ע ועי' בר"ן אך יש לומר דבטענת פ"פ דאיסור אינו משום שויה ח"ד. דכיון דטענה מבוררת איכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה א"כ לא מהני ס"ס דדמי לספק טומאה ברה"י:
ולפ"ז למסקנא דאפי' על טענת פ"פ איכא הך חזקה דמה"ט נאמן להפסיד הכתובה א"כ אפי' באשת ישראל לא מהני ס"ס. וניחא קושית תוס' דבאשת ישראל דלא נאסרה עליו משום ס"ס א"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח וכו' דליתא דהשתא דאמרינן קים ליה והאיסור אינו משום שויה ח"ד לא מהני ס"ס כמו בספק טומאה ברה"י ונאסרה עליו ואיכא הך חזקה:
והנה לפי מה שכתבתי דלמאן דסובר דספק דאורייתא מה"ת לחומרא והיתר דס"ס הוא משום רוב אז גם נגד חזקה מהני ס"ס דרובא וחזקה רובא עדיף בזה לא קשה מה שהקשה בס' ש"ש הסוברים דס"ס נגד חזקה לא אמרינן תקשה הא דאיתא ב"ק דף י"א אמר ר"א שליא שיצאתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מראשון מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופירש"י דאל"כ הוי ס"ס דשמא אין בו ולד ודילמא לא יצא רובו תנינא שליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה ואי נימא דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור א"כ אין ראיה דאין מקצת בלא ולד והא דאסורה הגם דאיכא ס"ס משום דלא מהני ס"ס לנגד חזקת איסור שאינו זבוח דחייל אפי' קודם שנולד וע"ש אך אליבא דר"א לשיטתו דסובר בכריתות דעל חתיכה אחת חייב אש"ת אז ס' אסור מהתורה וס"ס הוא משום דוב ואז מהני ס"ס נגד חזקת איסור ושפיר הוכיח דע"כ ליכא ס"ס כלל ודו"ק: