אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות כ › כלאים בציצית

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות כ · כלאים בציצית

כבוד הבריות

בו יתבאר כלאים בציצית דשרי אי הוא דחוי' או הותרה ושרי אפי' כסות לילה:

ועי' במס' מנחות דסובר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה והיינו אפי' כסות לילה וקשה על הסוברי' דרק כסות יום שרי ועי' בס' ש"א:

ולכאורה נראה דהא הקשו לשיטת הרשב"א דמצות לאו ליהנות נתנו אפי' היכי דאיכא הזאת הגוף ג"כ דהא בר"ן נדרים דהקשה בקונם תשמישיך עלי אמאי לא אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו ותירץ משום דאיכא הזאת הגוף וברשב"א כתב משום דאפשר באחרת, ומדלא כתב כתירוץ הר"ן ע"כ דסובר דהגם דאיכא הזאת הגוף אמרינן דלאו ליהנות נתנו משום דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה ודווקא היכי דהנאה נמשך אחר המצוה אז אסור ועי' בשעה"מ וא"כ כיון דכלאים לא אסרה תורה רק לבישה שיש בו הנאה וא"כ אמרינן דהנאה לא חשוב לנגד המצוה וממילא ליכא איסור כלאים וא"כ לא איצטריך סמוכין להתיר כלאים בציצית דבלא"ה ידעינן דשרי כיון דליכא איסור דליכא הנאת לבישה דבטל לגבי מצוה וע"כ דלגמרי הותרה אפי' כסות לילה ובזה ל"ש דבטל לגבי מצוה כיון דאז ליכא מצוה וקשה להסוברי' דלא שרי רק כסות יום א"כ לא צריכין הסמוכין דשרי ועי' בתשובות ברית אברהם:

ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתשובות דטעמא של הרשב"א דכיון דעיקר כוונתו המצוה וע"כ הגם דיש לו הנאה חשוב דש"מ והגם דהוי פ"ר אך לפי מה דסובר התה"ד דבאיסור דרבנן פ"ר שרי ועי' במג"א הלכות שבת והתם דאוסר על עצמו הנאת תשמיש הוי דבר שאין בו ממש אך בל יחל מדרבנן איכא ועי' בר"ן שם וע"כ סובר הרשב"א דשרי אף דיש לו הנאת הגוף משא"כ בעלמא מודה הרשב"א משום דהוי פ"ר אך הא הוי פ"ר דלא ניח' ליה ועי' בתוס' שבת וביומא אך הרבה סוברי' דהא דפ"ר דלא ניחא שרי זה רק באיסור שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובכל איסורין אסור אך במג"א הוכיח דשמואל דסובר בזבחים דמזלפין על גבי אישים סובר ע"כ דפ"ר דלא ניחא שרי בכל איסורין וע"ש וא"כ לפ"ז שמואל לשיטתו שפיר הוכיח דאפי' כסות לילה שרי דאי לאו הכי ל"צ סמוכין דשרי משום דמ"ל ליהנות נתנו הגם דאיכ' הנה"ג שרי משום דבר ש"מ הגם דהוי פ"ר משום דלא ניחא ליה משא"כ לדידן דלא שרי רק בשבת ואסור היכי דיש לו הנה"ג וע"כ אמרינן דלא התיר רק בזמן מצותו ולא כסות לילה:

ויותר נראה דהא בלא"ה תמהו על הרשב"א מהא דאית' במכות דמשכחת באונס שגירש ביטלו לעשה כגון דאסר על עצמו הנאת תשמיש וע"ש בתוס' וקשה הא מצות לאו ליהנות וכו' והכא ל"ש דאפשר באחרת דהא המצוה רק בזו וע"כ נראה לפי מה דאית' בכתובות דמש"ה לא אמרינן במאנס היכי דאינה ראוי' דעשה דוחה ל"ת משום דאי אמרה לא בעינ' מי איתא לעשה כלל ופי' הראשונים דכיון דיכולה לומר לא בעיני' ליה וע"כ אפי' אי לא אמרה תו לא דחי דעשה לא אלים דכיון דיכולה לעקור העשה וע"ש ולפ"ז יש לומר נהי דהרשב"א סובר דהנה"ג בטל לגבי מצוה זה דוקא היכי שלא יכול לומר לא בעינן והמצוה אלים משא"כ היכי שיכול לומר לא בעינ' והמצוה לא אלים אז היכי דאיכא הנה"ג ל"א דלאו ליהנות נתנו ולפ"ז התם באונס מודה הרשב"א דיכולה לומר ל"ב וליכא העשה כלל:

ולפ"ז יש לומר דה"ה בציצית דחובת מנא ולא חובת גברא והברירה בידו שלא ללבוש ויהי' פטור ממילא לא אמרינן דלאו ליהנות נתנו ולפ"ז שמואל לשיטתו דסובר דחובת גברא הוכיח דאפי' שלא בזמן מצותו שרי דאל"כ בלא"ה שרי משום דלאו ליהנות נתנו משא"כ לדידן דלאו חובת גברא וא"כ היכי דאיכא הנה"ג אסור יש לומר דכסות לילה אסור:

ובזה אמרתי לתרץ הרי"ף דסובר דבתפילין לא בעינן לשמה ובציצית פסק כשמואל ועי' במנחות ד' מ"ב ע"ב דמייתי על דינא דשמואל דסובר דאפי' מן הסיסין פסולה משום דבעינן טוי' לשמה וקאמר כתנאי וכו' ואע"פ שלא עיבדן לשמה רשב"ג אומר עד שיעבד לשמן והקשה על הרי"ף דהא חזינן דמדמי להדדי דאליבא דשמואל דסובר דבציצית בעינן לשמה ה"ה בתפילין ועי' בר"ן בגיטין פ' השולח ולכאורה נראה לפי מה שכתבו על התוס' ריש זבחים דכתבו אמאי אמרינן דסתם אשה לאו לגירושין עומדת מ"ש ממילה וקרבנות דאמרינן סתמא לשמן קאי ואין לומר משום דאין מצוה לגרשה דא"כ בזינתה מאי איכא למימר ותירצו דבשלמא במילה ופסח כיון דהם חובת הגוף בזה ודאי לא ימשוך את ידו מהמצוה משא"כ בגט דאין חוב עליו לגרשה ולכך סתמא לאו לשמן קאי וא"כ לפ"ז ציצית דאינו חובת גברא דאם לא ילבוש אינו חייב בציצית א"כ סתמא לאו לשמה קאי וע"כ סוברים דבעינן לשמה משא"כ תפילין דחו"ג הוא וע"כ לא בעי לשמה והא דאית' בסוגי' כתנאי היינו לשמואל לשיטתו דסובר דציצית חו"ג וע"כ דמי להדדי משא"כ לדידן לא דמי וע"כ בציצית בעינן לשמה משא"כ תפילין:

ויותר נראה דהא הקשה על רשב"ג דסובר דבעינן עד שיעבד לשמה דהא כיון דדרשינן וקשרתם וכתבתם דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ומה"ט נכרי פסול משום דאינו בר קשירה א"כ אמאי לא דרשינן דכיון דקשירה לא בעי לשמה דקיי"ל דמצות ל"צ כונה ה"ה כתיבה אך לא קשה דהא רשב"ג מכשיר ספרים שכתבן נכרי משום דלא דריש ההיקש הנ"ל ועי' במהרש"א פ' השולח אך לפ"ז קשה לפי מה דסוברי' דאע"ג דמצות ל"צ כונה מ"מ היכי דעשה דוחה ל"ת בעי כוונה ולפ"ז לפי מה דסוברי' דנכרי אינו רשאי לתלות הציצית וכן אשה משום דכל שישנו בלבישה ישנו בעשי' ועי' בתוס' מנחות. ולפ"ז קשה מה קאמר כתנאי דשמואל לא סובר רק כרשב"ג הא יש לומר לדידן דדרשינן היקשא כל שישנו בקשירה וכו' וע"כ דרשינן לקולא ג"כ כמו קשירה לא בעי לשמה ה"ה כתיבה וע"כ סובר ת"ק דאע"פ שלא עיבדן לשמן משא"כ ציצית דלבישה ג"כ בעי לשמה דהא לבישה כתיב גבי כלאים בציצית וכל היכי דעשה דוחה ל"ת בעינן לשמה וכונה וע"כ ה"ה עשי' בעינן לשמה ואמאי קאמר כתנאי אך שמואל לשיטתו דסובר דהותרה לכלאים בציצית ולא משום דחוי וא"כ לבישה לא בעינן כוונה ודמי להדדי וע"כ קאמר כתנאי משא"כ לדידן דדחוי הי' ובעי כוונה וא"כ יש לדרוש בתפילין ההיקש לקולא דכמו קשירה לא בעי לשמה ה"ה עשי' משא"כ ציצית דלבישה ג"כ בעינן כונה וע"כ בציצית פסקינן כשמואל דבעי לשמה משא"כ תפילין:

והנה הרמב"ם סובר דמזוזה ל"צ עיבוד לשמה ועי' בכ"מ דכתב משום מזוזה אינו חוה"ג רק חובת הבית והקשה הא פסק כשמואל בציצית דבעי הטוי' לשמה והרי גם ציצית אינו חוה"ג ותירצו דהרמב"ם סובר כדמשני בסוכה ד' ט' דשאני ציצית דכתיב לך לשם חובך אך בתפילין נהי דליכא קרא אך כיון דהוא חוה"ג שאני ובזה כתבו דמש"ה סובר דלא בעינן תלי' לשם ציצית אך כיון דע"ז ליכא קרא וחוה"ג ליכא בציצית ע"כ סובר דלא בעינן לשמה:

ולי נראה דסברת הרמב"ם דתליי' לא בעינן לשמה דבלא"ה תמה בתוס' על הא דקאמר כתנאי ושמואל סובר כרשב"ג הא ציצית שאני דאי' קרא לך לשם חובך וע"כ נראה דיש לומר דכיון דהטוי' היה לשמה וע"כ התליי' סתמא לשמה קאי דנמשך אחר הטוי' וע"כ קאמר שפיר כתנאי דשמואל סובר כרשב"ג וא"כ ל"צ קרא על הטוי' דבעי לשמה דהא גם תפילין דליכא קרא בעי לשמה וע"כ דקרא אתא דאע"ג דהטוי' הי' לשמה בעינן תליי' ג"כ לשמה ול"א דסתמא לשמה קאי משא"כ לת"ק דתפילין לא בעי לשמה א"כ נהי דציצית איכא קרא לא קאי רק על טוי' ולא על תליי' דסתמא לשמה קאי כיון דטוי' הי' לשמה וע"כ דשמואל כרשב"ג וקרא אתא על תליי' וזה הכל לשמואל דסובר דצח"ג וא"כ לרשב"ג דתפילין בעי לשמה ה"ה ציצית וע"כ קרא אתא דתליי' בעי ג"כ לשמה משא"כ לדידן דלא אמרינן ציצית חובת גברא ולא דמי לתפילין א"כ נהי דגלי קרא לא קאי רק על טוי' ולא על תליי' דסתמא לשמה קאי ובזה ניחא הרמב"ם דסובר דציצית נפסלו בהוסיף עליהם והקשה דהא רבא מקשה השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי ועי' מנחות ד' מ' אך לפי מה שכתבו משום דעביד איסור אמרינן אי עביד לא מהני ולפ"ז לפי מה דכתבו דהיכי דלא בעי כונה ל"ש אי עביד לא מהני וע"כ כיון דהרמב"ם סובר דתלי' לא בעי לשמה וא"כ ל"ש דלא מהני וע"כ סובר דציצית נפסלין בהוסיף עליהם:

והנה אי מועיל בספרים ישראל עומד ע"ג היכי דכתב נכרי ובגט קיי"ל דלא מהני משום דאדעת' דנפשי' עביד אך בס"ת שיטת הרא"ש דמועיל עע"ג ובמג"א הקשה דא"כ הא דפריך הש"ס בגיטין ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי וקשה דילמא בישראל עומד ע"ג. ולכאורה נראה לפי מה דאית' בתשובות ת"ר וז"ל דבאמת יש בזה תרי טעמים הא דבעי עיבוד וכתיבה לשמה או משום שצריך כונה לקדש העור בעיבוד וכן לקדש בכתיבה או משום דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת דמשמע דצריך לשמה ועי' בחידושי הר"ן ובאמת אם בעינן גם עיבוד לשמה לכאורה תקשה למה לי קרא כתבו לכם וכו' דבעינן לשמה דמה"ת לא ניבעי לשמה כמו עיבוד וע"כ דבעיבוד הי' מהני סתמא אי לאו משום דסתמא לאו לשמה קאי אבל בס"ת אי ילפינן מעיבוד דכיון דסתמא לשמה קאי בכתיבה אי לא ילפינן רק מסברא כמו דבעינן בעיבוד היה סגי בסתמא ואתא קרא דלא מהני סתמא וכל זה אי גם בעיבוד בעי לשמה משא"כ אי לא בעי א"כ נהי דכתיבה בעי לשמה מקרא הנ"ל סגי בסתמא דכיון דסתמא לשמה קאי סגי בסתמא ובזה ניחא הסוגי' בגיטין ד' מ"ה דפריך ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לא בעי לשמה וקשה הא בכתיבה לא פליגי דאפי' לת"ק בעי לשמה וקשה גם לת"ק ונראה דתוס' סובר ועי' בע"ז דהא דאדעתי' דנק"ע היינו דחשוב סתימא ולא דחשוב שלא לשמה ולפ"ז זה הטעם דבגט לא מהני עע"ג דל"ח רק סתמא ובגט סתמא לאו לשמה קאי משא"כ ס"ת דסתמא לשמה קאי בכתיבה וע"כ מהני עומד ע"ג וזה הכל לת"ק דסובר דעיבוד לא בעינן לשמה א"כ נהי דכתיבה בעי לשמה מקרא הנ"ל מ"מ סגי בסתמא וא"כ מועיל עע"ג ולא קשה על ת"ק דיש לומר בעומד ע"ג מש"ה פריך מרשב"ג לדידי' דבעי עיבוד לשמה ע"כ דקרא אתא דסתמא לא מהני וא"כ לא מועיל עע"ג וקשה שפיר כתיבה לשמה לא בעינן ולא קשה קושי' מג"א דאיירי בעומד ע"ג דאליבא דרשב"ג לא מהני וגם בפשיטות יש לומר דלרשב"ג דמיותר הקרא ע"כ דקרא אתא דאפי' עומד ע"ג לא מהני משא"כ לרבנן דלא מיותר מהני עומד ע"ג:

וגם לפי מה שכתבו דמש"ה לא חיישינן שמא מין היא ובפרט רשב"ג חייש למיעוט ול"ש תירוץ הגמ' דאין רוב אומות מינין ותירצו וז"ל דהגם דחייש למיעוט היינו בדבר שאין לנו דבר הסותר נגד המיעוט רק הרוב לחוד אבל בדבר שאנו צריכין לומר שנעשה בזה ענין חדש בזה ל"ח לומר שהוא מהמיעוט ונעשה בזה ענין חדש ומה"ט מכשיר רשב"ג דכיון דהטעם בכתבו מין פסול משום דחישב מחשבת חוץ ומה"ת נימא כן דנעשה מחשבה זו יותר ראוי לומר דנעשה בסתם ומעתה יש לומר דאי בעינן שיחשוב בלבו לשמה ע"כ צריך לומר שנעשה בזה מחשבה מצד הכותב מה שנעלם מאתנו וא"כ חיישינן שמא מין הוא וחשב בלבו מחשבת חוץ והנה אפי' אי אמרינן כדעת הרא"ש פשיטא דלא מהני מחשבת עומד ע"ג ובעינן מחשבת הכותב בעצמו וכיון דע"כ צריך לומר שנעשה בזה ענין חדש א"כ גם חיישינן שמא מין היא ומחשב מחשבת חוץ דכמו דמחשבת חוץ הוא ענין חדש כן מחשבה לשמה וע"כ לא מהני עומד ע"ג ועי' בס' יש"י וכבר אמרנו דאי בעיבוד בעי לשמה אז בכתיבה לא סגי סתמא ובעי לשמה ממילא לא מהני עע"ג דכיון דע"כ צריך לומר דנעשה ענין חדש יש לומר שמא מין הוא וע"כ לרבנן לא פריך נהי דמודי' בכתיבה מ"מ סגי בסתמא כיון דעיבוד לא בעי לשמה וכיון דסגי בסתמא ל"צ לומר דנעשה ענין חדש ממילא מהני עע"ג ול"ח שמין הוא והי' מחשבת חוץ וא"כ יש לומר דאיירי בעע"ג וע"כ לא מקשה רק לרשב"ג לדידי' דפסול סתמא וע"כ צריך לומר דנעשה דבר חדש דחשב לשמה ממילא לא מהני עע"ג שמא מין היא וחשב מחשבת חוץ:

וגם יש לומר לפי מה דאית' בב"ש דאפי' בלא עומד ע"ג ספק עכ"פ איכא שמא כתב לשמה ובזה ניחא קושי' הראשונים דלמאי צריכין לטעם וקשרתם דכל שאינו בקשירה וכו' ת"ל דנכרי לא כתב לשמה ואמרתי דלפי שיטת הרמב"ם דס"ד לחומרא הוא מדרבנן דמהתורה ס' שרי וא"כ מטעם לשמה מהתורה שרי דס' שרי וע"כ צריכין לטעמא דאינו בר קשירה. וא"כ יש לומר דאפי' אי מועיל עומד ע"ג הוא רק רוב לחוד דע"פ הרוב כל היכי דישראל עומד ע"ג כותב לשמה ורשב"ג הא חייש למיעוט וע"כ לא פריך רק על רשב"ג משא"כ על רבנן לא קשה דיש לומר בעומד ע"ג:

וגם יש לומר לפי מה שהקשה איך מועיל שחיטת חשו"ק באחרים רואין הא לא הוי בר זביחה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וכתבו דכיון דאסור ליתן לו בידים וע"כ חשוב בר זביחה ועי' ביו"ד ס' א' וע"ז קשה דא"כ בעוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מהתורה לא חשוב בר זביחה דהא הרשב"א סובר דאיסור דרבנן שרי ליתן בידים וא"כ תקשה הא דפריך הגמ' פ' כ"ה דברישא קתני דחש"ו ששחטו דפטור מכיסוי ובסיפא קתני דאסור לשחוט את בנו ביום אחד וקשה דהא כיסוי הוא בעוף ולאו בר זביחה הוא דהא מותר ליתן בידים וע"כ אפי' כי שחט שפיר מ"מ פטור מכיסוי משא"כ לענין או"ב דהא בבהמה חשוב בר זביחה וע"כ אסור לשחוט בו ביום את בנו דשמא שחט שפיר וע"כ צריכין לומר כתירוץ השני דכיון דאחרים רואין ושחט על דעתם עי"ז חשוב בר זביחה:

ולפ"ז ניחא דלא מצי איירי בעע"ג דא"כ אמאי סובר הברייתא חדא דיגנז משום דאינו בר קשירה ואי בעומד ע"ג חשוב בר קשירה ג"כ כמו דחשוב בר זביחה באחרים רואין אלא ודאי דלא איירי בעע"ג וניחא קושי' מג"א הנ"ל:

והנה שיטת הרמב"ן דאפי' אי בעי כתיבה לשמה אינו מדאורייתא ובזה לא קשה קושי' תוס' שם ד"ה והא דתניא דהקשו דאמאי לא אמרינן דמש"ה יגנוז משום דרשב"ג דסובר דבעינן כתיבה לשמה אך דא"כ תקשה אמאי יגנז הוי ליה לומר דאין קורין ואין לומר דחיישינן לתקלה הא בדרבנן ל"ח לתקלה ומשום לשמה הוא רק פסול דרבנן אלא ודאי דטעמא משום דאינו בר קשירה ומש"ה חיישינן לתקלה ובעי גניזה:

גם יש לומר דאי טעמא משום דבעי כתיבה לשמה כרשב"ג א"כ אמאי קתני ס"ת שכתבו כותי הא אפי' נמצא בידו אין קורין ואין לומר משום דאין דרך העכו"ם לכתוב מיעוט' איכא ורשב"ג הא חייש למיעוט אלא ודאי דלא אתא כרשב"ג ואז בנמצא בידו קורין דאזלינן בתר הרוב וא"כ טעמא בכתב דאין קורין משום דאינו בר קשירה וגם נהי דאין דרך העכו"ם לכתוב א"כ צריכין לומר דבא לידו דרך גניבה דאין דרך ישראל למכור לנכרי וא"כ אכתי אסור לקרות ואין לומר משום דסתמא יאוש בעלים דזה רק רוב לחוד ורשב"ג חייש למיעוט וע"כ דלא אתא כרשב"ג וע"כ הא דאין קורין משום דאינו בר קשירה:

ובזה ניחא הסוברים דנמצא ביד כותי דיגנז ומדברי ר"א לא משמע רק דדחי דילמא לגנוז ובאמת סובר דקורין ולכאורה יש לומר דמש"ה אין קורין דנהי דרוב איכא דאין דרך הנכרי לכתוב אך כיון דהי' בחזקת חיוב לקרות בס"ת ע"כ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכעין זה כתבו על קרבנות היכי דספק אי טריפה חשוב חזקת חיוב דמחויב בקרבן ומודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה אך ר"א לשיטתו דל"ס סמוך ועי' בתשובות ר' ע"א וע"כ סובר דקורין משא"כ לדידן:

וגם יש לומר נהי דאיכא רוב אך כיון דכתבו לכם את השירה דבעינן לשמה גם רוב לא מהני דרוב הוא רק ספק ועי' בס' ח"ד ס' ק"י מה שמתרץ הרמב"ם וע"כ נהי דהתורה התירה לילך אחר הרוב מ"מ היכי דכתיב עשה בעינן ודאי גמור וגם רוב לא מועיל אך קרא דלכם בעינן על גזול אך ממילא ידעינן גזול משום דהוי מה"ב ותלי' אי מה"ב דאוריית' אי לא ור"א דסובר בסוכה דביו"ט דהוא מדרבנן ל"ח למה"ב וע"כ דסובר דל"ד ובעינן לכם על גזול ומועיל הרוב וע"כ סובר דקורין בו משא"כ לדידן דמה"ב דאורייתא וע"כ דקאי לכם על לשמה גם רוב לא מהני וע"כ אין קורין בו:

והנה שיטת ר"ת דאין אשה אוגדת לולב וכן נכרי דכיון דלא מיפקדו כמו לענין ס"ת דדרשינן דכל שישנו בקשירה וכו'. ועי' בתוס' מנחות ובגיטין ד' מ"ד תמהו על זה דהא חזינן דצריכין קרא ליפסול ציצית בנכרי דדריש בני ישראל ועשו ות"ל כיון דלא מיפקד פסול לעשות וכתבו דלאידך לישנא דמצריך קרא להכשיר בנכרי אז יש לומר דאי לאו קרא ה"א דפסול משום דלא מופקד על זה ואז אמרינן דאשה ונכרי אינם אוגדות לולב וע"ש:

ובזה ניחא הא דהרמב"ם לא חילק היכי דענבים מרובות וכו' בין נראה ונדחה ובין דיחוי מעיקרא ואין לומר משום דבידו למעט כיון דאסור למעט ביו"ט וע"כ נראה דהא יש לומר דכיון דשבות שרי במקום מצוה א"כ אכתי בידו למעט ע"י כותי דהא אינו רק שבות בעלמא כמו שפי' רש"י וע"כ דסוגי' קאי להך לישנא וא"כ ע"י כותי פסול לעשות משום דלא מופקד על זה משא"כ לדידן בידו למעט ע"י כותי. ובאמת קשה על הסברא הנ"ל דכל היכי דכתיב בלשון עשה גם רוב לא מהני דא"כ במצא גדי שחוט דברוב ישראל כשר ועי' ביו"ד ס' א' וקשה הא כתיב וזבחת ואכלת דמיני' ילפינן דשחיטת כותי אסור דאינו בר זביחה וא"כ גם רוב לא יועיל:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה