חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות כ · כבוד הבריות
אי דוחה לא תעשה שבתורה:
ועין בברכות דף י"ט דסובר רב המוצא כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק ופריך הגמרא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו וכו' יכול יטמא וכו' יכול שאינו מטמא גם למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמור מני' שב ואל תעשה שאני. והנה הרמב"ם הלכות כלאים פ' י' הביא ולמה נדחה פסח מפני מת מצוה משום דכתיב ולאחותו ולא כתב משום דהוא שב ואל תעשה וקשה דא"כ תקשה קושית הגמרא וליליף מני' וצריכין לומר תירוץ הגמרא משום דהוא שב ואל תעשה ועיין בתומים ס' כ"ח דכתב וזה לשונו דהא התוס' וכן הרמב"ן בתורת אדם הביאו גרסות קדמאי בהגמרא פריך מלאחותו וקאמר הגמרא דמנזיר שמטמא למת מצוה ליכא למיפרך דמה לנזיר שישנו בשאלה ומכהן ליכא למפרך שכן אינו שוה בכל אלא כי פריך הגמרא רק מפסח והקשה בתומים א"כ דכל הקושי' מפסח הא יש לחלק דבעלמא אין כבוד הבריות דוחה מצוה של תורה משום אין חכמה אבל פסח אפשר לקיים כבוד הבריות לקבור מת מצוה ומכ"מ לעשות פסח דהיינו פסח שני שהוא תשלומין דראשון וכיון שיש בידו לקיים שנים מקיימין שנים וצריכין לומר דא"כ במי שהוא טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון והוצרך לפסח שני והולך לעשות פסח שני מכ"מ אם פגע בו מת מצוה חייב לטמאות למת וידחה פסחו והא אין לזו תשלומין כלל ושפיר פריך ונילוף מני' אך זה אם אמרינן נשים בשני חובה כמו בראשון ואם כן הוי עשה ששוה בכל ושפיר קשה ניליף מני' אבל אם אמרינן דנשים בשני רשות ואם כן אינו שוה בכל ולא קשה ונילוף מני' ואין צריכין כלל לומר תירוץ הגמרא שב ואל תעשה שאני ואם כן יש"ל הא דפריך הגמרא היינו למ"ד דנשים בשני חובה אבל לפי דקיי"ל נשים בשני רשות אין צריכין כלל תירוץ הגמרא שב ואל תעשה שאני ולכך לא הביא הרמב"ם וע"ש ובזה ניחא הרמב"ם דסובר דמלך חייב קרבן בשמיעת קול ותמהו עליו דאיתא בהדי' במשנה דמלך אינו חייב קרבן משום דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו והכ"מ טרח ליישב דמנ"ל לחלק על ר"ע וע"כ נראה דהא הקשה דודאי יש למצוא דמלך מחויב להעיד בדבר ממון ומסתעף מיני' דבר אסור ומחויב להעיד כיון דמסתעף מיני' דבר אסור דבזה אמרינן אין חכמה וכו' וקרבן שבועה איכא כיון דאיכא נפקותא גם לממון כגון בעד מיתה דמחויב גם מלך להעיד דאיכא מילתא דאיסורא וכן הוא שיטת הסמ"ע סימן הנ"ל דחשוב אפרושי מאיסורא דהא אם לא יעיד שמת בעלה ותקבל קדושין מאחרים לא יהי' נחשב הקדושין לכלום וקרבן שבועת העדות איכא דהא מסתעף גם ממון דנוטלות הכתובה וכן איתא בשבועות דאמר רב"פ הכל מודים בעד אחד במיתה שחייב ובתומים מתרץ דכיון דמלך לא דנין אותו הוי עדות שאי אתה יכול להזימו וע"ש. אך זה אינו דהא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דכיון דאיכא כתובה למישקל חשוב דיני ממונות דל"צ דרו"ח אך נראה דלפי מה דאיתא בספר עצי ארזים דבעד אחד לא שייך לומר כיון דאיכא כתובה למישקל והרי מבואר ביבמות דף קי"ז דמדינ' לית לה למישקל כתובה רק משום מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' או משום קו"ח אם התרתם ערוה החמורה וכו' ואם לא נתירה להנשא אין מקום לגבות כתובה כלל ואיך שייך לומר שניקל בדרישה וחקירה משום גיבוי כתובה כיון שגביות הכתובה עצמה אינו מדינא אלא מטעם היתר נשואין שהוא עיקר העדות וע"כ הא דל"צ דרו"ח הוא בשני עדים דאז הכתובה שהיא נוטלת אינו משום היתר נשואין רק דשני עדים נאמנים על ממון וא"כ ניחא דר"ע סובר דמלך אינו חייב קרבן שבועת עדות דהיכא דהוא לבדו ואין כאן עוד עד הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דלא דנין אותו ואין לומר דאין בודקין בדו"ח דבעד אחד לא שייך כיון דאיכא כתובה למישקל כיון דזה רק משום היתר נשואין ואם יש עוד עד אחד זולתו דמהני לממון ולא היתר נשואין הרי מותרת להנשא על פי עד השני ולא מהני עדותו של המלך רק לממון ובשביל הממון לא צריך מלך להעיד וזה הכל לר"ע לשיטתו דסובר דהא דאין צריך דו"ח משום הכתובה דזה לא שייך בעד אחד לבדו משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר הטעם דאין צריך דרו"ח בעדי נשים הוא משום תקנות עגונות כמו שהקילו משום עגונא דאפילו קרובים נאמנים וע"כ גם בעד אחד לבדו ל"צ דרו"ח א"כ משכחת דגם מלך מחוייב להעיד כגון להעיד שמת בעלה. ויותר נראה דהא בספר ישועת יעקב הקשה וזה לשונו דלכאורה קשה מה בכך דאיכא כתובה למישקל נימא דבאמת לענין כתובה מהני ולענין איסור אינו מועיל אלא דזה נכון דעיקר הטעם דמהני לענין כתובה דמשום דמספר כתובה נלמד לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי. אבל מדינא אינו מועיל בעדים פסולים או בעד אחד וא"כ אי נימא דלענין איסור בעינן דרו"ח א"כ אף לענין כתובה לא מהני עדותן ולכך הקילו חז"ל בזה ואף בעדים כשרים לא בעינן דרו"ח דאיך יתכן שעדים פסולים לא יצטרכו ועדים כשרים יצטרכו דרו"ח וע"ש ובזה ניחא הא דאיבעי' ביבמות עד אחד ביבמה מאי ורצה לפשוט ממתניתין דאמרי לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ודחי דלעולם דמיירי בתרי ותרי רק דמיירי בהזמה וקשה כיון דאין בודקים עדי נשים בדרו"ח לא משכחת הזמה. אך נראה דהשתא דהוה סובר דעד אחד אין נאמן דבעינן שני עדים כשרים א"כ לא שייך לומר דכיון דאיכא כתובה למישקל דאמרינן פלגינן דבורא דלכתובה נאמנין ולא לענין איסור:
אך י"ל דכיון דכתובה רק מדרבנן לא פ"ד ועי' בתוס' כתובות דכתבו כן דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד כדי לבטל השטר והוא הדין לענין כתובה ואמרינן עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וע"כ מקלינין גם לענין איסור דלא בעי דרו"ח אך בסוגיא מוקי דמתניתין אתא כר"ע דסובר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ור"ע הא סובר דכתובה דאורייתא ועי' ברא"ש דכתובות ושפיר משני הגמרא דמיירי בהזמה וניחא בזה הא דתמה הרא"ש על הרי"ף דסובר דעד אחד ביבמה נאמן וקשה הא דחי הגמרא דאיירי בהזמה אך י"ל דזה לפי סוגי' דהכא דמוקי כר"ע אבל לרבנן לא הוי ממזר מיבמה לשוק אבל לפי הסוגי' דגטין דמתניתין אפילו לרבנן הוי ממזר וע"ש בתוס' וכיון דכתובה דרבנן לא פ"ד וממילא ל"צ דו"ח ואי אפשר לומר בתרי ותרי ובהזמה בע"כ בעד אחד די ושמעינן דעד אחד ביבמה נאמן:
אך נראה יותר דמשום הכי אמרינן דכיון דאיכא כתובה למישקל ול"א פ"ד דאדרבה דעדות שבטלה מקצתו והם לא נאמנים לענין איסור יהיה בטל העדות גם על כתובה וע"כ אמרינן דלא בעי דרו"ח ועי' ברא"ש במכות ובירושלמי. אך קשה לפי מה דאיתא בדרישה דמשום הכי אמרינן דכיון דאיכא כתובה למישקל לא בעי דרו"ח משום דמה"ת היכי דליכא הכחשה לא בעינן דרו"ח רק דמדרבנן וע"כ מקילינן לומר דכיון דאיכא כתובה למישקל וע"ש ולפי הדרישה ניחא קושיית המהרש"א בב"ב ד' ל"ב על התוס' דהקשו וא"ת שנים אמרי מת ושנים אמרי לא מת ונשאת ולאח"כ באו עדים אמאי לא תצא דהא לא שייך דייקא ומנסבה בשני עדים ותירצו דיראה שמא יוזמו והקשה במהרש"א דלמה הקשה מנשאת ואח"כ באו עדים ולא הקשה בבאו עדים ואח"כ נשאת דס"ל לחכמים דל"ת וע"כ נראה דהך סברא דדייקי אולי יוזמו ס"ד התוס' בקושי' ג"כ אך כיון דקיי"ל דאין צריך דרו"ח עדי נשים א"כ אי אפשר בהזמה כיון דלא אמר באיזה יום והא שייך בנשאת ואח"כ באו עדים דלא הי' אז הכחשה מעדים אחרים ולא בעי דרו"ח משום דאיכא כתובה למישקל משא"כ באו עדים ואח"כ נשאת דאיכא הכחשה ומדאורייתא בעי דרו"ח ואז לא מהני זה הטעם כיון דאיכא כתובה למישקל ובעי דרו"ח ואפשר להזים ושייך דייק' וכו' ועכ"פ אמרינן דהיכי דליכא הכחשה לא בעי דרו"ח מדאורייתא וא"כ אכתי תקשה לפי מה דקיי"ל בעבד שהביא עמו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך דסובר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ורבא סובר דפל"ד דעצמו קנה נכסים לא קנה והקשו דאמאי לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אך טעמו של רבא דכיון דקיום שטרות הוא רק מדרבנן דמן התורה גם הנכסים קנה וע"כ פלגינין דיבורי'. וא"כ ה"ה הכא דכיון היכי דליכא הכחשה לא בעינן דו"ח ומהני עדות גם לאיסור א"כ אמאי לא פלגינין דיבורי' ולא שייך לומר כיון דאיכא כתובה למישקל וע"כ הצריך להרמב"ם לחדש דמשום ת"ע לא בעינן דו"ח ואע"ג דבתחילתו לא הקלנו
אך לרבא דסובר ביבמות דף קט"ו דל"ח לתרי יצחק הגם דבגט חיישינן משום מיתה לא חיישינן דמשים עיגון הקילו כמו דאיתא ברא"ש בגיטין משא"כ בגט אפשר בגט אחר. וא"כ ע"כ סובר רבא אפילו בתחילתה הקילו:
ועין בתשובות בספר ע"א דלאביי דחייש לתרי יצחק וע"כ דסובר דבתחילה לא הקילו דלדידי' יש לומר דמשום דאיכא כתובה למשקל לא בעי דו"ח דלא שייך פ"ד דאמרינן דעדות שבטלה מקצתה וכו' דהא הוא סובר דאפילו מדרבנן בטל כולו. ולפי מה דאיתא בספר פ"י דהך טעמא דכיון דאיכא כתובה זה אי כתובה דאורייתא משא"כ אי כתוב' דרבנן בפשיטות ניחא דר"ע לשיטתו דסובר דכתובה דאורייתא וע"כ קאמר כיון דאיכא כתובה למישקל משא"כ לדידן דכתובה דרבנן וע"כ צריך הרמב"ם לומר משום עיגונא לא בעינן דו"ח. גם י"ל על הרמב"ם הנ"ל דהא הקשה איך נוטלת הכתובה ע"י ע"א דאמר מת דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמצי לומר דלהתירא בעלמא אתי ולא לחייבו ממון הכתובה:
ועי' בתשובת מים חיים ובאמת לטעמא דנוטלת הכתובה משום מדרש הכתובה ניחא:
אך דכיון דחזינן דגם תוספות כתובה נוטלת אע"ג דעל תוספות ליכא מ"כ וע"כ משום נאמנות העד משום דהוי מילתא דעבידי לאגלויי וקשה כנ"ל. ולפי מה דאיתא בתומים סימן ל"ח וזה לשונו דסבירא לי' להרמב"ם הא דאמרינן דאין העדים נענשים משום דאמרו אנו לא לכך נתכונו מה בכך. סוף כל סוף גרמו בעדותן להרוג. אלא דהא באמת הם לא עשו דבר דהא לא נהרג רק התורה קנסהו למחשבתם הרעה כדכתיב אשר זמם לעשות. וכאן הרי מחשבתם לא הי' לרעה וזה שייך בחיוב מיתה דממנ"נ דאם הרגו אינן נהרגין וקודם שהרגו הא לא פעלו דבר רק אנו באים לענשם על מחשבה והם אומרים לא באנו לרעה. אבל במלקות דבאמת כבר לקה הנידון א"כ הם חייבים מלקות במה שעשו וגרמו לו מלקות אף המה ילקו וע"ש:
ולפ"ז כיון דהכא איירי ע"כ באתפסה מטלטלי אי יוזם העד לא יכול לומר דכוונתו לא הי' רק להתיר דמ"מ גרמו לו היזק והוי כאשר עשו ולא מחשבה לחוד. אך קשה לס"ד דלא ידעינן דאתפסה תקשה דלא הוי רק מחשבה לחוד ויכול לומר דמחשבתו לא הי' לגבות הכתובה רק להתירה לשוק:
אך יש לומר מדלא אמר לדידה לחוד והי' סגי דאז היא נאמנת ששמעה מע"א שמת וע"כ דבא לממון ואי אומר לדידה לחוד עכ"פ תוספות כתובה לא נוטלת וע"כ העיד בעצמו דמת ואז נוטלת גם תוספות עכ"פ ראי' דבא לענין כתובה ואי יוזם לא יכול לומר דלא בא רק להתיר וע"כ ניחא גם לס"ד דלא ידעינן באתפסה. והנה איתא בב"ש סימן י"ז דאי אמרינן דהיא נאמנת גם לכתובה משום קו"ח אם התרתי ערוה החמורה וכו' אז נוטלת גם התוספת וע"ש. וא"כ אין הוכחה דמדלא אמר לדידה דבא בשביל הכתובה דהא אפילו אם בא בשביל הכתובה הי' סגי שיאמר לדידה והיתה נוטלת גם התוספות וא"כ אכתי אי אפשר להזים דיכול לומר להתיר בא וע"כ ניחא הרמב"ם דהביא דין דר"פ במשביע ע"א דחייב באתפסה מטלטלי והקשה הא לבתר תקנת הגאונים גם מטלטלי משועבד לכתובה דלא הוי עדי קרקע ולא צריכין אתפסה. ולפ"ז ניחא דבלא אתפסה אי אפשר להזים והסוגיא קאי אי היא נוטלת הכתובה הוא משום מ"כ ואז אינה נוטלת תוספות וא"כ דמדלא אמר לדידה ע"כ דבא בשביל הכתובה וע"כ לא צריכין אתפסה רק כדי שלא יהי' עידי קרקע משא"כ לדידן דהרמב"ם סובר משום קו"ח הנ"ל נוטלת הכתובה ע"כ צריך להביא באתפסה. ולפ"ז ניחא הרמב"ם הנ"ל דהא תקשה דבעדות מיתה גם מלך מחויב להעיד איך כתבו דיכול לומר העדות לדידה ולא צריך לבוא לב"ד:
אך הקשו ביבמה דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי ואכתי משכחת דמלך מחויב לבוא בפני ב"ד להעיד ועי' בס' ע"ח. אך אז לא מהני עדותו דיכול לומר אי הוזם דלא בא רק להתיר ולא לכתובה כיון דלא יועיל לומר לדידה וזה הכל לר"ע לשיטתו דסובר דכתובה דאורייתא ואז כתובה ניגבית גם ממטלטלין ולא איירי באתפסה ויכול לומר דלא בא רק להתיר. משא"כ לדידן דע"כ איירי באתפסה דאל"ה יהי' עדי קרקע ואז לא יכול לומר דבא רק להתיר וע"כ דגם מלך חייב קרבן שבועת עדות כגון ביבמה. אך אכתי תיקשה דגם לר"ע דמשכחת באתפסה נהי דל"צ אתפסה שלא יהיו עידי קרקע מ"מ משכחת דצריך להעיד באתפסה. וע"כ נראה דלפי מה שהקשו בתוספות סנהדרין על הא דפריך הגמרא על כהן גדול דמעיד דאמאי לא משני דאיירי בדבר איסור ותירצו לפי מה דהקשו בתוספות שבועות על הא דקאמר שם דמילתא דאיסורא מחויב לילך לב"ד דזוטר מיני' דבזה לא אמרינן דגדול כבוד הבריות וקשה הא הוי שב ואל תעשה דאז אפילו במילתא דאיסורא אמרינן גדול כבוד הבריות ותרצו בתוספות דזה דווקא בבזיון גדול כגון דמת מצוה התם אפילו באיסור היכי דהוא שב ואל תעשה אמרינן גדול כבוד הבריות משא"כ הכא דהוא בזיון קטן לילך לב"ד דזוטר מיני' וע"כ אפילו בשב ואל תעשה נדחה כבוד הבריות וא"כ בכ"ג או לך דהוא בזיון גדול אפילו באיסור היכי דהוא שב ואל תעשה לא נדחה כבוד הבריות וע"כ אפי' מילתא דאיסורא לא צריך לילך להעיד כיון דהוא שב ואל תעשה. אך זה הכל למ"ד דנשים בשני חובה ואז קשה קושית הגמרא דחזינן דמטמא למ"מ וצריכין לומר דשב ואל תעשה שאני וא"כ מלך אינו מחויב להעיד אפילו לאיפרושי מאיסורא משא"כ לדידן דקיימא לן דנשים בשני רשות וא"כ לא קשה קושית הגמרא בפסח דנדחי מפני מ"מ דבפסח ראשון הא יכול לעשות בשני ובשני לא הוי שוה בכל לענין נשים וא"כ י"ל דאפילו בשב ואל תעשה צריך להעיד היכי דשוה בכל וא"כ משכחת דגם מלך יהי' מחויב להעיד הגם דהוא שב ואל תעשה כגון דעדות לאפרושי מאיסורא השוה בכל וע"כ פסק הרמב"ם דגם מלך חייב בקרבן שב"ע:
ובאמת י"ל דגירסת הרמב"ם דר"ע ור"ט אמרו דבודקין עדי נשים בדו"ח וע"כ לא משכחת דמלך מחויב להעיד כיון דאין דנין אותו חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו כיון דבעי דרו"ח אפילו בע"נ ואפשר לומר דפליגי בהא דת"ק סובר סברת הדרישה הנ"ל דהיכי דליכא הכחשה מן התורה לא בעי דרו"ח רק מדרבנן וע"כ אמרינן כיון דאיכא כתובה למישקל חשוב ממון ור"ע סובר אפילו היכי דליכא הכחשה בעינן מה"ת דרו"ח וע"כ לא אמרינן כיון דאיכא כתובה למישקל. ובזה ניחא הא דפסק הרמב"ם דבחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קימת ובסנהדרין דף מ"א קאמר שם כמאן דלא כר"ע ופירשו התוספות שם דחשוב האחד כנמצא קרוב או פסול וע"כ קאמר דלא כר"ע דהא לר"ע נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה. וא"כ כיון דקיי"ל כר"ע אמאי פסק הרמב"ם דעדותן קיימת ועי' בלח"מ:
ולכאורה י"ל בפשיטות דהא בנודע ביהודה תמה דלא דמי עד שאומר איני יודע בחקירות לפסול דהא אם אמר אח"כ נזכרתי באיזה יום לא חשוב חוזר ומגיד והוא עצמו כשר ולא חשוב פסול וא"כ איך יפסול עדים אחרים בשלמא קרוב או פסול מיקרי פסולי עדות דהפסול בגופם וע"כ נראה דזה האומר אינו יודע אי חוזר ומגיד לומר נזכרתי תליא בזה דהנה בר"נ בשבועות איתא על הא דסובר ר"ש שאינו יכול לחזור ולהודות וע"כ אין חייבים אלא אחת דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד הגם שלא אמרו בתחילה רק א"י חשוב חוזר ומגיד ואח"כ מסיק שם דלעולם דלא חשוב חוזר ומגיד והא דאין יכולים לחזור ולהודות דלא מצי משוי נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחילה אחרי שהשביעם ולפ"ז לרבא דסובר דבעינן רשע דחמס וא"כ אי אפשר לומר דנעשו רשעים ועל כרחך לדידי' דהא דאין יכולים לחזור ולהודות משום דאינו יודע ליודע חשוב ג"כ חוזר ומגיד וע"כ רבא לשיטתו קאמר שפיר דלא כר"ע דחשיב פסול כיון דלא יכול לומר נזכרתי משא"כ לדידן דקיי"ל דלא בעינן רשע דחמס ויש לומר דלא חשוב חוזר ומגיד וע"כ לא חשיב פסול שיבטל כל העדות וע"כ הגם דקיי"ל כר"ע מ"מ העדות קיים ולא דמי לנמצא קרוב או פסול כיון דיכול לומר נזכרתי. אך יותר נראה דהא קשה מאי קאמר דלא כר"ע דילמא איירי דליכא הכחשה דאז מה"ת לא בעינן דרו"ח רק מדרבנן וא"כ הפסול רק מדרבנן וקיי"ל דפסול מדרבנן אינו מבטל כל העדות אך לר"ע דסובר דעידי נשים בעינן דרו"ח ע"כ דסובר דאפילו בליכא הכחשה בעינן דרו"ח מן התורה וע"כ קאמר שפיר דלא כר"ע משא"כ לדידן י"ל דעדותן קיימת הגם דקיי"ל קרוב או פסול מבטל כל העדות אך מיירי בליכא הכחשה ודוק:
ולפי מה שאמרנו דאי כתובה דרבנן לא אמרינן כיון דאיכא כתובה למישקל ובעי דו"ח וניחא בזה קושי' תוס' גיטין ד' ג' ד"ה דתנן דהכא משמע דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תניא המביא גט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ דהולד ממזר ולרבא ניחא דבעי בפ"נ דלא ליתי לאיחלופי אבל לרבה דלית ליה טעמא דאיחלופי משום דכיון דידענו לא מהני וע"ש אך לפי מה שכתבו דמש"ה לא מהני ידענו משום דחשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דמאי הזמה שייך על מה שמכירים החתימות ולא ראו שחתמו ובעלמא כיון דקיום שטרות דרבנן הקילו משא"כ בפ"נ אלמוה חכמים כדאורייתא ואין לומר כיון דאיכא כתובה חשוב דיני ממונות וע"כ משום דכתובה דרבנן וא"כ לר"מ לשיטתו דסובר דכתובה דאורייתא ומהני ידענו הגם דל"ש הזמה וא"כ בעינן בפ"נ דלא אתי לאיחלופי ודו"ק:
וגם נראה דהא בתומים הקשה דילמא מש"ה דוחה כבוד הבריות עשה דפסח משום דיכול לעשות פסח שני אך נראה דזה שייך אי תשלומין לראשון משא"כ למ"ד דשני רגל בפני עצמו ל"ש דיכול לעשות פ"ש דכיון דזה בפני עצמו. ולפ"ז רב לשיטתו דסובר דרגל בפני עצמו וע"כ פריך שפיר על רב מפסח דנדחה מפני כבוד הבריות והוצרך לתרץ דשב ואל תעשה שאני משא"כ לדידן דקיי"ל דתשלומין לראשון הוא ולא קשה קושי' הגמ' וע"כ לא הביא תירוץ הגמ' דשוא"ת שאני:
ובזה ניחא גם הרמב"ם דסובר דמלך חייב בקרבן שה"ע דהא קשה דמשכחת גם מלך דמחויב להעיד כגון בעד סוטה או בעד מיתה דמחויב להעיד כיון שנוגע לאיסור וגם נ"מ לממון הכתובה אך ר"ע לשיטתו דסובר בכריתות דשני רגל בפ"ע וקשה קושי' הגמ' וצריכין לומר דשוא"ת שאני וגם הכא אי לא יעיד הוי רק שוא"ת וע"כ סובר ר"ע דמלך אינו מחויב קרבן שה"ע משא"כ לדידן אמרינן דאפי' בשוא"ת נדחה כבוד הבריות ומפסח לא קשה דיש לו תשלומין לשני וא"כ גם מלך משכחת דמחויב להעיד:
וגם נראה דהא אי אמרינן דמי שאין לו קרקע פטור מפסח ועי' בפסחי' ד' ג' בתוס' שם ובזה כתבו האחרונים לתרץ קושי' התוס' דאמאי צריכין קרא דפסח דוחה שבת ות"ל דכל הקרבנות דוחה שבת אך משום דה"א דפסח שאני דבידו להפקיר הקרקע ואז הוא פטור מפסח וע"כ לא דחי וכמו כן אית' בשבת דמש"ה ציצית לא דחי שבת משום דבידו להפקיר הבגד ואז פטור מציצית וה"א דה"ה פסח לא דחי מה"ט דבידו להפקיר וא"כ לפ"ז תקשה דהא ברמב"ן איתא דמכהן לא קשה דמטמא למת מצוה דיש לומר משום דלאו אינו שוה בכל ומנזיר לא קשה משום דישנו בשאלה רק דקושי' הגמ' אזלא מפסח וקשה דגם פסח דמי לנזיר דיכול לפטור א"ע מפסח שיפקיר נכסיו וע"כ אין נדחה כבוד הבריות מפסח ולא אלים מצוה דפסח לדחות כבוד הבריות. אך לפי מה דאיתא בנב"י דאליבא דרב דאמר בפסחי' ד' ח' על הא דאמר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמאן כי האי תנא וכו' וכיון דאפי' בחזירתן בהליכה למה לי לכדר"א דאמר ר"א כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל ואיתא בנב"י דלפ"ז לרב דאמר לא ידענא א"כ ליכא קרא לכדר"א דמי שאין לו קרקע אין עולה לרגל וה"ה דחייב בפסח אפי' אין לו קרקע לרב ולפ"ז דהסוגי' דקאי לרב ולרב דאפי' אין לו קרקע חייב בפסח וא"כ ל"ש דיכול להפקיר וע"כ פריך שפיר מפסח על רב. והנה בס' אור חדש איתא דלר"ע דסובר בסוכה דהטמאים היו מישאל ואליצפן קשה דהלא המה פטורין מפסח לגמרי כיון דהיו לוים ולא נטלו חלק בארץ ולמה עשו פסח שני וע"כ דלר"ע אפי' באין לו קרקע חייב בפסח וא"כ לדידי' קשה קושי' הגמ' מפסח וצריכין לומר דשוא"ת שאני וע"כ סובר ר"ע דמלך אינו מחויב להעיד אפי' בדבר איסור דהא שוא"ת הוא משא"כ לדידן באין לו קרקע פטור וא"כ בידו להפקיר ולא קשה קושי' הגמ' ולעולם דאפי' בשוא"ת נדחה כבוד הבריות וע"כ סובר הרמב"ם דגם מלך חייב קרבן שה"ע:
ולפ"ז ניחא קושי' תוס' פסחים ד' צ"ג ד"ה ר"ע תימא מנלן דהא לעיל אומר דמ"ד דאין שוחטין סבר לה כר"י דאמר טמאי מ"מ היו שחל וכו' וקדריש ביום ההוא אין יכולים לעשות וכו' ואילו ר"ע לית ליה דר"י דאמר מישאל ואליצפן היו וע"ש וע"כ נראה לפי מה שהקשו בתוס' פסחים ד' ס"ט ד"ה שוחטין וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו ותירצו דאיצטריך למימרא דציבור עבדי בטומאה וע"ש. אך קשה דממילא ידעינן דדוחה טומאה מדכתיב במועדו אך צריכין במועדו דדחי שבת אך שבת בלא"ה ידעינן דלא גרע מכל קרבנות ציבור וצריכין לומר דה"א משום דבידו להפקיר הקרקע ואז פטור מפסח וא"כ לדידי' דסובר דמישאל ואליצפן היו דע"כ שמעינן דסובר דאפי' באין לו קרקע חייב דהא לוים לא נטלו חלק בארץ וא"כ ממילא ידעינן דדחי שבת ובמועדו בעינן דאפי' בטומאה א"כ לדידי' בלא"ה ידעינן דאין שו"ז על טמא שרץ דאל"כ קשה קושי' תוס' הנ"ל לדוכתא דאי שו"ז אמאי כתב רחמנא איש לפי אכלו ואין לומר דצריכין דציבור עבדי בטומאה דזה ידעינן מבמועדו וא"כ כיון דסובר דמו"א היו מזה ידעינן ממילא דסובר דאין שו"ז על טמא שרץ:
גם לפי מה שכתבתי דר"ע סובר דשני רגל בפ"ע וא"כ לפי מה דכתבו דמש"ה בעינן קרא דפסח דוחה שבת משום דהו"א דכיון דיש לו תשלומין על פ"ש לא דחי וזה ל"ש אי רגל בפ"ע וא"כ בלא"ה ידעינן דפסח דוחה שבת וע"כ במועדו קאי על טומאה וא"כ ל"צ קרא דדוחה טומאה וא"כ ממילא ידעינן לר"ע דאין שוחו"ז על ט"ש דאל"כ הא כתיב איש לפי אכלו ואין לומר דאיצטריך דציבור עושין בטומאה דזה ידעינן מבמועדו:
והנה התוס' בסוכה ד' כ"ה הי' להם גירסא דרב סובר דאין שו"ז על ט"ש דסבר כר"ע דאמר מישאל ואליצפן הי' שחל שביעי בע"פ והנה לפ"ז בפשיטות שמעינן דגם לר"ע אין שו"ז על ט"ש אך הקשו דאמאי קאמר דרב סבר כר"ע והלא אי סובר כר"י דאמר טמאי מתים שחל שביעי בע"פ ג"כ שמעינן דאין שו"ז על ט"ש והנה לפי מה שהקשו ועי' בתשובת מהר"מ מינץ וז"ל דלכאורה קשה על הא דדחי הש"ס טעמא דרב לחלק בין טבול יום ומחוסר כיפורים לט"ש מהא דאמר רב גבי היה ישראל מחצה טהורים דמטמאין אחד בשרץ דהרי יש סברא לחלק דהא לפי מה דקיי"ל דכל מידי דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי' שליח וא"כ גבי פסח דילפינן שליחות ולו יהא דכהנים בשאר עבודות המה שלותי דרחמנא אבל גבי שחיטה דכשר בזר בודאי בעי שליחות הבעלים וא"כ טבול יום ומחוסר כיפורים דחייבין כרת על ביאתו א"כ המה בעצמם אין יכולין לשחוט בשום אופן אפי' בסכין ארוכה כי אם בבמה כמבואר בתוס' חולין וא"כ איך אפשר לעשות שליח אם איהו לא מצי עביד. אך לפי מה דאית' במש"ל היכי דהביאו שני שערות בשנת י"ג דאז לא מחוסר מעשה רק זמן וזמן ממילא אתא אז מועיל השליחות הגם דהוא לא מצי עביד וע"כ טבול יום או מח"כ שמסר קינו לב"ד וחזקה על ב"ד שאין עומדין משם וכו' וע"כ יכולין לעשות שליח לשחוט ואמנם זה שייך גבי טבול יום ומ"כ דאינו מחוסר מעשה אבל טמא שרץ דמחוסר טבילה אך מדאורייתא אין יכולין לשחוט פסחו מכח מילתא דהוא לא מצי עביד וגבי פסח עכ"פ בשחיטה בעינן שליחות וא"כ הרי יש לחלק בין ט"י ומח"כ לטמא שרץ וכתב לתרץ לפי הריטב"א בקידושין יש לומר דגם ט"ש נהי דלא מועיל מטעם שליחות מ"מ כיון דזכות הוא לא מהני מטעם זכי' דזכי' לאו מטעם שליחות ושפיר פריך מ"ש ט"י ומח"כ מטמא שרץ דאפי' ט"ש ישחטו מטעם זכי' וע"ש:
והנה האחרונים חידשו דדוקא אי שני לאו תשלומין לראשון אז יש לומר מטעם זכי' משא"כ אי תשלומין לראשון ליכא משום זכי' דיש לומר דרוצה למיעבד בעצמו בשני דכיון דהוא תשלומין:
ובזה ניחא הרמב"ם בפי' המשנה דפי' דטמא ודרך רחוקה בראשון אף שהזיד בשני פטורין מכרת ושגג ונאנס בראשון והזיד בשני חייב כרת ותמהו עליו מהא דקאמר ר"א ד' צ"ב מתני' נמי דייקא דקתני אלו פטורין מכרת ואלו חייבין אהייא אילימא אשוגג ונאנס בני כרת נינהו ולשיטת הרמב"ם מצי שפיר קאי על שוגג ונאנס כגון דהזיד בשני משא"כ טמא וד"ר פטורין אפי' הזיד בשני וע"כ נראה דכיון דאליבא דר"נ צריכין לומר דר"ע סובר דאין שו"ז על ט"ש ואע"ג דר"ע סובר לגירסא דידן דרב סובר כר"י וא"כ לר"ע מנין דאין שו"ז דהא סובר דמישאל ואליצפן הי' וע"כ דבלא קרא ידעינן משום דלא יכול לשחוט בעצמו ולא יכול לעשות שליח אך יש לומר מטעם זכי' וע"כ דר"נ סובר אליבא דר"ע דשני תשלומין לראשון וליכא זכי' ואי תשלומין לראשון אפי' אי הזיד בשני כיון דשגג בראשון פטור מכרת וע"כ כר"ש שם דקאי אמזיד ואונן ושפיר מייתי ר"א ראי' לר"ש אך לפי הגירסא דר"ע סובר דמגדף היינו מברך את השם והיינו כרבי וסובר דשני רגל בפ"ע ויש לומר מטעם זכי' וע"כ ניחא דקאמר דסובר כר"ע דאז ה"א כיון דמועיל מטעם זכי' אפי' ט"ש דלא יכול לשחוט בעצמו וע"כ שו"ז עליו אך אעפ"כ אין שו"ז כמו טמאי מתים שחל שביעי בע"פ משא"כ לר"י בלא"ה ידעינן דאין שו"ז כיון דאי אפשר לשחוט בעצמו וזכי' ליכא כיון דתשלומין לראשון ליכא זכי' דרוצה לעשות הפסח בעצמו בשני כיון דתשלומין לראשון הוא. אך יותר נראה דהנה שיטת הרמב"ם פ' ג' מהלכות קרבן פסח וז"ל איזה טמא שנדחה לפסח שני כגון זבים וזבות ובועלי נדה אבל הנוגע בשרץ ביום י"ד טובל ושוחטין עניו ולערב כשיעריב שמשו אוכל את פסחו טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אע"ג שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפ"ש שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מפי שמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחטו עליהן ופי' יהן שאין שוחטין והראב"ד השיג אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב אמר אין שו"ז על ט"ש מכאן למד ואיהו סובר דשו"ז על טבול יום אלא האי קרא בשלא טבל ולא הוזה עליו דהיינו ט"ש ומעשה כי הוי ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' והנה זה פשוט דהרמב"ם סובר דע"כ המעשה היה לאחר טבילה דאי קודם טבילה אמאי לא אמר להם משה שיטבלו כמו שהקשו בתוס' וזה היה דוחק להרמב"ם לאוקמא קרא דשאלתן היה לעת ערב שאז לא היה שהות לטבול ולהזות אך קושי' הראב"ד קשה דכיון דרב יליף מהאי קרא דאין שו"ז על ט"ש אמאי לא יליף נמי דאין שו"ז על טבול יום של טמא מת. עוד הקשה בלח"מ מהא דאיתא בפסחים ד' ע"ט דהשיב ר"ע לר"א דאין שבות בשבת נדחה מפני פסח דהזאות ט"מ יוכיח שחל שביעי שלו בע"פ בשבת שהוא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה שבת ולדעת הרמב"ם מה תשובה הוא זה דשפיר אין הזאה דוחה שבת דהאי הזאה אינו מועיל לו דאף אם יזה עליו היום אין שוחטין עליו דהא הוי ט"י. ונראה לפי מה דאית' בנב"י דלפי מה דקיי"ל דכל מידי דלא מצי למיעבד בעצמו לא מצי עביד שליח והנה אפי' אי נאמר דכהנים שלוחי דרחמנא היינו בכל הקרבת קדשים ולכך הטמא יכול לשלוח קרבנותיו אבל בשחיטת פסח ע"כ השוחט הוא שליח מכל בני חבורה ול"ש שליח דרחמנא דהא בקידושין יליף שליחות מפסח ולפי הנחה זאת יצא לן דט"מ שאינו יכול לשחוט בעצמו את הפסח דקא מטמא לסכין וסכין לבשר אין שוחטין עליו כיון דהוא לא מצי עביד לא משוי שליח ולפ"ז תקשה לשיטת הראב"ד דכתב דהאי מעשה היה קודם טבילה והזאה וא"כ מה הי' השאלה של אותן אנשים שהיו טמאים ומאי היה הספק שלהם דאפי' אם היו סוברים דשוחטין על ט"ש אפ"ה אי אפשר לשחוט עליהן קודם טבילה והזאה דהא הם לא מצי למיעבד בעצמם קודם טבילה דקא מטמאין לבשר וכל מילתא דל"מ למעבד השתא לא משוי שליח. ומכח קושי' זו יש להוכיח כדעת הרמב"ם דבאמת אותן אנשים טבלו קודם שחיטה ולא הוי כי אם ט"י ושפיר הוי מצי לשחוט בעצמם דטבול יום לא הוי אלא שלישי לטומאה וא"כ מטעם שליחות הוי יכולים לשחוט הם בעצמם ורק שאלתם הי' אי שוחטין על ט"י של ט"מ אך לפ"ז תקשה על רב איך יליף מהאי קרא דאין שוחטין על ט"ש דילמא לעולם שוחטין על ט"ש ומה דאמר רחמנא לידחי לפ"ש לאו משום דאין שו"ז על ט"ש אלא משום דלא טבלו עדיין ולא היו יכולי' לשחוט בעצמן וכל מידי דהוא ל"מ עביד לא משוי שליח וא"כ אף אי דרשינן ולא יכלו לעשות ביום ההוא דשביעי שלהן הי' וכו' אכתי קשה מנ"ל לרב דהאי מעשה הי' אחר טבילה והזאה דילמא עדיין לא טבלו וביום ההוא לא היו יכולין לשחוט בעצמם ולכך אמר רחמנא לידחי לפ"ש וא"כ מנ"ל לרב דטעמא דאמר רחמנא דידחה לפ"ש הוי מטעם דאין שו"ז על ט"ש דילמא הטעם משום דל"מ למיעבד בעצמו לא משוי שליח. ונראה לפי מה דאית' ביבמות ד' י' דר"י סובר דאיהו שליחותי' דאחים קעביד ואיהי שליחותי' דצרות קעבדה הרי דלר"י חליצה ויבום כולהו אחים וכולהו צרות בעי למיעבד רק שאחד עושה שליחות כולם וכן ביבום כן ולפ"ז תקשה אם האחת כשרה והאחת פסולה איך הפסולה נפטרה ביבום הכשירה הא הפטור הוא משום דשליחותי' דידה קעבדה ומי איכא מידי דאיהי לא מצי למיעבד שהרי פסולה היא ואסור ליבמה ושליחה דידה מצי עביד ועי' בס' דורש לציון דאי אמרינן דעשה דוחה ל"ת רק הא דאסור ביבום הוא משום גזירה אטו ביאה שני' וא"כ מדאורייתא היא גופה מצי למיעבד וע"כ לא אמרינן כל היכי דהוא לא מצי למיעבד וכו' אך אי אמרינן דמדאורייתא לא ראוי' ליבום ותקשה איך אמרינן דשליחות דצרה עבדה וע"כ דל"א כל מידי דהוא לא מצי עביד וכו' וע"ש:
ולפ"ז ניחא הרמב"ם דרב לשיטתו דסובר דחייבי לאוין מדאורייתא רמי' רק לחליצה ולא ליבום ויליף מקרא דיבמתו שאין ת"ל אלא יש לך יבמה שעולה לחליצה ולא ליבום וע"ש יבמות ד' כ' וא"כ לדידי' לא אמרינן כל מידי דהוא ל"מ עביד דאל"כ תקשה קושי' הנ"ל מאחת כשרי ואחת פסולה דמייבם לכשרה הא ליכא שליחות כיון דל"מ מייבם לפסולה וא"כ ע"כ הא דנדחה לפ"ש משום דאין שו"ז על ט"ש לא משום דלא מצי למיעבד בעצמו:
וניחא גם קושי' הנ"ל מר"ע דכיון דר"ע סובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ לדידי' הפסולה מדאורייתא לא חזי' ליבום כדאית' בהדי' בריש יבמות ועי' בתוס' מה שהקשו וא"כ שמעינן דלא בעינן דמצי למיעבד בעצמו וא"כ יש לומר דקרא איירי בלא טבלו ואפ"ה היו סוברין דשוחו"ז עליהן אע"ג דל"מ למיעבד בעצמן ויש לומר דלאחר טבילה שוחטין אפי' על ט"מ וע"כ קאמר שפיר הזאה תוכיח דהא אי יזה עליו מועיל לו דלא הוי רק טבול יום:
ולפ"ז אפי' אי אמרינן דט"ש יכול למיעבד בעצמו ע"י סכין ארוכה לא כתשו' מהר"מ הנ"ל מ"מ הוצרך לומר דסובר כר"ע משום דאל"כ תקשה דאין ראי' מט"מ דילמא התם משום דלא מצי למיעבד בעצמו ולא מטעם דאין שו"ז על ט"ש משא"כ בט"ש יכול למיעבד בעצמו ע"י סכין ארוכה וע"כ קאמר כר"ע דהוא ע"כ סובר דלא בעינן דמצי למיעבד בעצמו:
אך לפי מה שאמרנו דלר"ע ע"כ דל"ב דיש לו קרקע נראה עוד דהא ע"כ דאפי' בפסח לא בעינן שליחות בשחיטה אי אמרי' דהי' אז דין ב"נ ואין שליחות לעכו"ם וא"כ אי אפשר לומר דהא דאחד שוחט לכולם הוא בתורת שליחות ועי' במקנה שהעיר בזה וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו שם דאמאי לא דחי לעיל נמי על ההי' דר"י ב"ק דאיירי דאית ליה שותפות ולכאורה נראה דעיקר הא דאמרינן דאית ליה שותפות עדיף מה דשותפין הן שומרין זה לזה ושומר ידו כיד הבעלי' וע"כ עדיף משליחות ועי' ברמב"ן ב"מ דכתב דמש"ה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דמיד דאגבהה נעשה שומר וידו כיד הבעלי' וחשוב יאוש ברשותו וא"כ זה ל"ש בנכרי דאין דין שומרין בעכו"ם וע"כ מה דחי דילמא דאית ליה שותפות אי הי' אז דין ב"נ אך דכיון דהוא יליף מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד אע"ג דלא יהי' כזית לכל אחד וקשה אי אמרינן דהי' להן דין ב"נ הא לא נתנו שיעורין לב"נ וע"כ לא בעינן שיעור כזית ומנ"ל דגם עכשיו ל"ב כזית וע"כ דסובר דהי' להם דין ישראל וע"כ שפיר דחי דילמא דאית ליה שותפות משא"כ לעיל לא דחי כן דהא אי יש להן דין ב"נ אין שום מעלה הא דאית ליה שותפות וגם יש לומר דהגמ' הוכיח דיש שליחות בישראל וע"כ אפי' אי אמרינן דהי' להם דין ב"נ ואין שליחות אז מועיל טעמא דיש לו שותפות משא"כ אי אין שליחות אפי' בישראל אז בב"נ לא מועיל אפי' שותפות וע"כ לא דחי לעיל דאית ליה שותפות משא"כ הכא שפיר דחי דאית ליה שותפות דכיון דיליף דל"ב כזית ואי סובר דיש להם דין ב"נ אין ראי' דלא נתנו שיעורין וע"כ דיש להם דין ישראל וע"כ שפיר דחי ודילמא דאית ליה שותפות. וכעין זה כתבו לענין שאלה בבעלים דבאמר לעבד כנעני ואע"ג דעבד ידו כיד הבעלים לא הי' מועיל מסברא בעלמא כיון דהוא נכרי וגם בישראל אין בו שליחות לענין שאלה בבעלים וא"כ ה"ה לענין שותפות אי בישראל לא מועיל שליחות א"כ היכי דהוא נכרי אפי' שותפות לא מועיל ועכ"פ אמרינן דאי יש להן דין ב"נ ע"כ הא דאחד שוחט לכולם אינו בתורת שליחות ושפיר יליף רב דאין שו"ז על ט"ש משום דאין לומר משום דהוא לא מצי עביד כיון דלא בעינן תורת שליחות אך איך אפשר לומר דהי' להן דין ב"נ א"כ לא קנה אברהם בחזקה ועי' בפ"ד ולא הי' להם קרקע ופטורין מפסח דבשלמא אי יש להם דין ישראל א"כ מוחזקת מאברהם דקנה בחזקה אך אליבא דר"ע דסובר דמישאל ואלצפן היו ע"כ שמעינן דלא בעינן דיש להם קרקע ויש לומר דהי' להם דין ב"נ וא"כ ע"כ אינו מטעם שליחות וע"כ יליף שפיר ט"ש מטמא מת וע"כ קאמר ר"ע הוא דהא לדידי' ע"כ הא דנדחה לפ"ש משום דאין שוחו"ז על ט"ש:
וניחא הא דקאמר ר"ע הזאה תוכיח דהא לדידי' איירי קודם שטבל ואע"ג דאז א"א למיעבד בעצמן כיון דאינו בתורת שליחות אבל לאחר טבילה והזאה לא נדחה לפ"ש ואפ"ה לא דחי שבת וע"כ קאמר הזאה תוכיח:
ויש לומר עוד על הא דסובר הרמב"ם דשגג ונאנס בראשון אי הזיד בשני חייב משא"כ טמא או בד"ר ותקשה מה מייתי ראי' דאונן תני בהדייהו. ונראה לפי מה דאית' במחברים הא דילפינן ממשמעות במועדו אפי' בטומא' תלי' בזה דודאי היכי דלא נסתר המשמעות במועדו אפשר לומר אפילו בטומאה אבל אי נמצא בחד דוכתא דנסתר המשמעות דמועדו לענין טומאה דפסח שני אז גם בפסח ראשון לא דרשינן מהמשמעות ולקמן ד' צ"ג איתא דרבי ור"ח דרשי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו קאי על השני ור"ע לא דריש אשני ובד' צ"ה פליגי ת"ק ור"י אי פ"ש דוחה טומאה וא"כ אליבא דמ"ד דאינו קרב בטומאה וא"כ אי במועדו קאי על השני מצינו חד דוכתא דבמועדו לא משמע אפי' בטומאה וא"כ נסתר המשמעות דמועדו אפי' בראשון ולפ"ז כיון דר"נ סובר אליבא דר"ע דאין שוחו"ז על ט"ש ואע"ג דסובר דמו"א היו ע"כ משום דאל"כ קשה קושי' תוס' דת"ל מאיש לפי אכלו ואין לומר דאיצטריך דאין ציבור נדחין וע"כ משום דשמעינן מבמועדו וא"כ ע"כ דסובר דמועדו דקרא לא קאי על השני והיינו כר' נתן דשני תשלומין לראשון א"כ ממילא פטור אפי' בהזיד על השני ושפיר מקשה שוגג ונאנס בני כרת נינהו ואפי' בהזיד על השני גם נראה על קושי' תוס' דמנ"ל דלר"ע אין שו"ז על מ"ש לפי מה דאית' בריטב"א בקידושין דהא דהוכיח דשליח של אדם כמותו מפסח והא יש לומר דהוא מטעם זכי' דהרי גילה דעתו דניחא ליה שישחוט דהא עשה שליח וחזינן דניחא ליה שיעשה אחר ותי' דאי משום זכי' מצי הדר בי' וממתני' משמע דלא מצי הדר דאל"כ כיון שהם לקחו פסח אחר קודם שחיטת פסח של שליח חשוב חזרה עוד כתבו דאי משום זכי' קרא מיותר אלא ודאי דאשמעינן דש"ש אדם כמותו אך הקשה אהא דפריך הש"ס אליבא דר"י דמפיק להאי קרא דכ"י יוצאין בפסח דמנ"ל דששא"כ ומשני מיני' וקשה דילמא הוא משום זכי' דבשלמ' לעיל יש לומר משום מיותר דקרא או כמ"ש הריב"ש דהוי כמו בעל הקרבן בעצמו וע"כ דהוא בתורת שליחות וכתבו דהריטב"א לא כתב כן כי אם לפי ס"ד דהש"ס דלא ידעינן מקרא מיוחד גבי קדשים דששא"כ וא"כ איצטריך אתם ג' אתם גבי תרומה לגוף שליחות אבל בתר דמסיק דילפינן תרומה מקדשים וגירושין ומגם אתם ילפינן דבעינן שיהי' דומי' השליח למשלח ואמרינן מה אתם לדעתכם גם שליח לדעתכם ומעתה סרה קושי' הנ"ל דילמא הטעם משום זכי' ועי' בתשובה מהר"מ מינץ הנ"ל:
ולפ"ז לפי מה שהקשה על הרמב"ם דמיותר לדידי' גם אתם דאין לומר מה אתם בני ברית דממילא ידעינן כיון דליתא בתרומה דנפשייהו דהא פסק כר"ש דעל תרומת נכרי פטור מחומש וגם פסק דאפי' אריסין ושותפין חייבין ותירצו לפי מה שהקשה במהרש"א דאמאי לא ילפינן מפרה של אהרן במ"מ דבעינן בעלים דוקא ותירץ דא"כ למה לי ושחט הא סברא חיצונה דבעינן בעלי' ממש לפי ס"ד ולא איצטריך ושחט לגופי' אלא לגלוי בעלמא דלא בעינן בעלים אך הקשה הא תינח לס"ד דמקשה קדשים מנ"ל אבל בתר דמשני נפקי' מריב"ק קשה מה מקשה הש"ס גם אתם בתרומה למה לי אימא אי לא כתיב גם אתם ה"א דילפינן תרומה מפרה של אהרן דבעינן בעלים ולא הוי ילפינן מפסח ולהכי צריכין גם אתם ותירצו דלכאורה קשה על המהרש"א דלא מצינן למילף מפרה של אהרן דכיון דכל העבודות ביה"כ אין כשרי' אלא באהרן דחוקה כתיב ומש"ה שחיטה נמי באהרן דוקא אך דתלי' בהא דאית' ביומא דרב סובר דשחיטת פרה בזר כשר דחוקה ביוה"כ לא קאי על שחיטה ושמואל סובר דפסולה בזר דחוקה קאי נמי אשחיטה וא"כ לרב דשחיטה כשרה בזר מקשה המהרש"א שפיר דהא חוקה לא קאי על שחיטה אבל לשמואל לא קשה קושי' מהרש"א והשתא י"ל דהש"ס מפלפל רק לשמואל אבל הרמב"ם פסק כרב לא קשה גם אתם למה לי דאיצטריך כי היכי דלא נילוף מפרה של אהרן:
ולפ"ז ניחא קושי' תוס' דאליבא דרב לשיטתו דסובר דשחיטת פרה של אהרן בזר כשרה דשחיטה לאו עבודה וא"כ צריכין ג"א על שליחות דלא נילוף מפרה של אהרן ולא שמעינן דבעינן לדעתכם וא"כ מהני זכי' וע"כ על רב לשיטתו לדידי' דלא בעינן דמצי למיעבד בעצמו דנהי דלא מועיל מטעם שליחות מהני מטעם זכי' וא"כ הא קשה לדידי' אמאי אין שו"ז על ט"ש וע"כ הוצרך לומר דסובר כר"י דטמאי מ"מ היו שחל שביעי שלהן בע"פ משא"כ ר"ע לשיטתו דתוס' כתבו דמש"ה שחיטה לאו עבודה משום דגם חולין בעי שחיטה וא"כ לר"ע דסובר דבשר נחירה שרי במדבר א"כ שחיטה חשוב עבודה ועי' בס' אור חדש וא"כ ג"א צריכין דמה אתם לדעתכם ולא מהני מטעם זכי' ויש לומר דבעינן דהוא מצי עביד וא"כ אע"ג דסובר דמישאל ואליצפן היו בלא"ה אין שוחו"ז משום דכל מידי דהוא לא מצי עביד:
ובאמת נראה על הרמב"ם דלכאורה קשה מה פריך אתם ג"א למה הא בעינן דאי השליח הי' מופל' הסמוך לאיש דיכול לתרום משום דדמי למשלח והמשלח יכול לתרום היכי דהוא מוה"ס לאיש ועי' במתני' דתרומות ועי' ברש"י בגיטין דכתב דמש"ה אין קטן נעשה שליח דשליחות ילפינן מתרומה ושם בעינן גדול שיהי' ראוי לתרום וא"כ מופלא סמוך לאיש מהני משא"כ אי ילפינן מגירושין לא מועיל מופל' סמוך לאיש ועי' בקצה"ח הלכות שליחות אך לפי מה דהקשו בתוס' נדה איך מועיל מס"ל שמא לא יהיה לו שערות עד איזה שנים ואכתי לא סמוך לאיש הוא ותירצו דאזלינן בתר הרוב והיינו משום חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים בודאי יהי' לו שערות ואית' בנדה דר"ש לית ליה חזקה דרבא ופריך שפיר על ר"ש לשיטתו ג"א למה לי דהא אפי' אי מקשינן למשלח ג"כ לא מועיל מופל' ס"ל דהא במשלח היכי דהוא מופל' ס"ל לא מועיל דכיון דלא סובר חזקה דרבא חיישינן שמא לא יהי' לו שערות ואכתי לא סמוך לאיש הוא משא"כ לדידן דמהני מס"ל בעינן ג"א לזה דאם השליח מס"ל מועיל דדמי למשלח:
ולפ"ז יש לומר אי זכי' מטעם שליחות תלי' בזה דהא תוס' פסחי' ד' צ"א הקשו דלמאי צריכין קרא דאיש זוכה ולא קטן ת"ל דאין שליחות לקטן וע"כ דזכי' אינו מטעם שליחות אך אי מופל' סמוך לאיש דאורייתא יש לומר דלעולם דזכי' הוא מטעם שליחות ונ"מ הא דדרשינן ואין הקטן זוכה דלא מועיל אפי' מה"ל דמטעם אין שליחות לקטן מועיל מס"ל כמו דיכול לתרום והנה לר"ע דחייש למיעוט ולא מועיל מס"ל אפי' במשלח דחיישינן שמא לא יהי' לו שערות דל"ש דאזלינן בתר הרוב וא"כ לא מהני בקטן להיות שליח אפי' הוא מס"ל וקשה קושי' תוס' דלמה צריכין קרא דאין הקטן זוכה וע"כ דזכי' אינו מטעם שליחות וניחא הא דקאמר ר"ע הזאה תוכיח דהא עיקר הוכחה של הרמב"ם דאין שו"ז על ט"י דט"מ משום דמעשה היה ע"כ לאחר טבילה דאל"כ מה נסתפקו אם ישחטו עליהן דהא אי אפשר למיעבד בעצמן ואין לומר מטעם זכי' דזכי' לא עדיף משליחות משא"כ ר"ע לשיטתו דע"כ זכי' עדיף ויש לומר דמעשה הי' קודם טבילה אבל לאחר טבילה והזאה שו"ז עליהן וע"כ קאמר הזאה תוכיח שאינו דוחה שבת וניחא ג"כ הא דקאמר דרב סובר כר"ע ולא קאמר כר"י דאז קשה דילמא ט"מ שאני משום דלא אפשר למיעבד בעצמו וזכי' לא עדיף וע"כ קאמר ר"ע לדידי' זכי' עדיף ואפ"ה חזינן דאין שו"ז על ט"מ:
והנה להך גירסא דר"ע סובר דמגדף לאו מברך השם נראה עוד לתרץ קושי' תוס' דמנ"ל דר"ע אין שו"ז על ט"ש דהנה זה לשון הילקוט דנלמוד פסח דוחה טומאה מקו"ח מפרה שאינו דוחה שבת דוחה טומאה פסח דדוחה שבת אינו דין דדוחה טומאה פ"ש יוכיח דדוחה שבת ואינו דוחה טומאה וא"כ יש לומר דר"נ הוכיח דר"ע סובר דאין שו"ז דאל"כ קשה קושי' תוס' דת"ל מאיש לפי אכלו ואין לומר דאת' דאין ציבור נדחין דהא שמעינן קו"ח מפרה דדוחה טומאה ואין לומר דפסח שני יוכיח דדוחה שבת ואינו דוחה טומאה דלית' דכיון דהוא סובר דמגדף לאו מברך השם א"כ סובר דכי לא הקריב במועדו קאי על הראשון וא"כ גם שבת אינו דוחה השני וא"כ אינו קו"ח מפרה על טומאה וע"כ דסובר דאין שו"ז על ט"ש משא"כ לדידן ליכא הך קו"ח דקיי"ל כרבי ויש לומר פ"ש יוכיח וע"כ צריכין לומר דסובר רב כר"י ודו"ק:
והנה בתשובות ועי' בס' פ"מ דהקשה על התה"ד למה צריך הכהן לילך ערום משום דבאיסור לא אזלינן בתר כבוד הבריות הא הרמב"ן כתב דמש"ה לא פריך הגמ' מכהן דמטמא למת מצוה משום דלאו דכהן הוא קל דאינו שוה בכל וא"כ אמאי צריך לילך ערום אפי' אי חשוב קו"ע הא אינו שוה בכל ועי' בתשובות ח"צ דכתב דהא לפי מה שנראה מהרמב"ם דקבורה אינו משום בזיוני' רק דהוא מצוה מהתורה ולפ"ז אין ראי' הא דכתיב ולאחותו דמטמא למת מצוה דהוא משום כ"ה רק דמצות קבורה דוחה אך דהוכיח דע"כ הוא משום כ"ה דאל"כ מה אולמי' האי עשה מהאי עשה דפסח וא"כ מטומאת כהן לא מוכח די"ל דעשה דקבורה דחי ל"ת דטומאה הגם דבטומאה איכא עשה ול"ת הא קיי"ל דעשה דוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל אבל במקום דליכא עשה רק כ"ה אינו דוחה אפי' ל"ת דאינו שוה בכל ושפיר סובר התה"ד דכהן צריך לילך ערום וע"ש ועכ"פ אמרינן דהא דכהן מטמא למ"מ הוא משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דאינו שוה בכל:
וקשה מהא דאית' בנזיר ד' מ"ד דנזיר חשוב הותר מכללו דמטמא למ"מ הא בתוס' יבמות אית' דכלאים ל"ח הותר מכללו אצל בג"כ דזה גופו הוא רק משום דחי' דעשה דוחה ל"ת וא"כ ה"ה נזיר ל"ח הותר מכללו דזה רק משום דעשה קבורה דוחה ואע"ג דנזיר הוא ל"ת ועשה מ"מ דוחה משום דישנו בשאלה וכן תקשה הא דפריך התם ויין יותר מכללו מקו"ח מטומאה ופי' רש"י כגון יין של מצוה שנשבע עליו לשתותו וקשה הא דטומאה שרי הוא משום דדוחה לעשה ול"ת משום דישנו בשאלה וזה ל"ש גבי יין דהא העשה שנשבע לשתותו ג"כ ישנו בשאלה לא דחי ל"ת ועשה דנזיר ובלא"ה קשה אמאי לא קאמר דמש"ה יטמא נזיר משום דאית' בשאלה משא"כ כהן ולמה קאמר משום דאין איסורו איסור עולם ועי' בפסחי' פ' ג' לענין שאין איסורו איסור עולם ודו"ק: