אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות כ › כאשר זמם

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות כ · כאשר זמם

הכוסס את החטה

בו יתבאר כאשר זמם ולא כאשר עשה:

עי' בב"ק ד' ע"ד דרבא סובר דהכחשה תחילת הזמה אמר רבא מנ"ל דתניא מעידין באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו וכו' עד אמר אביי לא דאפכינהו ואזמינהו וכו' ועי' בתוס' וז"ל נראה לר"י דכל סוגי' כפי מה דס"ד השתא דדיוקא דרבא הוי מרישא אבל לפי האמת מסקנא דדיוקא דרבא מסיפא ולא אמר אביי זה מעולם חלא בני הישיבה היו מתרצים אליבא דאביי לפי מה שהיו סוברי' דדיוקא הוי מרישא וכבר תמהו ע"ז שדחוק מאד תירוץ התוס':

ונראה דהנה בס' עטרת חכמי' הקשה לפי מה דאית' בבעה"מ וז"ל ומעיקרא הי' סבור ששן בכלל עין לא אמרינן וקמ"ל השתא כיון דסוף סוף תשלומין הוא חייב אמרינן דיש בכלל מאתים מנה עכ"ל ותורף כוונתו הוא שלשון הגמ' מי קא מתכחשי מציעאי דדינא כוותיהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה מבואר דלולא זה שמחייבין עפ"י אותן מציעאי תשלומי שן אינם בנדר עדים והגם שפעלו בעדותן לפטור את האדון מתשלומי עין מ"מ אינם מחמת זה שם עדים כי אם עדים מוכחשין לכך הוצרך הגמ' לומר שיש בכלל מאתים מנה ונחשבין לעדים שמחייבין ע"פ תשלומי שן וע"כ העלה הבעה"מ שמעיקרא ס"ד דשן בכלל עין לא אמרינן א"כ לא מחייבין אף דמי שן ושם מוכחשים עליהם וע"כ סברי להוכיח מרישא דהכחשה תחלת הזמה ולפ"ז תקשה דהנה יש פוסקי' סוברים דדין ט"ח אינו רק בתובע החיטים ממש אבל בתובע דמי החיטים וזה הודה דמי שעורי דכיון דתרווייהו דמי נינהו חשוב ממין הטענה ומביאי' ראי' מהא דמשני רב בטוענו דמי עבד גדול ול"א בתר מעיקרא אמנם הרבה סוברים דאזלינן בתר מעיקרא ממה צמיחת התביעה וקשה דלפ"ז גם הכא שתובע עבד דמי העין באמרו שסימא את רבו אחרי שכבר הפיל שנו שיוצא בו לחירות ובאו עדים ואמרו עינו והדר שינו פטור הרב מלשלם גם דמי שן דל"ש שיש בכלל מאתים מנה כיון שחיוב הדמים נצמח מכח הנזק שעשה לו וכשאזלינן בתר מעיקרא אין ההודאה ממין הטענה שזה תובע דמי עין והוא הודה בדמי שן והוי ממש כטענו חיטים שפטור גם מדמי שעורין הגם שיש עדים על השעורין וכתב דהא דט"ח פטור הוא משום מחילה ובירושלמי אית' דבקנס לא מהני מחילה דחשוב דשב"ל ולזה מדייק דאימצעי לא איתכחשי אהדדי אך הקשה דהא הגמ' מוקי הסיפא דעמד בדין וא"כ יש לומר גם הרישא איירי בעמד בדין וכיון דעמד בדין מהני מחילה ואין שם עדים על האמצעים ומוכח דהכחשה תחילת הזמה. ולכאורה נראה לשיטת הריטב"א דבממון אמרינן ג"כ ולא כאשר עשה וא"כ הא דקתני דמשלמין דמי עין לעבד ע"כ איירי בתפס העבד ממנו מכבר דמי העין דאל"כ הוי כאשר עשה מיד שנגמר הדין וע"כ דאיירי דתפס וכל כמה דלא החזיר העבד דמי עין ל"ח כאשר עשה וא"כ ל"ש מחילה דכיון שהוא ת"י העבד מה בכך דמחל הא בעי קנין והנה טעמא של הריטב"א הגם דבממון עונשין מהדין ועי' תוס' ב"ק אך בחידוש לכ"ע אין עמ"ה אפי' בממון ואפי' ר"ש מודה וזה הכל לרבא לשיטתו דסובר דהזמה חידוש הוא ולדידי' איירי ע"כ דתפס וע"כ פריך שפיר דלא איתכחשי כלל דדינא כוותייהו פסקינן דאין לומר דלא פסקי כוותיהו מטעם ט"ח דכיון דתפס לא מהני מחילה אבל אביי לשיטתו דסובר למפרע נפסל ולא סובר דחידוש ולדידי' אמרינן אפי' כאשר עשה ולא איירי דתפס ופטור מטעם ט"ח ולדידי' דיוקא גם מרישא דל"ש כוותייהו פסקינן וצריך לתרץ במיפך והזמה:

וגם יש לומר לפי דרכו דבקנס צא מהני מחילה אך תקשה דהא איירי ע"כ בעמד בדין וע"כ נראה דהא אשה מה פריך הגמ' אי דלא עמד בדין אכתי דמי כילה עבד בעי לשלומי ליה דאכתי גברא לאו בר חיובא ופי' רש"י דהי' יכול להודו' ויפטור וקשה הא קיי"ל דבמודה בקנס ואח"כ באו עדים בעינן שחייב א"ע בקרן אבל פטר א"ע מכלום חייב והכא הוי פטר א"ע מכלום אך נראה דיכול להודות דמעשה היה בפני פו"פ ואז חשוב עדות שא"א יכול להזימו וחשוב כליכא עדי' דפטור אפי' בפטר א"ע מכלום ועי' ב"ק בסוגי' זו. אך לפי מה שהקשה בתומי' סי' ל"ח דכיון דנפסלין אי הוזמו הגם דלא ישלמו אי הוזמו חשוב עדות שיכול להזימו ומה"ט עדות שבשטר חשיב יכול להזימו הגם דתשלומין ליכא אי הוזמו אך משום דנפסלין חשוב יכול להזימו וא"כ אפי' דהוא אמר דמעשה הי' בפניהם נהי דסייע להם ותשלומין ליכא מ"מ אי הוזמו נפסלין לעדות דסכ"ס הרי לפנינו עדים דהעידו שקר אלא ודאי דבשביל שנפסלין ל"ח יכול להזימו וע"כ נראה דתלי' דאליבא דרבא דסובר דחידוש הוא וליכא תשלומין ועי' בש"ך סי' ל"ח וע"כ הא דמהני עדות בשטר משום דעכ"פ נפסלין חשוב יכול להזימו וא"כ אי יודה דהמעשה היה בפניהם חשוב עדות מעלי' וא"כ אי יודה חייב משום דפטר א"ע מכלום ולא איירי דעמד בדין וממילא לא מהני מחילה וע"כ פריך שפיר דלא איתכחשי כלל דהוא חייב לשלם דמי שן משא"כ על אביי דל"ס דחידוש ויש לומר משום דנפסלין ל"ח הזמה וא"כ יכול להודות דמעשה הי' בפניהם וא"כ ע"כ איירי דעמד בדין וא"כ מהני מחילה ול"ש דכוותייהו פסקינן והוי הכחשה וע"כ משום דהכחשה תחילת הזמה וע"כ צריך לומר במפך והזמה ואין להקשות מה שאמרנו דלרבא איירי ע"כ בתפס א"כ היכי קאמר דכוותייהו פסקינן דחייב רק דמי שן דכיון דאיירי בתפס ובתרי ובתרי מהני תפיסה אך מזה ראי' לשיטת התוס' דבס"ס מוציאין ממון והכא הוי ס"ס ספק אחד שמא אין שום תשלומין כדמבעי' הגמ' בגיטין פ' השולח ושמא כהעדי' האומרי' שן לבסוף ועי' בס' ים התלמוד דרצה לחדש דהא דהכחשה תחילת הזמה דוקא אם הוסיף הזמה על הכחשה דהיינו דמחמת הכחשה הי' מהני תפיסה אך כשהוזמו גם תפיסה לא מועיל לכך הוי תחלת הזמה אבל היכי דהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה דאז כשהוזמו על הגנבה הטביחה בודאי שקר הוא דאי אין גניבה אין טביחה אף דלא הוי רק הכחשה על הטביחה מ"מ אין הזמה מוסיף על הכחשה כלום ובזה ודאי הכחשה לאו תחילת הזמה הוא כיון דע"י הכחשה לבד בטל העדות של טביחה לגמרי רק דהש"ס מקשה שפיר מכח כש"כ כיון דחזינן דאפי' היכי דע"י הכחשה נתבטל לגמרי דאם אין גניבה וכו' אפ"ה אמרינן דתחילת הזמה מכש"כ בעלמא:

והנה אי בס"ס מוציאין ממון א"כ שמעינן דאפי' היכי דע"י הכחשה נתבטל הדבר לגמרי אפ"ה לרבא הכחשה תחילת הזמה מהא דמסיק דדיוקא דרבא מסיפא דאתי תרי ואמרו שן והדר עין ואתו בי תרי אחריני ואמרו עין והדר שן ונמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב והנה התם כי הוכחשו קמאי נתבטל העדות לגמרי ואפי' תפיסה לא מועיל דשמא אין לו קנס ועי' בגיטין ד' מ"ב וס' השני דשמא עין והדרי שן אלמא אפי' היכי דנתבטל לגמרי ואפי' תפיסה לא מהני אמרינן דתחילת הזמה וא"כ ה"ה בהוזמו על הגניבה הגם דבטל העדות של הטביחה אפ"ה אי הוזמו על הטביחה משלמין. אך לפי מה שסוברי' דוקא לר"י דאלים ליה ס"ס אז מוציאין ממון ע"י ס"ס משא"כ לר"ג א"כ יש לומר דהוזמו על הגנבה דכיון דבטל לגמרי העדות של טביחה לא אמרינן דהכחשה תחילת הזמה. וניח' בזה דברי כ"מ הלכות עדות פ' כ"א דכתב שם וז"ל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופי' רש"י אפי' חזרו והוזמו ומוכרח הוא והקשה בלח"מ הא טעמא של רש"י הוא משום דהוכחשו מתחילה ואפי' הוזמו לבסוף לא מהני משום דמפרש מתני' אליבא דאביי דסובר דלאו תחילת הזמה אבל לדידן דקיי"ל כרבא אי הוזמו אח"כ ודאי דחייבין אך לפ"ז יש לומר דגם רבא מודה היכי דנתבטל לגמרי והתם בהעידו על עין לבסוף לא בטל לגמרי דמהני תפיסה לדידן דקיי"ל כר"ג דלא מהני ס"ס להוציא:

גם נראה על קושית תוס' לפי מה דפסק הרמב"ם בט"ח וזה אומר דא"י אי חיטין או שעורין דמשלם שעורים ותמהו עליו מהא דאיתא ב"ק אי דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיובתא דרב"נ ותירצו דהא עיקר הטעם דפטור משום הודאה דכיון דהתובע מודה שאינו חייב לו שעורים הגם דהנתבע מודה שחייב לו שעורים מ"מ פטור דשתי הודאות דסתרי להדדי אין להוציא מיד המוחזק וע"כ באומר א"י אי חיטין או שעורין דמהראוי שיתחייב בדמי חטים דבו"ש ברי עדיף אלא דאמרינן אוקי ממון בחזקת מרא וגם הא דאינו חייב בשעורים משום הודאת התובע ולא אמרינן דניזל בתר הודאת הנתבע ג"כ משום חז"מ ואין החזקה עושית שתי פעולות וכיון דהא דאינו חייב בדמי חטים משום חזקת ממון א"כ אינה מועלת החזקה לפוטרו מדמי שעורים משא"כ התם ב"ק דאיירי בקנס ומהני הודאת התובע לפטור ולא מהני הודאת הנתבע לחיוב דמודה בקנס פטור וא"כ טעמא דחז"מ וע"כ גם בבו"ש פטור בטענו חטים וכו' ועי' בס' יש"ו:

ובזה לא קשה קושית קצה"ח סי' פ"ח על הר"ן דסובר דאם תובע דוקא וזה מודה לו שוה דלא הוי ממין הטענה וקשה מהא דאית' בקידושין ד' מ"ה שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה חבילתי וכו' דגובה הכתובה ממנו ואמאי הא היא טוענת דוקא והיא החבילה והם השיבו שוה דחוב הכתובה שוה הוא ופטור אפי' מהודאה ובשלמא לפי הטעם דמחילה ניחא דבכתובה לא מהני מחילה אבל לפי טעמא דהודאה קשיא וע"ש. אך יש לומר דמהראוי דהי' נאמנת גם לנגד חבילה דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה אלא לענין ממון לא מועיל החזקה להוציא דלא עדיף מרובא דלא אזלינן בתר הרוב בממון והא דנוטלת הכתובה באומרת גרשתני זה משום מד"כ ועי' בש"ך סי' ס"ב וע"כ מועיל הודאתם שמגיע לה כתובה שגם דאיכא חז"מ דאין חז"מ עושה שתי פעולות וא"כ הכא דאיכא עדים דשן והדר עין ומהראוי שיתחייב בדמי עין רק משום בתרי ובתרי אזלינן בתר חז"מ וע"כ מועיל הודאת הרב עכ"פ דמי שן ואין לומר דהעבד מודה דלא חייב לו דמי שן ואזלינן בתר חזקת ממון דאין החזקה מועיל לשתי פעולות ואין לומר דהודאת עבד לא מהני דהוא קנס דליתא דהא איירי בעמד בדין וא"כ לפי טעם דהודאה א"כ כיון דאיירי בעמד בדין ל"ח ט"ח ופריך שפיר כוותייהו פסקינן ולפי הטעם משום מחילה אז אי לא איירי בעמד בדין לא חשוב ט"ח דלא מהני מחילה בקנס ותלי' אי בעינן דעמד בדין ואליבא דרבא דלא איירי בעמד בדין דלא יכול להודות בפני פו"פ דכיון דנפסלין עכ"פ פריך הגמ' שפיר וע"כ מסיק דלא דייק מרישא משא"כ אביי לשיטתו צריך לומר דאפכינהו ואזמינהו:

ועי' ב"ק ד' ע"ד דפריך הגמ' היכי דמי אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי אכתי דמי עבד לרב בעי שלומי דכי מחייבי ליה אכתי גברא לאו בר חיוב' אלא דקא מקדמי קדומי ואי דלא עמד בדין אכתי גברא לאו בר חיובא אלא דעמד בדין וכו' והרמב"ם לא הבי' דאיירי דעמד בדין ועי' בלח"מ:

ונראה דבס' פה"ב הקשה על הא דפריך אי לימא כדקתני דמי כולה עבד בעי שלומי הא אפי' אי אמרינן דבממון ל"ש כאשר עשה משום דאיתא בחזרה מ"מ הא איתא בכריתות דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה דחשוב הפקר משום דבעלים מתייאשו מיני' וכמו כן יש לומר בעבד וא"כ הוי כאשר עשה וליתא בחזרה דעבד מוחזק בעצמו וזכה א"ע מהפקר וע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה דהקשה בס' קצה"ח על הרמב"ם דפסק בפ' כ' מהלכות עדות בהעידו על שורו שהרג את הנפש והוזמו דלוקין והא רבא סובר פ"ק דסנהדרין פלוני רבע שורו של פלוני והוזמו דמשלמין דמי השור לבעלים א"כ הכא נמי הו"ל לחייבם דמי השור. אך לפי מה שתמהו דאי אמרינן דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה דחשוב הפקר משעה שנגמר הדין א"כ אמאי מחייב רבא לשלם דמי השור הא הוי כאשר עשה ותו ליתא בחזרה ואע"ג דיכול לחזור ולזכות בהשור זה אינו כחזרה אלא כמו אחר שזוכה מהפקר. ונראה דרבא לשיטתו דסובר בב"מ פ' א"נ דמחילה בטעות לא הוי מחילה ואפי' טעות בדין ולא אמרינן דכיון דכבר פסקו ב"ד חשוב יאוש ועי' בג"א שם ועי' בס' שער המשפט ס' כ"ה שהוכיח מזה דרבא פליג על סוגי' דכריתות הנ"ל ולא סובר דכל המחזיק זכה דחשוב הפקר דאל"כ אמאי סובר דאפי' טעות בדין לא הוי מחילה הא כיון דכבר פסקו כן חשוב הפקר ואליבא דידן דאמרינן דטעות בדין הוי מחילה משום דקיי"ל כסוגי' דכריתות וע"ש:

ולפ"ז יש לומר דרבא לשיטתו לא הוי כאשר עשה וע"כ סובר דמשלמין דמי השור שרצו להפסידו משא"כ לדידן דקיי"ל דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה א"כ הוי כאשר עשה וע"כ לא פסק הרמב"ם דצריכין לשלם דמי שור. ובזה ניחא קושי' פה"ב דהא הסוגי' קאי לרבא והוא לא סובר דמשעה שנגמר הדין הוי הפקר וע"כ פריך דמי עבד בעי שלומי דלא הוי כאשר עשה:

ובס' הנ"ל תירץ דמש"ה פריך דמי עבד בעי שלומי הגם דחשוב כאשר עשה עכ"פ חייבין מצד גרמי וע"ש. ולכאורה קשה הא דפריך אי דלא עמד בדין אכתי דמי עבד בעי שלומי ואמאי הא כיון דמתורת הזמה פטורין מטעם כאשר עשה גם חיוב גרמי ליכא דכיון דעכ"פ יוצא לחירות א"כ לא גרמו הפסד כלל. אך לפי מה דאיתא בס' פ"י דמש"ה בממון אמרינן כאשר עשה משום קו"ח והגם דאין עונשין מהדין משום דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא ועי' בסנהדרין דבזה פליגי אביי ורבא דרבא סובר דאפי' בג"מ אין עונמה"ד ועי' באה"ע בב"ש סי' ד' וא"כ כיון דהסוגי' דפריך דאכתי דמי עבד בעי שלומי קאי לאביי ולאביי יש לומר דחייבין משום הזמה ומה בכך דחשוב כאשר עשה משום דחשוב הפקר הא הוא סובר דבג"מ בעלמא עמ"ה והא דהוצרכו התוס' לומר משום דאיתא בחזרה הוא לרבא דסובר דלעולם אין עמה"ד והא דפריך לעיל דמי עבד בעי לשלומי הגם דקאי לרבא יש לומר משום גרמי ולפ"ז ניחא הרמב"ם דלא הביא בעמד בדין דסובר כרבא וא"כ הוי כאשר עשה דליתא בחזרה דהוי הפקר ובעלמא שאני דאיתא בחזרה ומתורת גרמי ליכא חיוב דמ"נ יוצא לחירות וע"כ השמיט זה:

ולפי מה שאמרנו דבחידוש לכ"ע אין עמה"ד ניחא בפשיטות דלעיל דקאי לרבא דסובר דהזמה חידוש וא"כ לא אמרינן כאשר עשה ומ"מ פריך דמי עבד בעי שלומי הגם דהוי כאשר עשה דיש לומר דחיוב' הוא משום גרמי והכא דפריך אכתי דמי עבד וכו' הגם דל"ש גרמי מ"מ הא לאביי דסובר למפרע נפסל יש לומר דל"ס דחידוש ואמרינן כאשר עשה והרמב"ם לשיטתו דסובר דאפי' לדידן הוי חידוש וע"כ השמיט בעמד בדין ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה