חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ג · גיד הנשה אי מותר בהנאה
שיטת הרמב"ם דג"ה מותר בהנאה ועי' ביו"ד ס' ס"ה והקשו דכיון דפסק כר"א דכל מקום שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואיתא בפסחים (ד' כ"ב) דלכך ג"ה מותר בהנאה משום דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ומקשה הא ניחא אי יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד דאין בגידין בנ"ט מא"ל ומשני דר"ש דסובר דאין בנ"ט ה"ה דסובר דאסור בהנאה וא"כ לדידן דקיי"ל דאין בנ"ט אמאי פסק דמותר בהנאה ונראה דהנה בפלתי הקשה דאמאי אי אין בגיד בנ"ט ל"ש כשהותרה נבילה וכו' הלא האוכל גיד של נבילה לוקה משום אוכל נבילה נמי וא"כ כשהותרה נבילה להנאה גם גיד הותר דהא הוא בכלל ל"ת נבילה ונראה דהנה הקשה עוד דמאי איריא לר"ש דאין בנ"ט אפי' יש בנ"ט הא ר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור א"כ מעולם לא חל איסור נבילה על איסור גיד והאוכל גיד של נבילה אין לוקה משום נבילה ואיך יתכן כשהותרה נבילה גידה הותרה הא אין בגיד איסור נבילה ואיך יחשב בכלל היתר דנבילה יע"ש:
ולכאורה נראה דהנה באחרונים איתא ועי' בס' ברוך טעם דאליבא דר"ש דאין אחע"א אפי' בכולל ואפ"ה חזינן דאמרה תורה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב כמו כן חל איסור נבילה על איסור גיד ועל כל איסורים דאין לומר דמש"ה חל על חלב משום כולל דהא ר"ש לא סובר כולל ואפ"ה גלי קרא דחל על חלב ה"ה על כל איסורים ולפ"ז ניחא קושי' דאי ר"ש סובר דיש בגיד בנ"ט שייך שפיר כשהותרה נבילה דהא אפי' לר"ש באוכל גיד חייב גם משום נבילה ושייך כשהותרה נבילה וכו' וא"כ אדרבה דכיון דל"ס כולל ואפ"ה חל על חלב ה"ה דחל על גיד אך אכתי יש לחלק דנבילה חל על חלב משום דמטמא ואף ע"ג דחלב מנבילה בהמה טהורה טהור מטומאת נבילה עכ"פ טומאת נבילה גם בחלב והיינו בחלב בהמה טמאה וחלב חיה אפי' טהורה וא"כ אין ללמוד מזה שחל איסור נבילה על איסור גיד דיש לומר דשאני גיד שאין עליה שום טומאת נבילות כדאיתא בחולין פ' העור והרוטב אך הטעם דאין בגיד שום טומאה משום דאין בנ"ט משא"כ אי יש בנ"ט גם בגיד יש טומאת נבילות ולפ"ז הכי אזלא קושי' הניחא למ"ד דיש בגיד בנ"ט דאז איכא בגיד טומאת נבילות וא"כ אע"ג דר"ש לא סובר כולל מ"מ חל איסור נבילה על גיד כמו דחל על חלב ושייך כשהותרה נבילה וכו' אלא אי אין בגיד בנ"ט וליכא שום טומאה וא"כ לא דמי להא דחל על חלב וא"כ ל"ח משום נבילה דאיסור כולל לית ליה לר"ש ול"ש כשהותרה ומשני דאליבא דר"ש אסור בהנאה וזה הכל לר"ש לשיטתו דלא סובר כולל משא"כ לדידן וא"כ באוכל גיד של נבילה איכא איסור נבילה ג"כ וא"כ אע"ג דאין בנ"ט מ"מ שייך כשהותרה וכו':
וגם נראה דלפי מה דאיתא בראשונים ועי' תוס' חולין פ' ג"ה ועי' תשובות ב"א דאיסור גיד לא יכול לחול מחיים על איסור אבמ"ה רק דמיתלי תלי לכי פקע איסור אבמ"ה אז חל איסור גיד וא"כ איסור גיד ואיסור נבילה הוי איסור ב"א ובאיסור ב"א אפי' ר"ש מודה דאיסור חל על איסור וא"כ צריכין לומר משום דר"ש סובר דאין בגיד בנ"ט דהא גם לדידיה האוכל גיד של נבילה חייב גם משום נבילה ואע"ג דלית ליה כולל הא הוי איסור ב"א דגם ר"ש מודה דאיסור חע"א אך זה דאיסור גיד לא יכול לחול מחיים על איסור אבר זה אי יש בגידין בנ"ט משא"כ אי אין בגיד בנ"ט אז ליכא על הגיד איסור אבר וא"כ חל איסור גיד מחיים ולא הוי איסור ב"א ולפ"ז קושית הגמ' היא הניחא אי יש בגיד בנ"ט דאז לא יכול לחול מחיים והוי איסור ב"א וא"כ באוכל גיד של נבילה חייב גם משום נבילה ושייך כשהותרה וכו' אלא למ"ד דאין בנ"ט ואז חל מחיים ולא הוי איסור ב"א וא"כ לר"ש לשיטתו דל"ס כולל אוכל גיד של נבילה אינו חייב משום נבילה ול"ש כשהותרה ומשני דאליבא דר"ש באמת אסור בהנאה וזה הכל לר"ש לשיטתו דל"ס כולל משא"כ לדידן דאמרינן כולל ואוכל גיד חייב גם משום נבילה אע"ג דאין בנ"ט שייך כשהותרה וכו':
ולפ"ז ניחא הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים וכתב בפלתי דכיון דחשוב אכילה לענין גיד וע"כ חייב גם משום נבילה דכיון דהתורה אחשביה לאכילה לענין גיד חשוב אכילה גם לאיסור נבלה אך הקשה מהא דאיתה בג"ה אלא קסבר דאין בגיד הנשה בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ואמאי ל"א דכיון דאחשביה התורה אכילה לענין גיד ה"ה לאיסור מוקדשין וע"כ נראה דהנה בתוס' תמה דאמאי לא קאמר דיש בנ"ט ואפ"ה לא חל איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל יע"ש. וע"כ נראה דזה כוונת הגמ' דאין בגיד בנ"ט וא"כ יכול לחול איסור גיד מחיים דליכא משום אבר דהא אין בנ"ט ולא הוי איסור ב"א וע"כ לא חייב משום מוקדשין לאו משום דאין בנ"ט דאז יש לומר דכיון דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה לאיסור מוקדשין אך משום דאין איסור חל ע"א אפי' בכולל דבשלמא אי יש בנ"ט ואז לא חל מחיים על איסור אבמ"ה וא"כ ל"ש דאין איסור מוקדשין חל על איסור גיד דהא איסור גיד לא קדים אך משום דסובר דאין בנ"ט דאז חל מחיים וע"כ לא חייב משום מוקדשין דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל ולעולם דאמרינן הך סברא דאחשביה וע"כ לדידן דאמרינן כולל אע"ג דחל מחיים חל איסור נבילה על גיד ואע"ג דאין בו בנ"ט ע"ז אמרינן מיגו דחשוב אכילה לגיד וכו' רק טעמא דגמ' משום דאין איסור חע"א אפי' בכולל וניחא גם קושית תוס' הנ"ל:
ולפ"ז ניחא מה שקשה על התוס' פסחים על הא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דהקשו דאמאי לא תני דהיה ג"ה של נבילה וחייב נמי משום נבילה והקשו דלימא סובר האי תנא דאין איסור חע"א אפי' בכולל וע"כ לא חייב משום נבילה ולפ"ז ניחא דהא הך תנא ע"כ סובר דיש בגיד בנ"ט מדמחייב גם משום בשר בחלב ואי יש בגידין בנ"ט א"כ לא מצי לחול איסור גיד על איסור אבמ"ה והוי איסור ב"א עם איסור נבילה ובאיסור ב"א לכ"ע איסור חל על איסור:
וגם יש לומר דהרמב"ם הוכיח מהא דאיתא בחולין (ד' ק"א) דאמר ר"י אמר רב האוכל ג"ה של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכמים סוברים דאינו חייב אלא אחת ומודים חכמים באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל משום דחמור דאסור בהנאה וקשה הא ע"כ סובר האי תנא דאין בגיד בנ"ט דאל"כ לא מצי לחול איסור גיד על איסור אבמ"ה והוי איסור ב"א ולכ"ע איסור חע"א ואמאי אינו חייב משום נבילה אלא ודאי דאין בנ"ט ואי אמרינן דאי אין בנ"ט אסור בהנאה א"כ אמאי בשל עולה מודה משום דחמור דאסור בהנאה הא גיד ג"כ אסור בהנאה אלא ודאי אפי' אי בנ"ט שרי גיד בהנאה:
וגם נראה לבאר דברי הרמב"ם דסובר באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים ובגמ' איתא דאי אין בגיד בנ"ט איסו' מוקדשין ליכא וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא קאמר דלעולם דיש בגיד בנ"ט ואפ"ה לא חייב משום מוקדשין משום דאין איסור חע"א אפי' בכולל וכ"ת משום דמתני' אתי' כר"מ דאמר דנוהג בשליל ור"מ מחייב שתים באוכל גיד של נבילה אלמא דסובר דאיסור חל על איסור בכולל דהא השתא דמשני דאין בגיד בנ"ט ג"כ לא אתי' כר"מ דהא ר"מ סובר ע"כ דיש בנ"ט מדמחייב שתים וע"כ נראה דהנה לפי סברת הפלתי יש לומר דגם ר"מ סובר דאין בנ"ט ואפ"ה חייב גם משום נבילה משום דאחשבי' לגבי גיד ה"ה לענין נבילה ואפ"ה קאמר הגמ' דאי אין בנ"ט איסור מוקדשין ליכא היינו משום דאין איסור חע"א משום דליכא כולל אי אין בנ"ט משא"כ אי יש בנ"ט איכא כולל וסתמא דמתני' סובר כולל דסתמא כר"מ ור"מ סובר כולל ונקדים דלכאורה תקשה אמאי לר"מ דסובר כולל באוכל ג"ה של נבילה חייב שתים לפי מה דאיתא בתשובות הריב"ש דל"ש כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אי נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי ל"א כולל דכיון דהפעולות חלוקות וא"כ כיון דאין בגיד בנ"ט לא נחשב אכילה לגבי גיד דהוא רק עץ בעלמא וא"כ ל"ש לומר מיגו דחל איסור נבילה על הבשר חל על הגיד דחשוב כמו שני פעולות דכיון דל"ש אכילה על הגיד וחשוב כנשבע שלא יאכל בשר ועץ אך כבר הקשה מהא דשבת ויה"כ דחייב שתים משום כולל מיגו דחל על אכילה חל איסור יוה"כ גם על מלאכה והא חשוב פ"ח ומתרץ בס' שעה"מ דהריב"ש לא קאמר רק גבי שבועה דאיסור הבא ע"י עצמו משא"כ באיסור הבא מאליו ולפ"ז בגיד של נבילה חשוב שפיר כולל משום דבא מאליו ולפ"ז בגיד של מוקדשין דבא ע"י עצמו ועי' בתוס' שבועות וע"כ קאמר דאי אין בגיד בנ"ט לא חייב משום מוקדשין משום דאין אחע"א וכולל לא הוי דחשוב פ"ח ולעולם דאמרינן אחשביה גם לענין מוקדשין ולפ"ז ניחא קושית התוס' דאי יש בנ"ט היה חייב גם משום מוקדשין דל"ש דאין אחע"א דחשוב כולל דל"ח פ"ח ולומר דל"ס תנא דמתני' כולל זה דוחק להגמ' כיון דמתני' סובר כר"מ ור"מ סובר כולל ואין לומר דהא ר"מ סובר ע"כ דיש בנ"ט מדמחייב גם משום נבילה וע"כ לא אתי כר"מ ע"ז יש לומר דסובר דאין בנ"ט ואפ"ה חייב גם משום נבילה מיגו דחשוב אכילה לגבי גיד והא דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא משום דאין אחע"א וכולל ליכא אי אין בנ"ט דחשוב פ"ח. משא"כ בנבילה דאיסור בא מאליו ואמרינן כולל אפי' בפ"ח משא"כ במוקדשין אבל אי יש בנ"ט איכא כולל ותנא דמתני' סובר כולל וניחא דברי הרמב"ם דבגיד של נבילה חייב שתים כיון דחשוב אכילה לגבי גיד וכולל הוי דאיסור הבא מאליו משא"כ מוקדשין ל"ח כולל אי אין בנ"ט דהוי פ"ח ולעולם דאמרינן מיגו דחשוב אכילה לגבי גיד וכו':
והנה לפי מה דאיתא בירושלמי דג"ה של בהמה כשרה אסור בהנאה דל"ש תירוץ הגמ' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה דזה שייך על גיד של נבילה ולפי זה יש לומר דגיד חל מחיים על איסור אבמ"ה דאיסור מוסיף הוא דאבמ"ה שרי בהנאה משא"כ גיד אסור בהנאה ואפי' לסוברים דהנאה ל"ח מוסיף זה משום דעל הנאה ליכא מלקות והטעם דעל הנאה ליכא מלקות משום דבר הראוי לאכילה עיקר הנאתו אכילה ולא עומד להנאה וזה ל"ש בגיד אי אין בגיד בנ"ט דאז עומד יותר להנאה מלאכילה ועי' בתוס' פסחים (דף כ"ב) ד"ה ור"ש דכתבו דחזקיה מודה לר"ש דגיד אסור בהנאה דכיון דאין בגיד בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה וניחא בזה קושית התוס' לקמן (דף כ"ג) ד"ה נזרו וכו' דהקשה לחזקיה נזרו למאי אתא אך דכיון דחרצן מידי דלאו בר אכילה כמו גיד א"כ אי לא כתב נזרו להתיר בהנאה ה"א דאסור בהנאה אפי' לחזקי' דמסתמא התורה אסרה הנאה דל"ש אכילה ולפ"ז כיון דגיד איכא מלקות על הנאה חשוב מוסיף ועיין במל"מ הלכות יסודי התורה וראיה לזה דבמידי דלאו בר אכילה איכא מלקות על הנאה מהא דאיתא בסוכה (דף ל"ה) בתוס' שם ד"ה לפי שאין בו וכו' דהקשה דגבי לולב של אשרה למאי צריכין לטעם דמיכתת שיעורא ת"ל משום דאין בו דין ממון והקשו על התוס' דאמאי לא הקשה על הסוגיא דהכא דמפרש הטעם דאתרוג של אשרה פסול משום דמיכתת שיעורא ת"ל דליכא דין ממון ועי' בכ"ת. וע"כ נראה דלפי מה שהקשו על מ"ד לפי שאין בו דין ממון הא חזי ליהנות שלא כד"ה וע"כ צריכין לומר דליכא שוה פרוטה על שלא כד"ה וא"כ קשה מאי הקשה בתוס' דת"ל לפי שאין בו דין ממון הא נפ"מ בשוה פרוטה שלא כד"ה דאז צריכין הטעם דפסול משום דמיכתת שיעורו דדין ממון איכא:
ונראה דהנה בתוספות קדושין (דף נ"ז) הקשה דאמאי במקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת הא יכולה ליהנות שלא כד"ה והקשה במל"מ דהתם בפסחים לא קאמר רק דליכא מלקות על שלא כד"ה אבל איסור איכא אפי' שלא כד"ה ונראה דהא לשיטת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות וא"כ ע"כ הא דקאמר שם דאין לוקין אלא כד"ה ומשמע הא כד"ה איכא מלקות ולהרמב"ם לעולם ליכא מלקות על הנאה וכתבו דקאי על אכילה ולא על הנאה דעל אכילה אין לוקין אלא כד"א יע"ש ובס' אור חדש. ולפ"ז ניחא התוס' הנ"ל דעל אכילה דאיכא מלקות כד"א וע"כ על שלא כד"א נהי דמלקות ליכא אבל איסורא איכא משא"כ הנאה דאפי' כדרך הנאה ליכא מלקות וע"כ שלא כד"ה אפי' איסור ליכא וניחא התוס' קידושין ולפ"ז לולב דל"ש אכילה ועומד להנאה יותר ואז איכא מלקות על הנאה וע"כ שפיר הקשה בתוס' סוכה דת"ל דאין בו דין ממון ואין לומר דנפ"מ בשוה פרוטה שלא כד"ה דמאי בכך הא מ"מ איסורא איכא כיון דאיכא מלקות על הנאה כד"ה שלא כד"ה איכא איסורא וזה תינח בלולב משא"כ אתרוג דראוי לאכילה וא"כ ליכא מלקות על הנאה וממילא שלא כד"ה אפי' איסור ליכא וע"כ לא הוי מצי להקשות על אתרוג דנפ"מ באיכא שוה פרוטה על שלא כד"ה וצריכין לטעמא דמיכתת וכו':
ולפ"ז אי אמרינן דיש בגיד בנ"ט אז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף מה שאסור בהנאה משא"כ אי אין בגיד בנ"ט אז איכא מלקות על הנאה וחשוב מוסיף ולפ"ז ניחא הרמב"ם דסובר באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים ובגמ' איתא דאי אין בגיד בנ"ט אז ליכא איסור מוקדשין. וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא משני דיש בגיד בנ"ט ואפ"ה לא חייל איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל. ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמרא דאי אין בגיד בנ"ט איסור מוקדשין ליכא ול"א משום דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה לענין מוקדשין דבאמת חשוב אכילה אך משום דאין איסור חל על איסור אפי', בכולל דבשלמא אי יש בגיד בנ"ט ואז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף ולא מצי לחול על איסור אבמ"ה וא"כ איסור גיד לא קדים לאיסור מוקדשין וא"כ מה בכך דלא סובר איסור כולל הא איסור ב"א סוברים כ"ע דאחע"א וע"כ קאמר דקסבר דאין בגיד בנ"ט ואז איכא מלקות על הנאה וחשוב מוסיף וחייל איסור גיד על איסור אבר מחיים וע"כ לא מצי לחול איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאפי' בכולל אין אחע"א רק במוסיף משא"כ אליבא דאמת דאמרינן איסור כולל וע"כ באוכל ג"ה של נבלה חייב שתים ואע"ג דל"ח אכילה אמרינן דאחשביה וכו' והא דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא משום דאין אחע"א אפי' בכולל דכיון דאין בגיד בנ"ט איכא מלקות על הנאת גיד וחל מחיים על איסור אבמ"ה דחשוב מוסיף וא"כ לא מצי לחול איסור מוקדשין על איסור גיד דל"ס כולל משא"כ אי יש בנ"ט אז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף ולא מצי לחול על איסור אבר וא"כ איסור גיד לא קדים לאיסור מוקדשין ומה בכך דלא סובר כולל:
וגם נראה הא דסובר הרמב"ם ג"ה מותר בהנאה אע"ג דסובר דאין בגיד בנ"ט דהא הקשו דאפי' אי אין בגיד בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה מ"מ הותרה בכלל טריפה והתם כתיב לכלב תשליכון אותו וא"כ גם גיד בכלל ועי' בס' פ"י ונראה דהא הקשו דמנ"ל דטריפה שרי בהנאה והא דשרי התורה ליתן לכלבים היינו לכלבים של הפקר ועי' במכילתא והוכיחו מזה דמידי דאסור בהנאה אפי' לכלבים של הפקר אסור ליתן ונראה דע"כ שמעינן דטריפה שרי בהנאה דאל"כ למאי איצטריך קרא דאיסור טריפה חל על חלב ת"ל דהוי איסור מוסיף לענין הנאה להסוברים דעל הנאה איכא מלקות א"כ הוי מוסיף אלא ודאי דטריפה שרי בהנאה וא"כ ר"ש לשיטתו דל"ס מוסיף ולדידיה יש לומר דגם טריפה אסור בהנאה וע"כ קאמר הגמרא דאי אין בגיד בנ"ט גיד אסור בהנאה דאין לומר דהוא בכלל טריפה דליתא דלדידיה יש לומר דגם טריפה אסור בהנאה משא"כ לדידן דע"כ שמעינן דטריפה שרי בהנאה דאל"כ הוי איסור מוסיף וממילא יש לומר דאפי' אין בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה הותרה בכלל טריפה וע"כ פסק דגיד מותר בהנאה:
ועיין בס' ש"א ובס' ב"ט דכתבו דלפי מה דהקשה בתוס' רי"ד אמאי אמרינן דבאיסור ב"א אחע"א אמאי לא אמרינן דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו והתירוץ דהאי מפקת וע"כ חידשו באיסור ב"א בגוונא שאחד מהן יכול לחול על איסור השני אף אי קדמו והאיסור השני לא היה יכול על איסור הראשון אי קדמו אז אפי' אם בא בב"א לא חלין שני איסורים רק האיסור שהיה יכול לחול על איסור השני אפי' אי היה קדים לאיסור זה אבל האיסור השני שלא היה יכול לחול על האיסור אי היה קדים אז אפי' בב"א לא חל איסור זה ונדחה איסור זה משום דכל שאינו בב"א אפי' בזא"ז אינו ול"ש האי מינייהו מפקת דמסתברא יותר לחול האיסור זה שהיה חל אפי' אי איסור השני קדים ולפ"ז כתבו בהא דנדרים חלין על איסור שבועה משום דשבועה איסור גברא ואיסור נדר חשוב איסור חפץ וע"כ חל על איסור שבועה משא"כ איסור שבועה לא חל על איסור נדר דאיסור גברא לא יכול לחול על א"ח ולפ"ז אפי' היכי שבא בב"א איסור נדר ואיסור שבועה נדחה איסור שבועה וחל איסור נדר משום דאפי' אי היה בזה אח"ז איסור נדר לעולם חייל על איסור שבועה ואיסור שבועה לא חל על איסור נדר דקדים וע"כ אפי' אי בא בב"א נדחה איסור שבועה ולא חל רק איסור נדר יע"ש ותירצו בזה קושית התוס' בשבועות דאיסור נבילה ואיסור י"ה הוי איסור ב"א. אך כיון די"ה חשוב איסור גברא ונבילה א"ח וע"כ אפי' בב"א לא חל רק א"ח ולא א"ג:
ולפ"ז ניחא הרמב"ם דיליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות והקשה בלח"מ דכיון דפסק כר"י בלפ"ז א"כ ההיקש אתא לקובעו חובה דכמו דאיסור חמץ אפי' בזה"ז ה"ה מצה אפי' בזה"ז וע"כ נראה דהא הקשו דהא קרא לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות בעינן דלא יוצא במצה של טבל משום דבעינן שיהיה איסור חמץ משא"כ בטבל יהיה איסור טבל דאין אחע"א ונראה דהנה בס' שא"ת ב"א הקשה נהי דאין אחע"א אפי' בכולל הא הוי איסור ב"א דקודם שנתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וליכא לא איסור חמץ ולא איסור טבל ובעת שנתחמץ כ"צ אז בא ביחד איסור טבל ואיסור חמץ:
ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתוס' יבמות דאפי' באיסור ב"א מ"מ היכא דאיסור אחד יש לו היתר ולהשני אין לו היתר אז חל רק איסור שאין לו היתר ולא השני אפי' בב"א יע"ש (דף ל"ג) תוס' ד"ה באיסור ב"א דכתבו וז"ל והשתא הא דפליג ר"ש ואמר אינו חייב אלא אחת והיינו משום אשת אח בלבד אע"ג דבב"א אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר לאחר מיתה רק במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וכו' יע"ש ולפ"ז ה"ה הכא דכיון דאיסור חמץ יש לו היתר לאחר פסח משא"כ איסור טבל כמו שהוא אין לו היתר וע"כ אפי' בב"א לא חל רק איסור טבל דאין לו היתר משא"כ איסור חמץ לא חל כיון דיש היתר לאיסורו והא תינח לר"ש לשיטתו דשרי לאחר פסח משא"כ לר"י לשיטתו דאוסר לאחר פסח ואין לו היתר א"כ הוי איסור ב"א ואיכא גם איסור חמץ וא"כ לא קשה דאיך יליף לקובעו חובה הא בעינן על מצה של טבל דליתא דהא יוצא במצה של טבל לר"י דחשוב איסור ב"א וא"כ לדידן נהי דקיי"ל כר"י בלפ"ז אבל לאחר זמנו קיי"ל כר"ש וליכא איסור ב"א ולא יוצא במצה של טבל מהך קרא וע"כ יליף הרמב"ם לקובעו חובה מקרא בערב תאכלו מצות:
אך לפי מה שחידשו היכי דחדא איסור גברא וחדא א"ח אז אפי' היכי דבא בב"א לא חל רק א"ח ולא א"ג והנה חמץ חשוב א"ג דכיון דיש לו היתר לאחר פסח ל"ש א"ח דמה"ט חשוב דשיל"מ דחשוב גם עכשיו היתר והוי מב"מ לפי הר"ן בנדרים ול"ש א"ח רק א"ג משא"כ איסור טבל חשוב א"ח כמו כל איסורין וא"כ אפי' אי הוי ב"א כמו שהקשה בתשובה מ"מ לא חל רק א"ח דהיינו איסור טבל ולא איסור חמץ דחשוב א"ג וליכא איסור חמץ וע"כ אינו יוצא לר"ש במצה של טבל וזה לר"ש לשיטתו דשרי לאחר פסח משא"כ ר"י דאוסר גם לאחר פסח וא"כ גם חמץ חשוב א"ח וא"כ כיון דהוי איסור ב"א איכא גם איסור חמץ ויוצא במצה של טבל וע"כ יליף לקובעו חובה מהקישא משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש לאחר זמנו וחמץ חשוב א"ג משא"כ איסור טבל וא"כ אע"ג דהוי ב"א לא חל איסור חמץ וצריכין קרא על טבל וע"כ יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות:
אך תקשה הא דאיתא בג"ה אלא קסבר דאינו נוהג בשליל ואיסור גיד ואיסור מוקדשין בא בב"א וקשה הא אי היתה בזה אחר זה אז איסור מוקדשין חל על איסור גיד מטעם כולל משא"כ איסור גיד על איסור מוקדשין דליכא כולל לא חל וא"כ אפי' אי הוי בב"א לא חל רק איסור מוקדשין ולא איסור גיד. וכן תקשה דמתרצו על ר"ש דסובר דאוכל נבילה בי"ה דפטור והקשה בתוס' דהא הוי איסור ב"א וכתבו דכיון דר"ש לית ליה איסור כולל ולא מוסיף א"כ מדחזינן דאיסור נבלה חל על חלב וכן איסור טריפה ה"ה דחל על כל איסורים דאין לומר דמש"ה חל על חלב משום דכולל דהא ר"ש לית ליה כולל ולפ"ז מה בכך דהוי ב"א איסור נבילה ואיסור י"ה הא אפי' אי היה בזה אחר זה איסור נבלה בודאי דחל על איסור י"ה כמו דחל על חלב משא"כ איסור י"ה לא חל על נבלה דכיון דל"ס כולל א"כ אפי' אי הוי ב"א לא חל רק איסור נבלה ולא איסור י"ה משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו יע"ש וקשה מהא דאיתא בחולין אכל אמ"ה מהטריפה דר"י סובר דחייב שתים ומפרש הגמ' דפליגי דר"י סובר דלאיברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טרפה אתא בהדדי והוי איסור ב"א והקשה בתוס' ת"ל דהא ר"י סובר איסור כולל וכש"כ מוסיף ואיסור אבמ"ה חשוב מוסיף לב"נ ותירצו דאע"ג דר"י משני מתני' דשבועות בכולל הוא לא סובר כולל ולא מוסיף יע"ש וקשה דכיון דל"ס כולל ואפ"ה חזינן דהתורה אמרה דיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וכן טריפה חל על חלב וממילא דחל איסור טריפה על כל איסורים ולפ"ז אפי' אי היה בזה אחר זה לא היה חל רק איסור טריפה כמו דחל על חלב משא"כ איסור אבר אי היה בזה אחר זה לא היה חל על איסור טריפה דכיון דל"ס מוסיף וא"כ אפי' אי הוי בב"א לא חל רק איסור טריפה ולא איסור אבר:
ובזה דאמרנו דחשוב איסור ב"א דכיון דכ"ז שלא נתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וע"כ הוי איסור ב"א ניחא בזה קושית התוס' בפסחים על הא דאיתא בחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר פסח מותר מפני שהן מחליפין וס"ד דאתיא כר"י דסובר דאסור לאחר פסח מדאורייתא וכו' והקשה בתוס' דהא הדר ר"א ב"י ואליבא דר"י אסור אפי' של א"י וש"ג דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וא"כ תקשה מאי בכך דהן מחליפין בשל א"י דגם חמץ של א"י אסור יע"ש ונראה דהא הקשו מנ"ל דהדר ר"א ב"י דהא הקשו על הא דמ"ד דלא מעל משום דסובר כר"ח דכרת פוטר מלשלם ואמאי לא אמרינן מעידנא דאגבהה קני' וחיוב מעילה קודם חיוב כרת דחמץ וכן הקשו על הא דמשני הגמ' לקמן דמש"ה באוכל ת"ח דבמזיד פטור ואתיא ריה"ג דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה פטור מלשלם משום דאתיא כר"ח דסובר דכרת פוטר מלשלם וקשה ג"כ הא לא בא בב"א דמעידנא דאגבהה קניה:
ולכאורה נראה דהא הקשו דאיסור חמץ לא חל על איסור תרומה דקדים וממילא ליכא כרת דחמץ ותירצו דהא הוי איסור מוסיף דמחמת חמץ נוסף לאו דב"י וע"כ ל"ש מעידנא דאגבהה קניה דליתא דהא הגבהה צורך אכילה היא דאי לא היה הגבהה ליכא ב"י דאינו שלו רק ע"י הגבהה דחשוב שלו משום אחריות דעובר על ב"י אז חל איסור חמץ על איסור תרומה וחייב כרת על חמץ וא"כ הגבהה צורך אכילה ועיין בחידושי הרי"מ. אך לכאורה אפי' בלא הגבהה חל איסור חמץ על איסור תרומה דחמץ איסור כולל הוא אך נראה דחמץ חשוב קל איסורו דיש היתר לאיסורו וקל ע"ח לא חייל אפי' בכולל דהא לאחר פסח שרי משא"כ תרומה אין היתר לאיסורו וקל על חמור לא חל אפי' בכולל רק מוסיף חל אפי' קל על חמור ועי' בתוספות יבמות דכתבו כן וע"כ הא דחל איסור חמץ משום דנתוסף לאו דב"י ע"י הגבהה וא"כ הגבהה צורך אכילה היא. ובזה ניחא מה שהקשו דאמאי לא קאמר דמלקות דחמץ פוטר מלשלם במזיד:
וע"כ נראה על דרך פלפול דהא הקשו אי קל על חמור לא חל אפי' בכולל דהא איתא בחולין שבת וי"ה ועשה מלאכה דחייב שתים משום כולל די"ה כולל גם אכילה ואע"ג די"ה לנגד שבת חשוב קל על חמור די"ה רק בכרת ושבת מיתת ב"ד ותירצו דאליבא דר"ח דגם כרת פוטר מלשלם ודמי למיתת ב"ד א"כ כרת דמי למיתת ב"ד ולא הוי קל ע"ח ולעולם דקל על חמור לא חל אפי' בכולל ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמ' דאתיא כר"ח דלדידיה יש לומר דקל ע"ח לא חל אפי' בכולל וא"כ אי לא היה הגבהה לא היה חל איסור חמץ אע"ג דכולל הוא רק ע"י הגבהה דאיסור מוסיף לאו דב"י וע"כ הוי הגבהה צורך אכילה ולעולם דהפטור משום מלקות דחמץ ולא משום כרת דחמץ וע"כ הרמב"ם בפי' המשנה לא כתב רק משום דאין אדם לוקה ומשלם ולא הביא לדר"ח משום דאליבא דאמת דחמץ אסור בהנאה ול"ש מדאגבהה קניה דבאיסור הנאה ל"ש קנין ועיין בשמ"ק כתובות וא"כ אפי' אי אמרינן דלא כר"ח ואז ע"כ אפי' כולל חל על חמור איסור קל וא"כ בלא"ה חל איסור חמץ אפי' בלא הגבהה משום כולל מ"מ לא קשה מדאגבהה ול"ש דהגבהה צורך אכילה מ"מ לא קשה מדאגבהה קניה משא"כ הסוגיא דמשני כריה"ג דחמץ מותר בהנאה וע"כ הוצרך לומר כר"ח ולעולם פטור משום מלקות דחמץ:
והנה מה שהקשו באוכל חמץ של הקדש דאמאי לא אמרינן מעידנא דאגבהה וכו' תירצו לפי מה דאיתא בריטב"א בקידושין לחלק דמש"ה אדם אחר מעל מיד מעידנא דאגבהה משא"כ הגזבר לא מעל עד שיהנה משום דאדם אחר נהי דהיה שוגג דלא ידע דהיה של הקדש עכ"פ ידע מזה דאינו שלו וא"כ נתכוון לגוזלו וע"כ מעל מיד משא"כ הגזבר דסובר דהוא שלו ולא נתכוון לגוזלו וע"כ לא מעל עד שיהנה וא"כ הכא בחמץ דלפי דעתו דלא ידע שהוא של הקדש רק דהזיד בחמץ א"כ לא נתכוון לגזול דהא חמץ אסור בהנאה אפי' לאחר הפסח משום קנס ולאו בר דמים היא רק מש"ה מעל דחמץ של הקדש לא קנסו דלא עבר על ב"י וא"כ לפי דעתו דלא ידע דהוא של הקדש ואסור בהנאה לעולם ולאו בר דמים א"כ לא נתכוון לגוזלו בעת הגבהה ודמי לגזבר ולא בא איסור המעילה רק בעת דאכל כמו הגזבר וא"כ איסור מעילה ואיסור כרת דחמץ בא בב"א ול"ש מעידנא דאגבהה קניה והקשו דלפ"ז הוכיח דר"א ב"י הדר דילמא לעולם דלא הדר ואוקימתא דר"א ב"י הכי אזלא דכ"ע ס"ל כר"ח דכרת פוטר ומ"ד מעל כר"ש וא"כ אע"ג דכרת פוטר מ"מ מעל משום דמעידנא דאגבהה וכו' דכיון דחמץ לאח"ז מותר לר"ש ואין לומר דקניס עכ"פ לר"ש דהא השתא דלא הדר ר"א ב"י יש לומר דר"ש לא קניס כלל וא"כ אפי' דלא ידע דהיה של הקדש מ"מ נתכוון לגזול דכיון דלא קניס ר"ש וע"כ שייך מעידנא וכו' ולא דמי לגזבר ומ"ד דלא מעל כר"י ולעולם דשל א"י או ש"ג שרי גם לדידיה דיליף אכילה מראיה אך כיון דלא ידע שהיא של הקדש וא"כ אסור לאחר פסח ולא נתכוון לגזול ודמי לגזבר ולא מעל מעת הגבהה וא"כ חיוב מעילה וכרת דחמץ בא בב"א וע"כ לא מעל ולעולם דלא הדר ר"א ב"י ועיין בתשובות מהר"מ מינץ. אך דהא קשה דאין איסור חמץ חל על איסור הקדש וליכא כרת דחמץ וע"כ משום דע"י הגבהה עובר על ב"י וחשוב איסור מוסיף וא"כ הגבהה צורך אכילה ול"ש מעידנא דאגבהה וכו' וא"כ תקשה אמאי מעל אפי' לר"ש וע"כ הוכיח דהדר ד"א ב"י אך אכתי יש לומר דלא הדר וכ"ע סוברים כר"ח דכרת פוטר וטעמא דאליבא דר"ש לא מעל משום דמעידנא וכו'. ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דליתא דאפי' בלא הגבהה חל איסור חמץ לענין כרת דחשוב איסור ב"א דקודם שנתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וליכא שום איסור אך לאחר שנתחמץ כ"צ אז הוי ב"א אך אי במעילה חייב אפי' שלא כד"א משום דלא כתיב אכילה וא"כ לא הוי איסור ב"א דאיסור הקדש קדים וע"כ הא דחל איסור חמץ משום דנוסף לאו דב"י וא"כ הגבהה צורך אכיל ול"ש מעידנא וכו' ואמאי מעל לר"ש וע"כ דהדר ר"א ב"י ולפ"ז רבא דמשני בפסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי ופי' התוס' משום דהוי שכד"ה ואע"ג דלא כתיב אכילה כתבו בתוס' שם משום דמעילה ילפינן מתרומה ובאמת אביי פליג ע"ז ועי' במהרש"א שם וא"כ לרבא יש לומר דלא הדר ר"א ב"י וכ"ע סברי כר"ח וטעמא דמעל אליבא דר"ש משום דמעידנא וכו' ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דליתא דהא הוי איסור ב"א ושם בחולין קאי הסוגיא לרבא וע"כ אפי' לר"י שייך מפני שמחליפין בשל כותים דכיון דלא הדר ושרי של כותים ודו"ק: