אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן תרצו

סימן תרצה

סעיף ח. ברמ"א. מה שנהגו ללבוש וכו' וגבר לובש שמלת אשה וכו' ע' טו"ז יו"ד סי' קפ"א וש"ך שם דלא אסר רק אם מכוין ליופי ולנוי ולא בלא"ה ע"ש. ונ"ל ראי' לזה מש"ס נדרים (מ"ט סוע"ב) דביתהו דר"י נפקת נקטת עמרא עבדא גלימא דהוטבי כד נפקית לשוקא מכסיא בה וכד נפיק ר"י לצלויי הוי מכסי ומצלי וכו' ע"ש והיכי רשאי ללבוש במה שעבדא דביתהו ולובשת בה והרי לא ילבש וגו' ובע"כ כנ"ל. והשי"ת יעזרנו לעלות בציון ברנה אבב"א:

חידושי מהרי"ו וידקר על או"ח קו"א והשמטות

בפנים הבאתי מרש"י זבחים (ק"ט) וחי' רש"ש שם דפרס בשחרית דקטרת הוא רק מדרבנן ומה"ת די בכזית והלום ראיתי בשו"ת מו"ר הגאון מהרש"ם ח"ג סי' ל"ז נשאל מרב אחד דא"כ הרי בשבת ל"ה רשאי להקטיר רק כזית א' וא"כ נשאר הרבה יותר מג' מנים יתירים מכל השבתות דכל השנה ע"ש. ולדעתי מעיקרא לק"מ דהרי בש"ס מנחות (ס"ד א') מבואר דאם שחט ק"צ כחושה ואח"כ נמצא שמינה אומרים לו דיקריב השמינה משום דכחושה הקריבהו נא לפחתך ומחללין שבת משו"ז ע"ש וא"כ גם לכתחלה אם יש ק"צ בהמה קטנה וכחושה וגם יש גדולה ושמינה עושין הק"צ מהגדולה אע"ג דבדיעבד אם א"ל הגדולה יוצא בהקטנה והכחושה ול"ה מחלל שבת של"צ וא"כ לא גרע הפרס דקטרת דחז"ל אמרו דצריך להקטיר בכל יום מהא דקטנה וגדולה וה"נ גם בשבת הקטירו כל הפרס מטעם זה וז"פ וברור. ודרך אגב הנני במ"ש תוס' שבועות (י"א א') ד"ה הואיל לדחות פירש"י במ"ש הואיל וצורתה בכל השנה כולה ותוס' פי' דקטרת לא פסלה לינה דעיקר מצותה כך לעשות מתחלת השנה על כל השנה ע"ש וזה תימה דהרי בש"ס כריתות (ו' רע"ב) מבואר דעת חכמים דס"ל בכ"י ויום מתקן כמתכונתה והי' מכניס ע"ש. וכן פסק הר"מ בפ"ב מכלי המקדש ע"ש ואולי י"ל דתלוי בב' תירוצי תוס' שבועות (י"א א') ד"ה מ"מ אי המכתשת הי' כ"ש דלתי' קמא הי' כ"ש וא"כ בע"כ לא הי"ל לעשות על כל השנה כולה דהי' נפסל בלינה אבל לתי' ב' דתוס' שם דל"ה באמת כ"ש שפיר הי' יכול לעשות על כל השנה אבל באמת דברי תוס' שבועות שנסתפקו בזה אי המכתשת הי' כ"ש תמוהים מדברי הירושלמי יומא (פ"ה ה"א) דמבואר דהי' כ"ש וע' שי"ק שם וא"כ יפה פסק הר"מ דבכל יום ויום הי' עושה כדי צרכו אבל מ"מ נוכל לקיים פי' תוס' מקטרת דשבת דהרי העשי' דקטרת דשבת ל"ה דוחה שבת דהרי הוי מכשירין שהי' צריך לעשותו מע"ש והא דקתני בדברי חכמים בכל יום יתקן כמתכונתה היינו לבד משבת וע' סוכה (נ"ד א') פליגי כה"ג ר"ז ורבא ע"ש ובע"כ דלא פסל לינה בקטרת אבל מ"מ לפי המבואר בסוכה (נ') גבי שאיבת מים בחג דהיכי דלא אפשר בשבת וממלא בע"ש הוי שלב"ז ואין כ"ש מקדש שלב"ז א"כ ה"נ בקטרת אינו נפסל בזה ובחי' לזבחים הארכתי ואכ"מ:

השמטות לסימן א

והנה ראיתי למורי הגאון זצ"ל בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רע"ב האריך בדבר השאלען שמקילים העולם ואינם עושים בו ציצית וע"פ דינא מחויבים שיש להם ד' כנפות והביא משו"ת שו"מ מהדו"ג סי' קצ"ז והנה במהרש"ם תמה שם ע"ד הילקוט מהספרי אשר תכסה בה משמע מוציא את אלו ומוציא כו"כ ת"ל אשר תכסה בה למעוטי כו"כ וע"ז תמה מורי זצ"ל דאשר הוא רק לרבות והביא מסוטה (מ"ו א') אשר ריבוי הוא ומש"ס מנחות (מ"ג) ומשו"ה כ' דגירסא מוטעת היא בילקוט ע"ש. והנה הספר שו"ת שו"מ אינו תח"י ובאמת מצינו בכמ"ד בש"ס עוד דאשר ריבוי הוא וע' ע"ז (נ"א ב') ורש"י שם דאשר ריבוי הוא ע"ש וע"ע ש"ס קידושין (נ"ז א') אשר לרבות השחיטה ע"ש וע' כריתות (ו' ב') אשר וכו' עשה כל מה שתעשה ע"ש וע"ע ש"ס מנחות (נ"ז סוע"א) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ע"ש אבל מ"מ לאו כללא דדוקא הוא ריבוי ולא מיעוטא וע' ב"מ (כ"ז א') אשר תאבד וגו' והוי מיעוטא וע' חולין (כ"ד א') אשר ללוים ולא אשר לכהנים וע' תוס' חולין (י"ב סוע"ב) בשם ירושלמי תרומות אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה וכו' ע"ש ומצאתי בספר תוה"מ פ' ויקרא פרק י' ביאר דר"מ ור"י ור"ש דפליגי שם דלר"מ אשר על המנחה הוי האשר לרבות אבל נר"י ונריש שם הוי אשר למעט ע"ש וע' מנחות (י"א ב') ושלשתן מקרא א' דרשו ואת כל הלבונה אשר על המנחה ר"מ סבר וכו' ור"י וכו' את לרבות אפי' קורט א' ור"ש את לא דריש ע"ש וק' דמ"מ הגם דמדריש את לרבות קורט א' מ"מ ידרוש התם אשר דכתיב שם אשר על המנחה וראי' מזה לדברי התוה"מ הנ"ל דלר"ש לא ס"ל אשר ריבוי ע"ש בסוגיא ותבין (וע' כה"ג תוס' סוטה (י"ז א') בהא דבספר אי הוי מיעוט או ריבוי פליגי בזה הבבלי והירושלמי דלהבבלי הוי בספר ריבוי ולירושלמי הוי מיעוטא ע"ש) וממילא מיושב לפ"ז גירסת הילקוט שלפנינו דהספרי אליבא דר"ש הוי למעט אבל מ"ש מורי זצ"ל דע"י הקיפול שלעולם משתמשים רק עי"ז יתבטל מתורת השיעור זה נכון מאוד ומה שהקשה השואל שם מסי' י"א סקי"א דאם עשה הנקב למעלה מג"א אע"ג דאחר הקשירה נתקפלו הכנפות והציצית הם כעת פחות מג"א פסול ע"ש לק"מ דהתם לא נתקפל רק כנפות הבגד אבל כל הבגד נשאר משא"כ היכי דכל עיקר הבגד נתקפל שפיר ניתק ממנו שם בגד לגמרי וכה"ג מחלקו תוס' חולין (ע"ב סוע"ב) ד"ה בשעת וכו' לענין אי אמרי' בשעת פרישתן קיבל טומאה מאביהן ע"ש:

סימן לב. סעיף כה. מ"ש בפנים מתשו' מהרש"ם ח"ב בענין אי מפסיק בד"א אי הוי עי"ז מונח עליו ע"ע נזיר (ס"ד רע"א) דמדכתיב השרץ השורץ על הארץ נתמעט בצף ע"ג המים שע"ג הארץ ע"ש ומבואר דבכה"ג ל"ה שוב מונח על הארץ וע"ע תוס' שם (ס"ג סוע"ב) ד"ה צפה דמספק"ל לר"י אם הוא על האויר אי הוי על הארץ ע"ש וא"כ לכאורה בנ"ד דהוגבה הכתב על אויר הנייר לצד הספק שבתוס' דבכה"ג לא מיקרי על הנייר פסול אבל באמת זה ליתא דהכא לא פסול רק חציצה וכמ"ש בפנים וז"פ ודבר תימה ראיתי לרש"ל בח"ש יבמות (ס"ג א') בהא דקאמר הש"ס ונברכו בך כל משפחות האדמה וכו' אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל כל גויי הארץ אפי' ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל וכו' ובתוס' שם דמכל דריש שבא לרבות אפי' הנך שאין עומדין אלא מעט בארץ ע"ש וכ' בח"ש שם ואני אומר דהים נמי בכלל הארץ אבל אדמה משמע אדמות ומשמע דהיא היבשה עכ"ל ומה יענה בדברי הש"ס נזיר הנ"ל דממעט טומאה צף על המים דמדכתיב השרץ השורץ על הארץ ולא על המים ע"ש ומבואר להיפוך וע"ע בכורות (נ"ה א') א"ה ירדן נמי ארץ ולא ירדן ע"ש ומבואר ג"כ להיפוך וע' חולין (קל"ט ב') בדרך כדר"י א"ר מצא קן בים חייב בשילוח וכו' והתוס' שם ד"ה בדרך דמשו"ה צריך קרא דכיון דכתיב על הארץ נתמעט ים ומשו"ה צריך בדרך לחייב גם במצא בים ע"ש ולרש"ל יקשה למ"ל קרא ומקרא מלא בבראשית (א') ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וע"ע חולין (קכ"ז א') אי משום על הארץ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא וכו' ע"ש וצע"ג (וגוף ד' הש"ס חולין (קכ"ז א') הנ"ל ק' לי למה צריך השורץ לרבות דאפי' ירד לים יטמא הרי דרשינן בספרי והובא בר"ן נדרים (ע"ו א') הנוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפי' הם בתוך המים ע"ש וא"כ יש קרא מיותר לזה דא"ח בין ירד לים או על הארץ וצע"ג וע' טהרות (פ"ד מ"ח) ובפיה"מ דספק טומאה במים טהור ע"ש ע' תוס' פסחים (ט"ז א') ובש"ס נזיר (ס"ד א') בזה ואכ"מ):

השמטות לסימן יא

מ"ש בפנים בשם האחרונים לענין חזקה דהיכי דהאב אינו ראוי יורש הנכד חזקת זקינו מהקרא דתחת אבותיך יהיו בניך וגו' ע"ש. והנה על גוף יסוד הזה שנשתמשו בו הרבה מהאחרונים תמוה לי מהש"ס הוריות (ו' א') אמר ר"פ כי גמירי חטאת שמתו בעלי' במיתה ה"מ ביחיד אבל לא בצבור לפי שאין מיתה בצבור מנ"ל לר"פ הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך א"ה אפי' ביחיד נמי וכו' וברש"י ד"ה א"ה וכו' לימא חטאת שמתו בעלי' דלא למיתה אזלא דליהוי הבן במקום האב עכ"ל ומבואר מזה דהש"ס מפרש הקרא דתחת אבותיך יהיו בניך דהיינו דהבן יהי' במקום האב ולא תחת הזקן דאם הכונה תחת הזקן הרי לק"מ דהרי הזקן ל"ה חייב חטאת רק האב וכדי שלא יסתור דברי הש"ס ב"ב (קנ"ט) דהתם קאמר דהוא על הזקן מוכרח לומר דבאמת על שניהם מורה הקרא הן על האב והן על הזקן ולא על הזקן לבד רק התחיל מהאב ואם נפסקה החזקה אצל האב מנ"ל דאזלא החזקה לירש מהזקן וצ"ע עוד בזה:

השמטות לסימן נג

סעיף ו. הי' לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק וכו' ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה וכו'. בב"י בשם הרשב"א ורא"ש בשם ירושלמי ברכות (פ"ג) ר"א רקיק עלה אר"ז כמין ימא לטגנא ע"ש וע' קידושין (מ"ד סוע"א) ר' אבין בר סמכא הוא א"ל אין כמין ימא לטגנא וברש"י ובר"ח מחולקים בפי' הדבר שם ומהכא מוכח קצת כפירש"י שם ע"ש ותבין:

השמטות לסימן עו

בפנים הבאתי מהש"ס תענית (ח') דתפלת צבור נשמעת גם בלא כינה משא"כ דיחיד צריך כונה ע"ש. והנה בשים ברכות (מ"ז ב') במעשה דר"ג דנכנס לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה והקשה הש"ס והיכי עביד הכי והרי אמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה מצוה שאני מצוה הב"ע הוא מצוה דרבים שאני ע"ש ובגיטין (ל"ת רע"ב) יש ג"כ עובדא זו וקו' הש"ס דכל המשחרר עבדו עובר בעשה והתי' דמצוה שאני אבל קו' הש"ס ברכות מהב"ע הוא והתי' מצוה דרבים שאני אינו מבואר שם ותמהו בזה. להנ"ל י"ל דהנה המג"א כאן הקשה על הר"ן שכ' בטעמא דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם ואם אין מכוון לטובת העבד הוי כמכרו לו שמקבל דמי עצמו ע"ש והרי א"כ מה הקשה הש"ס והרי הוי מהב"ע והרי בכה"ג ל"ה כלל כיון דאין מכוון לטובת העבד ע"ש. להנ"ל י"ל הנה מה שמותר לשחרר העבד ולצרפו למנין כתבו תוס' משום דמצוה להתפלל במנין דוחה המ"ע דלעולם בהם תעבודו ע"ש וא"כ למאי דקיי"ל מצות צריכות כונה ואם לא כוון לא יצא יד"ח המצוה וממילא נשאר בזה רק העבירה לבד וזה שהקשה הש"ס והרי מהב"ע הוא והכונה דהיאך מותר לשחרר העבד ולצרפו לעשרה ולעבור על לעולם בהם תעבודו והרי דלמא לא יכוונו בתפלתם ול"ה מצוה כלל ונשאר רק העבירה דלעולם בהם תעבודו וע"ז משני שפיר דמצוה דרבים שאני והוא עפ"ד הש"ס תענית (ח') הנ"ל דבתפלה דרבים נשמע גם בלא כונה ושפיר דחי מ"ע דתפלה העשה דלעולם בהם תעבודו וממילא מיושב קו' המג"א דמה הקשה מהב"ע דהרי ל"ה עבירה כלל להנ"ל א"ש דכ"ז לבתר דמשני הש"ס מצוה דרבים הוא וחדית לן הש"ס דל"צ כונה ושפיר כ' הר"ן דל"ה עבירה בכה"ג דיש שכר מצוה דתפלה הוי כמכרו לו אבל לסברת המקשן דלא ידע מזה וסבר דגם בתפלה דרבים צריך כונה ואם לא כוון ל"ה מצוה כלל ונשאר רק העבירה מלעולם בהם תעבודו שפיר הקשה והרי הוי מהב"ע וע"ז תי' הש"ס באמת כסברת הר"ן הנ"ל וא"ש. ובזה מיושב גם סוגיא דגיטין (ל"ח) הנ"ל דהתם קאי אליבא דאביי שם ובסוכה (מ"ב א') בתוס' שם ד"ה כשהפכו דייקו שם אליבא דאביי דס"ל מצות אצ"כ ע"ש וא"כ ל"ק ממילא קו' הש"ס והרי מהב"ע הוא דהכונה דלמא לא יכוונו ונשאר רק העבירה דלשי' גם בשאר מצות אפי' שלא דרבים ג"כ אם לא כוון עשה מצוה וממילא גם בלא כוון דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו וממילא לא סיים שם כל הענין כמו בש"ס ברכות הנ"ל וא"ש:

עוד נ"ל באופן אחר בישוב הסוגיות הנה בהא דשיחרר עבדו והשלימו לעשרה אע"ג דל"ה בעידנא אבל הרי כתבו התוס' פסחים (נ"ט) והוכיח מזה דגם שלא בעידנא דוחה ורק עשה דדוחה ל"ת בעינן בעידנא משא"כ עשה החמור דוחה העשה הקל גם של"ב ע"ש אבל י"ל עוד לפמ"ש במג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה גם של"ב וע' מחצה"ש

שם דהר"ן ור"ת פליגי בזה ע"ש והכא דהוי עשה דרבים ל"צ משו"ה בעידנא. והנה בסברת הר"ת דבעשה דרבים ל"צ בעידנא י"ל דכל הטעם דבעי' בעידנא דמיעקר לאו יקיים העשה י"ל משום דאם יעבור מקודם על הל"ת חיישי' שמא אח"כ ע"י פשיעה או ע"י אונס לא יקיים העשה ויעבור לפ"ז על הל"ת אבל בעשה דרבים דמדכרי אהדדי ומשו"ה לא חיישי' שמא אח"כ לא יעשה המ"ע ומשו"ה ל"צ בעידנא בזה וע' טו"ז יו"ד סי' ק"י סק"ה פליג בזה על הרש"ל וע' טו"ז יו"ד סי' שפ"א סק"א והוא לשי' ביו"ד סי' ק"י הנ"ל ודלא כרש"ל וסברת הר"ן דלא ס"ל כר"ת וגם בעשה דרבים בעידנא י"ל דס"ל כשי' הרש"ל ונקה"כ ביו"ד סי' ק"י הנ"ל דגם ברבים חיישי' לפשיעותא ומשו"ה ס"ל דבעי' בעידנא גם בעשה דרבים ובאמת כי בגוף פרט הנ"ל אי ברבים לא חיישי' לשכחה כמו ביחיד או עוד יותר מביחיד תלוי בתרי לישנא אליבא דרבה בש"ס עירובין (ג' א') דלחד לישנא אמרי' שם דסוכה דיחיד לא מידכר משא"כ מבוי דלרבים מידכרי אהדדי ולחד לישנא שם ס"ל להיפוך דרבים סמכי אהדדי משא"כ יחיד מידכר ע"ש ואם נאמר דגם בעשה דרבים צריך בעידנא בע"כ צריכין לתרץ הא דר"א שיחרר עבדו להשלימו לי' אע"ג דל"ה בעידנא הוא כמ"ש תוס' פסחים (נ"ט) הנ"ל דהיכי דעשה דוחה עשה ל"צ בעידנא. ומעתה י"ל דבש"ס ברכות ס"ל סתמא דהש"ס דרבים מידכרי אהדדי יותר מביחיד וכמי שהוכיח הטו"ז הנ"ל מהש"ס שבת (קמ"ז) ומשו"ה כשמתרץ הש"ס מצוה שאני וכשהקשה הש"ס ע"ז והרי הוי מהב"ע והכונה דאע"ג דמצוה ודוחה הל"ת דלעולם בהם תעבודו הרי מ"מ הוי שלב"ע ול"ה כמו מילה בצרעת וע"ז מתרץ הש"ס שפיר מצוה דרבים שאני דבכה"ג ל"צ בעידנא וכשי' ר"ת במג"א הנ"ל אבל בגיטין הנ"ל דאזיל שם אליבא דאביי ובש"ס עירובין (ג') הנ"ל אמרי' שם לחד לישנא דס"ל לרבה דאדרבא רבים סמכי אהדדי יותר מיחיד ובע"כ דרבה (וגם אביי תלמידו) ס"ל כשי' הר"ן וגם בעשה דרבים בעי' בעידנא ואל"כ אינו דוחה הל"ת ובע"כ כתי' תוס' פסחים (נ"ט) הנ"ל משום דהיכי דעשה החמור דוחה עשה הקל ל"צ בעידנא דל"ש לדידהו תי' הש"ס ברכות הנ"ל וממילא לפ"ז לא קשה להש"ס גיטין לא הקושיא והא מהב"ע ולא התי' עשה דרבים וכנ"ל דלשי' אביי גם בעשה דרבים בעי' בעידנא וא"ש ומיושב בזה ד' התוס' פסחים (נ"ט) הנ"ל דלשיטתם דס"ל דעשה החמור דוחה עשה הקל אפי' שלא בעידנא הביאו שם ראי' לזה מהש"ס גיטין הנ"ל דר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה והדבר יפלא דעיקר הסוגיא בדוכתא הוא בברכות הנ"ל ובגיטין מייתי לה אגב גררא וע' סנהדרין (ל"ד) סוגיא בדוכתא עדיפא ע"ש וא"כ יותר הו"ל להביא מברכות להנ"ל הדבר נכון מאוד דאדרבא בברכות הרי תי' הש"ס על הקו' והא מהב"ע משום עשה דרבים שאני ומשו"ה ל"ב בעידנא וא"כ הרי שמעינן מזה דס"ל להש"ס דלולא זאת גם עשה דוחה בעי' בעידנא וסברת התוס' נשמע רק מש"ס גיטין הנ"ל וכנ"ל וא"ש ודוק היטב:

השמטות לסימן צ

סעיף א. ש"ע. אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכו' חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללין אותה בנדבה וכו'. ע' ב"י בשם הר"י והמהרי"א הקשו אמאי דאמרי' דבתפלת מוסף ל"מ תשלומין דאין ק"צ קרב נדבה והרי עולת קיץ מקריבין ממותר תרומות הלשכה והוא ק"צ ואם הי' חסר מתרומות הלשכה הי' בודאי גובין מישראל לצורך קרבנות הקיץ וא"כ יש ק"צ מנדבה (מלשון זה משמע דלא פסיקא להו ד"ז דאם לא הי' מעות בשופרות דהי' גובין נדבה מישראל לצורך הקיץ ונדבר מזה להלן) ותי' הב"י ע"ז דכיון דהי' רק לעתים רחוקות דע"פ רוב הי' בהשופרות מעות מותר לקיץ המזבח ומשו"ה בטלו אלו ימים ברוב ימים שבשנה ובשם מהרי"א תי' דכיון דהי' הקיץ נקרב לשם קרבן רק כדי שלא יהי' המזבח בטל אבל לא לשם עצם קרבן וע"כ ל"ה קרבן נדבה ע"ש. והנה מ"ש דהקיץ למזבח ל"ה לשם קרבן מיוחד רק שלא יהי' המזבח בטל ובעצמו ל"ה קרבן צ"ע לפמ"ש רש"י מנחות (ד' א') דלקיץ המזבח הי' קונים כבשים ע"ש ומוכח שם דהוי עיכובא שלא לקנות שאר בהמות רק כבשים וכן מצאתי בתוס' מנחות (צ' א') ד"ה בירוצין ע"ש (ובמק"א העירותי מש"ס עירוכין (י"א ב') וברש"י שם ד"ה הא ל"ק וצע"ק) ומוכח דהי' הקרבן קיץ מיוחד לשם קרבן צבור נדבה דאי רק שלא יהי' המזבח בטל למה להו לאהדורי דוקא אכבשים והגם כי לא אדע מקור לדברי רש"י ותוס' הנ"ל אבל בע"כ דהי' להם יסוד ומקור לזה והוי כמו ק"פ שבא דוקא מן הכבשים או מן העזים (והנה לפמ"ש תוס' שבועות (י"ב ב') ד"ה אין דהא דאין מקייצין בעוף היינו שאין קונין ממעות המותרות עופות אבל אם נתותר עולת העוף מקייצין בו דמה יעשו ממנו ע"ש מוכח דס"ל דשאר מיני בהמות קונין לכתחלה ממעות מותרות לקיץ דאל"כ דאין קונין רק כבשים מה קאמר בש"ס רק עופות דהרי גם בשאר בהמות אין קונים לכתחלה ממעות השופרות ובע"כ דלא ס"ל כרש"י הנ"ל ומ"ש בתוס' הנ"ל דמה יעשו ממנו כוונתם דל"ש לומר בעוף דירעה עד שיסתאב דאין להם פדיון כשיסתאבו כמבואר כריתות (כ"ז ב') וברש"י שם (כ"ח ב') דזה דוקא אי יקדשו לקדוה"ג אבל אם מתחלה הוקדשו לקד"ד אפי' אם לאדם אחר חזי להקרבה רק לזה לא חזי להקרבה מהני לפדיון ע"ש (וע' חי' הרש"ש מנחות (ק' סוע"ב) מ"ש לרש"י שם ולא הביא מרש"י כריתות הנ"ל דרש"י בעצמו כ' כן ע"ש ותבין) אבל מתוס' נזיר (כ"ו סוע"ב) ריש ד"ה אלא מבואר דס"ל דבכה"ג הוי קדוה"ג ול"מ פדיון ע"ש וע' תוס' יומא (ס"ה ב') ד"ה ומשום דבעופות ל"ש להקשות ומשום גזירה ימות דכיון דאין פדיון לעופות איה"נ דימותו ע"ש ומזה צע"ק עמ"ש תוס' הנ"ל דאם נתותר עוף מקייצין בו דמה יעשו ממנו והרי כיון דאין קונין מהתרומה עופות לקיץ המזבח משום דאין עולת עוף בצבור א"כ גם כשיתותר לא יקייצו בו משום גזירה כמו בהא דיומא הנ"ל וימות דבעופות ל"ש להקשות ומשום גזירה לימות וכנ"ל וי"ל):

אבל הנה בעיקר פרט הנ"ל במ"ש הר"י הנ"ל דמסתמא אם ל"ה בשופרות לקנות לקיץ המזבח הי' צריכין לגבות מישראל עבור הקיץ המזבח והב"י שם נראה כמסתפק בזה ע"ש ואם נאמר כן הי' מיושב קו' המהרש"א על הרש"ל כתובות (ק"ו ב') בתוס' ד"ה וכי שמהרש"ל בח"ש כ' שם בגבו והותירו וכ' מהרש"ל שם דגבו לתרומות הלשכה ומהרש"א תמה דא"כ הו"ל גבו וניתותר דהוי לי' מותר תרומת הלשכה וע"כ פי' המהרש"א דגבו לצורך בה"ב ע"ש להנ"ל י"ל דגבו לצורך הקיץ דל"ה צריך להיות דוקא ע"י מותר תרומות הלשכה ע"ש ותבין. ובחי' לזבחים כתבתי בזה ליישב קו' התוס' שם על רש"י (דף ו' ב') בהא דאר"י א"ש ק"צ סכין מושכתן למה שהן וכו' וע' רש"י שם (ודף ז' רע"א) ותוס' שם ד"ה סכין וכו' הקשו שם וכתבו ועוד נראה דדברי הקונטרס סותרים זא"ז שפי' סכין מושכתן וכו' כגון תמידין שלא הוצרכו לציבור שיקחו מתרומה ישינה והגיע א' בניסן מקיצין בהם את המזבח וכו' קרבי למאי דחזי משום דלב בי"ד מתנה עליהן וכו' ואח"כ פי' לדברי חכמים נפדין תמימים וכו' שיפדו אותן בלא מום וכו' עכ"ל ובצ"ק שם כ' לתרץ שי' רש"י דמתחלה דהוי אליבא דר"ש והס"ד דר"ש ס"ל לב בי"ד מתנה עליהן משו"ה פירש"י אליבי' דמהני לב בי"ד מתנה עליהן שיקיצו בגופן את המזבח אבל אח"כ דאזלינן אליבא דרבנן כ' רש"י אליבייהו מהני לב בי"ד לזה רק שיפדו אותן בלא מום ויחזרו ויקנו אותם מתרומות הלשכה עכתו"ד הצ"ק ע"ש ועדיין הדבר תמוה מאוד מפ"מ להס"ד אליבי' דר"ש הוי הפי' לב בי"ד מתנה דיקיצו בגופן ולקמן אליבא דרבנן הוכרח רש"י לפרש דל"מ לב בי"ד שיקיצו בגופן רק לזה דיפדו אותן בלא מום אבל צריך לחזור וליקחן מתרומה ובא לפרש ולא פי' כלום. ונ"ל ליישב היטב הנה בגוף הדבר במותר מעות דתרומות הלשכה דהיינו דנשאר מעות הלשכה מאשתקד והתמידין מחויב לקנות מהשקלים החדשים מהנגבין בא' בניסן בשנה זו והוא

וכו' ע"ש ותמהו מזה אדברי רש"י נזיר (כ"א) דס"ל דהלכתא דחטאת שמתו בעלי' דאזלי למיתה הוא רק בחטאת בהמה ולא בחטאת העוף והרי בש"ס יומא (מ"א) הנ"ל מבואר דגם בחטאת העוף שמתו בעלי' אזלי למיתה וע' שטמ"ק למנחות (ד' סוע"ב) כ' בשם תו"ח כשי' רש"י הנ"ל והקשה עלה מש"ס יומא הנ"ל וע' רש"י נזיר (י"ב א') ד"ה מוכח ג"כ להיפוך ע"ש וע' תוס' סוטה (כ"ג א') ד"ה האומרת דאפי' על מנחת חוטא הי' ההלכתא כמו על חטאת בהמה ע"ש ומכ"ש דס"ל דעל חטאת העוף הי' ההלכתא דלא כרש"י הנ"ל ומצאתי במנ"ח מצוה קכ"ו פלפל במנחת חוטא במתו בעלי' אי דמי לחטאת ע"ש ולא הביא מתוס' סוטה הנ"ל ובדברי התמי' מש"ס יומא הנ"ל לשי' רש"י הנ"ל י"ל עפ"מ שתמהתי ג"כ ע"ד רש"י הנ"ל ממשנה מפורשת גיטין (כ"ח) השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ובש"ס שם מוקי לה בחטאת העוף ע"ש ומבואר דאם הי' מת הוי חטאת שמתו בעלי' דאזלי למיתה ומשו"ה מקריבין אותו בחזקת שהיא קיים ומפורש להיפוך מד' רש"י הנ"ל והיא פליאה נשגבה. ונ"ל ליישב הנה בגוף ד' רש"י נזיר הנ"ל צ"ע דהרי בחולין (כ"א) הוקשו כל הקרבנות זל"ז מזאת תורת החטאת וע' תוס' מנחות (ב' א') כתבו שם להשיג ע"ד רש"י חולין שכתב דקרבן עוף לא הוקשה שם דהרי הא דחטאת העוף נמלק רק ביום הוא ג"כ רק מההיקשא הנ"ל ומבואר דגם רבן עוף הוקשה לכל הקרבנות וצ"ל דכיון דהא דחטאת שמתו בעלי' אזלא למיתה היא מהלכתא ולא גמרי' לה מהיקשא כמו דאין דנין ק"ו מהלכה אבל מ"מ לפמ"ש הצל"ח פסחים (מ"ג) דהיכי דגמרי' זה מזה מה דכתיב בקרא גמרי' גם מה דהוא מהלכתא ע"ש וכן מוכח מתוס' פסחים (מ"ג א') וע' תוס' קידושין (י"ז א') מוכח כן וכה"ג פליגי רש"י ותוס' בזבחים (נ"ז) בהא דאין למדין למד מלמד בקדשים דאם למדין מה דכתיב בגופי' למדין גם מלמד ע"ש וא"כ הכא דהוקשו כל הקרבנות מה דכתיב בהו בגופי' כגון שיהי' ביום וכדומה למדין גם מה דהוי בהו הלמ"מ והדקו"ל שילמדו מההיקשא דזאת התורה גם לחטאת העוף שמתו בעלי' אבל באמת גוף ד' הצל"ח הנ"ל תלוי בפלוגתא בש"ס מכות (י"א א') ספר שתפרו בפשתן פליגי בה ר"מ ור"י חד אמר כשר וחד אמר פסול מ"ד פסול כתיב תורת ד' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלמ"מ לתפרו בגידין אף כל לתפרן בגידין מ"ד כשר כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש ע"ש ומבואר דלמ"ד פסול דהוא ר"י משום דאיתקש לתפילין גם להלמ"מ בעכצ"ל דגם חטאת העוף תמות ומשו"ה בגיטין (כ"ח) דהש"ס מוקי לה שם גם כר"י משו"ה ס"ל שם דתמות ומוקי לה בחטאת העוף אבל בנזיר שם דבש"ס לקמן (כ"ד א') מוקמינן לה כרבנן דר"י דהוא ר"מ וס"ל להלכותיו לא איתקש שפיר כ' רש"י דבחטאת העוף ל"ה ההלכתא וכן הא דיומא (מ"א) בברייתא מטמא מקדש עני וכו' דהוא סתם ספרי דאזיל אליבא דר"י בע"כ קאמר הש"ס דאזיל למיתה וא"ש וזה ישוב נכון:

עוי"ל בקיצור דדברי רש"י נזיר תלוי בפלוגתא דר"ש דס"ל בהוריות (ו') ד"ה חטאות המתות בחדא מקום גמירי לה ומשו"ה ס"ל דבציבור ל"ה ההילכתא משום דחטאת שמתו בעלי' וולד חטאת לא משכח"ל ע"ש וא"כ גם חטאת העוף ל"ה ההילכתא דהרי אין תמורה בעופות כמבואר תמורה (י"ג א') ולא משכח"ל תמורת עוף וממילא ל"ה ההילכתא שם ומשו"ה לא גמירי דתמות בחטאת העוף שמתו בעלי' ומשו"ה בנזיר דמוקמינן התם מתני' כרבנן דר"י והוא ר"ש אמר שפיר במתני' דרק הבהמה תמות וכמ"ש רש"י שם אבל בגיטין דמוקי לה כר"י והוא רבנן דר"ש וס"ל דלאו בחד מקום גמירי ע' הוריות (ו') הנ"ל ומשו"ה ס"ל במשנה דמקריבין אותן בחזקת שהוא קיים ואל"ה ל"ה מקריבין וא"ש:

השמטות לסימן קז

טו"ז סק"א הביא ד' הדרישה שלימד מהא דאונן פטור מלהשלים התפלה דה"ה אם הי' עסוק בצרכי ציבור דא"צ להשלים התפלה הסמוכה והטו"ז השיג דאפי' חשבינן לי' כאנוס מ"מ הרי גם באנוס חייב להשלים אבל באונן דל"ה אנוס כלל ומ"מ פטור מתפלה משום דל"ה עליו חיוב כלל משו"ה א"צ להשלים זה תו"ד. אבל בנקה"כ ביו"ד סי' שמ"א חולק על הטו"ז והחזיק בדברי הדרישה ע"ש וכ"כ המג"א סי' צ"ג ע"ש. והנה כסברת הטו"ז כתבו תוס' יבמות (ב' א') שהקשו בהא דגזרינן בח"ל ביאה א' אטו ביאה שני' ומפ"מ כה"ג שנשא אשה אלמנה קודם שהי' כה"ג ונתמנה להיות כ"ג דמותר לקיימה ותירצו דבכה"ג דהי' בהיתר גמור בשעת נישואין לא נתעורר אח"כ האיסור כיון דבשעת מעשה הי' מותר ע"פ הדין משא"כ בח"ל דהי' אסור רק דהעשה דחה הל"ת ומשו"ה אחר ביאה ראשונה חזר האיסור למקומה וה"נ לפ"ד הטו"ז מחלק בין אונס דהי' עליו חיוב רק הי' אנוס ומשו"ה כשיעבור האונס צריך להשלים אבל סברת הדרישה והנקה"כ דגם בעסוק בצ"צ ל"ה עליו חיוב מעולם אם עוסק בצ"צ באמונה להציל ממונם וכדומה ומשו"ה הוי כאונן ולדעתי יש להוסיף בסברת הדרישה ונקה"כ דהרי בכל אונס אע"ג דרחמנא פטרי' אבל אסור לגרום האונס שיבא עליו האונס ויהי' נפטר עי"ז ורק אם בא האונס פטור מלהתפלל משא"כ בעסוק בצ"צ אם בא לפנינו לשאול אמרי' לי' שילך ויעסוק בצ"צ ויאנס מלהתפלל ובע"כ דהוא היתר גמור ול"ה כאונס דעלמא וע' כה"ג תוס' קידושין (ל"ח א') ד"ה וה"ה ביארו שם מ"ש בש"ס שם דערלה וחדש קיל מכלאים דיש היתר לאיסורו היינו דיכול לגרום האיסור דרשאי לו לכתחלה לזרוע ויהי' ערלה וכן יהי' חדש משא"כ כלאים ע"ש ושפיר למד הדרישה עסוק בצ"צ מאונן מק"ו. ונ"ל עוד ראי' להדרישה דבאמת יש להבין בגוף הדין בהא דאם שגג אי נאנס ולא התפלל דצריך להשלימה בתפלה הסמוכה דבשלמא בשנג דצריך להשלים ניחא משא"כ אם נאנס ולא התפלל הרי אמרי' בשבת (ס"ג) חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ע"ש ובטוטו"ד מהג' מהרש"ק זצ"ל הוכיח מזה דלגבי מצות להקב"ה אמרי' אונסא כמאן דעביד והבאתיו בפנים בסי' תר"ו ע"ש וא"כ למה צריך להשלים הרי כיון דחשב להתפלל חשבינן כאלו התפלל ומה שייך השלמה בזה ובעכצ"ל דאע"ג דחשבי' כאלו עשאה ואונסא כמאן דעביד מ"מ ל"ה ממש כהתפלל וצריך להשלימה. וע' טו"ז יו"ד רס"י רמ"ב מחולק בזה עם הדרישה היכי דהוקש לחבירו בכ"ף הדמיון אם שוה ממש לחבירו ע"ש. והנה באבות (פ"ב מ"ב) תנינן וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לש"ש וכו' ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם ובר"מ בפיה"מ ביאר שם ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אם בשעה שאתם עוסקים עם הצבור נתבטלתם מעשיית איזה מצוה בשביל עסקי הצבור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם אותה המצוה שנתבטלתם ממנה עכ"ד והדבר צ"ב דלזה ל"צ זכות הצבור דכל יחיד לעצמו אם רצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה הרי אמרי' בש"ס שבת הנ"ל דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ול"צ לזה זכות צבור ובעכצ"ל דהכא הוי ממש כאלו עשאה בפועל משא"כ ביחיד לעצמו ל"ה כאלו עשאה בפועל וכנ"ל וא"כ ממילא ל"צ השלמה וכדברי הדרישה. וע' ברכות (ל"א א') אין עומדין להתפלל רק מתוך הלכה פסוקה ובתוס' שם הביאו בשם ירושלמי דה"ה בעוסק בצ"צ הוי כעוסק בתורה ע"ש ובע"כ דמיירי גם אפי' ביש לו פנאי לעסוק בהלכה פסוקה אחר שעסק בצ"צ ומ"מ אמרי' דא"צ רק דיכול לעמוד להתפלל ובעכצ"ל דעוסק בצ"צ הוי כלומד בתורה ממש וה"ה היכי דפטור מתפלה משום עוסק בצ"צ הוי כהתפלל ממש וממילא א"צ להשלים וכמ"ש הדרישה. וגוף המחלוקת בין הטו"ז ופרישה י"ל עוד דלשי' הרמב"ם פי"ז הי"ג מנזירות דכמו דבנטמא בשוגג ואונס סותר כ"כ בנטמא במ"מ ג"כ סותר ע"ש א"כ חזינן דלשי' מצוה לא עדיף משוגג ואונס וה"נ לענין להשלים גם בעוסק בצ"צ אע"ג דאנו אומרים לו לעסוק ולא יתפלל מ"מ הוי כמו אונס וכמ"ש הטו"ז אבל לשי' החולקים עליו וע' חי' הרש"ש

לנזיר (ס"ד ב') בזה ה"נ א"צ להשלים דל"ד לאונס וז"ב:

מג"א ס"ק י"ב עמ"ש בפנים בשם הירושלמי חגיגה די"ל דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל שם ע"ש אבל בגוף הספק של המג"א נ"ל דא"צ להחזיר עוד פעם ג' בשביל שלא אמר יעו"י בהשלמה אע"ג דכעת הוא ביום דהרי להשלמה מה שלא התפלל ערבית ל"ה צריך להחזיר בתפלה כעת דהרי הי' בערבית ובעכצ"ל דהחזרה היא על ההשלמה של היום והיכי מצינו לומר כן דעיקר התפלה מה שמצריך לו עבור זה להשלים ל"ה צריך להחזיר ועל ההשלמה של עיקר התפילה צריך להחזיר והוי כעין יציבא בארעא וכו' וע' כה"ג יומא (ג' סוע"א) מי איכא מידי דעיקר הרגל ל"ב פרישה וטפל לרגל בעי פרישה ע"ש וע' כה"ג תוס' ב"מ (צ"ח ב') ד"ה דתרי שייכי ל"א ע"ש וע' ירושלמי כלאים (פ"ג ה"ג) בזרעים שנים בעוד שהראשונים קיימים ג"כ כה"ג ע"ש ותבין:

מחצה"ש שם ס"ק ט"ז מ"ש בפנים מה שחולק על הצל"ח והבאתי ראי' מירושלמי עירובין להצל"ח ע"ש י"ל קצת דתלוי בזה אם נתקן על הספק שני ימים אם נצרף שניהם ביחד להיות מהם א' בודאי או כל אחד לעצמו הוי ספק. ובזה י"ל בהא דש"ס יבמות (כ"ג) בספק חליצה לכהן דמותרת ואי בין שני כהנים יש ספק חליצה בודאי וס"ל לש"ס שם דמותרת ע"ש ובע"כ דס"ל דלא מצרפינן שניהם שיהי' מהם אחד ודאי ומשו"ה מותר דכ"א הו"ל ספק חליצה ובאופן זה בשני ימים טובים ש"ג באמת מקבלין שכר על שני ימים כיון דחז"ל תקנו שני ימים והוא מקיים שני ימים טובים דל"א כיון דמ"מ הם מחמת ספיקא דיומא ומצרפינן שניהם שהם מיום אחד אבל בירושלמי יבמות שם ס"ל באמת דבכה"ג אסורה ספק חליצה לכהן ע"ש ובע"כ דס"ל דמצרפינן שניהם כאחד ולשניהם נושא א' בודאי חליצה וא"כ משו"ה בשני ימים טובים ש"ג ס"ל לשי' דאין מקבלין שכר רק על אחד מהם וא"כ לש"ס דילן שפיר קאמר המחצה"ש וא"ש וע' כה"ג נחלקו רש"י ותוס' זבחים (ע"ח) בענין הס' ע"ש ותבין:

השמטות לסימן קח

סעיף ז. אומר אותה אחר שהחזיק בדרך וכו'. ע' בפנים הבאתי מרש"י עירובין וע' הוריות (ד' א') אמר רבא החזיק בדרך א"ב לב"ע חייב דהא בביתי' איתא ולר"ע פטור דהא החזיק בדרך ע"ש ומבואר דלר"ע אפי' עוד בביתו מ"מ הוי החזיק בדרך וי"ל דהתם שאני וכמו שפירש"י דכיון דטרוד להדרך ל"ה אפשר לו שישמע אם חזרו בהן הבי"ד ע"ש משא"כ הכא לענין תה"ד:

השמטות לסימן קי

סעיף לה. ש"ע. כהן שהרג את הנפש וכו' ע' בפנים הקשיתי לשי' הרמ"א דמהני תשובה בהרג הנפש מש"ס סנהדרין (ז' א') ראה חור שזבוח לפניו וכו' ע"ש וי"ל דהתם דכבר הרגו לחור ועכשיו יהרגו גם לאהרן והרי תשובה עיקרה עזיבת החטא והרי אר"ה כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולא יעזוב ממנה ואע"ג דבשאר עבירות מהני תשובה גם בהרבה פעמים מ"מ בהרג הנפש שני פעמים מודה רמ"א דל"מ תשובה וידויק בזה דברי הש"ס אי לא שמענא להו השתא עבדי בי כדעבדי בחור וכו' דדוקא משו"ה לא מהני תשובה וא"ש:

סעיף מ. כהן שנשא גרושה וכו'. בפנים הבאתי מספר מנ"פ האריך בדין כהן חלל שבא לגרש אשתו היאך יכתוב בגט. והנה שם ביאר כל צדדי הספק דלדידן דאם לא כתב הכהן בגט הגט פסול והחלל ה"ה כזר וא"ל דיכתוב פב"פ הכהן דזה ליתא לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ט להוכיח מקרא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול דקאי על יהושע ולא על אביו וא"כ הכא קאי על החלל בנו ולא על אביו והוא באמת רק כזר. ובזה כ' לפרש בש"ס גיטין (ל"ה) ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש ומוכח דמחויב לעשות כן וזה תימא דאמאי לא יגרש קודם שידור כפשטא דמתניתין ולהנ"ל י"ל דבזמן המשנה דל"ה כותבין בגט הכהן וכדמוכח בפסקי מהרי"א סי"ד הי' יכול באמת לגרש מקודם משא"כ אח"כ בזמן האמוראים דהי' כותבין הכהן ולפמ"ש בתשו' מהרא"ם דכ"ז דלא מגרש אשתו הפסולה הוא חלל מה"ת וא"כ א"י לגרש קודם ההדרה דהרי הוא חלל והיאך יכתוב בהגט אם יכתוב החלל הרי אחר הגירושין כבר אינו חלל אפי' קודם שידור דההדרה הוא רק קנם דרבנן וא"כ הוי הגט מזויף מתוכו דכתיב החלל ובאמת נעשה בעת הגירושין כשר וגם הכהן א"י לכתוב זה תו"ד בקיצור. ודבריו בישוב דברי הש"ס גיטין (ל"ה) אינם מובנים כלל ומה שייך כאן דהוי מזויף מתוכו אם יכתוב החלל כיון דע"י הגירושין נעשה כשר דמה בכך ומה לנו במה שאחר הגירושין נעשה כשר הרי אז שוב א"צ לגט ובעת שמגרש דצריך להגט הרי אז הוא חלל דעדיין לא גירש אבל הדבר ברור בכונת הברייתא נודר ועובד יורד ומגרש דיכול לעשות כן ולגמור העבודה וא"צ להפסיק באמצע דסגי בהדרה ואחר סילוק העבודה יגרש ולפמ"ש בתשו' הרא"מ הנ"ל דכל זמן דאשתו פסולה עמו הוי חלל מה"ת אשמעינן ברייתא רבותא גדולה דאע"ג דקודם הגירושין הוא חלל מ"מ יכול לגמור העבודה והוא עפמ"ש בתוס' תענית (י"ז ב') בהא דנודע לו שהוא ב"ג וב"ח דעבודתו כשרה מקרא דברך ד' חילו דאפי' העבודה שעבד אחר שנודע לנו שהוא חלל מ"מ כשרה ע"ש וה"נ לשי' הרא"מ שהוא חלל קודם הגירושין אחר ההדרה מ"מ יכול לגמור העבודה אבל מ"מ בגוף הדין הנה כבר הבאתי בפנים מדברי הש"ס יבמות (ע"ד) ומדברי רש"י שם (פ"ד ב'). והנה מה שהביא במנ"פ מדברי הש"ך חו"מ סי' מ"ט דקאי על הבן והנה שם פליגי בזה הב"י והד"מ ואנכי הבאתי בגליון שם מדברי הש"ס זבחים (ק"א ב') ורש"י שם ד"ה וישמע וכו' דמדכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מוכח דהכהן קאי על אלעזר ולא על פינחס ע"ש ומבואר להיפוך וע' במדבר (י' כ"ט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וגו' ע"ש והרי רעואל ל"ה חותן משה רק חובב וכמ"ש ברש"י שם ומבואר דכה"ג קאי על הבן וע' מד"ר ויקרא (פ"ו) כתוב א' אומר ישעי' בן אמוץ הנביא וכתוב א' אומר ישעי' הנביא בן אמוץ שהי' נביא בן נביא ע"ש ומבואר דמקרא דכתיב ישעי' בן אמוץ הנביא קאי הנביא רק על אביו ולא על בנו וע' ע"ז (י"א ב') אר"א הכשילן פיהם אי אמרי זייפנא אחוה דמרנא כדקאמרת השתא דקאמרי דמרנא זייפנא מרנא גופי' זייפנא הוא ע"ש ומבואר ג"כ כהד"מ ולא כהש"ך וע"ע זבחים (ל"ב ב') פליגי ת"ק ור"ש בהא דאין השוחט לפני ד' ע"ש ומוכח דפליגי בזה וע"ע בראשית פ' לך כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וע' תוס'. שבת (י' ב') ומהרש"א ומהר"מ שם פירשו דד' מאות שנה קאי רק על הא דגר יהי' זרעך ולא על ועבדום וענו אותם ע"ש וע' מעילה (ח' ב') פליגי אמוראי שם בהא חטאת היא אי קאי רק ארישא וע' ר"ה (י' ב') ואידך אי כתיב וכו' השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה אשש מאות קאי וכו' ע"ש ומבואר דפליגי בזה תנאי ע"ש וע"ע ב"מ (ע"א סוע"א) ג"כ כזה וע' שבת (קל"ט א') וישתו וישכרו עמו וגו' ואידך וכו' ופליגי שם אי עמו קאי גם על וישתו או רק על וישכרו ע"ש ומבואר דפליגי בהנ"ל. ומצאתי בריטב"א יומא (י"ב ב') הביא מסהי"ש לר"ת שהביא ראי' דיכתוב פב"פ עד מדכתיב שאול בן קיש מלך ישראל ודחה ע"ש ומבואר דדברי הש"ך חו"מ הנ"ל לאו מלתא דפסיקא הוא. והנה מצאתי בריטב"א נדרים (פ"ג) כ' דהנודר מן הכהנים אסור בחללים להנות מהם דבלשון ב"א נקראים ג"כ כהנים ע"ש ומבואר דבלשון בנ"א שהגט צריך לכתוב בו וכמ"ש הנמוק"י יבמות (פ"י) דבגט דהבעל כותב אנא פ' וכו' צריך לכתוב לשון מבורר בלשון בנ"א משא"כ לישנא דבי"ד נקרא חלל ג"כ כהן ע"ש ובפרט שהרי הבעל מקפיד ע"ז שלא יכתוב עליו החלל ובודאי לא יכתוב על עצמו החלל וכמ"ש כה"ג הט"ג בשם וועלקיל בשם שהוא לגנאי דפסול אם כתבו לסימן ע"ש וע"כ הנכון לכתוב פב"פ הכהן דאפי' לשי' הש"ך דקאי על הבן י"ל עוד

דל"ה שינוי השם כיון דבדיעבד לא מחלל העבודה וע' כה"ג ברש"י מנחות (ג' א') כיון דאם עשה חטאת העוף למעלה בדיעבד כשר ל"ה שינוי בזה ואין מעשיו מוכיחין עליו ע"ש (וע' סוטה (ל"ב ב') והאיכא דמים וכו' וצע"ק וי"ל):

ודאתאן עלה בש"ס גיטין (ל"ה) הנ"ל בנושא נשים פסולות דפסול לעבודה עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש ותוס' שם תמהו דלמ"ל להקשות מהברייתא דנודר ועובד יורד ומגרש והרי ממשנה גופי' יכול להקשות דלמא אזיל לגבי חכם ומתיר לי' ע"ש נ"ל ליישב דממשנה גופי' דיכול להיות הכונה דמגרש תחלה ואח"כ נודר לא יכול להקשות דלמא ישאל על הנדר דהרי כבר הקשו תוס' מכות (ט"ז) וגיטין (ל"ג) בנזיר שהי' שותה יין דהרי הוי הס' שמא ישאל על נזירתו ותי' דמוקמינן לי' בכ"מ דלא ישאל כמו דלא שאל עד עתה ע"ש וע' ריטב"א פ"ב דנדרים בזה וממילא אם לוקין הנזיר בהתראה מכח חזקה זו דלא שאל על נזירתו מכ"ש בנושא נשים פסולות דרק קנס דרבנן הוא (חוץ ממ"ש בתשו' הרא"מ הנ"ל דהוי חלל והיא דבר חדש) דנוכל לסמוך ע"ז דלא יעשה מעשה ולא ישאל על הנזירות וא"כ לק"מ אבל כ"ז הי' ניחא אם נימא דצריך לגרש מקודם ובאופן זה שפיר נאמר דלא יעשה מעשה וישאל כדי לישא נשים פסולות ואוקמי' אחזקתי' דמעיקרא שלא ישתנה הדבר אבל בברייתא דמבואר דאין מגרש כלל רק נודר ועובד יורד ומגרש שפיר הקשה דמה"ת נימא דיעשה אח"כ מעשה הגירושין ולא מעשה דשאלה לחכם הרי אם ישאל לחכם לא יצטרך לגרש וכיון דב"כ וב"כ צריך לעשות איזה מעשה אולי יבחור לו מעשה דהפרה כדי שלא יגרש וע' כה"ג תוס' קידושין (ע"ח) בהא דקדשה עצמה וקדשה אבי' ע"ש ושפיר הקשה הש"ס ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם וא"ש:

השמטות לסימן קכח

טו"ז סק"א שמא יכתוב שם זה בגט וכו'. וע' מש"ז ומחצה"ש כתבו בטעם ד' הטו"ז דאע"ג דבכתב שם אבי אביו בגט כשר בדיעבד מ"מ בשם אבי אמו פסול אפי' בדיעבד ע"ש. והנה אף דמשו"ה בכתב בגט בשם אבי אביו כשר בדיעבד משום דבני בנים ה"ה כבנים וה"ט שייך גם בבן בתו דהוי ג"כ כבנים ובקרא משוה להו אהדדי כדכתיב את בת בנך ואת בת בתך וגו' וע' יומא (ס"ו ב') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' בניו בני בתו מישראל ע"ש ומבואר דנקרא בנו מ"מ בגט דעיקר כתיבת השמות הוא שיהא ניכר מתוכו מי הוא המגרש וזה לא ניכר בלשון בנ"א אם יכתוב ע"ש אבי אמו ולא יהי' מינכר מלתא שזהו הפלוני המגרש וע' יבמות (כ"א סוע"א) להתם שכיח ואזיל להכא לא שכיח ואזיל וע' רש"י שם דלמשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבא יותר מאמו הלכך לא מיחלפי ע"ש ומשו"ה לא נקרא כלל ע"ש זקנו מצד האם וע"ע ב"ב (ק"ט ב') משפחת האב קרוי משפחה משפחת האם לא קרוי משפחה ע"ש וע"ע חו"מ סי' רמ"ז סעי' ג' בשם מרדכי דבן הבת לא מקרי בן ע"ש אבל מ"מ צע"ק בכאן בשתוקי דחייש הטו"ז דלמא אתי למכתב בגט דאע"ג דבעלמא אם כתב בגט ע"ש אבי זקנו פסול אפי' בדיעבד אבל בשתוקי ואסופי דא"ל רק משפחת אם ורגיל לילך לשם כיון דאין לו משפחה אחרת וא"כ לשי' הרש"ל דכשר בדיעבד בשם אבי אביו יוכשר כאן גם בשם אבי אמו דהוי כמו בעלמא בשם אבי אביו וצ"ל דעת הטו"ז כיון דגם בשעה"ד דכשר הוא רק בשעה"ד גדול. וראיתי מובא בשם ספר נהר שלום שחולק שם על היש"ש ופוסל גם בשם אבי אביו ואין הספר לפני וא"י במה פליג על היש"ש והטו"ז וב"ש אבל הרי גם לדידהו רק בשעה"ד מכשירין ומשו"ה לא מכשירין יותר גם בנ"ד בשתוקי ואסופי והנה זה פשיטא דגם לדעת הרש"ל ודעימי' דמכשירין בגט בשם אבי אביו אבל רק זה לבד אבל אם כתב ע"ש אבי אבי אביו בודאי פסול ומכ"ש למעלה דפסול דעל שם הזקן הזה בודאי לא נקרא וע' תוס' ב"ב (קע"ו א') הקשו דלמ"ל קרא את בנה ואת בתה דהרי כיון דבני בנים ה"ה כבנים וכיון דאסור בבתה כ"כ אסור בבת בתה ותי' דאי מטעם ב"ב ה"ה כבנים הו"א למטה עד סוף הדורות ומשו"ה קמ"ל קרא דרק את בת בנה או בת בתה ולא יותר ע"ש ומבואר מזה דעת התוס' דאי מטעם ב"ב ה"ה כבנים הוי עד סוף הדורות וכיון דמכשרי הפוסקים בשעה"ד ע"ש אבי אביו משום ב"ב ה"ה כבנים יוכשר גם יותר למעלה אבל כבר כתבתי דליתא דלא מוכח מהגט מי הוא המגרש וע' ש"ך חו"מ סוס"י רנ"ז נסתפק בשם המבי"ט בהא דדעתו ש"א קרובה אצל ב"ב אי גם דור רביעי בכלל ע"ש ובאמת כי מהתם דמיירי לענין דעתו של אדם קרובה אין ראי' כ"כ לכאן וע' תוס' יבמות (מ"ח סוע"ב) ד"ה אשר בהא דאמרי' בנזיר דרות היתה בת בנו של עגלון דבת בנו ל"ד אלא כלומר מזרעו וכמו דאמרי' בחגיגה בן בנו של נמרוד הרשע ע"ש ומבואר דגם אחר כמה דורות מקרי בן בנו וע' ב"מ (צ' ב') בע"מ ר' יונתן מר"ס חסמה מבחוץ מהו וכו' א"ל מבית אביך אתה למד וכו' וברש"י שם דכהן הי' ע"ש ומבואר דנקרא אביך אפי' אחר הרבה דורות אבל י"ל התם קאמר בית אביך וזה נקרא וכמ"ש תוס' בכמ"ד אבל מ"מ בגט לכ"ע פסול בכה"ג ומ"מ בגוף הדין של הרש"ל וטו"ז וב"ש אי כתב ע"ש אבי אביו הי' נראה לחלק בין אם אביו חי דאז לא נקרא ע"ש אבי אביו ובין היכי דמת אביו וכה"ג מחלקי הפוסקים לענין חזקה מזקינו משום קרא דתחת אבותיך יהיו בניך. ומחמת שאכ"מ בזה אקצר ואיה"ש אשנה פרק זה:

סעיף ג. ש"ע שם. סומא אינו קורא וכו' ובהג"ה ומהרי"ל כ' דעכשיו קורא סומא וכו'. וע' מג"א בשם ב"ח דאחר קורא והסומא מברך ע"ש וע' תוס' סוטה (ל"ט א') ד"ה כיון הביאו מש"ס ברכות רב ששת הוה מהדר אפי' וגרס אמר אינהו בדידהו ואנן בדידן דמשום דהי' סג"נ ול"ה יכול לקרות בתורה דדברים שבכתב א"א רשאי לאמרן בע"פ ומשו"ה עסק בגירסא ע"ש ולשי' הב"ח ומג"א צ"ע הרי הי' יכול לעלות בתורה ע"י שהוא יברך ואחר יקרא ומפ"מ כתבו תוס' דמשום דהי' סומא עסק בגירסא. ונראה דהנה בגוף ד' הב"ח ומג"א דהוא יברך על מה שאחר קורא בתורה ובזה יש לדון הרבה דבשלמא בפיקח שאינו סומא אפי' אינו עונה אחר הקורא בתורה מ"מ הוי מטעם שומע כעונה ומכ"ש כשהוא עונה אחר הקורא בכתב הרי מברך על קריאתו בעצמו ואפי' אינו קורא רק שומע הרי הוי כעונה ממש והוא יכול לענות מתוך הכתב אבל בסומא דא"י לענות מתוך הכתב ואם עונה הוא רק בע"פ וזה אסור לו משום דברים שבכתב א"א רשאי לאמרן בע"פ א"כ מה מהני מה דשומע כעונה הרי לא עדיפא שומע מעונה ממש אצל סומא דאסור וכנ"ל ובעכצ"ל דהכא הוי מטעם שליחות דהסומא עושה להקורא שליח שיקרא בתורה מתוך הכתב ולכאורה צ"ע דמי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי והרי הסומא א"י לקרות בתורה משום דברים שבכתב א"א רשאי לאמרן בע"פ אבל י"ל דזה רק בפיקח אם רוצה לומר בע"פ ועושה שליח שאחר יקרא בכתב והוא אומר אחריו בע"פ זה אסור משום ה"ט הנ"ל דכיון דהוא בעצמו א"י לומר בע"פ ל"ע מה שעושה שליח שאחר יקרא מתוך הכתב כדי שהוא יאמר אחריו בע"פ וצריך לקרות ג"כ אחריו מתוך הכתב או להיות שומע כעונה מתוך הכתב אבל בסומא דל"ש גבי' קריאה בכתב יכול לעשות שליח לקרות מתוך הכתב והוא יקרא אחריו בע"פ כיון דלא שייכי בי' דברים שבכתב לומר מתוך הכתב וכה"ג כ' בח"ש לגיטין (ס"ב סוע"ב) בביאור דברי תוס' שם דאע"ג דהשליח לא אלים בכ"מ כחו יותר מהמשלח וכ"מ דאיהו ל"מ עביד וכו' זה רק היכי דשייכי בי' אבל היכי דלא שייכי בי' יכול לעשות שליח אע"ג דאיהו ל"מ עביד ע"ש וה"נ שפיר כתבו הב"ח ומג"א בסומא דיברך ועושה שליח לקרות והוא אומר אחריו בע"פ ומעתה י"ל דזה רק בסומא מתולדה אבל בפתח ונסתמא הרי קודם שנסתמא הי' אצלו חיוב לקרות בתורה בכתב ומשו"ה גם אחר שנספמא

אע"ג דכעת א"י לקרות בכתב ובע"פ אסור נו לקרות אבל לא פקע איסורא דהי' לו קודם שנסתמא דהי' אסור לו לעשות שליח לקרות בתורה והוא יקרא אחריו בע"פ וקדושה לא פקע בכדי ובשלמא לר"י דסומא פטור מכל מצות שבתורה ל"ש לומר לא פקעי בכדי ומשו"ה גם בנסתמא אח"כ פטור אבל לדידן דלא ס"ל כר"י וחייב בכל החיובים שבתורה א"כ איסורי' דמקודם לקרות ע"י אחר בע"פ לא נפקע ומשו"ה בר"ש דהי' פיקח ונסתמא וכמ"ש ברגמ"ה סוף מנחות דסימא עצמו שלא יראה חוץ לד"א ע"ש וע"ע בר"ן קידושין (ל"א) דגם ר"י עשה כן ומשו"ה אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו דהי' מוכרח ללמוד תורה שבע"פ וא"כ בסומא שאינו מתולדה ל"ש דינו של הב"ח ומג"א ולא משמע מדבריהם כן וצ"ע עוד בזה:

השמטות לסימן קלט

מ"ש בפנים מהש"ס ב"ב (ק"ט ב') והלא יונתן שמו וכו' ע' נוב"ק יו"ד סי' ע"ד ובספר יד שאול יו"ד סי' רע"ד ובלבו"ש הי"ד סי' ומהש"ס ב"ב הנ"ל יש ראי' להנו"ב הנ"ל ע"ש ותבין:

השמטות לסימן קמג

במג"א ס"ק י"ד פסק דתש"ק אינו יוצא לחולין רק לענין המעות שמותר להשתמש בהם ובפנים הבאתי מהגה"ק סי' רע"ד הביא פוסקים שחלקו על המג"א בזה ופסק דיוצא לחולין ע"ש. והנה ראיתי בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' מ"ה כ' דהטו"ז סי' קנ"ד דס"ל דאם אינו ראוי לקדושה חמורה ויצטרך גניזה מותר להורידו לקדושה קלה ובבכו"ש מגילה (כ"ו) הקשה עליו מש"ס יומא (י"ב) דר"י א"ל לר"ד דבגדי כה"ג ישתמש בהם כה"ד וע"ז הקשה עליו דכיון דנשתמש בהם קדושה חמורה היאך ישתמש בהם קדושה קלה ע"ש והרי התם יצטרכו גניזה ובכה"ג כ' הטו"ז הנ"ל דמותר להורידו ובע"כ דלא כהטו"ז וגם היכי דיצטרך גניזה אסור להורידו. להנ"ל י"ל דהטו"ז ס"ל כהמג"א הנ"ל דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון רק להמעות וכיון דבתש"ק ל"מ לצאת לחולין ומשו"ה ס"ל להטו"ז דמותר להשתמש בו קדושה קלה אבל ביומא דמיירי בבג"כ ולפמ"ש הריטב"א בקידושין (נ"ד) דבג"כ ל"ה עלה רק קד"ד ע"ש וא"כ יוצא לחולין ע"י פדיון וא"כ ל"ש דברי הטו"ז דהרי יפדנו ויצא לחולין אבל בלא פדיון אסור לקדושה קלה וכהטו"ז זה תו"ד. והנה מלבד דבתוס' קידושין (נ"ד) שם ס"ל דלא כהריטב"א הנ"ל וס"ל דבבג"כ איכא קדוה"ג אם עבדו בהם אבל גם דברי הריטב"א הנ"ל תמוהים מהש"ס זבחים (כ"ד א') בכהן כשר וכ"ש וברש"י שם דהפי' בבג"כ ע"ש ומבואר להיפוך בש"ס וע' תוס' סוטה (ט"ו ב') ד"ה נתאכמו וכו' הקשו בהא דאמרי' שם דבנתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש מהו והרי בזבחים (י"ט) אמרי' דבג"כ שהיו מקורעין או מטושטשין ועבד עבודתו פסולה ואפ"ה אם כיבס טישטשן חזרו להיתירן ונשארו בתימה להנ"ל י"ל כיון דבג"כ הם כ"ש וקדשי קדוה"ג א"כ הרי קדוה"ג לא פקעי בכדי משא"כ הכ"ח של מצורע דל"ה קדושה נדחה וז"ב. ובהיות כן נאמר להיפוך מסברת האמרי יושר בישוב קו' הבכו"ש על הטו"ז דאדרבא הטו"ז יסבור דיוצא לחולין ע"י זט"ה וכמ"ש הגיה"ק הנ"ל בשי' רוב הפוסקים וכיון דקילא קדושתייהו ליצא ולהשתמש בו חולין ה"נ קילא קדושתייהו דתש"ק לענין דאם אינו ראוי לקדושה חמורה דיכול להורידו לקדושה קלה וכמ"ש הטו"ז ולשי' רוב הפוסקים קדושת ביהכ"נ הוי רק דרבנן אבל ביומא דמיירי בבג"כ והוא כ"ש ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה וכיון דחמירא קדושתייהו מודה הטו"ז דבכה"ג אין להורידו לקדושה קלה אפי' היכי דצריך גניזה משום דאינו ראוי לקדושה חמורה וכן מה שהקשה הבכו"ש שם על הטו"ז ממזבח לק"מ דכבר כ' הרמב"ן והרא"ה בפ"ד דע"ז דמזבח הוי עליו קדושה כדין כ"ש ועוד יותר מכ"ש ע"ש ומשו"ה אינו יכול להורידו משא"כ בתש"ק וכנ"ל וא"ש: עוד י"ל בישוב הקושיא על הטו"ז סי' קנ"ד דהיכי דאינו ראוי לקדושה החמורה ועומד לגניזה מותר להשתמש בהם קדושה קלה והבכו"ש הקשה מיומא (י"ב) הנ"ל הנה מגוף הדין דפסקינן שמה כר"י דאסור להשתמש בהן כה"ד רק טעון גניזה אין קושיא כ"כ דהתם הרי מבואר בקרא והניחם שם וגזיה"כ הוא דאחר יוה"כ אסור להשתמש בהם רק כל הקושיא היא מהא דהקשה לר"ד בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה ומשמע דמסברא הזאת הוא דאסור להורידו. והנה בגוף ד"ז י"ל דתלוי בפלוגתא דר"א ור"י בפסחים (ט"ו) דאם אין יכול להציל רביעית בטהרה ר"א ס"ל תרד ותטמא ואל יטמאוה ביד ור' יהושע ס"ל דיכול לטמאנה ביד וע"ש ברש"י דביאר מחלוקתם דר' אליעזר ס"ל דאע"ג דסופה דאזיל לאיבוד מ"מ אסור בידים לטמאותה רק ילך מעצמה לאיבוד אבל ר"י ס"ל דכיון דסוף סוף ילך התרומה לאיבוד יכול גם לטמאותה ביד ע"ש וכיון דהלכה שם כר"י דהיכי דסוף התרומה לילך לאיבוד יכול גם לטמאותה מכ"ש הכא היכי דאזיל לאיבוד יכול להשתמש בהם לקדושה קלה מכ"ש מהתם דיכול לטמאותה היכי דאזיל לאיבוד ומשו"ה קם דינא דהטו"ז להלכה. והנה בש"ס מנחות (י"ח א') אמרי' הא מפני שר"י בנו של ר' אילעאי ור' אילעאי תלמידו של ר"א לפיכך שנה לך משנת ר' אליעזר וע' ברש"י שם דר"י שנה בכ"מ משנת ר"א וכיון דבעל פלוגתא דר"ד שם הוא ר"י אמר לו בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה וכו' דהוא ס"ל כר"א לשי' משא"כ לדידן דפסקינן כר"י שפיר כ' הטו"ז וא"ש:

ודאתאן עלה בגוף המחלוקת שבין ר"י ור"ד אי טעונין גניזה או מותרים לכה"ד אחר עבודת כה"ג ובמאי פליגי י"ל עפ"ד תו"י יומא (כ"ד) שהקשה במה דאמרי' שם דתה"ד היא עבודה תמה דל"ה אחריו עבודה דהרי הי' ההנחה אצל המזבח ותי' בחד תי' דהכל עבודה אחת ועוד תי' דהנחה אצל המזבח הי' רשאי להיות ע"י זר ורק ההרמה הי' צריך להיות בכהן ע"ש. והנה בבגדי כה"ג אחרי העבודה של יוה"כ דכתיב בקרא והניחם שם ואם נאמר דההנחה היא ג"כ עבודה של אותו היום ובכה"ג ע"כ הכונה שטעון גניזה ואינו ראוי לכה"ד וכר"י אבל אם נאמר דוהניחם שם ל"ה עבודה ורשאי בזר א"כ הי' ההנחה רק לפי שעה ולא לגניזה ול"ה עבודה ותלוי ג"כ בב' תי' תוי"ש יומא הנ"ל לענין תה"ד דכתיב ג"כ דיניחו אצל המזבח ומעתה ר"ד סובר כתי' ב' שבתוי"ש הנ"ל דרשאי בזר דל"ה עבודה ובע"כ דל"ה לגניזה רק לפ"ש ורשאי לכה"ד אבל ר"י ס"ל דההנחה הוי עבודה דאסור בזר ובע"כ דקרא אשמעינן דצריך גניזה ואסור לכה"ד וא"ש וז"נ:

שם הבאתי בפנים מדברי הר"ש פ"ב דפרה מ"ג דאם הקדיש יחיד פרה ונפדית ע"י מום אין דמי' נופלת לתרומת הלשכה דאדעתא דהכי לא אקדשוה ע"ש וי"ל דהר"ש מיירי בנדבת יחיד והיחיד לא מסרה עדיין לציבור ובכה"ג אם נפדת ע"י מום א"צ היחיד ליתן הדמים להציבור מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא אקדשה וכן אפי' אם כבר מסרה להציבור והמום הי' בהפרה מכבר והבעלים לא ידעו מזה והוי נתינה בטעות לשי' הפוסקים דגם להקדש ל"מ נתינה בטעות ול"א בכה"ג אמל"ג ומשו"ה א"צ ליתן המעות מכח האומדנא אבל אם כבר מסרה לציבור והמום נעשה אח"כ ברשות ההקדש ונפדה ל"מ להוציא המעות מכח האומדנא מההקדש משום דאדעתא דהכי לא אקדשי' וכמ"ש הד"מ יו"ד סי' רנ"ו דאומדנא ל"מ רק להחזיק ולא להוציא ע"ש ואע"ג דמלשון התוספתא והר"ש ל"נ שפירש כן דברי התוספתא וע' נה"מ סי' ר"ל ביאר כה"ג דברי תוס' כתובות (מ"ז) בקושיתם בקנה פרה ומתה נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא קנה דמיירי באם עדיין היא ברשות המוכר ע"ש: שם. בסוס"י הבאתי מדברי התוס' יומא (י"ב א') והנה התוס' שם הקשו כיון דמדינא הוא כה"ג א"כ בעבד בד' בגדים תיפו"ל דהו"ל מחוסר בגדים ולמ"ל טעמא משום מעלין בקודש ולא מורידין ע"ש ותירצו דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה והדבר תלוי במלך ואחיו הכהנים וממילא יכול לעבוד העבודה בתורת

כה"ד ול"ה מחוסר בגדים דמסתלק מכה"ג ע"ש. והנה להבין קושיתם דתיפו"ל דהוי מחוסר בגדים אע"ג דגם הא דמעלין בקודש ולא מורידין הוי מה"ת ובש"ס מנחות (צ"ט א') ילפינן לה מקראי ע"ש מ"מ משום ה"ט בודאי לא מחלל העבודה אבל משום מחוסר בגדים הרי מחלל עבודה דהוא זר וכמבואר בזבחים (י"ז ב') ע"ש ושפיר הקשו אבל תי' אינו מובן דאם יכולין המלך ואחיו הכהנים לסלקו מלהיות כה"ג ונעשה כה"ד ומשו"ה ל"ה מחוסר בגדים מסתברא דמכ"ש הוא בעצמו יכול לסלק עצמו מלהיות כה"ג רק כה"ד וא"כ היכי משכח"ל כלל האי מימרא דכה"ג שלבש בגדי כה"ד ועבד עבודתו פסולה בזבחים (י"ח א') ע"ש והוא משום מחוסר בגדים והרי כיון שלבש בגדי כה"ד ועבד הרי סילק עצמו מלהיות כה"ג ורצה להיות רק כה"ד וממילא ל"ה מחוסר בגדים ומה אם בדיבור שאמר שרוצה להיות כה"ד מהני מכ"ש בעושה מעשה ולבש בגדי כה"ד דמהני ונעשה כה"ד וע' כה"ג פסחים (פ"ח ב') כיון ששחטה לעצמה אין לך מחאה גדולה מזו ע"ש וע"ע עירובין (פ"ב) כיון שערבה לעצמה אין לך מחאה גדולה מזו ע"ש וה"נ הכא ומקרא דהכהן בכיהונו לא שמעינן רק דאם לבש בגדי כה"ד אין לו דין כה"ג אבל לא שמעינן מזה דיפסול העבודה. ואולי יש ליישב דהא דמלך ואחיו הכהנים יכולין לסלקו היינו כשמכינים כה"ג אחר אבל הוא בעצמו א"י למחול על כה"ג שלו דהרי אין יכול ליתן לאחר הכה"ג שלו ואולי גוף ד"ז אם יכול למחול בעצמו מלהיות כה"ג תלוי במחלוקת הטו"ז והלבוש לעיל סוס"י קכ"ח אי העשה דוקדשתו קאי גם על הכהן בעצמו או רק על הישראל שמחויבים לקדשו ולא עליו בעצמו ועמש"ש בזה. וי"ל עוד דמיירי דלבש בגדי כה"ד ועבד החביתי כה"ג שמקריב בכ"י א"כ הרי בע"כ אינו מוחל מלהיות כה"ג רק כה"ד דא"כ למה הקריב החביתין דאינו מקריב רק כה"ג. וארווחנא בזה ליישב קו' רש"י ושטמ"ק בזבחים (י"ח א') שם שהקשו דלפי' תי' הש"ס אי מהתם הו"א עבודה דמעכבי כפרה אבל עבודה דלא מעכבי כפרה לא וכו' והקשו דא"כ לימא רק האי דהכהן ול"צ האי קרא דוהיתה להם כהונה לחוקת עולם דמחוסר בגדים ע"ש. להנ"ל הדבר נכון מאוד דלפמ"ש כה"ג שלבש ד' בגדים דעבודתו פסולה באמת הוא כה"ד רק שהקריב החביתין ופסול דהרי הוי באמת זר לגבי החביתין דהם רק לכה"ג א"כ לכאורה מאי קושיא דהרי הוא רק מחוסר בגדים אבל באמת הרי מחו"ב הוא ג"כ מטעם זר וכמ"ש הש"ס ורש"י שם ומעתה החילוק מבואר דכה"ג שלבש ד' בגדים ועבד החביתין הפסול שהוא באמת זר והתם הוא זר מחמת מחו"ב והש"ס שפיר הקשה דליתני רק הא דהוא זר מחמת מחו"ב ופסול מכ"ש היכי דבאמת זר אבל אם לימא רק הא דבכהן דכה"ג שלבש ד' בגדים ועבד החביתין לא ידעי' הא דמחו"ב דהתם ל"ה זר רק מחמת הבגדים אבל הכא הא באמת זר וא"ש וז"נ. ואפי' עבד שאר עבודות בעת שהקריב החביתין עבודתו פסולה משום ה"ט וא"ש אבל בגוף קו' התוס' הנ"ל דתיפו"ל דהוי מחוסר בגדים ועבודתו מחוללת מטעם זר נ"ל ליישב דהנה קשה לי בש"ס זבחים (י"ח) דכה"ג שעבד בבגדי כה"ד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים לפי המבואר בזבחים (י"ט א') דבלא רחוץ ידים ורגלים כתיב לו ולזרעו לדורותם ומשו"ה לא פסל בלא רחוץ ידים ורגלים רק בתמיד של שחר ולא בין עבודה לעבודה ביוה"כ דלא שוה בכל זרעו של אהרן ע"ש וא"כ כיון שיש שם גז"ש דחוקה חוקה למילף שלא רחוץ ידים ממחו"ב וכיון דאין גז"ש למחצה נילוף נמי מחוסר בגדים מלא רחוץ ידים ורגלים לזה דאם לא שוה בכל זרעו של אהרן דל"ה מחו"ב בדיעבד לענין שלא לחלל עבודה במחו"ב ול"ה מחו"ב רק בכה"ד בבגדים שלו ולא בכה"ג שלבש בגדי כה"ד דל"ה בכל זרעו של אהרן ולכתחלה צריך לעבוד בח' בגדים ולא לחלל העבודה וכעין זה הקשה בטה"ק. והן אמת כי במ"ש למעלה דבאמת הוא כה"ד מיושב בזה אבל נראה ליישב באופן אחר לפמ"ש בשו"ת חו"י סי' ר"ג דמ"ד דס"ל דון מינה ואוקי באתרה בע"כ ס"ל דיש גז"ש למחצה ע"ש א"כ י"ל דהש"ס כאן ס"ל יש גז"ש למחצה ודון מינה ואוקי באתרה ומשו"ה ילפינן מהגז"ש דחוקה חוקה רק שלא רחוץ ידים ממחו"ב ולא להיפוך ומשו"ה ל"צ במחו"ב שיהי' שוה בכל זרעו של אהרן וממילא בכה"ג שלבש בגדי כה"ד מחלל עבודה אבל ר"י ביומא הנ"ל ס"ל דון מינה ומינה וכשי' ר' אליעזר בחולין (ק"כ א') ושנה משנתו בזה כר"א ע' מנחות (י"ח א') ובע"כ דס"ל דאין גז"ש למחצה ולמדין גם מחו"ב משלא רחוץ ידים ורגלים דבעי' דבר השוה בכל זרעו של אהרן ובלא"ה אין מחלל העבודה בדיעבד ובע"כ דלא ס"ל הא דכה"ג שלבש בגדי כה"ד ועבד דעבודתו פסולה דלא שוה בכל זרעו של אהרן וצריך להא דאמר שם מעלין בקודש ולא מורידין ומיושב קו' התוס' וא"ש ודוק היטב:

השמטות לסימן קנג

הבאתי בפנים דברי הר"ש פרה וירושלמי יומא דנ"נ החריב רק גג המקדש אבל הכותלים נשארו ובו הי' אפר פרה ע"ש. והנה בש"ס זבחים (ס"ב א') אמרי' שם בשלמא בית מינכרא צורתו אבל מזבח מנא ידעי וברש"י שם כ' וז"ל בשלמא בית ידעי אנשי כנה"ג מה קדוש לעזרה ומה קדוש לההיכל שניכרים צורתו ביסודות החומה עכ"ל ומבואר מדברי רש"י דרק ע"י יסודות החומה ניכר צורת הבית ראשון כשרצו לבנותו ומוכח מפשטות דברי רש"י דגם הכותלים נחרבו ודבריו תמוהים מד' ירושלמי הנ"ל. וי"ל בכוונת דברי רש"י שניכר יסודות החומה שבין העזרה לבין ההיכל דנ"נ לא השאיר רק חומת העזרה מבחוץ אבל מבפנים הכותלים שבין ההיכל ועזרה החריב אבל מ"מ מלשון הירושלמי משמע שרק הגג נשרף ולא החומות כלל וע"כ נראה דרש"י ס"ל דנשאר החומה רק מצד אחד או יותר אבל לא נשאר כל החומה סביב ודחקו לזה דאם נשאר כל החומה שסביב הביהמ"ק מה הקשה הש"ס אלא מזבח מנא ידעי הרי כיון שהיו הכותלים שסביב העזרה והרי כיון שאורך העזרה הי' קפ"ז אמה ורחבו קל"ה והרי ידעי לפנים כמה מחזיקים העזרות והי"א אמה דריסת רגלי הכהנים ודריסת רגלי ישראל והאולם וההיכל וקד"ק וידעו כ"א מדת ארכו ורחבו וא"כ ממילא ידעי גם מקום המזבח למ"ד בצפון או למ"ד בדרום כמה שיהי' לרחבו ומה הקשה הש"ס מזבח מנא ידעי ובע"כ דרק כותל א' נשאר ובו הי' האפר פרה מונח ולפ"ז לא ידעי מקום המזבח כן י"ל לחומר הנושא ועדיין צ"ע:

טו"ז סק"ז ולולא דמסתפינא אמינא מלתא חדתא וכו'. ע' בכו"ש מגלה (כ"ו) דחה דבריו ועמש"ש לעיל בקו"א לסי' קנ"ג מ"ש ליישב קו' הבכו"ש ע"ש:

טו"ז ס"ק י"ב הבאתי משו"ת שאי"ע שחולק ע"ד הטו"ז ונ"ל ראי' להטו"ז מהש"ס ב"ב (ק"מ א') מועטין ונתרבו מהו ברשות יורשין קיימו הלכך ברשות יורשין שבות א"ד סלוקי מסלקי יורשין מהכא ת"ש דאר"א אר"י יתומין שקדמו ומכרו בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו וברשב"ם ד"ה ומכרו וכו' דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכ"ש בנכסים מרובים וכו' ש"מ כיון שמכרו מכירתו מכירה יש להם תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להם חלק בהם וזכותם בהם עומדת עכ"ל ומבואר דאפי' אם עושין באיסור מ"מ כיון דבדיעבד מהני הו"ל תפיסת יד בהם לענין זה דאם הוקר ברשותם הוקר ומכ"ש בשותפים דיש לו הברירה גם לישאר בשותפים פשי' דהו"ל תפיסת יד לענין הוקרה והי' נראה לחלק בין שבחא דאתא מגופי' דיש לו זכות בה משא"כ שבחא דאתא מעלמא דבכה"ג ל"ה ברשותי' והוקרה הוי שבחא דמעלמא כמ"ש תוס' ב"מ (ל"ה א') ד"ה ואותבינה וכו' ע"ש אבל בש"ס ב"ב הנ"ל ביאר הרשב"ם שם ג"כ לענין הוקרה ע"ש ומבואר דגם לזה הוי ברשותי' וז"ב:

השמטות לסימן קנד

בשע"ת בשם ב"א כ' בשם יש"ש דלא יאמר ביצים אלא בעים ע"ש ע' ש"ס סנהדרין (ה' ב') ואינהו סברוה בצעים וכו' מוכח שם בהדיא דל"ה מקפידין ע"ז ע"ש ותבין. וע"ע ירושלמי

ע"ז (פ"ג ה"ה) השתחוה לביצה חזקי' אמר לא אסרה רי"א אסרה וכו' חבריי' אמרין בחלוקי נחל פליגין וכו' וע' פ"מ שם ומוכח ג"כ דהאמוראים ל"ה מקפידין ע"ז ע"ש ותבין:

השמטות לסימן קנו

סעיף ז. ש"ע. נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה טבילה עולה לו כו'. ע' מג"א שזהו דעת תוס' פסחים (קט"ו). והנה מש"ס חגיגה (י"ח ב') טבל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר וכו' אין ראי' כ"כ דהתם דהוי שם אחר מחולין למעשר שפיר ל"מ משא"כ הכא דהוי הכל חולין אבל ראי' לזה י"ל מתר"י רפ"ק דברכות כ' דלמ"ד מצ"כ אם עשה וכוון בשעת מעשה שהיא מצוה דרבנן ובאמת היא מצוה דאורייתא ל"מ וצריך לחזור ע"ש ומוכח כן וע"ע ירושלמי שבועות (פ"ב ה"א) בירד לטבול מטומאה חמורה ובדרך נזדמנה לו טומאה קלה ולא ידע ממנה וטבל עלתה לו טבילה להטומאה קלה אבל בירד לטבול לטומאה קלה ובדרך נזדמנה לו טומאה חמורה ולא ידע ממנה וטבל לא עלתה לו הטבילה ע"ש וראי' לכאן:

השמטות לסימן קנח

מג"א סק"ב. אעתיק כאן מ"ש בתשו' לרב אחד וז"ל מכתבו קבלתי ומ"ש רו"מ ע"ד המג"א או"ח סי' קס"ו סק"ב במה שהקשה ע"ד תוס' ורמ"א דהילוך כ"ב אמה הוי הפסק דהרי בש"ס מוכח דגם בפחות מזה הוי הפסק דהרי קשה בש"ס דגם למ"ד ביאה במקצת שמי' ביאה מ"מ יוכל המצורע לסמוך בשער נקנור ואח"כ ימשוך הקרבן לצד העזרה קצת וישחוט שם ובעכצ"ל דמשיכה אפי' מעט הוי הפסק. והנה בתשו' חכ"צ סי' קכ"ח הקשה ג"כ כן על הרמ"א ובפליתי סי' י"ט מתרץ ד' התוס' ורמ"א דסברתם היא דהיכי דהוא ברשות אחת ל"ה הפסק כ"א בכ"ב אמה אבל למשוך הקרבן לשער נקנור ולסמוך שם ואח"כ ימשכנו לפנים הוי הפסק אפי' בפחות מכ"ב ע"ש. ובאמת כי יש ראי' לדבריו מתוס' ע"ז (נ' סוע"א) ובמהרמ"ל שם שכתבו דאע"ג דרחוק הוי רק בד"א מ"מ אם מפסיק כותל ביניהם הוי גם בפחות הפסק ע"ש. אבל בגוף דבריו צ"ע דמתוך השער להעזרה בפנים לא מקרי שתי רשויות רק רשות אחת וכמ"ש הר"ן נדרים (נ"ו סוע"ב) דבתוך האסקופה הוי כבפנים לענין נדרים ע"ש וי"ל דתלוי בפליגתא דתנאי בש"ס שבת (קכ"ד) וחולין (קכ"ט) ואכ"מ וי"ל דהכא דתוך השער דלא נתקדש והוי חול משא"כ בעזרה גופי' דהוי קודש ובזה גופי' הוי ב' רשויות וכה"ג אמרי' בכורות (י' א') איסורו חושבו וע' רש"י שם ותבין וה"נ במה שאמרה התורה שבתוך השער לא נתקדש בקדושת העזרה שבפנים בזה גופי' נעשה שתי רשויות וע"ע זבחים (פ"ג רע"א) ורש"י שם ראי' לזה ע"ש אבל בגוף קו' המג"א וח"צ הנ"ל י"ל לשי' תוס' זבחים (ל"ב סוע"א) ד"ה מ"ש שכתבו שם דסמיכה בעצמה בעי' בעזרה ולא משום דתיכף לסמיכה שחיטה ע"ש וע' תוס' יבמות (ז' ב') כתבו דשער נקנור ל"ה לפני ד' ע"ש וע"ע תוס' יומא (מ"ה ב') ד"ה הוא כתבו שם דסמיכת עולה כשירה בכ"מ בעזרה וגמרי' ק"ו משחיטת קדק"ל והביאו ראי' לזה מת"כ ע"ש אבל זה רק בעזרה שהוא מקום מקודש אבל לא בשער נקנור שהוא חול שלא נתקדש ובפרט כיון דכתיב וסמך ידו על ראש קרבנו א"כ צריך הסמיכה להיות בעת שכבר נקרא קרבן דהיינו מעת שהביאו לעזרה ומאז שוב אין אחריותו עליו אלא על ההקדש כמ"ש תוס' חולין (כ"ב ב') אבל לא בעת שיהי' בשער נקנור שהוא חול ולא בעזרה ול"ה עדיין קרבן וע' ירושלמי פיאה (פ"א ה"א) כל הסומך סמיכה לשחיטה מובטח לו שלא יהי' פסול באותו קרבן ע"ש וי"ל דזה מצוה סגוליית בתורה שצותה לסמוך הקרבן כדי שלא יהי' פסול בקרבן בשחיטה או בשאר עבודות ומסתברא דזה רק אם הסמיכה הי' ג"כ בקודש כמו השחיטה וזה מסתברא מאוד וממילא ל"ה הש"ס יכול להקשות שימשוך הקרבן לשער נקנור למקום עמידת המצורע ולסמוך שם מטעם הנ"ל וז"ב: ב) וחוץ להנ"ל י"ל בישוב דררי התוס' סוטה הנ"ל מקו' המג"א והח"צ הנ"ל הנה כפי הנראה מש"ס יומא (ל"ו א') וברש"י שם נראה דגם לרבי דס"ל דכל צפון העזרה כשר מ"מ עיקר צפון דקרא הוי רק בצפון המזבח עד הכותל ורק דס"ל לרבי דבדיעבד כשר גם בכל הצפון ע"ש ומעתה י"ל דס"ל לרבי דמ"מ בכל מה דנוכל לתקן לכתחלה שיהי' השחיטה בעיקר הצפון עבדינן. והנה בש"ס פסחים (ז' א') דבשחיטת קדשים דכשרה בזר מבואר דעיקר המצוה שיהי' השחיטה בבעלים גופי' ע"ש. ומעתה הקשה הש"ס שפיר דאי אמרת ביאה במקצת לש"ב ליעול ידיו ולסמוך כיון דכל העזרה כשרה לשחיטה דאע"ג דלא יהי' השחיטה בעיקר הצפון דהיא בצפון המזבח מ"מ הרי יהי' יכולים גם הבעלים לשחוט הקרבן והוא מצווה ע"ז ואחר הסמיכה יכול לשחוט ג"כ וממילא יכולין לבטל הא דלא יהי' השחיטה בעיקר הצפון דהיינו בצפון המזבח דהרי בזה יתקן ב' דברים אחרים שיהי' תיכף לסמיכה שחיטה וגם שחיטה בבעלים שהוא ישחוט קרבנו אבל לקו' המג"א דימשוך הקרבן לשער נקנור במקום שהוא עומד ויסמוך שם ואח"כ בע"כ יצטרך להמשיך הקרבן לתוך העזרה לשחטו דהרי בשער נקנור א"י לשחטו דהוא מקום חול מאי אמרת דכיון דל"ה רחוק שיוכל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אבל לעומת זה הרי יבטל הא דאין שוחט בעיקר מקומו בצפון המזבח וגם לא יכול להיות השחיטה בבעלים ומוטב שימשכנו לצד צפון המזבח שהוא מקומו מה"ת גם לרבי ממאי דיהי' תיכף לסמיכה שחיטה באשם מצורע דהוי רק מדרבנן וע' כה"ג תוס' ברכות (כ"א א') דלכך יאמר א"ו ולא ק"ש דבאמירת א"ו יתקן ב' חששות וחששא אחת לא יהי' נתקן משא"כ באמירת ק"ש יהי' להיפוך ע"ש ותבין וא"ש. וכ"ז אמינא ליישב ד' התוס' מתמיהת הגאונים הנ"ל אבל בגוף הדין נראה דגוף דברי התוס' מוכרחים מאוד דל"ה הפסק בפחות מכ"ב אמה מהש"ס זבחים (ל"ג) שם דהרי הש"ס משני דהברייתא דכל הסמיכות אתיא כריב"י וא"כ קשה אליבי' היכי משכח"ל אליבי' דריב"י תיכף לסמיכה שחיטה בקדק"ד דהרי כיון דס"ל מרחק צפון וס"ל דבעי' דוקא בצפון המזבח והרי הישראלים היו צריכים לעמוד במקום י"א אמה שהוא מקום רגלי ישראל וע' ש"ס מנחות (כ"ט) וברש"י שם דאם נכנס הישראל לתוך י"א אמה של הכהנים חייב מלקות ע"ש וא"כ ממילא בע"כ לא הוי אליבי' דריב"י דל"ה יכולין הבעלים לכנוס חוץ למקומו ולסמוך וא"כ היכי קאמר הכא בכל הקרבנות אני קורא בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו וזה י"ל בכוונת דברי התוס' סוטה (ל"ט) בראייתם דל"ה הפסק בפחות מכ"ב אמה וע' שטמ"ק בגליון הש"ס במנחות (כ"ט) הנ"ל דחה שי' רש"י הנ"ל וס"ל דאם ישראל נכנס חוץ מי"א אמה שלו למקום דריסת הכהנים אינו חייב מלקות דל"ה רק מעלה בעלמא ע"ש אבל תוס' סוטה י"ל דס"ל כשי' רש"י הנ"ל ומוכרח דל"ה הפסק וע' ש"ס ביצה (כ') פליגי ת"ק וריבר"י אליבי' דב"ש ות"ק ס"ל אליבייהו דלא ס"ל תיכף לסמיכה שחיטה בשלמי חובה וריבר"י פליג וס"ל דלכ"ע אמרי' תיכף לסמיכה שחיטה ע"ש וי"ל דפליגי בהנ"ל דהרי בקדק"ד בע"כ הי' צריך להפסיק וס"ל דהוי הפסק גם בפחות מכ"ב אמה ובע"כ דלא קפדינן התם על הא דתיכף לסמיכה שחיטה וגמרי' קדק"ל מקד"ק אבל ריבר"י ס"ל דל"ה הפסק בפחות מכ"ב אמה והוי תיכף לסמיכה שחיטה ומשו"ה ס"ל דבכ"מ ס"ל לב"ש דתיכף לסמיכה שחיטה וז"נ: ג) ואמנם בגוף דברי הש"ס פסחים (ז') הנ"ל ורש"י שם דבקדשים הי' צריך להיות השחיטה בבעלים ועפ"ז ישבתי דברי תוס' סוטה הנ"ל הנה בש"ס מנחות (י"ט א') אמרי' אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר וגו' שא"ה דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת ק"ו ומה זריקה דעיקר כפרה ל"ב בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בבעלים ל"ב בעלים ע"ש ומבואר דשחיטת קדשים ל"ב בעלים והוא

להיפוך מש"ס ורש"י פסחים (ז') הנ"ל דצריך בעלים בשחיטת קדשים. ומצאתי בהגהות חשק שלמה על הש"ס שהעיר בזה וכ' דלכתחלה לכ"ע בעי' בעלים ורק בש"ס מנחות ממעט בדיעבד דמהני בלא בעלים ע"ש. ולדעתי נראה ליישב הנה בגוף הוכחת הש"ס במנחות דמדכתיב ביוה"כ ושחט את פר החטאת מכלל דבעלמא ל"ב בעלים וקשה לי לפמ"ש הריטב"א קידושין (כ"ג) דבשחיטת קדשים הוו שליחא דידן ע"ש ולפמ"ש תוס' קידושין (מ"א ב') ד"ה נפק"ל דמושחט את פר החטאת אשר לו לא נתמעט בעלמא רק חטאת כמו שהי' הפר של הכה"ג ומשו"ה מוכרח למילף שליחות בשאר קדשים מדוכתי אחרינא ע"ש א"כ הכא דמוכח הש"ס דל"צ בעלים בשחיטה מושחט את פר החטאת מכלל דבעלמא ל"ב בעלים היכי ש"מ מזה שאר קדשים דלמא דוקא חטאת דומיא דפר של כה"ג ל"צ בעלים אבל שאר קדשים צריך באמת בעלים והסברא בזה דהרי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן ומביא אותו לרצונו ומשו"ה ל"צ בעלים דשש"א כמותו והוי כאלו הבעלים בעצמם מקריבין אותו משא"כ בשאר קדשים דכופין אותו לקיים נדרו והוא שלא ברצונו ובשלמא אם עכ"פ שוחט בעצמו קרבנו אע"ג דהוי ע"י כפי' ובלבו הוא שלא לרצונו מ"מ דברים שבלב בזה ל"ה דברים כיון שיש מעשה המוכיח היפוך מחשבתו משא"כ אם אחר ישחטנו וגם ליה ברצונו באמת ל"מ בזה משא"כ בחטאת דמביא מרצונו מהני אם גם אחר שחטו דהוי כאלו הבעלים שחטו כיון דקיי"ל דששא"כ והמה שליחא דידן וזה קו' גדולה. ונראה לפמ"ש תוס' חולין (כ"ב ב') דאחר שהביאו הבעלים הקרבן לעזרה יצא ידי נדרו וא"ח עוד באחריותו אפי' קודם ששחטו ול"ה שוב שלו ע"ש ומשו"ה גם בחטאת א"ל דמשו"ה שחיטה שלא בבעלים משום דהוי כאלו הבעלים שחטו כיון דהוא ברצונו דז"א דהרי אין כאן בעלים כלל ובעלים כזה כאחר דמי ואם מוכח מקרא דבחטאת בעלמא ל"ב בעלים מקרא ושחט את פר החטאת אשר לו ש"מ מזה דגם בקרבן אחר ל"ב בעלים ושפיר דייק הש"ס. והנה כבר העלו האחרונים דדברי תוס' חולין (כ"ב) הנ"ל דנפטר מכל האחריות כשהביא קרבנו להעזרה הוא מחלוקת ר"י ור"ש במעילה (י"ט א') לקח קיני זבין וזבות וכו' והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם מנין ת"ל וכו' וברש"י שם או שהביא חטאתו ואשמו וכו' וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש דקסבר דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותי וכו' ור"י סבר לעולם הוא באחריותו עד שיזרוק הדם וכו' ע"ש ומבואר דפליגי בזה ר"ש ור"י ור"ש ס"ל כשי' תוס' חולין (כ"ב) הנ"ל וע' טה"ק זבחים (ב') בזה וממילא לשי' ר"ש שפיר מוכח דגם שאר קדשים ל"ב בעלים וכיון דבמנחות (י"ט) הנ"ל שהקשה הש"ס אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים הקושיא הוא אליבא דר"ש וכמ"ש רש"י שם בד"ה אי מה סמיכה וכו' לר"ש פריך וכו' ע"ש ומשו"ה שפיר משני הש"ס דמוכח שפיר מושחט את פר החטאת דבשחיטת קדשים ל"ב בעלים אבל לר"י דקיי"ל כוותי' לגבי' דר"ש וס"ל דגם אחר שהביאו לעזרה הוא שלו ואם נימא דצריך בעצמו לשחטי יכול אחר לשחטו רק בשליחותו וכמ"ש הריטב"א קידושין (כ"ג) הנ"ל וממילא לא מוכח בשאר קדשים דיכול אחר לשחטו כיון דהוי שלא לרצונו וצריך הי' למשכנו משא"כ בחטאת דהוי לרצונו ובע"כ דבשאר קדשים צריך הבעלים בעצמם לשחטו ומשו"ה שפיר מהני אף שהי' ע"י כפי' ושפיר קאמר בש"ס פסחים ורש"י שם דצריך בעלים לשחיטה וא"ש ודוק היטב:

ד) וע' זבחים (ב' ב') אלא מהא דתנן כיצד לשמן ושל"ש לשם פסח ולשם שלמים טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא סתמא לשם פסח קאי אלמא סתמא כלשמן דמי דלמא שא"ה דכל העושה ע"ד ראשונה עושה וברש"י פי' שם דסוף שחיטה סתמא אשתחיט ובתוס' הקשו שם דבפסחים (נ"ט) מבע"ל ע"ז אי בשתי עבודות אי בעבודה אחת והיאך פירש"י הכא דמיירי בעבודה אחת ע"ש להנ"ל י"ל הנה ביארנו דאי על הבעלים בעצמם לשחוט פסחו פליגי ר"י ור"ש ולר"י בע"כ מצוה על הבעלים לשחטו ואע"ג דבפסחים ס"ד אמרי' מי סגי דלאו איהו קשחיט ע"ש היינו אם אין הבעלים יכולין לשחוט אבל לכתחלה המצוה לר"י על הבעלים לשחטו. והנה הא דכל העושה עד"ר הוא עושה זה ל"ש רק באדם אחד שעושה התחילה והסוף שייך לומר ע"ד ראשונה משא"כ אם אדם אחד התחיל והשני גמר ל"ש לומר דהשני עושה ע"ד הראשון וכיון דהקבלה בע"כ בכהן דהרי הוא א' מהעבודות דאסור בזרים וא"כ לפ"מ שמתרץ הש"ס המשנה משום דכל העושה עד"ר הוא עושה וכיון דהמשנה הוא אליבא דר"י ב"פ דר"ש דהרי ר"ש פליג שם עליו ולר"י צריך בעלים לשחיטה ואם נימא דמיירי דבשתי עבודות בעכצ"ל דהכהן הוא בעצמו הבעלים של הק"פ וכל כה"ג הי' דוחק לש"ס דמיירי המשנה דוקא בכה"ג ואם הבעלים הי' ישראל הרי ל"ש בשני אנשים שהכהן שמקבל יעשה ע"ד ראשונה של ישראל הבעלים השוחט ובעכצ"ל דבעבודה של השחיטה מיירי ומשו"ה אמרי' בש"ס דלמא שא"ה דכל העושה עד"ר הוא עושה וזה שדחקו לרש"י ז"ל לפרש דהכא בש"ס פי' המשנה לקמן דמיירי בעבודה אחת ושפיר דתי הש"ס דלמא שא"ה דכל העושה עד"ר הוא עושה וזה רק הכא משא"כ בסוגיא דפסחים דלא קאמר הש"ס דכל העושה עד"ר הוא עושה שפיר איבע"ל אי בעבודה אחת אי בשתי עבודות וא"ש וז"נ:

ה) ודאתאן עלה בדברי רש"י מנחות (י"ט) הנ"ל בהא דהקשה הש"ס אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים וכ' רש"י עלה דלר"ש פריך וכו' והיא תימה רבה דהן אמת דסוגית הש"ס אזיל מעיקרא אליבא דר"ש ליישב דבריו משום וא"ו מוסיף על ענין ראשון אבל הכא בקו' הש"ס אי מה סמיכה בבעלים וכו' זה יקשה אליבא דכ"ע ול"ד לר"ש דכ"ע דרשי היקשא דמה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים וכיון דאין היקש למחצה יקשה לכ"ע אי מה סמיכה בבעלים כ"כ שחיטה בבעלים ובבה"ז וצ"ק מחקו משו"ה הני תיבות לר"ש פריך ע"ש. וכדי ליישב כל נוסחאות שבש"ס נ"ל ליישב דהקו' אזיל רק אליבא דר"ש דהנה בש"ס משני שם מה זריקה דעיקר כפרה ל"ב בעלים שחיטה לכ"ש דל"ב בעלים וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא וכו' וזה צ"ע דמשום האי קושיא דוכ"ת אין דנין אפשר משא"א נצריך קרא דושחט את פר החטאת אשר לו וזה בכמ"ד בש"ס פלוגתא דתנאי הוא אי דנין אפשר משא"א וב"ה ס"ל ביבמות (ס"א) דנין אפשר משא"א וקיי"ל כותייהו דב"ה בכ"מ וא"כ יקשה אליבייהו למה צריך קרא דושחט וגו' להורות דשחיטה ל"צ בבעלים לימא דיליף מק"ו הנ"ל ודנין אפשר משא"א אבל באמת גם למ"ד דנין אפשר משא"א אין יכולין למילף מק"ו ולא זאת עיקר הפירכא דאין דנין אפשר משא"א דהרי נודע דהיקשא עדיפא מק"ו דהיקשא הוי כמפורש בקרא ובק"ו אין עונשין מה"ד אבל בהיקשא עונשין עי"ז וכמ"ש בר"ן נדרים (ד') ע"ש וכיון דהש"ס פריך דכיון דהוקש סמיכה לשחיטה נימא דכמו דסמיכה בבעלים יהי' שחיטה בבעלים מה משני הש"ס ע"ז ק"ו מזריקה מה זריקה דעיקר כפרה ל"ב בעלים מכ"ש שחיטה דל"ב בעלים הרי היקשא הוא דיהי' דוקא בבעלים ומאי אהני הק"ו נגד ההיקשא אבל באמת הדבר נכון דאם היינו עוקרין כל ההיקש ע"י הק"ו באמת ל"מ הק"ו נגד ההיקש דהיקשא עדיפא מק"ו אבל הכא הרי ההיקש דסמיכה לשחיטה נשאר לזה דכשר השחיטה בזרים כמו הסמיכה ורק כל הקושיא דש"ס הוא משום דאין היקש למחצה ובזה נוכל לומר דנעשה גם הק"ו לענין דל"צ בעלים בשחיטה וההיקש נשאר לענין זר ונגד זה דאין היקש למחצה יש לעשות הק"ו ול"ש בזה לומר היקש עדיף מק"ו דאין נעקר כל ההיקש. והנה בד"ז נחלקו הרא"ם שהובא במהרש"א קידושין (דף כ' סוע"ב) עם המהרש"א שם ושי' המהרש"א שם דגם לענין זה שלא יתבטל הגז"ש או ההיקשא רק למחצה ג"כ אמרי' דעדיפא מק"ו אבל שי' הרא"ם שם דלזה דישאר הגז"ש או ההיקש במקצת אמרי' דהק"ו עדיף מהגז"ש ע"ש. ובגליון שם הבאתי מש"ס גיטין (מ"א ב') ותוס' שם ד"ה מה וכפי הנראה נחלקו בזה ר' ורבנן ע"ש ותבין ומתוס' נזיר (מ"ח א') ד"ה וע"ע תוס' בכורות (ל"ג א') ד"ה וב"ה כתבו שם בפשי' כהרא"ם ולא כהמהרש"א ע"ש ותבין. וכן מצאתי בתוס' ב"מ (קי"ד א') ע"ש. והנה כעת מצאתי הדבר מבואר בפלוגתא דתנאי בש"ס מנחות (ק"א ב') דר"ש ס"ל שם דבב"ח אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו ולהלן הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה ובתוס' שם כתבו דבחולין (קט"ו) יליף איסי איסור אכילה מהך גז"ש ואיסור הנאה מק"ו ונראה שם דפליגי בזה דר"ש סבר אין גז"ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר דל"ש בזה אין גז"ש למחצה ואהני גז"ש ואהני ק"ו ע"ש ומבואר דר"ש ס"ל דמשום אין גז"ש למחצה דחינן הק"ו לגמרי וס"ל כשי' המהרש"א קידושין הנ"ל אבל איסי בן יהודא ס"ל דאסור בהנאה דכיון דלא נעקר הגז"ש דיינינן גם הק"ו וס"ל כשי' הרא"ם הנ"ל ומעתה הדבר מבואר דבאמת לדידן דס"ל בב"ח אסור בהנאה כאיסי בן יהודא ודיינינן שניהם הגז"ש והק"ו ל"ק כלל קו' הש"ס דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים דהרי יש הק"ו דלעיל ול"צ הקרא ושחט את פר החטאת אשר לו לגלות דכשר בלא בעלים ואי משום דאין דנין אפשר משא"א האי תנא ס"ל כהלכתא דדנין וההיקש צריך לענין דכשר בזר ואהני היקשא ואהני הק"ו אבל לר"ש לשי' דס"ל דבכה"ג דהיכי דיתבטל ההיקשא אפי' למחצה לא דיינינן הק"ו כלל שפיר קשה נימא גם להיפוך מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים וע"ז הוצרך הש"ס לשנות א"ק ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא ל"צ בעלים וז"ש רש"י לר"ש פריך ואם לא כוון רש"י ז"ל לזה אבל הפלפול מצ"ע הוא ענין יקר בעזה"ש. עכתו"ד תשובתי:

השמטות לסימן קסו

טו"ז סק"ד מ"ש בפנים בדברי תוס' קידושין (ט"ו א') דמסיפור דברים בתורה אין ללמוד דין ע"ש ומצאתי בירושלמי שבת (פ"ט ה"ד) דאפי' כתב בלשון לאו מ"מ כיון דהוא סיפור דברים אין למדין רק עשה בעלמא וע' פי' ק"ע שם ולכאורה הרי בתוס' קידושין (ט"ו) הנ"ל מבואר דאפי' עשה אין למדין מזה וי"ל לחלק בין היכי דהסיפור דברים הוא בלשון לאו למדין עשה אבל בתוס' קידושין הנ"ל דהסיפור דברים הוא בעשה גם עשה אין למדין וז"פ:

השמטות לסימן קסז

טו"ז סק"ו פשוט דה"ה לענין אכילה כן וכו' אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן עכ"ד ע' תוס' ברכות (ל"ט ב') ד"ה והלכתא כתבו דמשו"ה צריך לפרוס אחר ברכת המוציא דאם יפרוס קודם הברכה שמא יפול פרוסת המוציא מיד יצטרך לברך עוד הפעם כשירצה לבצוע פרוסה אחרת ומשו"ה בירך קודם שיפרוס כדי שיהא הברכה על כל הפת ואז אם תפול הפרוסה מידו ויקח פרוסה אחרת לא יצטרך לברך ע"ש וכ"כ הרא"ש שם ונשמע מזה דדברי הטו"ז דכאן שכ' דאם רוצה ליקח עוד לאכילתו דא"צ לברך עוד הפעם משום דדרך אדם כן זה רק אם בירך מקודם על כל הפת ובזה יצדק דינו של הטו"ז אבל אם בירך אחר שפירס א"כ קאי הברכה רק על הפרוסה שאכל ואח"כ כשפירס עוד לאכול צריך לברך עוד הפעם וצ"ע על סתימת הטו"ז ואולי דעת הטו"ז לחלק מהתם דהטו"ז מיירי דבירך על הפרוסה ואכלו משו"ה א"צ לברך עוד הפעם משא"כ בדינו של התוס' דמיירי בנפל מידו ומשו"ה בנטל אחרת כתבו התוס' דצריך לברך ובאמת צ"ע לחלק בזה ואדרבא בנפל מידו הי' הסברא דכוונתו הי' על כל הפת שלא יהי' ברכה לבטלה וצ"ע:

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה