חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תרפו
סעיף א. בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם וכו'. בר"ן פ"ב דתענית הביא ד' הרמב"ן שכ' דמשו"ה מותר להתענות לפני פורים אע"ג דלגבי חנוכה ופורים ל"ב מגלת תענית מ"מ כיון דע"פ הי' יו"ט בעצמו וכיון דבטלה יו"ט דידי' מה שהי' בעצמו בטל גם במה שהוא ערב פורים שלא יהא טפל חמור מהעיקר והר"ן דחה זאת דזה רק אי הי' בחד זמנא העיקר והטפל אז שייך לומר דלא יהא טפל חמור מהעיקר אבל הכא דמשום יו"ט דידי' נתקן אחר שהי' משום ערב פורים דמשום ערב פורים הי' עוד מימי מרדכי ואסתר ומשו"ה כי נבטל יו"ט דידי' והוא העיקר לא בטל משום ערב פורים ול"ש בזה לומר לא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש וע' לעיל בחי' סי' רי"א מה שהבאתי מזה ראי' להרמ"א שם ובסברא זו יובן היטב דברי הש"ס ב"מ (צ"ב א') איבע"ל פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל וכו' ת"ש אוכל פועל קישות אפי' בדינר כותבת אפי' בדינר אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא (וברש"י בתמי' וכי מצינו תוספת מרובה על העיקר) וכו' ואלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא
אכיל בזוזא אלא מאי רחמנא זכי לי' ה"נ רחמנא זכי לי' ע"ש והדבר פלא על סברת הש"ס מתחלה דתליא אי שלו הוא אוכל קשה אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ולא אי משל שמים הוא אוכל וגם התי' לפ"ז אינו מובן במה נחלק הס"ד והמסקנא ובחי' רש"ש שם כ' דאי של שמים אוכל ניחא דלא קשה אוגיר בדנקא וכו' דתוספתו של הקב"ה יתירה על העיקר כדאמרי' בב"ר פ' חיי בפסוק ויוסף אברהם וגו' ע"ש וזה נכון מאוד אבל במה דחה הש"ס זאת להנ"ל הדבר נכון דכל מה שהקשה הש"ס אוגיר בדנקא אוכל בזוזא הוא משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר וכמו שפירש"י שם וזה ניחא אי אמרי' דמשלו הוא אוכל ובשעה שאוגיר עצמו נתחייב לו בפ"א השכירות והאכילה א"כ קשה כנ"ל וכי מצינו טפל חמור מעיקר אבל אי משל שמים הוא אוכל וזכתה לו התורה בשעת נתינת התורה ומשו"ה כשהשכיר עצמו בדנקא יכול לילך בדינר דהוא זכה בהטפל עוד מעת נתינת התורה לישראל והטפל קודם הרבה להעיקר ול"ש בזה להקשות וכי טפל מרובה על העיקר וכנ"ל וזה הי' סברת הס"ד למפשט האיבעיא אבל התרצן דחה לו דס"ס לא זכה לו רחמנא עד שמשכיר עצמו להבעה"ב והוי בפ"א וא"כ הדקו"ל וכי מצינו תוספת יתירה וכו' ובע"כ דחשבי' לי' האכילה כאלו נתחייב לו מאז נתינת התורה וא"כ גם כשהוא משלו אוכל אבל זאת מגיע לו עוד מימי נתינת התורה ושכרו הוא רק מעת שכירתו וא"כ ל"ש כאן וכי מצינו תוספת יתירה וכו' וא"ש וז"נ: ובאמת כי לולא ד' הר"ן הי' נ"ל לדון בדברי הרמב"ן מטעם אחר ע"פ הש"ס זבחים (ס"ג א') דמשו"ה צריך קרא בקדש הקדשים תאכלנו ול"א משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר משום דאין אדם אוכל במקום רבו אבל בעבודה שייך כן משום דאדם עובד במקום רבו ומשו"ה שייך שם לא יהא טפל חמור מעיקר ע"ש ומבואר מזה דהאי שלא יהא טפל חמור מהעיקר מ"מ היכי דאיכא סברא להיפוך ל"ש האי כללא וא"כ י"ל דאע"ג דלענין יו"ט דידי' בטלה היו"ט אבל במה שהיא מחמת דלפניהם דפורים וכיון דאמרי' בירושלמי דמגילה פ"ד ה"ה דאין מגלה עתידה לבטל אע"ג דנביאים וכתובים עתידין לבטל ע"ש א"כ ל"ש בזה לא יהא הטפל חמור מעיקר וע' יומא (ל"א ב') ותוי"ש שם נראה דר"מ ורבנן פליגי בזה אי היכי דמסתברא נעשה טפל קודם לעיקר או לא ע"ש וע' כתובות (נ"ב רע"ב) דפרקונה היא נגד כתובתה ותו לא וברש"י שם שלא יהא טפל חמור מהעיקר ע"ש והתם איכא טעמא רבה שלא תטמע בין העכו"ם וצע"ק וע' תוס' ע"ז (ס"ו ע"א) ד"ה מכלל דמשו"ה נוטל"פ בפסח מותר אע"ג דשלב"מ אסור במשהו אע"ג דהטעם בטל מ"מ לא מצינו שטפל חמור מן העיקר דשלב"מ אינו אסור רק אטו מינו ע"ש וע"ע תוס' ב"ק (ק"א) ד"ה ולא דשומר לפרי דאתרבי מאת פריו ולא גמר מביכורים ומשו"ה לא אמעוט משקה דידהו ול"ש כאן להקשות ולא יהא טפל חמור מהעיקר ע"ש וע' בר"ן פ' הא"נ בשם הרשב"א דיבמה אפי' אחר שנראת ליבם מ"מ אינו חייב בפרקונה וראי' מבת יבמה לעיל ור"ן דחה דהתם כיון דכתובה אין לה גם ת"כ א"ל שלא יהא טפל חמור מעיקר משא"כ הכא ע"ש וע' ר"ן שבועות (כ"ה) דחמור נדרים משבועה שחל על המצוה משום דנדרים אוסר החפץ ולא הגוף והקשו בתוס' דא"כ גם בשבועה כשאוסר החפץ עליו כגון ישיבת סוכה עלי שבועה יחול על המצוה ותי' בתי' הב' דגם בכה"ג לא חל על המצוה ע"ש ובר"ן שם ביאר דכיון דאמר כה"ג הוי רק מטעם יד דהרי שבועה בלשון נדר וכיון דבשבועה גופי' לא חל גם יד שבועה ל"מ דלא יהא טפל חמור מן העיקר ולהשי' דמהני בכה"ג גם ביד צ"ל דלא שייך כאן לומר שלא יהא טפל חמור מעיקר ע"ש וע"ע ב"י או"ח סי' שצ"ח בשם ירו' בענין דאין נותנין בורגנין לבורגנין שלא יהא טפל יותר מהעיקר ע"ש וע' תוס' בכורות (כ"ח רע"א) ד"ה שלא וכו' גבי נסכים של כבש האחד וכו' שלא מצינו בכה"ת כולה שיהא טפל חמור מעיקר ע"ש וע' תוס' חולין (מ' א') ד"ה הא בהא דפליגי שם ר' יוסי ורבנן בציפוי הר דלר"י מותר ולרבנן אסור משום דהתם עובדין את הציפוי רק אגב ההר ובטל לגבי ההר שלא יהא טפל חמור מעיקר ורבנן פליגי שם בזה ע"ש וע' יומא (ב' סוע"ב) רב אשי אמר מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה טפל דידי' בעי פרישה ע"ש וע' ירושלמי ב"ק (פ"ד ה"ח) ר"א לא תהא תוספתו יתירה על העיקר וכו' ומוכח דפליגי שם בזה וע' כלים פי"ט מ"י פליגי כה"ג ר"מ וחכמים אי בטל הטפל כשבטל העיקר ע"ש וע' ירושלמי שביעית (פ"ז ה"א) לר"ש ס"ל שם דטפל חמור מן העיקר ומשו"ה דמי שביעית א"ל פדיון אע"ג דלשביעית עצמה יש לה פדיון ע"ש וע' בכורות (י"ד רע"ב) דא"צ מום לולד פסהמ"ק משום שלא יהא טפל חמור מהעיקר ע"ש: