חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תרע
אעתיק כאן מ"ש בתשובה השייך לכאן וז"ל:
ב"ה שלום ליד"נ הרב הגה"צ חו"פ ברק המפורסים כקש"ת מו"ה פינחס טווערסקי שליט"א חופ"ק יצ"ו:
בדבר מה שאמר לי כ"ק שליט"א בדברי הש"ס שבת (כ"א) כשנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל וכו' וע"ז תמה כ"ת מה ענין השמנים בהיכל והרי השמנים הי' לשכה בצד העזרה ומאי כונת הש"ס לדייק שבהיכל וע"ז אמר בשם תשו' בתי כהונה דהרי כבר הערו המחברים דהרי העזרה הי' רה"ר והוי ס"ט ברה"ר וטהור ומה הי' צריך להנס ומשו"ה דייק הש"ס לתרץ דהשמנים ל"ה בלשכה רק בהיכל והיכל הי' רה"י זה תו"ד. ובאמת כי עדיין אינו מיושב חדא הרי הקו' במקו"ע למה הובא השמנים מהלשכה להיכל ועוד דאפי' היו השמנים בלשכחן ג"כ היו טמאין מספק טומאה ברה"י דרק העזרה הי' רה"ר דהי' תמיד ישראל אבל הלשכות אפי' היו פתוחות לקודש מ"מ קדושתן לקודש הוי רק מדרבנן כמבואר זבחים (נ"ו א') וע' תוס' יומא (ח' א') בשם י"מ דמותר לשכב ולישן בלשכות שהיו פתוחות לקודש ול"ה כעזרה ממש וא"כ ממילא ל"ה רה"ר ואע"ג דלפעמים נכנסו אנשים ליקח שמן הנצרך והוי אז רה"ר הרי גם בהיכל נכנסים
כהנים ובשבת נכנסים לסדר ולסלק הלחה"פ שהי' בהיכל וע' תמיד (ל"ב) בזמן שכה"ג נכנס להשתחוות נכנסו עמו שני כהנים א' מימינו וא' משמאלו ע"ש וע' תוס' מנחות (כ"ז רע"ב) דהשתחוואה צורך עבודה ומשו"ה מותרין לכנוס עמו ע"ש ובג' הוי רה"ר וא"כ עדיין מה תיקן בש"ס במה שאמר השמנים שבהיכל והספר בתי כהונה אינו תח"י:
והנלע"ד בזה הנה בגוף הקו' דהרי עזרה ר"ה והוי ס"ט ברה"ר הנה מו"ר הגאון ז"ל בספר או"ח החדש העיר בדבר החדש דכיון דס"ט ברה"י יליף מסוטה וכ' הרשב"א פ"ק דנדה דתלוי בדין סתירה ע"ש. וא"כ בזמן היוונים דהי' אז נכרים ואסורה להתייחד עמהם הוי אז רה"י אפי' בעת שהיו הנכרים בהיכל. ובזה מיישב קו' הפי"פ במישאל ואלצפן דהרי הי' ס"ט ברה"ר להנ"ל י"ל דכיון דבאותו שעה הי' אסור לשום אדם לכנוס למקדש משום טומאה הי' אז רה"י זה תו"ד. והנה מ"ש דהי' אסור לשום אדם לכנוס אז למקדש משום טומאה בעניותי לא אדע כוונתו בזה דלמה הי' אסור לישראלים לכנוס למשכן אז והרי הישראל אין מצווה על טומאה והוי א"כ רה"ר כמו בכל זמן אבל גוף ההערה דאז הי' רה"י מטעמא הנ"ל לכאורה תלוי בפלוגתא דרשב"ם ותוס' ב"ב (קנ"ג ב') דלדעת רשב"ם אם נגדר פעם אחת השדה והי' רה"י שוב הוי תמיד רה"י אע"פ שנפרץ אח"כ ע"ש וא"כ הכא כיון שהי' אז פ"א רה"י הוי גם אח"כ רה"י וא"כ אמאי אמרי' דעזרה רה"ר הוא אבל תוס' חלקו עליו שם ע"ש וגם לשי' רשב"ם יש לחלק דהכא מודה כיון דלא נעשה דבר בגוף הרה"י ומשו"ה אח"כ נעשה רה"ר מעצמו וע' נזיר (נ"ז א') שני נזירים שא"ל אחד ראיתי אחד מהם שנטמא ואינו יודע איזה מהם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו' ובש"ס שם ואמאי כל ס"ט ברה"י מהיכן ילפינן לה מסוטה וכו' כגון דאיכא בי תרי וכו' אבל הכא כיון דאיכא תרי נזירים והאי דקאי גבייהו הא תלתא הו"ל ס"ט ברה"ר וספיקא טהור וכו' באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אר"א דייקא נמי דקתני ואינו יודע איזה מהם (דמשמע שעמד מרחיק דאי הי' עומד מקרוב להם ורק עכשיו לא יודע הול"ל שכחתי תוס' שם) ע"ש וק' והרי בש"ס שם לקמן הקשה ומגלחין ודלמא טהורין הם וקעבדי הקפה אמר שמואל בנשים וכו' והרי לפמ"ש הרשב"א נדה דרה"י ורה"ר תלוי לסתירה וא"כ בנשים הרי הדין דאסור להתיחד עם ב' נשים כמבואר בסוף קידושין וא"כ יקשה למה תני במשנה ואינו יודע להורות הכונה דלא ידע מעולם ולא שהי' אצלם רק שכח והרי כיון דבמתני' ע"כ מיירי בנזירים שהם נשים דאל"ה אסור ליעבד הקפה מספק ובנשים דל"ש רה"ר דאסור להתייחד א"כ אפי' עומד אצלם ג"כ הוי ס"ט ברה"י והדקו"ל למה תני במשנה ואינו יודע וזה קו' חמורה לכאורה. אבל נראה דהרי באמת דינא דמתני' דמביאין מספק ק"ט וק"ט יכול להיות גם ביותר מב' נזירים ול"ד ב' נזירים רק דהמשנה אשמעינן דגם בשני נזירים משכח"ל האי דינא. ומעתה לשי' רש"י קידושין (פ"ב) דרק עם ב' נשים אסור להתייחד אבל יותר מב' מותר ע"ש וע' רמ"א אה"ע סי' כ"ב וא"כ אם הי' יותר מב' דמותר להתייחד בע"כ צריך להיות דהאחד שאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם וכו' ל"ה עומד אצלם דאל"כ הרי הוא ס"ט ברה"ר ומשו"ה שפיר הלשון ואינו יודע היכי דהי' יותר מב' נשים ומיושב בזה קו' הבכור שור ביבמות (כ"ג) דבש"ס יבמות דייקא הש"ס באם ל"ה ידיעה מעולם הו"ל למתני ואינו ידוע והכא תני ואינו יודע ומוכח דל"ה ידיעה מעולם ע"ש להנ"ל א"ש עפמ"ש תוס' יבמות (כ"ג) דלשון ואינו יודע משמע שני לשונות דל"ה ידיעה מעולם (כדאמרי' הכא) וגם דהי' לו ידיעה רק שכח ע"ש ומשו"ה במתני' דהדין דשני נזירין הוא בין בב' בין בג' או יותר ואם הוא בב' נשים אז הוי ס"ט ברה"י אפי' קאי גבייהו ואם הם יותר מב' אז אם הי' קאי גבייהו הו"ל ס"ט ברה"ר ובע"כ דלא קאי גבייהו ומשו"ה תני לישנא ואינו יודע דלכלול ב' הדינין הנ"ל ולא תני ואינו ידוע או שכתיח דבזה לא יכלול הן בב' נשים או ביותר וא"ש ת"נ: ב) אבל מ"מ בגוף הערת המפורשים דהרי הוי ס"ט ברה"ר וטהור ומנא ידעי' דטמאו כל השמנים ולמה הוצרכו לנס י"ל בפשי' ע"פ הש"ס ע"ז (ל"ז א') דבס"ט ברה"ר אי איכא נהרא אמרי' לי' זיל טבול וגם אמרי' שם דהוי הלכה ואין מורין כן ע"ש ומבואר דס"ט ברה"ר דטהור זה רק בדיעבד אבל. לכתחלה טמא וא"כ באמת אם ל"ה מוצאין פך שמן שחתום בחותם של כה"ג שידעו בבירור שלא נטמא בע"כ הי' מדליקין בשאר השמן משום ס"ט ברה"ר משום דא"א בע"א כדיעבד דמי אבל כיון דמצאו הפך שמן והנה בפסחים (ס"ד) פליגי אביי ורבא אי סמכינן אניסא או לא ע"ש. ומעתה ל"מ לאביי דס"ל סמכינן אניסא א"כ הי' דולקין מהפך השמן הנ"ל יום ראשון ואם השמן הנשאר טמא הרי יהי' ניסא ויודלק מהפך כל הת' ימים כאשר הי' באמת ואם לא יודלק רק יום א' הי' מותר להדליק מהשמן שהי' ספק טומאה ברה"ר מחמת בירור שבודאי לא נטמא כלל דאם הי' נטמא הי' נדלק מן הפך כל הת' ימים רק אפי' לרבא דס"ל דלא סמכינן אניסא ולא יהי' בירור ע"י מה שלא הודלק מן הפך שמן כל הח' ימים ע"י ניסא על השמן השאר כי טהור בודאי הוא מ"מ כיון דבאמת הוי ס"ט ברה"ר והתורה התירה ס"ט ברה"ר היכי דא"א בע"א בדיעבד והכא דליכא שמן אחר מותר להדליק מהשמן הנשאר וכיון דנעשה הנס ודלק מהפך כל שמנה ימים וע' ש"ס סנהדרין (נ"ט ב') דאין דבר טמא יורד משמים ע"ש ומכ"ש דאין נס משמים יורד לדבר טמא ונתברר מזה דהפך השמן טהור אפי' מהיסט שהקשו התוס' שבת (כ"א) וגם נתברר מזה דשאר שמנים היו טמאים בודאי דהרי לא עביד קוב"ה ניסא למגנא ובע"כ דהוצרך להנס מחמת דהשמנים נטמאו בהיכל וזה דקאמר הש"ס וטמאו כל השמנים בהיכל דבע"כ הי' כן וא"ש:
וארווחנא בזה ליישב קו' הקדמונים במה שעשו שמנה ימים חנוכה דהרי הנס ל"ה רק ז' ימים דעל יום א' הי' שמן להנ"ל הדבר נכון דזה הי' נכון אם באמת ל"ה שמן כלל רק על יום א' ונעשה נס ודלק כל הח' ימים או דהיינו יודעים באמת כי נטמאו השמנים שבהיכל ול"ה ראוי להדליק ממנו רק מהפך הנמצא ודלק ח' ימים והי' בו רק על יום א' א"כ נעשה הנם רק ז' ימים אבל לפמש"ל דהי' באמת שמן על כל הח' ימים דהיינו דהי' רק ס"ט ברה"ר וספיקא טהור היכי דא"א בע"א וכדיעבד דמי ואם לא הי' נעשה הנס בין לאביי בין לרבא הי' בע"כ מדליקים בהשמנים האחרים רק מה דנעשה הנס וכנ"ל. והנה בצל"ח פסחים (ט') העלה דאפי' למ"ש בש"ס ע"ז (ל"ז) דאפי' בס"ט ברה"ר אי איכא נהרא אמרי' לי' זיל טבול זה רק אם הגברא לא עסק עדיין בטהרות קודם הטבילה אחר שנולד לו ס"ט ברה"ר אבל אם אחר שנולד ס"ט ברה"ר עסק בטהרות ובע"כ הוצרכו לטהר הטהרות דבדידי' ל"ש טבילה ובדידהו הוי דיעבד ומשו"ה ל"צ גם הגברא טבילה אפי' לעשות עוד טהרות ע"ש. ומעתה אם הנס ל"ה נעשה ומהפך שמן ל"ה נדלק רק יום א' ולרבא דלא סמכינן אניסא לומר משו"ז דבודאי טהור ול"ה בירור כלל ובע"כ דהי' צריך להדליק על שאר הימים מהשאר השמנים משום ס"ט ברה"ר טהור וא"כ ל"ה שוב מעלה כלל בהפך השמן שידעו בו בודאי שלא נגעו בו הערלים ומשו"ז הדליקו בו ביום הראשון משום דלכתחלה אין מורין כן בס"ט ברה"ר לטהר וכנ"ל דהרי בע"כ הוצרכו להדליק גם בשמן הנשאר דיש בו ס"ט ברה"ר והוי ממש כההוא דהצל"ח פסחים הנ"ל דאם נעשה טהרות ע"י גברא שהי' בו ס"ט ברה"ר דא"צ שוב טבילה וה"נ בנ"ד אחרי שהוצרכו להדליק מהשמן הנשאר אפי' הי' נמצא עוד פך שמן החתום בחותמו של כה"ג אחר שכבר שדלקו השמן הנשאר ל"ה מעלה כעת להפך כלל וכנ"ל דלא צריך כעת להדר אחר שמן החתום ורק מחמת דלא הי' יודעין אולי יהי' נס ולא יצטרך לשאר השמן וממילא ע"י שנעשה נס
ונדלק ח' ימים ונתגלה עי"ז שהשמן הנשאר נטמא ע"י היוונים למ"ד סמכינן אניסא או אפי' לרבא ל"ה צריכין שוב לדלוק מס"ט ברה"ר נעשה עי"ז חשיבות להפך השמן הראשון החתום והנס החשיב את הפך שדלק ביום א' ג"כ וממילא הוי חשיבות הנס ביום הראשין כמו בשאר הימים דהרי גם בשאר הימים הי' שמן להדליק בהם ורק ע"י הנס ל"ה צריכין לכנוס לס"ט ברה"ר וזה הי' גם ביום הראשין וכנ"ל ודוק היטב (ובמק"א הבאתי מש"ס קידושין (כ"ט ב') שמע אבא דהוי אתא הוי ההיא מזיק בי רבנן וכו' א"ל לא ליתוב לי' אינש אושפיזא אפשר דאתרחיש ניסא וכו' א"ל למחר אי לא דאתרחיש ניסא סכינתן וכו' ע"ש ובעיון יעקב שם הקשה היכי סמיך אביי אזה ע"ש ולק"מ דאביי לשי' בפסחים (ס"ד) דסמכינן אניסא וז"ב):
ג) ובזה נבא כעת לבאר דברי הש"ס במ"ש וטמאו כל השמנים שבהיכל שהקשה כ"ת שליט"א מה ענין היכל כאן הלא הי' לשכה על השמן ובאמת כי דברי הש"ס מזוקקים הנה השמן שבלשכה הי' בו רק קד"ד שנלקח ממעות תרומות הלשכה ובקק"ד מהני פדי' כשנטמא כמבואר במנחות (ק"א) ואומר אני דבר חדש קצת דאם הי' שמן בהלשכה של השמן ל"ה חוששין כלל במה שנטמא דכיון דמהני פדי' ויוצא לחולין ע"י פדי'. והנה המפורשים הקשו למ"ד טומאת משקין דרבנן וא"כ מאי חששו כאן שמא נטמא השמן ע"י היוונים דהרי הוי סד"ר ובאו"ח החדש תי' מו"ר הגאון ז"ל עפ"ד ספר תשובה מאהבה דאז הי' השמן נקרש והו"ל דין אוכל ואח"כ אפי' כשנפשר הו"ל גלגול מדאורייתא לדרבנן ול"מ ע"ש ובאמת כי יש סיוע לדבריו מהצל"ח בשיטה סק"ד דמשקה שחוזרת להיות ראשון מ"מ אם קיבל הטומאה בעת שהי' נגלד והי' בו כביצה ונפשר אח"כ ל"ה ראשון אע"ג דכעת היא משקה כיון דבשעה שקיבל טומאה הי' אוכל ע"ש וע' תוספתא טהרות שהובא בר"ש שם פ"ב ובש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל"א דאם הי' שאובה ונגלד ואח"כ נפשר טהור משום שאובה ע"ש. אבל הכא שקבל טומאה בעת שהי' נקרש לא פקעה טומאתו ממנו אבל מ"מ הכא ל"ה נתגלגל דהרי בעת שהי' השמן נקרש והי' אוכל ל"ה נ"מ כלל בטומאתו שקבל אז רק לאח"כ שיהי' משקה דאין לעשות ממנו כלום בשמן קודש בעת שהוא נקרש ורק אח"כ עומד להדלקה וצ"ע אבל גוף קו' דהרי הוי סד"ר לק"מ עפמ"ש הצל"ח בשיטה ס"ק ס"ח דאפי' למ"ד טומאת משקין מדרבנן מ"מ בקדשים הוא מה"ת ע"ש. ומעתה י"ל אע"ג דבשעת שבאו היוונים לביהמ"ק וטמאו השמנים היו השמנים אז קדשים ונטמאו בטומאה דאורייתא לפמ"ש הצל"ח הנ"ל ואם הי' ספק על טומאתם ע"י היוונים הי' סד"א אבל זה רק בהיותם קדשים אבל כבר כתבתי דבעודם רק קד"ד הי' יכולים לפדותם כשנטמאו ומהני פדיון ליצא לחולין ובעת שהם חולין שוב אין בהם טומאה כלל דהרי בחולין הוא ס"ט משקין דהוי סד"ר וכקו' המפורשים הנ"ל וא"ל דהוי ע"י גלגול מדאורייתא לדרבנן דל"מ וה"נ בעת שהי' קדשים הי' בהם ס"ט דאורייתא נשאר גם עכשיו אחר הפדי' ס"ט דאורייתא דז"א דל"ש בזה לומר גלגול מדאורייתא לדרבנן רק אם הוא דבר הראשון אבל הכא הוי דבר אחר לגמרי דמתחלה הי' קדשים ועכשיו הם חולין וכמ"ש כה"ג הרמב"ן במלחמות פ"ד דפסחים ע"ש וע"ע כה"ג בתוי"ש יבמות (ע' ב') דפצוע דכא הוי זר אצלה מעיקרא דבעת שנשתנה הוי דבר אחר אע"ג דהוי באותו הגוף עצמו ע"ש וה"נ בזה. והנה בש"ס פסחים (ל"ד ב') מבואר דאע"ג דל"מ זריעה להקדש מ"מ אם נטמאו מים חולין ונזרעו מותר אח"כ להקדישם כיון דבעת שהי' חולין נזרעו ונטהרו אז מטומאתם ע"ש וע' כה"ג בתוס' מכות (ד') לענין השקה דיכול להשיק בעודו חולין ומהני אח"כ לתרומה ע"ש וא"כ הכא כיון דהם חולין טהורים אחר הפדי' יכולין לקחם אח"כ ממטות תרומות הלשכה ויהיו שמן קדשים טהורין וראוים למנורה דאע"ג דהכא הי' ס"ט בעת שהי הקדש ואז ל"מ הס"ט מחמת דאז הוי סד"א וכנ"ל אבל כיון דנפרו מחמת דהי' אז רק קד"ד ונעשו חולין והוי סד"ר ול"ה ע"י גלגול וכנ"ל וכיון דנעשו טהורים גמורים יכולין לקחם אח"כ ממעות ההקדש ויהיו שמן קדשים טהור וכ"ז דלא כמ"ש הט"א חגיגה (כ"ה) בהא דאין הקדש ניצל בצ"פ והעלה שם דגם חולין שניצולין בצ"פ א"י אח"כ להקדישם ע"ש ומש"ס פסחים (ל"ד) הנ"ל ראי' להיפוך וראיתי שכבר השיגו עליו בזה וא"כ ל"ה חוששין אם הי' הספק על השמן שבלשכה אבל הש"ס מספר אז דהספק הי' על השמן שבהיכל וביאור הדבר עפ"ד רש"י תמורה (י"ד ב') דהשמן של המנורה הי' מקודם צריך קידוש כלי קודם שנתנו בהמנורה ונתקדש מקודם בהכ"ש קדוה"ג ע"ש ואף שבתוס' שם השיגו על רש"י וע' תוס' מנחות (פ"ט א') ד"ה כתבו ג"כ שם תימה דלמה צריך קדושת כלי לשמן של המנורה קודם שנתן בהמנורה ע"ש. אבל בצ"ק שם תמה הרבה על תוס' תמורה הנ"ל דמבואר כן במשנה מנחות (פ"ח) דמקודם שנתן השמן בהמנורה הי' מקדשה קדוה"ג ע"ש (ובמק"א העירותי דרש"י בעצמו הי' ס"ל כתוס' תמורה דא"צ קדושת כלי מקודם ע' פסחים (י"ד רע"ב) ד"ה נוקמא וכו' כתב שם דאלו שמן אינו אלא של מנחות וכו' ע"ש וק' דהרי שמן של מנורה אינו לאכילה ואמאי השמיט רש"י זאת. ואמרתי לבאר דברי רש"י דהרי באמת יקשה אמאי לא פירש"י שם דנטמא קודם שקידש בכלי אבל ז"א דהרי קודם שקידש בכלי הרי ל"ה או רק קד"ד ויכול לפדותה ויצא לחולין ומותר לטמאותה. ומעתה י"ל דרש"י הי' ס"ל מקודם ג"כ כשי' תוס' תמורה ומנחות הנ"ל דשמן למנחות לא הי' קדושת כלי ומשו"ה לא קאמר רש"י פסחים כלל משמן למנחות אבל אח"כ חזר רש"י מהמשנה דמנחות (פ"ח) הנ"ל ע"ש ואכ"מ) וממילא ע"י קדושת כלי קודם שנתן להמנורה הי' נקדש השמן קדוה"ג ואם הי' אז ס"ט ל"מ פדי' ליצא לחולין רק נשרף בקודש והי' הכהן מכין לו איזה כלים שהם כ"ש שמן למנורה וכיון דכ"ש אינו מקדש אלא בפנים כמבואר במשנה זבחים (פ"ח) הי' הקידוש כלי עם השמן למנורה בהיכל וזה מספר הש"ס דבלשכה ל"ה אז שמן רק שמנים הי' בהיכל שכבר נתקדשו בקדוה"ג ול"ה יכולין לפדותה וצריך שריפה ומשו"ה הוצרכו לנס וא"ש ודוק היטב: ד) והנה בגוף ההערה דהרי הוי ס"ט ברה"ר וטהור ומפ"נז אמרי' בש"ס דטמאו כל השמנים לדעתי לק"מ דהרי הנכרים מלאו העזרה ובודאי א"א שלא נגעו בהשמנים ואפי' הוא רק קרוב שנגעו בו ל"ה ג"כ ס"ט רק ודאי טמא וכמ"ש תוס' חולין (ב' ב') לענין טמא ששחט דאע"ג דעזרה רה"ר ל"ה ס"ט ברה"ר דרוב פעמים א"א לזהר שלא יגע ע"ש וע"ע תשו' הרשב"א שהובא ברמ"א יו"ד סי' שע"ב סעי' ג' ג"כ בזה דאזלי' בת"ר ע"ש ובשו"ת בי"צ או"ח סי' ק' ראיתי שהביא בשם תשו' לתרץ בזה קו' תוס' שבת (כ"א) שהקשו דלמא הסיטו הפך השמן ונטמא בהיסט וע"ז תירצו דהוי ס"ט ברה"ר וזה ניתן להאמר דזה הוי ספק שמא הסיטו בו. והנה בב"ח תי' קו' תוס' הנ"ל דאינו מטמא בהיסט דהי' מוקף צ"פ ע"ש ובאמת כי היא שי' רש"י בשבת (פ"ד) דמוקף צ"פ אינו מטמא בהיסט כמו בכלי שפיו צר אבל התוס' שם תמהו עליו ע"ש אבל שי' הב"ת י"ל גם לשי' התוס' דכל הטעם של התוס' דפיו צר אמרי' כיון דאינו בא לכלל מגע אינו בא להיסט אבל בצ"פ עומד לפתח ע"ש וא"כ זה ניחא בחולין אבל התם בשמן קדשים דאם נימא דטמא הרי צריך לשרפו כמו שמן קדשים שנטמא וממילא אינו עומד להפתח וא"כ היכי נימא דמשו"ה טמא בהיסט כיון דעומד להפתח הרי אם נימא דטמא אינו עומד להפתח דלא חזי למידי והוי תרתי דסתרי ואי דאם טהור הוי שוב עומד להפתח והוי איסור כרוך בהיתר ובכה"ג כתבו הפוסקים
בסנהדרין (נ"ט) אין דבר טמא יורד מן השמים וכן בש"ס ע"ז (י"ח סוע"א) אמר אי אתעביד בה איסורא לא אתעביד בה ניסא אי לא אתעביד בה איסורא אתעביד בה ניסא ע"ש וממילא בנס החשמונאים דהי' ע"י נס פרטי למקדש ל"צ למעט שמן כלל וזה נכון וברור לולא ד' הטו"ז:
נמשכתי מהענין ובגוף הדין הנה נראה פשוט דאין להר"י טענה שמגיע לו יותר מכפי שהניח מעות אם לא דברו בפירוש שיתנו לו יותר פרצענטען אע"ג דבטחינה יש לו יותר פרצענטען וראי' עוד מתוס' כתובות (צ"ח ב') בשלח שליח לקנות מעכו"ם והשליח קיבל יותר דהדין דחולקין בהמותר המשלח והשליח ע"ש ומבואר דאע"ג דהריוח בא ממעות המשלח מ"מ ל"א דמחמת זה יהא מגיע כולו להמשלח ואפי' לדברי החולקים בחו"מ סי' קפ"ג דהכל לבעל המעות הוא רק בכה"ג דהוא רק שלוחו של בעל המעות משא"כ בנ"ד דהשותפים עובדים בהעסק לעצמם בודאי אין לזה שייכות כלל להטחינה וכנ"ל וע"ע ירושלמי תרומות (פ"ה סוה"ב) בנתערב שעורין בגורן של חיטין של חבירו ונמכר עם חיטין של חבירו בתורת חיטין הדין דצריך לשלם לבעל השעורין בעד השעורין והמותר מה שקיבל מעות יותר מחמת שנמכר בתורת חיטין יחלקו ביניהם בעל החיטין ובעל השעורין ע"ש וע"ע ירושלמי ב"ק (פ"ט ה"ה) כה"ג וע' ש"ס דילן ב"ק (מ"ז א') נפחא ר"פ אומר לבעל הפרה ורמ"א וכו' חולקין והלכה שם דחולקין וע' רש"י שם ונראה דפליגי בזה והתם בעל השעורים הם שלו השעורים ומ"מ מה שהי' ריוח ע"י השעורים שנמכר בתורת חיטין ל"א בתר העיקר רק שיש לבעל החיטין מחצה בזה מכ"ש בנ"ד שאין הקמח שלו רק נטחן ברחיים שלו שיש לו שם פרצענטען יותר מהם כש"כ דאין לו בריוח המסחר יותר מהם וז"ב. ומה שטען הר"י שקיבל חמשים זהובים לחודש יותר מהם והיורשים משיבים דמעת שנודע להם שיש לו עודף בנחלה יותר מהם מחמת שהוא בן בין הבנות פסקו מליתן לו ההעדפה ג"כ הדין עמהם ובלא"ה מה שנתנו לו עד היום אין זה מחייבם ליתן להלאה אם אין לו טענה מבוררת והוי כחזקה שאין עמה טענה והדבר מבואר בב"י חו"מ סי' רנ"ב ומחולק בזה עם שו"ת הרשב"ץ דהרשב"ץ ס"ל כן דמה שהתחילה האלמנה לקיים צוואת בעלה זאת היא הודאה וחיוב שמחויבת לקיים צוואת בעלה אף שאין מגיע ממנה ע"פ הדין והב"י שם חולק עליו דאין זה הודאה כלל ואם תרצה כעת שלא ליתן אין עליו שום חיוב כלל ע"ש. ומצאתי בנה"מ סי' י"ב כ' בעצמו דאם לא הי' קנין המועיל ונתן מקצת בודאי יוכל לחזור מהנשאר ול"א בשביל שנתן מקצת שלא יכול שוב לחזור ע"ש ולא הביא שהוא מחלוקת הרשב"ץ וב"י הנ"ל אבל הי' הדבר בעיניו לפשי' כהב"י. ומה שטוען הר"י שעובד יותר מהם ברחיים פשוט ג"ז אינו טענה דבאמת אם הי' הוא כל העובד ולא השותפים הי' מגיע לו חוץ מהריוח שכר טרחא עבור העבדות וע' תוס' ב"ב (קמ"ג ב') ד"ה והשביחו דשותפין אין מוחלין טרחתם זל"ז רק צריכים לשלם לו ע"ש אבל אם כולם עובדים רק אחד עובד יותר אין יכול לתבוע בעד מה שטורח יותר וכמ"ש הנה"מ סי' קע"ו ס"ק ע"ד ע"ש וכן מבואר בתוס' שבת (קמ"ט ב') לענין שכנים כה"ג ע"ש ואפי' אם הי' הר"י עובד לבד י"ל דהכא אין מגיע לו שכר מחמת זה עפמ"ש תוס' ב"ב (קמ"ג) הנ"ל דאחין מחלי זל"ז ע"ש. ובנ"ד הם יורשים אבל י"ל דבנות עם בן ל"ה בכה"ג כאחין והוי רק כשותפין. זולת במה שטוען הר"י שרוצה לטחון ברחיים בעצמו ולסחור עם הקמח בזה יש לו טענה אם ל"ה מדובר מפורש בשעת השותפות או בשעת הירושה שמוכרח להיות הטחינה בשותפות והי' קנין לזה או אולי הי' מדובר שבכה"ג צריך להיות ע"י רוב דיעות ובכה"ג אזלי' בתר התנאי וע' כתובות (ק"ג) בעובדא דרחיא וזבין רחייא אחריתא ותוס' ורא"ש שם כה"ג אבל בלא הי' תנאי יכול לטעון כן ויטחון הוא על חלקו 20% שלו והם על חלקם 30% והוי הדין כהא דבכור ופשוט והניח להם בהמה טמאה או עבד וע' תוס' ב"ב (י"ג) בזה והדברים ברורים עכ"ד תשובתי: