חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תרסה
טו"ז סק"ב. מתרץ דברי האו"ח שהביא מהירושלמי אתרוג שנפסל ביום א' דמותר דנ"מ אם נפסל ביום א' מותר בח' עכ"פ כיון דהאיסור הוא רק משום דגזרינן אטו עצי סוכה ובנפסל ל"ש לגזור אטו עצי סוכה דגם יש אופן להתיר ביום ח' היכי דהי' תנאי ומשו"ה ל"ש לגזור אפי' ל"ה תנאי ע"כ נ"ל ראי' לזה מתוס' ב"ב (קס"ב) ד"ה ואל וכו' שכתבו שם דקרובים ל"ג אטו אויר משום דבאויר גופא יש תקנה בטיוטא אבל הכא דטיוטא ל"מ מידי וכו' גזרו קרובים אטו אויר וכו' ע"ש וע"ע ב"ש אה"ע סי' קכ"ד ס"ק ט"ו בשם תשו' רש"ק מסופק כה"ג אי מותר לכתוב טופס על הקרן ויקצוץ ויכתוב התורף די"ל דל"ח שמא יכתוב גם התורף כיון דאפי' אם יכתוב התורף קודם הקציצה יש תקנה למסור לה הפרה ע"ש להנ"ל יש ראי' מתוס' ב"ב הנ"ל דל"ג בכה"ג:
והנה מו"ר הגאון ז"ל באו"ח החדש העיר בש"ס סוכה (ל"ה) דפליגי ר"א ור"א בטעמא דאתרוג של תרומה טהורה דלא יטול משום דמכשירה או משום דמפסידה והרי לשי' דאתקצאי לכולא יומא א"כ אסור באכילה וא"כ לימא טעמא דלא יטול משום דממעט באכילתה והח"צ סי' קנ"א דגם אם ממעט ביום א' הוי ממעט באכילתה והגם דבשעה"מ פקפק ע"ז מ"מ בתוס' זבחים (ע"ה) כ' דמשו"ה אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש משום דממעט באכילתה דתרומה מותר לאונן ואח"כ ע"י המע"ש אסור לאונן ומבואר דגם על יום ראשון הוי ממעט באכילתה דאונן מותר ביום הב' עכתו"ד. והנה בפשי' י"ל דהתם פליגי רב אמי ורב אסי בטעמא דתרומה טהורה לא יטול משום דמפסידה או מכשירה והם תלמידי דרב ורב ס"ל לקמן (מ"ה) דאתקצאי רק למצותה וא"כ לא ממעט באכילתה כלל דאחר מצותה יכול לאכלה אבל מלבד זה הנה מה שהביא מו"ר ז"ל ראי' להח"צ דגם ביום א' אסור למעט באכילת קדשים מתרומה ודלא כהשעה"מ הנה לפ"מ שנראה מדברי הראב"ד בהשגות פ"ד מפסהמ"ק בטעמא דאין ממעטין באכילת קדשים משום דמשנה מקדושה לקדושה דבזה שאין יכולין לאכול ביום השני הו"ל משנה לקדושה של חטאת ואשם דאין נאכלין רק ליום א' ע"ש וא"כ זה שייך רק אם ממעט ביום השני אבל לא ביום הראשון אבל בתרומה דהא דאסור למעט באכילתה בע"כ דלא הוי הטעם משום משנין מקדושה לקדושה דתרומה חדא קדושה בה ובע"כ הטעם משום דבזה מביא קדשים לידי פסול דביש הרבה תרומה ואין אוכלין באים לידי שריפה ובזיון א"כ אין נ"מ בין יום א' או יום שני וז"ב. אבל מ"מ נראה אפי' אם לא נאמר כסברת הראב"ד הנ"ל ורק גם בקדשים הא דאסור למעט באכילתן הוא כמו בתרומה מ"מ שאני ושאני בטעמא דמצוה באכילתן דבקדשים מבואר בקרא ואכלו אותם אשר כפר בהם כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ומשו"ה הוי אכילת קדשים מצוה מצ"ע אבל בתרומה י"ל דל"ה מצ"ע מצוה באכילתה רק כדי שלא יהא לו הרבה תרומה ביחד לאכול ויבא לידי הפסד וכתיב משמרת תרומותי וקצת ראי' לזה דהרי התוס' גיטין (י"ב ב') ד"ה השבתוני כתבו דיש מצוה באכילת תרומה אפי' לעבד ע"ש. ובאמת בקדשים גם הא דנאכלין לנשיהון כתב הר"ן נדרים (ד' רע"ב) דאין בזה משום מצוה הא דנאכלין לנשיהם רק מה דנאכל לבעליהן אבל לא מה דנשיהם אוכלין ע"ש וא"כ הרי עבדים מחויבים רק במצות דנשים מחויבים בה ובע"כ דבקדשים דהמ"ע הוא מצ"ע אין בנשים חיוב בזה אבל בתרומה דהחיוב הוא משום שלא יבוא לידי פיסול במה שאינו נאכל ובזה יש מצוה גם בעבד דל"ה מ"ע מצ"ע וע' רמב"ם בפיה"מ אהלות פי"ח מ"ה כ' באמת דגם בתרומה איכא מ"ע באכילתה כמו קדשים ונראה משם מדבריו דהעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם נאמר גם על תרומה ע"ש אבל צ"ע בזה וכנ"ל וע' מנחות (פ"א א') וקא ממעט באכילה דארבעים וכו' וברש"י שם מסבב כונת הש"ס דהאיסור משום דאזיל לשריפה או משום בל תשחית ע"ש והרי י"ל בפשי' דלא יקיים העשה דאכילת קדשים ובע"כ דהתם בתרומת לחמי תודה אינו העשה מצ"ע רק שלא יבא מצד זה לידי הפסד וכנ"ל וע' תוס' ברכות (ב' ב') ד"ה משעה וכו' ומהרש"א שם הקשה אמאי לא הקשו תוס' שם מתרומה ע"ש ולדברי הרמב"ם בפיה"מ הי' נראה דכיון דתפ"ע רשות ואכילת תרומה מ"ע בפ"ע באכילתה א"צ הכהנים לדחות המ"ע דאכילת תרומה מפני הרשות דתפ"ע ובש"ס שם שהביאו תוס' דאסור לאכול פתו קודם תפ"ע היינו פת דרשות ולא תרומה ומשו"ה הקשו תוס' רק מעני ע"ש ותבין. וע' תוס' סוכה (ל"ה ב') ד"ה דאיבעי וכו' הקשו למ"ל דאיבעי מפקיר לנכסי' תיפו"ל דהוי אוכל כיון דלעני מותר דמאי כמו בתרומה דמותר בכה"ג משום דראוי לכהן ע"ש. להנ"ל מיושב ואינו דומה כלל דבתרומה דהוי מ"ע בפ"ע ובודאי ירצה הכהן לקיים המ"ע ומשו"ה הוי אוכל גם לישראל משא"כ בדמאי דרק מותר לעני ל"ה בשביל זה אוכל לעשיר דלמא העני לא יאכל ממנו ודו"ק וע' ירושלמי סנהדרין (פ"א ה"א) באחד שהי' מטמא לכהן ופסקו עליו שהמטמא יתן לו לאכול להכהן מחולין שלו רק דהכהן צריך לשלם לו דמי תרומה שהי' צריך לקנות לו לאכילתו ע"ש וצ"ע דהכהן יאמר אם הי' קונה תרומה לאכילתו הי' מקיים מ"ע באכילתו וניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' משא"כ עכשיו אין לו המצוה וא"כ למה צריך ליתן לו דמי תרומה וצ"ע וע' מ"ק (כ"ח סוע"א) ולאו תרומה קאכילנא וכו' ובהגהות ר"ב שם הביא בשם פי' ע"י דאם ימות יטמא התרומה וכתיב משמרת תרומותי וגו' ע"ש ואמאי לא קאמר משום אכילת תרומה גופא אבל י"ל דהתם בזה"ז מיירי (וע' צל"ח ביצה (י"ט) כ' דהא דאכילת קדשים הוי מ"ע זה רק להכהן אבל אכילת קדשים להבעלים ישראל ל"ה מ"ע ע"ש וכבר תמהו עליו שנעלם ממנו הש"ס פסחים (נ"ט ב') דבין אכילת קדשים לכהנים ובין לישראל הוי מ"ע ע"ש להנ"ל יש ליישב קצת דבאמת הוי מ"ע אבל לא שוו בטעמא דלכהן הוי בעצמו מצוה במ"ע דאכילה אבל לישראל הוי רק משום דלא יבא הקדשים לידי שריפה אבל מדברי רש"י פסחים (נ"ט) הנ"ל נראה דשוו לגמרי ע"ש). ובזה י"ל בקו' מו"ר הגאון ז"ל דכיון דהא דאסור למעט באכילת תרומה הוא רק משום שלא יבא התרומה לידי שריפה וכתיב משמרת תרומותי הרי הטעם הזה כבר אמורה בגוף דברי ר"א ור"א דג"כ היא רק משום טעם הנ"ל וכמבואר בש"ס ורש"י שם ודו"ק. והנה מ"ש לעיל בדברי מהרש"א ברכות (ב') מצאתי בצל"ח שהעיר בזה ובגוף ד' הירושלמי דס"ל דאם נפסל האתרוג ביום א' דמותר לאכלו וכולם הקשו דהרי מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא נ"ל לומר בגוף ד' ר"י ור"ל דר"י ס"ל דאתקצאי לכולי יומא ור"ל ס"ל דרק למצותה אתקצאי דאזלי לשיטתייהו דר"י דס"ל בגיטין (מ"ח) וכמ"ד א"ב א"כ ביהש"מ בשעה שהוקצה האתרוג למצותה וכיון דלא ידעי' אז מתי יהי' מצותו דהרי כולי יומא מצותה ליטול וכיון דא"ב אע"ג דנטלו בבוקר מ"מ אסור כולי יומא דל"א הוברר הדבר אבל ר"ל ס"ל י"ב דהרי ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי ובע"כ דאחין שחלקו כיורשין דמי דאל"כ לא משכח"ל דמייתי ביכורים אלא וכו' וכיון דס"ל ברירה מותר אחר מצותה דהוברר הדבר דלא הוקצה רק עד שעת מצותה לבד וז"ב. והנה בתוי"ט פ"ח דפסחים ביאר דאפי' למאי דקיי"ל בדאורייתא א"ב זה רק חומרא דרבנן ע"ש וי"ל בטעמא דגזרו רבנן לומר הכא דא"ב דאיך נוכל לומר דכיון דיצא בה הוברר הדבר דלא צריך לה עוד יותר דז"א דדלמא ירצה אחר ג"כ לצאת בו או הוא בעצמו ירצה ליטול בשאר יומא וכבר כ' הטו"ז לעיל סי' תרנ"א דגם אחר נטילתו מצוה לאחוז בד' מינים ע"ש. ומשו"ה ל"מ הברירה שלו שלא ירצה יותר ליטלו וא"כ זה ניחא באם הוא כשר אחר נטילתו אבל בנפסל ס"ל לירושלמי דבכה"ג ל"ג לומר דא"ב כיון דלא משכח"ל יותר שירצה ליטלו לשם מצוה וא"ש וז"נ:
ולא אמנע בזה מה שנ"ל בדברי רש"י בש"ס סוכה הנ"ל שכ' הרי יש בהם היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לב"ב כהן אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל רש"י שם והדבר מאוד יפלא מאין הרגלים לומר דיהי' ניתר תרומה ע"י פדי' לישראל לאכלה ואם יש סברא לומר כן ולרש"י ל"נ כן הו"ל לדחות הדין ולמה יצא במאמר הזה דרשע הוא. ונ"ל בזה עפ"ד הר"ן ע"ז (פ"ה) דביאר דמשו"ה ביי"נ שנתערב באחרים מהני הולכת הנאה ליה"מ ומותר בשתי' דכיון דע"ז תופסת דמי' ומשו"ה בהולכת הנאה ליה"מ נתפסת הדמים וכ' שם הר"ן דבע"ז אע"ג דתופסת דמי' ומ"מ היא ג"כ נשארת באיסור והכא אמרי' דמותר ע"י מה שמוליך הנאה ליה"מ וכ' הר"ן דזה באיסור ע"ז דאורייתא אבל הכא דנתערב באחרים דמדאורייתא בטל ורק מדרבנן אסור מהני ג"כ ליצא מאיסורו לגמרי ע"ש ומבואר דבאיד"ר מהני הפדיון ליצא מאיסורו והכא בתרומות פירות דרבנן כמו באתרוג ס"ל להטועה ההוא שהביא רש"י ז"ל דמהני פדיון שיהא מותר כמו בע"ז שנתערב ובאמת כי יצא מזה חורבה לכל איד"ר והש"ס ל"ק שם רק בע"ז דתופסת דמי' ולא בשאר איד"ר ולדברי הנ"ל יתפקר הענין לכל איסורי דרבנן וכנ"ל וא"ש: