חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תרמט
סעיף א. כל הד' מינין פסולים בגזול וכו'. ע' ירושלמי ערלה (פ"א ה"א) מבואר פי' הפסוק ולקחתם לכם דד' מינין דהכונה לקיחה בדמים ע"ש: שם. כל הד' מינין פסולין בגזול וכו'. והנה אם גזל אתרוג מעכו"ם ובירך עליו לדעת הפוסקים דגז"ע אסור מה"ת ואפי' למ"ד דאין אסור מה"ת מ"מ לשי' היראים במג"א סי' תרל"ז ל"ה שלו וא"כ לא יצא אבל אם בא אח"כ אחר וגזל ממנו ויצא בו בזה יש לספק הרבה אם השני יוצא בה דלפי המבואר בחו"מ סי' שס"א דגזל ולא נתיאשו הבעלים ובאו הבעלים רצו מזה גובה רמ"ג ע"ש ומבואר דגם השני הוי גזלן מהבעלים וכן מבואר ברש"י ב"ק שם (קט"ו א') ד"ה דר"ח גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו רמ"ג וכו' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא וכו' עכ"ל ומבואר דדברי רש"י דגם השני הוי גזלן כמו הראשון וא"כ לא יצא בו אבל הנה ברמ"א חו"מ סי' ל"ד סעי' ז' דחולק עם הגנב לא נפסל ע"ש ובתומים שם תמה הרבה דהרי לא גרע מכופר בפקדון ופסול לעדות אבל הקצה"ח שם ביאר דאפי' לדידן דרמ"ג ורמ"ג מ"מ השני ל"ה כגוזל מבעלים דכל גזלן הוי רק אם גוזל מבעלים או משומר שהוא ג"כ כמו ברשות הבעלים והרי יוכל להקדיש פקדון שהוא ביד השומר כמבואר בתוס' ב"מ (ו') ע"ש אבל כשנגנב מהבעלים שוב אינו עומד ברשות הבעלים כלל והשני שגזל ממנו ל"ה דינו כגזלן ואם אכלו חייב רק משום מזיק ולא משום גזלן ע"ש באורך וא"כ באמת אם הי' האתרוג של ישראל אע"ג דהשני ל"ה גזלן מ"מ הרי חייב בהשבה כשהוא ביד השני ואם אינו משיבו ויוצא בה הוי מהב"ע אבל אם הי' אתרוג של עכו"ם שגזלו הראשון ממנו הוי הראשון גזלן אבל השני הרי ל"ה גזלן רק מזיק אם אכלו ואם יוצא בה בהד' מינין שאינו חייב בהשבה לעכו"ם ל"ה מהב"ע כלל ויצא בה לפ"ז. והנה בנה"מ סי' ל"ד הודה לו בזה רק כ' דאם עשה השני שינוי הוי גזילה חדשה בידו דעי"ז הוציא מתחת ידי בעליו ע"ש. והנה ברש"י ב"ק (קט"ו א') הנ"ל מבואר דלמ"ד רמ"ג ורמ"ג הוי הטעם דהשני הוי ג"כ גזלן כמו הראשון ע"ש ומבואר להיפוך מהקצה"ח אבל לדברי הנה"מ דבעשה שינוי הוי מטעם גזלן והתם באכלו שפיר כ' רש"י דהוי גזלן וע"ע חוו"ד יו"ד סוס"י קע"ז בזה ונ"ל ראי' מירושלמי ב"ק (פ"ז ה"א) דמי שגנב דבר מבעלים ונגנב מהגנב הראשון והגנב השני רוצה להחזיר הגניבה יחזיר להבעלים הראשונים בפני הגנב הראשון ע"ש ומוכח מזה דגנב השני הוי ג"כ גנב מבעלים הראשונים כמו הראשון דאל"כ מה לו להבעלים הראשונים דהרי הוא לא גנב רק מהשני ובע"כ דהוי גזלן ג"כ מהבעלים כמו הראשון ולדברי הנה"מ דבעשה בה שינוי הוי השני גזלן כמו הראשון י"ל דהתם מיירי בכה"ג שעשה בו שינוי אבל מסתימת לשון הירושלמי לא משמע כן אבל הנה מצאתי בטור חו"מ סי' שמ"ח הביא תשו' הרא"ש ב"ר שאמר ל"ש הברחת ממונו וכו' שוב בירר ראובן דבריו שאשתו לקחה חפציו מביתו והשליכתו דרך חלון לחצר אחרת ושמעון סייע לאשתו להוליכן משם שהיא אחותו וכו' תשובה מה"ד ל"ה לך לחייבו לשמעון שבועה וכו' ואף על מה שסייע לאשת כאובן להוליך הבגדים אין לחייבו כי מיד שהגביהה החפצים ע"ד לגנבם קנאתם אפי' ברשות הבעלים וכיון שנתחייבה בהגבהתם תו לא מחייב שמעון במה שסייע להוליכם והא דאמרי' גזל ולא נתייאשו הבעלים רמ"ג רמ"ג היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון דלא נתייאשו הבעלים הוי כאלו גזלן מהבעלים אבל הכא שלא בא לגנוב אלא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מחייב דגנב אין כאן שלא נתכוון לקנות בהגבהתו וכו' עכ"ל ומבואר דהיכי דהשני גזלן מהראשון הוי השני גזלן גמור מבעלים הראשונים אפי' לא עשה שום שינוי כמו התם דעשה רק הגבהה לבד וזה מפורש דלא כקצה"ח והנה"מ רק כדברי התומים אבל מ"מ הנה בש"ע חו"מ סי' ע"א סעי' ז' בשם תשו' הרשב"א המחרים לא לימא כל מאן דגזלי' אלא רק כל מאן דאי' לגזילה בידי' ולא מיהדר ובסמ"ע שם הטעם דלא אגזלן לחוד קאי הקללה אלא גם אמי שנתנו לו הגזילה והיא בעיני' בידי' דלא קנאה כ"א ביאוש וש"ר וכו' עכ"ל ומבואר דאם נתנו לו הגזילה אע"ג דהי' בידו להחזירה ולא החזירה דהרי בשביל זה קאי הקללה גם עליו מ"מ ל"ה גזלן והיא קצת כהקצה"ח אבל באמת מהתם לאו ראי' כלל דמיירי דלא עשה שום דבר בהגזילה אפי' הגבהה ובכה"ג ל"ה באמת שום גזלן רק מעכב אבידה בידו משא"כ אם עשה הגבהה מבית הגזלן הראשון אבל בתשו' הרא"ש הנ"ל מפורש להיפוך וכנ"ל ובאמת כי מלשון ר"ח עצמו דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו ממנו רמ"ג רמ"ג יש לדון דלפמ"ש הקצה"ח רס"י כ"ה דאע"ג דבמזיק נתרבה מפצע תחת פצע שוגג כמזיד ואונס כרצון דבמזיק בשוגג חייב זה רק במזיק אבל בגזלן לא נתחייב בשוגג ואונס ע"ש. ומעתה הגזלן הראשון דהוי רק גזלן אם טעה וסבור על החפץ שהוא שלו ולקחו מבית חבירו או ממק"א בודאי פטור דהרי הוי שוגג משא"כ השני דגזל מהראשון אם נימא כמ"ש הקצה"ח ונה"מ סי' ל"ד הנ"ל דהוי רק מחמת מזיק אם אכלו בודאי חייב לשלם להבעלים הראשונים דבדידי' ל"ש לחלק בין אונס לרצון. וגדולה מזה העלה הנה"מ סי' קכ"ו דאפי' אם חבירו נתן לו חפץ שלו ע"פ טעות שכסבור שהוא של המקבל ואכלו השני או נתנו לעכו"ם חייב לשלם להראשון אע"ג דהטעות הי' מחמתו של הראשון שהוא בעצמו נתנו לו מ"מ יותר צריך אדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וי"ל שהטעות הי' ע"י אחר או ע"י בעל החפץ ע"ש ומכ"ש הכא דהשני טעה מעצמו ואכלו דחייב אפי' בשוגג אבל הראשון פטור בכה"ג דהרי הוא הוי רק גזלן וא"כ קשה היכי כ' ר"ח דגזל ולא נתייאשו וכו' רמ"ג ורמ"ג הרי משכח"ל דרק מהשני גובה ולא מהראשון כגון בגוונא דהנ"ל ובשלמא אי נימא כהתומים וכתשו' הרא"ש דגם השני הוי גזלן א"כ גם השני יופטר בכה"ג בטעות הנ"ל שפיר קאמר הש"ס רמ"ג רמ"ג דהיכי דיש לו לגבות שניהם שוין וממי שירצה יגבה אבל להקצה"ח אין שניהם שוין והיכי אמר רמ"ג ורמ"ג אשר ע"כ נראה דבאמת לר"ח בעצמו ס"ל דגם השני הוי מטעם גזלן כמו הראשון והקצה"ח כ' רק לדידן דס"ל לדינא כן דמ"מ ל"ה השני רק מזיק וכנ"ל ומעתה ל"ק מדברי רש"י ב"ק (קט"ו א') הנ"ל דע"ד ר"ח בעצמו שפיר קאמר רש"י דהשני הוי גזלן דבלא"ה לא משכח"ל סתמא דש"ס רצה מזה גובה וכו' דשניהם שוין וכנ"ל וא"ש ומעתה לענין דין הנ"ל הגם כי לדברי קצה"ח ונה"מ הי' הדין אם הי' של עכו"ם הי' השני יצא כיון דל"ה רק משום השב אבידה ובעכו"ם ל"ש זה אבל כיון דלהתומים לא יצא דהו"ל כגזל מעכו"ם ממש ובדברי תשו' הרא"ש שבטוח"מ מפורש כן לא יצא יד"ח וצ"ע עוד בזה:
ובדברי רש"י ב"ק (קט"ו א') שלא יקשה על הגאונים הקצה"ח והנה"מ הנ"ל י"ל הנה מה שחילקו בין גזלן דל"ה שוב ברשות הבעה"ב ומשו"ה אם השני גזל ממנו ל"ה מרשות הבעלים משא"כ אם גזל מרשות השומר דחייב בכפל ודו"ה דהוי ברשות הבעלים והטעם דגזלן עשה קנין בעת ההוצאה מהבעלים ומשו"ה קנו אותה להיות שלו ולא שיהי' רשות הבעלים ובאמת כי בתוס' ב"ק (י"א א') ד"ה כתבו דלמ"ד דגם לשואל אין שמין הוא משום דקנו את החפץ בעת שקבלו שמירתן נגד חיוב האחריות שעליו כמו גזלן דאין שמין מה"ט משום דקנו אותה בעת הגניבה וגזילה מבית הבעלים ע"ש וכיון דגם שומר קנו אותה מה חילוק בין גזלן לשומר אבל באמת זה ליתא דגזלן בשעה שמשך הוי אדעתא שיהי' שלו ומשו"ה יצא לגמרי מרשות הבעלים משא"כ שומר שכונתו בשעת המשיכה רק להתחייב באחריות ולא להיות לגמרי שלו ומשו"ה עוד עדיין ברשות הבעלים. והנה בסנהדרין (קי"ב א') א"ר חסדא פקדונות של אנשי עהנ"ד מותרות ה"ד אילימא דעיר אחרת וכו' לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והבמ"ע כגון דקבל עליו אחריות ס"ד כיון דקביל עליו אחריות כדידי' דמי קמ"ל ע"ש והכונה דאע"ג דבעלמא בקביל עלי' אחריות הוי כדידי' מ"מ לענין עהנ"ד כתיב מיעוטא דל"ה כדידי' ע"ש ומבואר דשי' ר"ח דבקבלת אחריות הו"ל לגמרי כדידי' ובאמת דזה שי' רש"י בחולין (מ') דדוקא רבוצה אבל הרבוצה קנאה לה לענין שיוכל לאסור של חבירו ותוס' הקשו עליו דרק לענין אחריות קנאה אבל לא לענין להיות שלו ע"ש. ומעתה בשי' ר"ח דס"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו שפיר כ' רש"י לשי' דהשני הוי ג"כ גזלן מבית הבעלים דכמו מבית שומר הו"ל בית הבעלים אע"ג דגם הוא קונה אותה לענין אחריות ולשי' אין חילוק וכנ"ל משא"כ לדידן דס"ל כשי' תוס' הנ"ל משו"ה בשומר הו"ל בית הבעלים משא"כ מגזלן וכמ"ש הגאונים הנ"ל וא"ש:
והנה בחולין (קל"ד א') אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר וכו' לימא בדר"ח קמיפלגי דתר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג מר אית לי' דר"ח וכו' וברש"י ד"ה רב וכו' רמ"ג רמ"ג דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הו"ל איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימו כל היכי דאתניהו עכ"ל. ובשו"ת בי"צ או"ח סי' ראיתי שהקשה מזה על הקצה"ח הנ"ל דמבואר דהשני הוי גזלן ונ"ל ליישב דברי הגאונים הנ"ל הנה בדברי רש"י שכ' דכל מקמי יאוש ברשותייהו דמרא קיימא וזה תימה רבה דהרי אדרבא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ אדרבא ל"ה ברשותו והיאך קאמר רש"י דברשותייהו דמרא קיימא וכבר תמהו גם בזה ארש"י ז"ל. ונראה הנה לשי' הבעה"מ ב"ק (פ"ד) דהיכי דגזל מידי דחברי' ומ"מ היכי דאח"כ אודי לי' ואין לו מניעה להנגזל ליטלו הוי לי' כפקדון אע"ג דבא לידו בתורת גזילה ע"ש וכן היא שי' תוס' ב"מ (ו' א') בהא דאיבע"ל לש"ס התם הקדישה בלא תקפה מהו ופי' תוס' שם דמיירי בשתק בשעת ההקדש ולבסוף שבא הגזבר ליטלו צווח ומבע"ל כיון דאמירתו לגבוה וכו' הו"ל כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי לי' על ההקדש והוי הקדש ול"ד לגזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' דכיון דאודי לי' הו"ל כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כדמוכח ב"ב (פ"ח) וכו' ע"ש ומבואר דס"ל דאע"ג דבגזל בא לידו מ"מ אם אח"כ אודי לי' נעשה כפקדון ויכול להקדישו דקאי ברשותי'
דמרא מעת שהודה לו ובאמת כי הדבר מבואר בש"ס ב"ק (ק"ד רע"א) אלא א"ר שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הו"ל כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך וכו' וברש"י שם ד"ה אלא א"ר וכו' דהתם דין הוא אע"ג דלא משתבע דיחזיר לכל או"א שהרי א"י וכו' אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודה לי' משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הו"ל כפקדון הלכך נשבע תחלה וכו' עכ"ל ומבואר כן. ומעתה הנה במתנות כהונה דאין לטבח שום טענה עליהם ומודה דשייכי לכהן וא"כ אע"ג דלא נתנה מתחלה לכהן ומכרם ללוקח מ"מ ל"ה לכהן גבי הטבח רק כפקדון בעלמא וממילא הלוקח שלקחה מהטבח עם המתנות הו"ל לכהן כפקדון ביד הראשון והלוקח הו"ל ממילא כגזלן מהכהן כדין מי שגזל פקדון מבית הנפקד דהו"ל כגזל מבית הבעלים משא"כ בהא דר"ח דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו ממנו דהראשון לא רצה להחזיר להבעלים ובכה"ג השני ל"ה דין גזלן וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל ומשו"ה ס"ל לר"ח דרצה מז"ג רמ"ג אבל בכהן עם הטבח דהשני הוי ג"כ גזלן כמו הראשון דמקודם הי' לו רק כמי שיש לו להכהן פקדון בבית הטבח וכיון דהשני גזל מהבעלים מנ"ל לרב דבכה"ג הוי ג"כ דינו של הכהן עם הטבח דלמא בכה"ג הוי רק עם הלוקח דהוא בע"ד דידי' והגזילה נשאר בידו משא"כ בדינו של ר"ח דהשני לא גזל כלל מהבעלים וכנ"ל רק הראשון משו"ה ס"ל לר"ח דדינו גם עם הראשון וזה קו' גדולה. אבל באמת הרי ר"ח סתמא אמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו ממנו רמ"ג ורמ"ג ובע"כ דבכל האופן יש לו רשות לתבוע שניהם ואפי' בכה"ג דהגזלן הודה להבעלים קודם שגזלה ממנו השני ובכה"ג הו"ל ברשותי' דמרא קמא ובכה"ג הו"ל לשני ג"כ דין גזלן ומ"מ ס"ל לר"ח דיש לו דין עם הראשון ומוכח דס"ל כרב וז"ש רש"י דהא דכל קמי יאוש ברשותייהו דמרא קיימא היינו היכי דאודי לי' ואפי' בכה"ג ס"ל לר"ח. דגובה מן הראשון ג"כ וא"ש ודוק היטב:
ומעתה יצא לנו דהיכי דגזל ד' מינין ואח"כ אודי לי' ומוכן להחזיר לו ויצא בו קודם שהחזירו לשי' הבעה"מ ותוס' ב"מ הנ"ל יצא מדין גזל והו"ל כשאול ויוצא בה חוץ מיום ראשון וכנ"ל ואולם כ"ז לדעת הבעה"מ ותוס' הנ"ל אבל לדעת הרמב"ן במלחמות שם דס"ל דא"י להקדישו גם אחר שהודה לו על הגזל ע"ש וכן מצאתי ברשב"א שבועות (ל"ד) גבי אורכתא ע"ש א"כ הו"ל גם אח"כ כגזל וא"כ הו"ל סד"ד אבל צריך ליישב ד' הש"ס ב"ק (ק"ד רע"א) הנ"ל אליבא דפוסקים הנ"ל וזה יש ליישב דהש"ס לא קאמר רק לענין דא"צ ליתן לכל א' בלא נשבע אבל לענין דיהי' דינו כפקדון דיהא יכול להקדישו ל"מ זאת והסברא דהרי באמת בכל פקדון שכתבו תוס' ב"ב (פ"ח) דיכול להקדישו אע"ג שהוא ביד אחרים הטעם דבשעה שהפקידו הקנה הנפקד רשותו ומקומו שהחפץ מונח שם להיות רשותו של המפקיד כמבואר לעיל סי' ת"מ בשם רש"י ע"ש אבל הכא דבשעת הקנין דהיינו בשעה שבא החפץ לבית הנפקד הי' אז בגזל ול"ה דעת הגזלן להקנות להנגזל ביתו ורשותו שמונח שם החפץ הנגזל וא"כ גם אח"כ שאודי לי' ומזומן ליתן לו מ"מ הרי הרשות אינו נקנה להנגזל בלא קנין וממילא הוי רשותו של הנפקד ול"מ גם להקדיש אע"ג דהוי לי' כפקדון כיון דאינו ברשותו והרי דעת היש"ש ב"ק שהובא בקצה"ח סי' רי"א סק"ב דא"י להקדיש שום חפץ המושאל ביד אחרים אפי' בא לידו בתורת שאלה ופקדון והגם דהקצה"ח דחה שם ד' היש"ש אבל זה רק היכי דבא מתחלה בתורת שאלה ולא בכה"ג דבא בתורת גזילה אע"ג דנעשה פקדון וז"ב. אבל יקשה היאך יפרנס הרמב"ן סוגיא דב"מ (ו' א') הנ"ל דמבע"ל אי מהני השתיקה דמשו"ז אודי לי' והו"ל כפקדון ביד אחרים וכמ"ש תוס' הנ"ל ולרמב"ן הרי גם באודי לי' ל"מ ההקדישה וכנ"ל ומצאתי בקצה"ח סי רי"א סק"ג העיר בזה ובחי' לב"מ כתבתי בזה דאדרבא לשי' הרמב"ן יתיישב סוגית הש"ס היטב וגם שי' תוס' יהי' כשי' הרמב"ן דא"י להקדיש דבר הבא לידו בתורת גזילה אע"ג דאודי לי' ורצונו ליתנו. דהנה המהרמשי"ף שם הקשה לשי' תוס' הנ"ל דכל האיבעיא הוא אם יכול להקדישו מחמת שהודה לו והו"ל כפקדון שיש ביד אחרים שיכול להקדישו או דנימא דל"ה עדיין שלו בזה דהודה לו א"כ לצד האיבעיא דא"י להקדישו א"כ מה סיים הש"ס א"ד השתא הוא לא, תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו והרי כל האיבעיא הוא מחמת דעדיין אינו שלו ול"מ הא דאודי לי' להיות עי"ז שלו ולא מטעם שאב"ר דזה שייך רק אם יש לו דבר שהוא בודאי שלו ביד אחרים משא"כ הכא דאנו רוצין להוכיח דליהוי שלו ע"י דאודי לי' הו"ל א"ד ל"מ מצד דאינו שלו ע"ש והיא קו' עצמה. ומצאתי שכבר הקשה כן באס"ז ע"ש. ונראה עפמ"ש הר"ן נדרים (ל' ב') דאע"ג דמוכר לחבירו לאחר ל' יום יכול קודם חלות הקנין לחזור בו ורק אם אמר מעכשיו אז א"י לחזור מ"מ בהקדיש דבר לאחר ל' יום א"י לחזור בו קידם דאע"ג דאמל"ג כמסלה"ד וגם במסירה להדיוט הכא ל"מ מ"מ אמרי' באמל"ג דעדיף ממסירה להדיוט והוי לגבוה כאלו אמר מעכשיו דא"י לחזור ודלא כרשב"א ע"ש וכן היא שי' הרמ"א וסמ"ע בחו"מ סי' ר"ז דאע"ג דבכ"מ קיי"ל דאסמכתא ל"ק מ"מ בהקדש מהני אסמכתא דאמל"ג אלים טפי ממסלה"ד והוי כאלו הי' גם קנין המועיל ע"ש (וקצת תימה אמאי לא הביא מרשב"א ור"ן הנ"ל). ומעתה י"ל דזה ידע בעל האיבעיא דהקדיש אלים מתקפה דאמל"ג עדיף דהוי כאלו אודי לי' משא"כ תקפה לחוד ל"ה כאודי לי' ומשו"ה מוציאין מידו אבל כל עיקר האיבעיא דכיון דבהקדש לא סגי במה דאודי לי' שיש לו בידו דאע"ג דאודי לי' והוי שלו עי"ז מ"מ הרי צריך להיות ברשותו ג"כ וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שאב"ר אע"ג דהתם ידעי' בודאי שהוא שלו מקודם ומאי מהני הכא דאודי לי' אבל הרי העלה הב"ש אה"ע סי' כ"ח סקט"ז דאע"ג דכל א' הגזלן והנגזל א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שאב"ר מ"מ שניהם ביחד יכולין להקדישו ע"ש ודלא כשא"י ע"ש וע' נה"מ סי' ר"ה ס"ק י"ב החזיק בדבריו וא"כ יהי' הכא הפירוש אי נימא דכיון דשתק אודויי אודי לי' על ההקדש היינו שהסכים ג"כ שיהי' הקדש והרי בש"ס שבועות (כ"ו) מרבינן מכל נדיב לב עולות דל"צ להקדיש בפה ורק גמר בלבו להקדיש מהני והכא אודי לחברי' שיהי' הקדש והוי כשניהם הקדישו וא"כ אע"ג דידע בעל האיבעיא דאמרי' דאודי לי' דהוי שלו מ"מ י"ל בהקדש דהוי הסכמה להקדש ג"כ ולא אודי בלבד או דנימא דרק אודי לי' דהוי שלו אבל לא הסכים להקדישו ג"כ וממילא ל"מ בהקדש אע"ג דידע שהוא שלו מ"מ הרי ל"ה ברשותו ושפיר מסיים הש"ס ואיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וכו' וא"כ ידע הש"ס שפיר דבמדרגה אחת עדיפא הקדש מתקפה ומשו"ה קאמר הש"ס את"ל תקפה א' בפנינו מוציאין מידו ומשום דל"א בזה דאודי לי' שיהי' שלו גבי הדיוט ומשו"ה מוציאין גבי הקדש ג"כ אינה מקודשת דאע"ג דגבי הקדש עדיפא מהדיוט ובהקדש אמרי' דאודי לי' והוי שלו מ"מ ל"מ זה גבי הקדש דהרי עדיין אינו ברשותו אבל אי נימא דגבי הדיוט תקפה אין מוציאין מידו ובע"כ דגם בהדיוט אמרי' אודויי אודי לי' יהי' בהקדש דאלים בי' אמל"ג ממסירה להדיוט אם נימא בה אודויי אודי לי' דגם הסכים להקדישו ובזה מהני גם להקדש או דנימא דהוי רק כהדיוט ורק אודי לי' שהוא שלו ולא נימא דהסכים ג"כ להקדש וממילא ל"מ משום דאב"ר ומעתה כיון דבכל האופן ידע הש"ס דאודי לי' ול"מ הכא רק משום דאב"ר שפיר כ' רש"י דרק בלא תקפה אבל בתקפה מהני גם לאת"ל הראשון ומיושב קו'
היד יוסף על רש"י שכ' הקדישו בלא תקפה דהרי קיימינן השתא אם תקפה מוציאין מידו ומשו"ה הקדישה ל"מ וא"כ גם בתקפו ל"מ וע' אס"ז בזה להנ"ל הדבר נכון דאם תקפו וגם הקדישה לכ"ע מהני בהקדש ומיושב גם קו' האס"ז שם באת"ל הראשון דמשום דמוציאין מידו משו"ה הקדישה א"מ והרי התם הטעם משום הא חזי בי' רבנן והכא דל"ש ה"ט מפ"מ הקדישה א"מ להנ"ל הדבר נכון דבהקדישה אע"ג דל"ש ה"ט ואמרי' אודויי אודי לי' מ"מ ל"מ הכא בהקדש משום דאב"ר וא"ש הסוגיא כמין חומר בעזה"ש וא"כ ממילא גם שי' תוס' כהרמב"ן דל"מ הכא להקדש אם אודי לי' משום דלא נפקא עדיין מתורת גזל ורק לצד האיבעיא דמהני הוא משום דהקדישו שניהם וממילא הכא לענין דינין ל"מ גם לשי' תוס' וז"ב ונכון:
וראיתי בשו"ת בי"צ או"ח סי' ק"ז דן השואל שם דאתרוג נקנה במעות לבד עפ"ד הש"ע חו"מ סי' קצ"ט דיין לקידוש דהוא דבר מצוה העמידו על ד"ת וקונה במעות ה"ה באתרוג למצוה והבי"צ הביא מהמג"א סי' שס"ט דהניח בצ"ע מפ"מ בעירוב ל"מ במעות ועפ"ז דחה ד' השואל שם ע"ש. והנה מ"ש בבי"צ שם בדין קנה חפץ ואח"כ נתקלקל המקח אם הוא על החפץ ש"ש והעלה דהוי רק ש"ח על החפץ ע"ש במחכ"ת נעלם ממנו ד' תוס' ב"מ (מ"ב ב') בעובדא דיתמא ובקרא ואפוטרופא ד"ה הכא דכתבו דהוי רק ש"ח עליו אבל באס"ז שם בשם הראב"ד כ' דהוי ש"ש ע"ש ומהסברא הדין כמ"ש הראב"ד וכהא דהלוקח כלי לשגרן לבית חמיו דחייב בחזרה הואיל ונהנה מהני ע"ש ויהי' נ"מ באתרוג כה"ג אם לקח וקץ דמיו ע"מ להראותו אם ישר בעיניו ונאנס בחזרה אחר שלא הוטב בעיניו: מ"מ חייב בגו"נ וכנ"ל ואם לקח כלי אחר כיו"ב אחר שנאנס הראשון ושלחם לבית חמיו ולא רצו בזה דנתברר הדבר למפרע דל"ה קנין כלל נסתפק ביד שאול יו"ד סי' רכ"ז אי בכה"ג ג"כ חיוב באונסין בהולכה ע"ש אבל מה דמספק"ל פשי' להנה"מ סי' ר"ל דגם בכה"ג חייב משום דאי בעי הי' מקבלין ממנו ע"ש ונ"מ לכאן בד' מינין אבל בגוף הדין אי מהני קנין מעות באתרוג יש לדון מטעם אחר דהרי התוס' בקידושין (כ"ח) הקשו דאמאי עקרו חכמים קנין מעות משום שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' יתקנו דיצריך שניהם מעות ומשיכה ותי' דא"כ לפעמים יאמר הלוקח להמוכר נשרפו חיטך בעלי' אם לא יתן המעות וימשוך החפץ ע"ש (ובמק"א דנתי בזה דלפמ"ש הב"י חו"מ סוס"י קפ"ה בשם תשו' הרשב"א דמקודם צריך ליתן המעות ואח"כ לוקחין החפץ והביא מכתובות ע"ז סתמא דמלתא כ"כ דלא יהבי זוזי לא יהבי לי' חיותא ע"ש א"כ הדקו"ל דאם משך החפץ מסתמא כבר נתן המעות והבאתי בזה סיוע לדברי הנה"מ סי' קפ"ג סק"ה שכ' דהשליח פשע במה שנתן המעות קודם קבלת החפץ אם נאנסו המעות ביד המוכר דהי' לו ליקח החפץ וליתן אח"כ המעות ע"ש ולא הביא מהב"י הנ"ל להנ"ל ראי' לדבריו וגם הבאתי מרש"י ב"מ (ס"ח סוע"א) כ' כפועל בטל הלא אין יושב בטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמכור ולקבל מעות ולמדוד הפירות עכ"ל. מבואר מלשונו כי מקודם נותן המעות וכמ"ש הב"י הנ"ל וצ"ע וע"ע שבועות (מ"ה א') במשנה נראה דמחולקים בזה ר"י וחכמים ע"ש ונ"מ גדולה לדינא אי השליח הוי פושע עי"ז וכמ"ש הנה"מ) ומעתה י"ל בדברים שאין דרכן ליתן בהקפה רק במעות מזומן דל"ש בזה תי' התוס' הנ"ל לא עקרו קנין מעות בזה דאע"ג דלא עשו בזה תקנה דיצריך תרווייהו מעות ומשיכה אבל עכ"פ לא יכלו ע"י הטעם דנשרפו חיטך בעלי' לעקור קנין מעות ולא אמרו בכה"ג כלל כיון דקשה קו' התוס' הנ"ל. ואע"ג דמצאתי בר"ן לקידושין (כ"ה) דגם היכי דל"ש הטעם דחשש נשרפו חיטך בעלי' מ"מ ל"פ רבנן כמו בקנה ברה"ר ע"ש מ"מ הרי בש"ע חו"מ סי' קצ"ח סעי' ה' לא ס"ל כן דהרי אם היתה עלייתו מושכרת וכו' מהני מעות לבד ע"ש. והנה בכתובות (ק' ב') ר"כ הוי בידי' שכרא דר"מ בר חלקאי יתמא שהיה עד ריגלא אמר אע"ג דנפל בי' איצצתא מייתי זוזא חריפא וכו' וברש"י שם ממהר לבא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להם באשראי ע"ש ומבואר דמשקה על יו"ט (ובכללם יין לקידוש) אין ניתנים בהקפה ומשו"ה ביין לקידוש דהוי מצוה ג"כ י"ל דקונה במעות משא"כ בפת לעירוב וע' עירובין (מ"ט א') מפ"מ אין מערבין במעה שאינה מצוי' בע"ש ע"ש ומיושב קו' המג"א. ומעתה באתרוג דכ' המח"א דאסור ליקח בהקפה משום דמשיכה קונה רק מדרבנן וצריך שיהי' שלו מה"ת ביום הראשין (ומ"ש הבי"צ שם בשם הגאון מלבוב זצ"ל מתוס' ע"ז (ס"ב) ד"ה יהבו דאתרוג יוכל ליתן בהקפה לא אדע ראו' מהתם די"ל דתוס' מיירי בשאר ימי החג ולא ביום א') וא"כ ג"כ ל"ש תי' התוס' הנ"ל ומשו"ה י"ל דלא עקרו קנין מעות כיון דהוי גם מצוה וצ"ע. והנה אם הם שני שותפין והמנהג דא' מקבל המעות ואומר להשני שיתן הסחורה בכה"ג לכ"ע מעות קונה וכמ"ש המח"א והובא בנה"מ סי' קצ"ח דבכה"ג הוי תן כזכי כיון דצריך לקבל מש"פ ע"ש ומ"ש הבי"צ שם דאם חזר המוכר אחר שקיבל מעות ועדיין לא קיבל מש"פ ויצא בו ל"מ משום דהוי רשע והוי מהב"ע ע"ש צ"ע בטעמו דקודם שקיבל מש"פ עדיין ל"ה רשע ובמה שאמר שיקבל מש"פ לא מקרי רשע וע' ב"י יו"ד סי' רס"ד בשם הגמ"ר באם הבטיח למוהל קודם שנולד התינוק ואח"כ חזר בו עבר על שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב והוי רשע ע"ש (וע' ש"ס ב"מ (מ"ח רע"ב) ורש"י ותוס' ומהרש"א שם מוכח להיפוך ע"ש) ובודאי לא נאמר דאם הבטיח לאיש אתרוג בדברים בעלמא דאם חזר בו ויצא בו דאינו יוצא משום דהוי מהב"ע ואם כבר קיבל מש"פ הרי הוי שלו ומה שעבר עבר ובאמת קודם שקיבל מש"פ ל"ה צריך לטעמא דמהב"ע רק ליה עדיין שלו רק אחר שקיבל מש"פ וכמ"ש בנה"מ סי' קפ"ג סק"ה ע"ש וכ"ה בצל"ח פסחים (ל') ע"ש ובאמת כי הדבר מבואר בתוס' ב"מ (ס"ב ב') ד"ה אע"פ ע"ש ובאמת כי בתוס' ב"מ (ע"ב ב') ד"ה דילמא מוכח להיפך ע"ש אבל בחי' כתבתי ליישב ואכ"מ וא"כ ל"ה עדיין שלו וז"ב:
ועובדא בא לידי דו"ד שא' קנה מסוחר א' מאה אתרוגים מא"י בתיבה חתומה וקיבל התיבה הסגורה וקודם שבדק אותם נתן המעות להמוכר ואח"כ פתח התיבה ומצא בתוכה גם אתרוגי קורפיער בחשבון המאה אתרוגים וטען המוכר שיען אחר שלקח האתרוגים לביתו והי' בידו לבדקן אם לא נתערב בתוכם אתרוגי קורפיער יען הוא סוחר גם מאתרוגי קורפיער ובביתו עושים המשרתים תיבות מאתרוגים כ"א לבדן ולא בדק קודם נתינת המעות א"כ מחל ע"ז והסכים גם אם יהי' נתערב איזהו אתרוגי קורפיער בתוכם ורק עכשיו חוזר בו והלוקח טוען כי מעולם לא מחל ע"ז וסמך על קנינו שקנה אתרוגי א"י. והנה במה שלא התנה ת"כ שרק אתרוגי א"י ולא אתרוגי קורפיער דאם יהי' בתוכם אתרוגי קורפיער מוכרח להחליפם אע"ג דל"ה ת"כ מ"מ הרי במטלטלין ל"צ ת"כ כמ"ש בנה"מ סי' ר"ז וגם בלא"ה אפי' בקרקעי ל"צ ת"כ רק אם אמר בלשון תנאי אבל אם ל"ה בלשון תנאי ל"צ ת"כ ואמרי' בכ"מ מכלל הן אתה שומע לאו וע' ברכ"י יו"ד והובא בהגהות ר"ש ליו"ד סי' רפ"ו בזה ובאמת כי הדבר תלוי בב' דיעות בתוס' ב"ב (קמ"ט א') שהקשו בהא דרבא לא רצה להחזיר החוב לר"מ בר רחל והרי אמרי' בקידושין (י"ז) דאם החזיר לבן הגר שהורתו שלב"ק ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה ממנו ומתרץ ריב"ם דכיון דלא קאמר התם דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה ממנו משו"ה לא חש רבא לזה וחזרו ודחו דל"צ להשמיענו דמכלל הן אתה שומע לאו אלא תי דיש חילוק בין הלואה לפקדון ע"ש ומבואר דבמסקנא ס"י לתוס' כן ולא כשי' ריב"ם וע' שבועות (ל"ו רע"ב) מתקיף לה רבינא ובאיסורא לי"ל. אלא מעתה שתויי יין ופרוע ראש דבמיתה ה"נ דלי"ל לר"מ והתנן אלו שבמיתה שתויי יין ופרוע ראש וכו' ע"ש ולפמ"ש דהיכי דלא כתיבא בלשון תנאי ל"צ ת"כ א"כ התם הרי לא כתוב בלשון תנאי וא"כ מאי קושיא וי"ל בזה גירסת ספרים הקדמונים בש"ס שם שהובא ברש"י ותוס' אלא לעולם לא תיפוך וכו' ורש"י ותוס' הקשו דא"כ מ"ט דרבנן וכי לי"ל דשתויי יין ופרוע ראש במיתה להנ"ל מיושב דהתם ל"צ ת"כ ע"ש ותבין. עכ"פ מבואר מזה דהקנין הוא רק על אתרוגי א"י ואולם מה שטוען דכיון דנתן מעות קודם הבדיקה מסתמא מחל ולכאורה הוא ש"ס מפורש בבכורות (י"ג ב') הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן עכו"ם אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה ליה"מ וא"א מ"ק משיכה ל"ל וכו' אלא א"ר רישא וסיפא מק"ט רישא דלא יהיב זוזי וכו' ואביי א"ל רישא מק"ט דלא ידע דלא יהיב זוזי סיפא לא מק"ט הוא דכיון דיהיב זוזי כי קא משיך איבע"ל לעיוני והדר מימשך וכו' וברש"י ד"ה דלא הוה ידע דאית בי' עכו"ם דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי לעיוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מ"מ ובד"ה איבעי לעיוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה עכ"ל וע' תוס' שם ד"ה דכיון וכו' דאע"ג דבשאר מק"ט ל"א הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו"ם דאיבע"ל לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהם עכו"ם ע"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד דידע דהמוכר הוא סוחר מכל מיני אתרוגים הו"ל לאסוקי אדעתא קודם נתינת המעות שמא י"ב גם אתרוגי קורפיער כמו התם דהי"ל לאסוקי אדעתא שמא י"ב עכו"ם משום דקונה מעכו"ם וא"כ מדלא בדק מחל אף על אתרוגי קורפיער. והדברים ק"ו דמה התם דלא שוה מידי דהוי ע"ז ואסור בהנאה אמרי' דמדלא בדק קודם נתינת המעות מחל מכ"ש הכא באתרוגים דמחל אבל מ"מ י"ל דבאמת מה"ט לא רצה רבא לשנויי כן דס"ל דל"ה מחילה בכה"ג והלכה כרבא נגד אביי. אבל לפמ"ש הב"י יו"ד רס"י רכ"ח דל"א דהילכתא כרבא לגבי דאביי רק אי פליגי בדינא אבל לא אי פליגי בסברא וטעמי ע"ש א"כ אין ראי' דהלכה כרבא בזה. וע' תוס' ב"מ (מ' ב') ד"ה ודברי וכו' הקשו דנימא דלעולם מותר לערב ומשום דאית להו מחילה ותי' דמתני' מיירי אפי' כשהשמן בעין והתם אין שייך מחילה כיון דיכול לתקן כי יאמר לו קח השמרים וערב בשמן וכו' ע"ש והתם מיירי נמי גם כשכבר נתן המעות ויש לדחות אבל לדינא נראה דצריך ליתן אתרוגים אחרים מא"י תחתם וז"ב:
והנה בשו"ת בי"צ או"ח הנ"ל הביא עובדא שנשאל במי שמכר אתרוגים סתמא ואח"כ נתן להלוקח אתרוגים קורסיקאנער והקונה אמר כי בדעתו הי' לקורפיער אשר כמה שנים אשר קונים רק קורפיער ולא קורסיקאנער וכ' שם דהדין עם הלוקח משום זה ע"ש. והנה שם בשם שו"מ דנגד שטר ל"א קי"ל והבי"צ חולק עליו והביא משו"ת ב"א חו"מ סי' ל"ד להיפך והספרים הנ"ל אין בידי אבל הדבר מבואר בש"ך חו"מ סי' קכ"ו סקמ"ג דהביא כן בשם מהרב"ש דנגד שטר א"י לטעון קי"ל משום דהוי בזה כגבוי והש"ך שם חולק דיכול לומר קי"ל וציין לספרו ת"כ ע"ש אבל כ"ז בשט"ח שנתן לו בעבור שלוה ממנו מעות אבל בנתן לו שטר על סחורה י"ל דלכ"ע יכול לומר קי"ל דהתם בשט"ח גמור שקיבל מעות ונתחייב תיכף חיוב הגוף י"ל לשי' מהר"א בן ששון דהוי לזה כגבוי משא"כ במה שקיבל שטר על סחורה דצריך ליתן המעות אחר מכירת הסחורה ורק כדי שיהי' בטוח על המעות נתן שטר אבל מ"מ ל"ש בזה שטר העומד לגבות כגבוי כיון דעדיין הוא כעת קודם זמן פרעון החוב והחוב גופא עדיין לא בא. וע' כה"ג מחלקי האחרונים כהא דמצא מטבע מזויפת במעות הפרעון אי הוי א"י א"נ או א"י א"פ ומחלקי בין פרעון עבור הלואה או בעד סחורה ע' פת"ש חו"מ סי' ע"ה אבל בגוף הדין במה שזיכה שם את הלוקח מטעם זה דבריו תמוהים בעיני דמסתמא גם באתרוגי קורסיקאנער יש אתרוגים מובחרים ואינם מובחרים וגם פסולים כמו בקורפיטר וא"כ מאי נ"מ בין זל"ז ובשלמא אם הי' הנ"מ בין אתרוגי א"י או משל עכו"ם הי' הלוקח יכול לומר בשל א"י אני חפץ (כמובן אם פי' שרוצה משל א"י) אבל כיון דשניהם הם מגנות עכו"ם מאי נ"מ מזה וכי שמא גרם דכיון דהסוחרים זה כמה שנים הביאו רק מקורפיע יכול זה לבטל המקח אם הביא משאר מדינות של עכו"ם. ויותר אני אומר דאפי' אמר בפי' שקונה אתרוגי קורפיטר והוא נתן לו קורסיקאנער אם המה בסגנון זה כמו הקורפיער דהיינו שיש בהם מובחרים ואינם מובחרים כמו קארפיער א"י לבטל מחמת שהתנה בקורפימר כיון שאין נ"מ רק בלשון התנאי ולא בענין המקח. וע' קצה"ח ונה"מ סי' רל"ב במי שמכר לו ב"מ אדעתא שיהי' טריפה ונמצא נבילה ע"ש ועמש"ש בזה לעיל סי' נ"ג וע' ב"י חו"מ סי' שי"א בשם תשו' מהרי"ק ומכ"ש היכי דלא אמר לו כלל רק מחמת שכמה שנים שלא הובא למכור רק קורפיער וע' ב"מ (ק"ד א') לימא לי' שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שא"ב אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור וכו' ע"ש וכן נפסק בחו"מ סי' רי"ח ע"ש וע"כ לדעתי א"י לבטל משום זה המקח והנלע"ד כתבתי:
ולא אמנע מלהציג פה מה שראיתי בס' שוש"ל סי' ס' שנדפס מחדש שנסתפק בשנים שמחולקים בד' מינין זה אומר שלי הם והשני אומר שלי הם והא' מוחזק בהם דהדין דא"י להוציא מידו ומתקנת ר"נ חייב ש"ה מ"מ י"ל דזה רק לגבי דידי' גופא אבל לגבי דאחרינא י"ל דאין יוצאים בו דהרי אין ודאי שלו כיון דזוכה בהם רק מחמת תפיסה והאריך בזה והניח בספק ע"ש אבל באמת האריך בדבר פשוט מאוד ולא הזכיר כלל דהרי יש להתופס בם חזקה דכל מה שהוא תחת האדם הוא שלו וע' תוס' ב"ב (ל"ד א') ד"ה הוי כתבו בפשי' דאם שני עדים ראו בא' שתפס משל חבירו והתופס אמר דידי חטפי אינו נאמן וצריך להחזירו להבעלים או לשלם הדמים מטעם דחזקה מה שתחת יד האדם הוא שלו ע"ש וא"כ מה מהני הכא מה שטוען על מה שתחת יד חבירו ולא מגרע כלל החזקה מחמת טענתו של חבירו והרי אין הולכין בממון אפי' אחר הרוב להוציא מיד חבירו ומכ"ש טענתו לבד ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו. וע' נה"מ סי' קל"ג העלה דאפי' בקטן אמרי' דכל מה שנמצא תח"י הוא שלו וחלק על הקצה"ח שם ע"ש אבל מה שיש קצת להסתפק היכי דאין עכשיו ביד התופס רק ביד אחרים והוא יש לו רק חזקה דמעיקרא ולא חזקה דהשתא וכיון דהעלה הקצה"ח סי' פ"ב דאע"ג דאין הולכין בממון אחה"ר להוציא זה רק מחזקה דהשתא דתפיס בה אבל אם אין לו בה רק חזקה דמעיקרא כמו בקרקע הולכין אחה"ר להוציא דחזקה דמעיקרא לא אלים כמו רובא ע"ש. ובזה ביארתי במק"א ד' הגמ"ר כתובות פ' א"נ דבכתובה הולכין אחה"ר להוציא ע"ש דכיון דמטלטלי לא משתעבדי רק קרקעי ובקרקעי ל"ה רק חזקה דמעיקרא ולא חזקה דהשתא ומשו"ה אלים רוב להוציא ומשו"ה העליתי דלר"מ דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה ל"ש ד' הגמ"ר ובזה ישבתי קו' המחברים עליו ואכ"מ א"כ חזינן דל"ה ודאי שלו א"כ י"ל דאין יוצא בה אבל מלבד דהנה"מ סי' מ"ו סק"ח חולק עליו וס"ל דאין חילוק בין הוצאות מטלטלין להוצאות קרקעי ע"ש. אבל גם להקצה"ח י"ל דכ"ז דאין רובא נגד החזקה דמעיקרא הוי שצו ממש. ובחי' לחו"מ הארכתי בפלפול בזה ואכ"מ. עוד יש לחקור בדין הנ"ל דצריך לשבע היסת אם יוצא קודם השבועה אי נימא דעדיין איני שלו רק אחר השבועה או יכול תיכף לצאת
בו ויש ראי' לוה מדברי רמ"א אה"ע סי' צ"ו סעיף ה' בשם מהרי"ו דאם מכרה האלמנה כתובתה קודם שנשבעת מ"מ אח"כ כשנשבעת חל המכירה למפרע ע"ש וה"נ אם ישבע אח"כ מתק"ח הוי שלו למפרע ויש להאריך הרבה ואכ"מ יותר:
והנה ראיתי בשו"ת צור יעקב הנדפס מחדש נשאל בגזל אתרוג ויצא בו ואח"כ נתן הדמים בעדו אם יצא למפרע וכ' דלא יצא בו דהקנין ל"מ למפרע רק מעת שפרע בעדו ע"ש והנה הגם כי בגוף הדין הנ"ל הדבר ברור שכ"ה דמהיכי תיתי לן לומר שהקנין יחול למפרע ובשע"מ הי' גזולה ואע"ג דהרשב"א והריטב"א ונמוק"י פ"ה דנדרים נראה מחולקים בהא דאחין שחלקו דלקוחות הן מאימתי הוי הם לקוחות אי מעת החלוקה או עוד מעת מיתת אביהם ע"ש התם שאני דמעת מיתת אביהם עומד הדבר לחלוקה ומשו"ה ס"ל להפוסקים הנ"ל דהוי לקוחות למפרע אבל הכא פשי' דל"ה הלקיחה למפרע אבל מ"מ מדצייר בתשו' צו"י הנ"ל בגזל האתרוג ואח"כ לקחו ואי ביוט"א מיירי הרי השאלה הנ"ל תסוב גם בשאל מחבירו אתרוג ויצא בו ואח"כ לקחו וג"כ בכה"ג לא יצא בו דכיון דבשעת הברכה הי' בשאלה וביוט"א בעי' לכם ול"מ למפרע ובע"כ דשאלתו תסובב גם על שאר הימים דלא פסל רק גזול ולא שאול ומשו"ה אם גזל ממנו האתרוג ואח"כ קנה ממנו ל"מ דל"מ למפרע אבל בזה יש לדון הרבה דהרי גזל הוי נל"ע וזה תקנתו של הלאו לקיים העשה והשיב את הגזילה וא"כ אם גזל ממנו ואח"כ החזירו האתרוג או שהשוו עצמם על הדמים הרי לא עבר על העבירה למפרע דזה תקנתו של הלאו דמשו"ה אין לוקין עליו דהוי נל"ע וא"כ אע"ג דבאמת ל"ה שלו למפרע מ"מ הרי גם גזל אינו דהגזל נתקן והוי רק כשאול ובשאר ימים יצא ואם הוא בפעם ראשון שלא גזל עוד מעולם דבר דעת הב"ח בחו"מ סי' ל"ד דא"צ גם תשובה רק אם החזיר אפי' ע"י כפיית בי"ד מהני לתקן הגזילה ע"ש וע' קצה"ח שם כ' להוכיח מש"ס ב"מ (ה') גבי ההוא רעיא דלא כהב"ח ע"ש אבל בחי' לב"מ הוכחתי דאדרבא משם יש ראי' להב"ח ויתיישב קו' התוס' שם בטו"ט ואכ"מ ובפרט היכי דהחזיר האתרוג גופא הרי העלה בהגהות א"ב לחו"מ סי' ל"ד דבכה"ג ל"צ כלל לתשובה ותיקן הלאו בהחזרה לבד ע"ש שדייק כן מלשון הרמב"ם ובאמת נראה כן מפשטות לשון הש"ס חגיגה ר"ש בן מנסיא אומר גונב אדם אפשר שיחזיר גנבי ויתקן גוזל אדם אפשר שיחזיר גזילו ויתקן אבל הבא וכו' ע"ש ולא הזכיר שצריך עוד תשובה דבלא"ה הרי גזילה יהיב רשע הוא כמבואר בב"ק (ס') ובע"כ דכיון דהחזיר הגזילה בעיני' מהני בלא תשובה וא"כ הכא דהחזיר האתרוג ל"ה גזילה כלל וממילא יצא בשאר ימים. ואולי י"ל דכיון דמה דלא יצא בגזול בשאר ימים הוא משום מהב"ע כמבואר בש"ס (ל') וא"כ ל"מ להעבירה שכבר הי' לצאת בו למפרע אבל באמת גם זה ליתא דכיון דהוי רק ע"י העבירה והעבירה שהיא הגזל נתקן ממילא גם המצוה שנגררת ממנה נתקן ומכ"ש לשי' תוס' סוכה (ט') דל"ה רק מדרבנן ע"ש א"כ היכי שייך לומר דאיסור דאורייתא שבה נתקן והמסתעף ממנה לא נתקן וע' כה"ג יומא (ב' סוע"ב) ר"א אמר מי איכא מידי דעיקר רגל ל"ב פרישה טפל דידי' בעי פרישה ע"ש וה"נ כן וז"ב ועמש"ש לקמן בסי' תרנ"ח ע"ד השע"ת שם בשם שו"ת מ"מ בענין כזה:
וע' או"ח החדש בשם שו"ת חס"ל דאם נתן לו ביו"ט א' ע"מ להחזיר ונתנו לבע"ח של הנותן וכ' דיצא יד"ח בזה והוי חזרה ע"ש ותשו' חס"ל אין בידי אבל נראה דאם התנה שיחזירהו לידו והחזיר ליד אחר אפי' בשליחותו מ"מ ל"מ ול"ה חזרה דידו ממעט אפי' שליחו וע' סמ"ע סי' ל"ט ס"ק מ"ג בשם תשו' הרשב"א לא כ' כן אבל בגליון שם הבאתי מש"ס ב"מ (נ"ז) כל העבירות נפרע ע"י שליח ובאונאה ע"י עצמו שנא' ובידו חומת אנך וכו' ע"ש וע' מנחות (צ"ג ב') וסמך ידו ולא שליחו וע' רמ"א אה"ע סי' קמ"א סעי' בשם תשו' הרשב"א דאם אמרה האשה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבל מיד שלוחו ע"ש ובכ"מ הארכתי עוד בזה. והנה בב"י יו"ד רס"י קל"ב דקדק מדברי הרמב"ם דדוקא אם נתכוין העכו"ם לאסור היין אז מותר לקבל הדמים ממנו והעכו"ם חייב לשלם אבל אם הי' הנגיעה שלא בכונה אסור למשקל דמים מיני' וע"ז הקשה הב"י דהרי אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וא"כ גם אם הזיקו שלב"כ יתחייב ותי' הב"י שם דהא דאדם מועד לעולם זה רק בדבר דהזיקו מבורר לכל אבל הכא ביין דרק לישראל הוי היזק ולא לכל העולם בכה"ג אינו מחייב בנגיעה בעלמא ביין בשוגג ע"ש והי' נראה מזה דאם נטל פטמתו של אתרוג חבירו שלא במתכוין פטור ואף באופן שפסלו מלברך דהרי זה ג"כ ל"ה ההיזק רק לישראל והוי כמו התם נגיעה ביין דלא אפסדי' משוויה רק לישראל ומ"מ יש לחלק דהכא דא"א דלא אפסדי' מידי לשוויה לשאר ב"א ובכה"ג מגלגלין עליו את הכל כמ"ש תוס' ב"ק (כ') לענין ז"נ וזל"ח וע' במל"מ פי"ח ממעה"ק כה"ג ע"ש וצ"ע ומ"ש שם בענין קיבל אתרוג בריבית קצוצה אם יצא יד"ת דהרי חייב להחזיר ע' נה"מ סי' ר"ח בשם הריטב"א דרק דמים הוא חייב להחזיר אבל גוף החפץ הוי של המלוה ע"ש וע' אב"מ סי' כ"ח ס"ק פ"א מחולק בזה עם המל"מ פ"ח ממלוה ע"ש:
באו"ח החדש כ' מורי הגאון ז"ל בשם תוס' הרי"ד סוכה (מ"א) בהא דערבה גזולה שא"ב ש"פ דמ"מ הוי אינו לכם ומו"ר ז"ל כ' דלפמ"ש רש"י סנהדרין (נ"ז) דגם בפחות מש"פ אסור לגזול רק דהישראל מוחל לו אח"כ א"כ בדבר בעין דל"מ מחילה ל"מ גם בפחות מש"פ וע"ז תי' דמ"מ לפמ"ש הב"ש אה"ע סי' צ' סקס"א בגזילה גם בדבר שהוא בעין מהני מחילה ע"ש. והנה מ"ש מהב"ש לא אדע מהו דהתם מיירי בנצ"ב דעומד באחריות הבעל וכ' הרמ"א שם דמהני מחילתה לגבי בעלה וע"ז הקשה הב"ש שם בהרי בדבר בעין ל"מ מחילה וע"ז תי' הב"ש דכיון דעומד באחריותו ועומד למכור אם תסכים עמו הוי זאת כמו ממון ע"ש ובאמת כה"ג מבואר בתוס' נזיר (כ"ז א') ד"ה וכ"ת וכו' דכיון דחזי למעות לאלתר דעומד למכור הוי כמו מעות וכו' ע"ש אבל כ"ז בנצ"ב דעומד למכור אם תסכים וכמ"ש הב"ש הנ"ל אבל בגזילה אדרבא עומד להשבה לבעלים ולא למכור והיכי נימא דמשו"ה מהני מחילה משום דעומד למכור הרי אם נימא דצריך להשיבה לא יהי' עומד למכור רק להשיבה לבעלים ולפ"ד הרב ז"ל יהי' בכ"מ מהני מחילה בחפץ ידוע משום דאם יסכימו למכור יוכלו למוכרו אבל גוף הערת הגאון ז"ל כבר העיר כן הגאון בתומים סי' פ"ח בהא דאמרי' דפטור משעורין משום דמחל לו והרי ל"מ בחפץ ידוע מחילה והקצה"ח שם תי' דלשון מחילה באמת ל"מ אבל היכי דאמרי' מדשתק אחולי מחיל לי' מהני אפי' בחפץ ידוע ואם ל"מ לשון מחילה אמרי' דנתן לו ולא לשון מחילה ע"ש ובאמת מבואר כן בש"ס ב"מ (כ"ו ב') וחד מינייהו אחולי אחיל מנתי' לגבי חברי' וכו', ע"ש ובע"כ כנ"ל וה"נ אמרי' בפחות מש"פ דנתן לו באופן המועיל וז"פ:
סעיף ב. הג"ה. המודר הנאה מלולבו ש"ח או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דל"ה שלכם וכו'. ע' תשו' מהרש"ם ח"ב סי' צ"ז נשאל אם מודר רק מאכילה מהאתרוג אם יכול לצאת בו דהרי ל"ה בו היתר אכילה וע"ז השיב מורי הגאון זצ"ל דכיון דיש היתר אכילה לאחרינא הוי בי' היתר אכילה כמו בתרומה דיכול לצאת בו כיון דחזי לכהן ע"ש באורך ובאמת כי יש בזה לדון הרבה די"ל דהיתר אכילה ל"ה רק אם י"ב היתר אכילה למי ששייך לו כגון בתרומה דיכול ישראל לצאת בו משום שיש בו היתר אכילה להכהן שהתרומה שלו והדבר עומד שיאכלנו
הבעה"ב שלו והוא יש בו היתר אכילה משא"כ הכא בנודר ממנו מאכל שיצא בו המודר משום שיש בו היתר אכילה לאחרינא שאינו שלו ל"ש בו היתר אכילה דהרי אין עומד לכך דאדם אחר יאכלנו רק מי שהאתרוג שלו וע' כה"ג בריטב"א עירובין (ל"ח ב') בהא דמערבין לישראל בתרומה משום דחזי לכהן כ' דזה רק בתרומה דלא חזי רק לכהן ולא לישראל כלל אבל במידי דחזי לדידי' לעצמו לערב ל"מ במה דחזי ליחרינא בו ביום דכיון דחזי לדידי' ג"כ לערב מסתמא כשמערב אדעתא דסעודתו מערב ולא אדעתא שהוא ראוי לאחרים וכיון דלדידי' לא חזי בו ביום ל"מ לעירוב ע"ש והוא ממש סברא הנ"ל. ובזה י"ל קו' תוס' סוכה (ל"ה ב') בהא דאמרי' שם בדמאי דיוצא בה משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' והקשו שם דלמ"ל ה"ט לימא משום דחזי לעני אחר וכמו דאמרי' בתרומה דחזי לכהן מותר גם לישראל לצאת בו להנ"ל הדבר נכון דכיון דהדמאי הוא שלו ל"מ במה דחזי לאחרינא וצריך שיהי' לו בו היתר אכילה ומשו"ה כ' הטעם דאי בעי מפקיר לנכסי' ויהי' בו בעצמו היתר אכילה. ובזה יש ליישב גם קו' הכפ"ת בסוכה שם שהקשה לשי' הר"מ בהא דמאכילין את העניים דמאי דמשו"ה נקט מאכילין ולא עניים אוכלין דמאי דדוקא להאכיל עני אורח מותר להאכילו דמאי אבל עני בשלו אסור לאכול דמאי א"כ מה קאמר בש"ס משו"ה יוצא באתרוג של דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' והרי אם יפקיר לנכסי' ויהי' עני ג"כ יהא אסור כיון דהוא דמאי שלו ורק להאכיל לעניים אחרים מותר וכנ"ל להנ"ל י"ל דכל הטעם דצריך היתר לאכילה למי שהוא שלו לפ"ד הריטב"א הנ"ל הסברא הוא דמה שהוא שלי אינו נותן לאחרים רק מחזיקו לעצמו ומש"ה ל"מ במה שיש לאחרים היתר אכילה כיון דל יתננו לאחרים לאוכלו ורק להמוציא בו יהי' היתר אכילה אבל הכא דבאמת יש היתר אכילה לעניים אחרים בהדמאי רק כיון שהוא שלו אינו עומד ליתן לאחרים ואינו עומד לאכילה אבל אם מפקיר נכסי' ויהי' עני הרי מותר לו דמאי ג"כ רק של אחרים ובכה"ג שפיר יתן הדמאי לעניים אחרים כיון דהדמאי של עניים אחרים יתנו לו ובשלמא כ"ז שהוא עשיר ואסור לאכול דמאי ל"מ במה שראוי לעניים דלמה יתן לאחרים ואינו עומד לכך ורק שיפריש המעשר ויאכלנו בעצמו אבל אם הוא ג"כ עני הרי מותר לו לאכול הדמאי של העניים האחרים שפיר עומד ליתן לאחרים כדי שעי"ז יתנו עניים אחרים דמאי שלהם לו וא"ש:
אבל בעיקר הדין הנ"ל י"ל בפשי' דיצא בו משום דמצי לאיתשולי עלה ועד כאן ל"ק המג"א כאן דבעובדא דהרמ"א בשם תשו' הרשב"א ל"מ הא דיכול לאיתשולי עלה רק משום דאסר עליו ההנאה של האתרוג ול"ה בי' שום שיווי ממון כעת ומשו"ה ל"מ הא דמצי לאיתשולי עלה (ומ"ש בהגהות לבו"ש ע"ז משום דלאו מצוה לאיתשולי עלה תמוה דהיא להיפך מד' הש"ס נדרים (נ"ט א') דנדרים מצוה לאיתשולי משום דהנודר כאלו בונה במה וכו' משא"כ תרומה לאו מצוה לאיתשולי עלה ע"ש) וע' כה"ג תוס' עירובין (ל' ב') דל"מ לערב בהקדש משום דיכול לאיתשולי עלה רק בתרומה דחזי גם עכשיו לכהן ע"ש משא"כ היכי דאסור רק באכילה ולא בהנאה שפיר הוי היתר אכילה משום דיכול לאיתשולי וגם איכא מצוה כמבואר בנדרים (נ"ט) הנ"ל וע' כה"ג בר"ן פ"ק דקידושין כ' דא"י הכהן לומר לדידי שוה לי רק היכי דיש בו לכ"א שיווי ממון קצת אבל היכי דאין בו שיווי כלל לשום אדם א"י הכהן לומר לדידי שוה לי ע"ש וז"ב:
הג"ה שם. ואין חילוק בזה וכו'. ע' מג"א כאן הביא מדבריו סי' תרל"ז במה שהביא מדברי היראים דאע"ג דגז"ע מותר מ"מ ל"ה שלו ע"ש ובאו"ח החדש הביא מורי הגאון ז"ל מתשו' מהרי"א שהקשה מב"ק (ס"ו ב') דפריך אי יאוש קני' מקרבנו ולא הגזול ה"ד אי לפני יאוש פשי' אלא ש"מ לאחר יאוש וש"מ יאוש ל"ק ולהנ"ל דלמא קמ"ל קרא בגזל עכו"ם דל"צ השבה ול"ה גזל ומ"מ ל"ה קרבנו דל"ה שלו ומורי הגאון ז"ל תי' עפמ"ש בש"ס ע"ז (כ"ב) בהא דלוקחין בהמה מעכו"ם לקרבן והרי שמא נעבד או מוקצה לעכו"ם ותי' בש"ס אי פלח לה ל"ה מזבין לישראל ע"ש וזה ניחא אי העכו"ם מכרה לישראל אבל אם גזלה מהעכו"ם שוב יש חשש הנ"ל לקרבן וממילא בע"כ הקרא דקרבנו לא ממעט קרבן של בהמה הגזולה מעכו"ם ע"ש אבל חוץ מזה דדוחק לומר דהש"ס יקשה בע"ז הנ"ל דיהי' אסור מה"ת בהמת עכו"ם לקרבן דלמא פלח לי' דנראה דהוי רק חשש דרבנן וממילא דלא נוכל לומר דהקרא לא מיירי מזה ותדע דהרי מרבינן מאיש איש דעכו"ם נו"נ כישראל והכא אין שייך לומר אי איתא דפלח לי' ל"ה מזבין לה שכ' בש"ס וא"כ דלמא נעבד היא ובע"כ דהוי רק חשש דרבנן אבל חץ לזה הרי יש לומר דהקרא ממעט בהמת עכו"ם בגזל היכי דמפודה היא ביד הרועה והבעלים ל"ה אצל הבהמה מעולם והרועה א"י לאסרה דא"א אוסר דשא"ש והבעלים ל"ה אצלה. אבל י"ל בגוף הקושיא הנ"ל הנה בסברת היראים י"ל דאע"ג דל"ה שלו אפי' אי גז"ע מותר אבל גם של העכו"ם אינו דהרי אינו מחויב בהשבה. והנה בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) מבע"ל בתורם שאינו שלו דל"ה תרומה אי הטעם מחמת שאינו שלו או מחמת דהוי של חבירו והנ"מ היכי דתרם משל הפקר (ונתכוון שלא לזכות בו) ע"ש דתלי לה בב' טעמים ע"ש ובמק"א העירותי ממשנה פיאה (פ"ז מ"ח) והארכתי ליישב ואכ"מ. ומעתה י"ל דהש"ס ב"ק ס"ל דהטעם משום דהוי של חבירו ומהפקר שפיר יכול להקדיש והיראים ל"ק דל"ה שלו רק לענין ברכה וכמ"ש תוס' בכמ"ד דלענין ברכה בזה חמירא אבל להקדש שפיר יוכל להקדיש גם לשי' היראים דל"ה שלו דל"צ לענין הקדש שיהי שלו רק שלא יהי' של חבירו וכנ"ל וע' נה"מ סי' ש"ן הקשה דלשי' היראים דל"ה שלו היכי אמרי' באה"ע סי' כ"ח דמקודשת בגז"ע ע"ש להנ"ל א"ש דמ"מ ל"ה של איש אחר רק כמו הפקר ולענין קידושין נתמעט רק גזל וז"ב. וע' ב"מ (פ"ז ב') בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם הניחא למ"ד גז"ע אסור היינו דאיצטריך קרא למשרי פועל אבל למ"ד גז"ע מותר השתא גזילו מותר פועל מבעיא (ולמה איצטריך קרא למשרי ליתן לכליך) והקשו לשי' היראים הרי איצטריך קרא לאשמעינן דהוי גם שלו וע' או"ח הנ"ל להנ"ל א"ש דכיון דעכ"פ הוי כמו הפקר ול"ה של העכו"ם והתם דנותנו בכליו הרי כליו זוכין לו להיות שלו אפי' לשי' היראים וא"ש ודו"ק:
וד נ"ל בזה דנ"ל בטעמא דספר יראים דאפי' למ"ד גז"ע מותר מ"מ ל"ה שלו דכיון דאיכא חה"ש והב"ש סי' כ"ח סק"ה כ' דמשום חה"ש הוי רק דרבנן ע"ש וא"כ הוי משום הבד"ה דאפקיהו מיני' ונודע מדברי המח"א דמשום הבד"ה הוי רק הפקר ולא זכי' וא"כ בע"כ הכא ל"ה שלו וגם לא של הנכרי ג"כ וע' תוס' כתובות (כ"ט א') דהיכי דאמרו חז"ל הבד"ה לענין ממונא אפי' נסתעף מזה איסורא מהני גם לאיסורא ע"ש וע' תוס' יבמות (ע"ט א') ומהרש"א וק"ר שם בזה ומשו"ה הכא לענין הד' מינין דל"ה שלו לענין הממון משים הבד"ה לא יצא גם יד"ח מצוה לשי' היראים וכן לענין סוכה לשי' היראים. והנה באס"ז ב"מ (צ"א סוע"ב) בשם הריטב"א כ' דאע"ג דמשום הבד"ה דחינן מלתא דאיסורא דאורייתא משום דאפקוה מרשותו ומהני גם לענין איסורא זה רק חדא מלתא דאורייתא אבל תרי מילי דאיסורא לא דחינן בשביל הבד"ה ע"ש. ומעתה בקרבן היכי דגזל הבהמה מעכו"ם למ"ד גז"ע מותר רק משום הבד"ה אפקוה מרשותו ונאמר דלא אל ההקדש והוי חולין וגם נימא דהבעלים צריכין להביא קרבן אחר ולא יצא ידי נדרו בקרבן זה ומה"ת הוי באמת שלו ויצא בזה יד"ח כשהביאו ליד הכהן וכמ"ש תוס' חולין (כ"ב) וידחה בשביל איסור דחה"ש שהוא
מדרבנן תרי מילי דאיסורא זה ל"מ וא"כ ל"ש התם שי' היראים ומיושב גם הקו' מב"מ (פ"ז) הנ"ל דנימא התם דהוי שלו דכיון דכל הטעם של היראים דאפקוה משום חה"ש זה רק בגזל אבל התם דמיירי בפועל בכרם נכרי הרי בכל האופן ל"ש התם חה"ש אם נותן לכליו והראי' דהתורה אסרה ליתן לכליו של פועל אע"ג דכבר הזהירה על הגזל ובע"כ דאי לא השמיענו התורה הו"א דמותר ליתן לכליו כמו דמותר לאכול וממילא גם בעכו"ם ליכא חה"ש ול"ש התם טעמא דיראים וא"ש ודוק היטב:
ודרך אגב אכתוב במה שראיתי בספר ים התלמוד על ב"ק בסוגיא הנ"ל בהא דהקשה שם קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לפני יאוש פשי' וכו' והקשה דהרי נודע מדברי המפורשים דהתורה כתבה בכ"מ רק על הוודאי וע' חוו"ד סי' ק"י וא"כ אי לא כתבה התורה קרבנו רק הי' נשתמע משום דהוי גזול וכמו שהקשה פשי' הי' אסור רק וודאי גזל אבל ספק גזל הי' מותר אבל כשכתבה התורה קרבנו צריך להיות ודאי קרבנו וגם ספק גזל אסור משום דל"ה ודאי קרבנו ע"ש. ונ"ל ליישב הנה בגוף קו' הש"ס אי לפני יאוש פשי' למ"ל קרא קשה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' מרובה דהא דצריך לקנין יאוש וש"ה לאו משום שניהם דזה ליתא דהיכי דחדא ל"מ גם שניהם ל"מ רק העיקר הקנין הוא משום ש"ה רק היכי דבעלים מרדפין אחריהם אין מקום לש"ה לחול דהוי כמו ש"ה החוזר לברייתו ומשו"ה כשנתייאש חל הש"ה ע"ש והובא גם בקצה"ח סי' רס"ב סק"א ע"ש וא"כ כיון דהי' כאן ש"ה דמעיקרא חולין והשתא הקדש וזה הוי ש"ה גמור דאע"ג דיכול לשאול והוי ש"ה החוזר מ"מ הרי ל"ש שישאל וכמ"ש תוס' שם לקמן ס"ז ורק מחמת שהבעלים מרדפין אחריהן והוי כמו ש"ה החוזר וא"כ זה קמ"ל הקרא דקרבנו דל"מ אע"ג דהוי ש"ה גמור דכיון דל"ה יאוש והוי כמו ש"ה החוזר וזה החידוש דקרא ובעכצ"ל דגם זה ס"ל להש"ס דפשי' הוא דכיון דמ"מ ס"ל להש"ס דהוי ש"ה החוזר יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דש"ה החוזר ל"מ קודם יאוש ול"ק וא"כ מאי קמ"ל קרבנו. והנה ברמ"א חו"מ סוס"י שנ"ח בשם הה"מ מבואר דאע"ג דש"ה החוזר לברייתו ל"ק זה רק בודאי גזל אבל בספק גזל מהני גם ש"ה החוזר לברייתו ע"ש וא"כ ממילא ליכא למומר דהקרא דקרבנו ממעט ספק גזל והיינו לפני יאוש דזה ליתא דבאמת כיון דיש כאן ש"ה רק קודם יאוש הוי ש"ה החוזר ובספק גזל מהני וא"ש ודו"ק:
מג"א סק"כ כ' ליישב קו' התוס' דלמ"ל הטעם בלולב של אשירה דפסול משום דכתותי מכתת שיעורי' תיפו"ל דאסור בהנאה וא"ב דין ממון וע"ז כ' המג"א דדוקא באתרוג דראוי לאכילה שייך לדרוש לכם לענין היתר אכילה אבל בלולב דאינו ראוי לאכילה לא דרשינן לכם גבי' אפי' לענין הנאה ע"ש וצ"ע מדברי תוס' חולין (קל"ו א') ד"ה אי דכתבו דאע"ג דברה"ג ל"ש בי' אכילה ובתרומה א"ח רק באכילה מ"מ בראשית הגז הנאתה היא אכילתה ע"ש א"כ הכ"נ בלולב הוי הנאתה כמו אכילה באתרוג ולמה ל"צ בלולב היתר הנאה ודין ממון כמו באתרוג לענין אכילה וע' תוס' פסחים (כ"ב ב') הקשו לחזקי' מר"ש דגיה"נ אסור בהנאה והרי כתוב רק לא יאכלו ותי' דכיון דגיה"נ אינו חזי לאכילה רק להנאה א"כ הנאתה היא אכילתה ע"ש ומבואר כן וע' תוס' חולין (ק"א א') ד"ה איסור כולל וכו' ובסברת תוס' הנ"ל י"ל ולחלק בין מוסיף דגיד בין מוסיף לחלב דבגיד ל"ה מוסיף משא"כ בחלב ע"ש ותבין וע"ע סברא כזה בתוס' קידושין (נ"ד ב') ד"ה וע' מהרש"א ביצה (ל"ג ב') לענין מוקצה לחצי שבת מחלק כה"ג ע"ש וע' ש"ס חולין (קט"ו ב') ורבי הנאה מנ"ל נפק"ל וכו' ולא יהא קדש בבנ"י וגו' מה להלן הנאה וכו' יעו"ש ולהנ"ל צע"ק ע"ש ותבין וע"ע תוס' סוכה (ל"ה א') ד"ה לפי וכו' ע"ש:
סעיף ו. רמ"א. ואע"ג דחסר בשאר ימים כשר אין לחתוך אתרוג לב' או לג' חלקים ולצאת בו וכו' ומקרי חתיכת אתרוג ולא אתרוג וכו'. ע' מג"א בשם פסקי מהרי"א דהוי שיורא מצוה כדאשכחן גבי ציצית ומשו"ה בנשתייר כשר ע"ש ובספר מנ"פ הביא מפסקי מהרי"א דכ' ראי' לזה דהרי חסרון הוי מום ובע"כ משום דהוי שיורי מצוה ובמנ"פ הביא ראי' לזה דחסר הוי מום ממנחות (ה') זאת אומרת חסרון כבע"מ דמי אבל הקשה דהרי הכא גם כשחסר קודם המצוה ואפי' קודם יו"ט מ"מ קרי לה שיורי מצוה והרי באזוב ל"מ בכה"ג ומטלית אין ראי' דתיכף בשעת קשירה עושה המצוה ע"ש. והנה מ"ש במנ"פ ראי' ממנחות דחסרון הוי כבע"מ הוא דבר פשוט וא"צ לראי' ובבכורות (ל"ט) פליגי רק בחסרון בפנים אבל חסרון בחוץ אמרי' שם בפשי' תמים ולא חסרון ע"ש. אבל מ"ש לדחות הראי' מטלית משום דתיכף בקשירתו עושה מצוה הרי זה רק אי אמרי' ציצית חובת טלית היא ואנן פסקינן דחובת גברא הוא ע' סי' י"ט ובע"כ משום דהוזמנו למצוה לבד הוי שיורא מצוה והכא באתרוג לא מיבעיא לשי' הטו"ז סי' תרס"ה דאתרוג נאסר בהזמנה לבד דהוי שיורי מצוה אפי' קודם שיצא בה וגם להחולקים עליו מ"מ שיורי מצוה לא תלוי בזה רק בהזמנה למצוה לבד וגם לפמ"ש הר"ן שהובא במג"א דשמו עליו וע' כה"ג תוס' שבת (נ"ט) דאם נעשה הכלי ונחסר העינבל עדיין מקרי כלי אע"ג דבתחלת העשי' מעכבת העינבל וכו' ע"ש ובכמ"ד כה"ג וז"ב: