חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תמט
בח"י סק"א הביא מדברי הת"ד שדחה
כ' דשומשמין הוי קטניות ע"ש וכן מבואר בש"ע יו"ד סי' רצ"ז סעי' ג' ע"ש אבל ע' משנה חלה פ"א מ"ד לא מוכח כן וי"ל:
סעיף ג. אם לא ביררו החטין וכו' אין בכך כלום וכו'. ע' טור וטו"ז וע' תרומות פ"ד מ"ח ובתוי"ט שם דהיכי דרק משנה האיסור ל"ה מבטל איסור והוא תלוי בפלוגתא במשנה שם. שו"ר בפר"ח הביאו ע"ש וע"ע תוי"ט תרומות פי"א ה"ד דרק היכי דלא חשוב הדבר להמתבטל וגם אין כוונתו לבטל אז מותר ע"ש:
והנה נשאלתי מהמו"צ דק' עיר ישן בדין חטין שהיו על תנור בית החורף בדרך מקרה ולא מחמת שהיו לחים רק הונחו שם במקרה ונתייבשו מאוד אי מותר לטחנם לקמחא דפסחא. ולכאורה הדבר מפורש בש"ס פסחים (ק"ט א') דמחלקין קליות ואגוזים וברשב"ם שם דקליות הוא קלוי מחטים יבשים וכו' ומבואר דמותר אבל רק אם היו יבשים מתחלה אבל אם נתנו לשם מחמת דהיו לחים ועי"ז נתנו ליבשם הרי הי' בהם חשש חימוץ קודם שנתייבשו ואפי' לא נראה בהם ביקוע וע' רס"י תס"ז בזה אבל עכ"ז יש לומר דמהא דקליות אין ראי' לפמ"ש בשו"ת רמ"א שהובא בח"י סי' תנ"ה דבמים שהיו פ"א רותחין אסור ללוש בהם אפי' בעת נצטננו ע"ש וע' ח"י שם תמה עליו אבל הראיתי בדרשות הר"ן דכ' ג"כ דבמים שהיו רותחין כשירגישו מעט חום נתעורר בהם החום. ובזה ביאר הא דבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל ע"ש ומשו"ה כשירגישו חום התנור מרחוק מעט יגרום חימוץ וכמ"ש הרמ"א וא"כ י"ל ג"כ בחטין הזה דבקמח נטמן כח החימום ויבא מהרה לידי חימוץ וממילא אין ראי' מקליות דהתם אוכלין אותן קליות שלימים אבל לא לעשות קמח מחטין הזה י"ל דאסור ומאן מפיס לירד לעמקי הטבעי ולחלק בין מים לקמח בזה אבל מ"מ מלקמן סי' תס"ג בטור בקמח דאבישונא לדידן דהוי כשאר קמח ולא עדיף ממנה ע"ש אבל עכ"פ מבואר דלא גרע משאר קמח דלא נתייבש ובע"כ צריך לחלק בין מים לקמח הנ"ל דבמים נטמן כח האש כמו שהם אבל בחטין הרי נטחן לקמח ובזה נתפרר כל חלק וחלק ויצא מהם כח האש שבהם ומשו"ה לא גרע משאר קמח וז"ב:
ונשאלתי בחטין שמירה משנה שעברה אבל בפסח העבר לא מכרה לערל קו"פ ששכח למכרה ולכאורה כיון דכמעט מן הנמנע שלא יהי' גרעין חטין חמוצים בהם ובפסח הרי ביבש ביבש חו"נ וממילא עבר אב"י ואסור אחה"פ כדין חמץ שעעה"פ וממילא אסור לטחנם כעת דאין מבטלין איסור לכתחלה והכא ליכא הטעם דקו"פ הוא היתר עדיין דהרי נאסרו החטין משום חשעעה"פ ומ"מ י"ל דמותר לטחנו על פסח דהרי באמת נתערבו החמוצים בהכשרים ורק לא נתבטלו משום דניכר האיסור והרי כל הטעם דבניכר האיסור ל"ב משום דיכול להסירו והכא דא"א ליטלו ולבררו דהוי כמעט מן הנמנע מחמת הטרחא יתירא והוי כלא אפשר וע' תוס' פסחים (ל' ב') כה"ג וא"כ נוכל לסמוך בזה בחמץ שעעה"פ דהוי רק קנסא וצ"ע:
והנני מעתיק פה מכתב שהגיעני מהרב הגאון המובהק פ"ה וכו' כקש"ת מו"ה מאיר אראק זצ"ל אלי אשר לא בא בדפוס וז"ל אות באות:
ב"ה יום ועש"ק תרומה תרע"ד פה בוטשאטש:
שלום וי"ר לכבוד ידי"נ הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה יהושע נ"י אבד"ק עיר חדש יצ"ו:
והנה בטרם שליחת מכתבי הגיעני מכתב גלוי שלו בדבר החטין משומרים שאין ס' נגד הצמוחין אם מותר לברור עד שיהי' כמ"פ ס' נגד הצמוחין. הנה מ"ש כתה"ר מפלוגתא דר' יוסי ורבנן בכלאים פ"ב מ"א הנה להלכה קיי"ל כרבנן אבל בהגהות רעק"א ז"ל שם כ' דדוקא ברובע דהוי רק חומרא אבל ביותר מרובע דמדינא צריך למעט גם לחכמים צריך למעט את הכל א"כ לכאורה גם בנ"ד יש לומר כן דאף דמה"ת מב"מ ברובא בטל אפילו לח בלח וחמץ ומצה הוי מב"מ מכ"מ אין זה חומרא רק דינא דהרי בכלאים גם ביותר מרובע מה"ת מותר כמ"ש רעק"א שם ואפ"ה צריך למעט את הכל. וע' בירושלמי פסחים פ"ג ה"ב מבע"ל בכה"ג בכזית שבסדקי עריבה דמבע"ל אי מיעטו בכזית סגי או מכיון שנראה לבער צריך לבער את הכל ובשי"ק שם דהרי קיי"ל כת"ק דר"י פ"ב דכלאים דא"צ לבור את הכל ותירץ דשם הוי רק מדרבנן והכא מה"ת. ושוב הקשה דהרי גם כאן בביטול בעלמא סגי ותירץ דירושלמי לשי' דלחמץ ידוע ל"מ ביטול ע"ש. ולפמ"ש בתור"ע ז"ל הנ"ל הנה גם כלאים דרבנן אפ"ה ברובע כיון שיש עליו חובת ביעור מדינא צריך לבער את הכל גם לרבנן א"כ גם בביטול אף אם נימא דביטול מהני יש לומר דצריך לבער. מיהו נראה דכ"ז בתוך הפסח דהא טעמא דר' יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים וה"נ בפסח הוי כענין רוצה בקיומו של חמץ אבל קודם פסח דעדיין לא חל עליו מצות ביעור ואין חשש דרוצה בקיום לפני הפסח לכ"ע סגי בביעור עד שנתמעט מכזית וה"ה הכא כשיברור עד שיהי' כמ"פ ס'. ומצאתי בש"ע הרב ז"ל סי' תנ"ג סעיף ה' בענין חטים נשוכים מעכברים שכ' שם עד שיברור מהם הנשוכים העודפים על המתבטלים בס' יעו"ש. הרי דפשיטא לי' להרב זצ"ל דסגי בס' אף אם מעיקרא הי' יותר מס' וצריך לברור א"צ לברור את כולו ע"כ נלע"ד פשוט להתיר ובפרט כפי שכ' כת"ה יברור היטב עד שישאר א' מאלף מצומחים ודברי השו"מ אינם מוסכמים וגם אני בעניותי בתשו' אחת דחיתי ראייתו בטו"ט. עכ"ד תשובתו:
הק' מאיר אריק אבד"ק בוטשאטש. והנה הגם דמה שכתב הרב הגאון ז"ל לחלק דקודם פסח מותר משום דכל טעמא הוי כמי שרוצה בקיומו וזה ל"ש קודם פסח יש לדון דלדעתי ל"ה טעם בשביל זה ורק כיון דבורר העודף או מבער היותר מכזית הוי כמניח בידים המותר שנשאר מהברירה או מהביעור וראי' לזה מדברי תוס' כתובות (מ"א ב') שכתבו דאם תפס יותר מהמגיע לו דמי נזקו אין להוציא ממנו דכיון דנוציא ממנו המותר ונניח בידו דמי נזקו הוי ג"כ דנין דיני קנסות במה שנשאר בידו ע"ש. והרי התם ל"ש לומר רוצה בקיומו ובע"כ משום דזה הוי כאלו נותנים לו בידים מה שנשאר וה"נ בנ"ד הוי כמי שמערבין בידים מה שנשאר עד שיש ס' ולערב בידים אסור גם קוה"פ וכמ"ש במג"א כאן בשם תשו' הרשב"א. ואע"ג דהרא"ש ב"ק סופ"ק לא ס"ל כסברת תוס' כתובות הנ"ל וס"ל דזה ל"ה דן ממש ונותנים לו בידים מ"מ לענין תערובות איסור נראה כסברת תוס' הנ"ל וראי' מש"ס חולין (ו' סוע"א) שא"ה דכיון דאמר עשי ליכי משליכי כמאן דערב בידים דמי וכו' ע"ש ומבואר דהיכי דניחא לי' שתעשה כן אמרי' דמה שנעשה ע"י אחרים כמאן דערב בעצמו הוא וה"נ אף שנתערב ממילא מ"מ במה שמלקט המותר ומניח השאר שיהי' שם הוי כאלו מערב בעצמו אבל מ"מ הגאון הנ"ל רב גוברי' ונוכל לסמוך עליו בשעה"ד כנלע"ד:
סעיף ח. נוהגין לנקר הרחיים משום דזימנין נותנים וכו'. ע' מג"א סי' ש"ל ס"ק דהיכי דאמר זימנין הוי הכוונה אפי' פ"א ע"ש וכן מבואר בטו"ז יו"ד סי' רנ"א ע"ש וא"כ בנ"ד אפי' אם רק פ"א נתנו בו תבואה לתותה צריכה ניקור מדינא וז"פ: